איפה הכסף – 2

(1,417 מילים)

פרופסור יוסי זעירא, מבכירי הכלכלנים בישראל, לא השאיר מקום לספק בנוגע לחשיבות של הפער בין פריון העבודה והשכר הממוצע. בחיבור מרתק  משנת 2013, שבו הוא מנתח את השורשים הכלכליים של המחאה החברתית הוא קובע שהפער הזה מראה כי:

הצמיחה הכלכלית בעשור החולף כלל לא תרמה לציבור העובדים בישראל — שהוא רוב-רובו של הציבור הישראלי — ונותרה בעיקר בידי העשירים ביותר… [הפער בין הפריון והשכר] מנוגד לחלוטין לחיזוי של התאוריה הכלכלית, שעל פיה גידול בפריון צריך להוביל לגידול בשיעור דומה בשכר הריאלי. איך אפשר להסביר ממצא זה? 

ככל הידוע לי, זעירא היה הראשון שהפנה את תשומת הלב בישראל לתופעה החשובה הזו, ומגיע לו על זה הרבה מאוד קרדיט. הפוסט הזה, שהוא חלק שני בסדרה, יעסוק בדיוק בנושא שזעירא העלה – הפער בין הפריון לשכר, ויסביר איך אני רואה את הדברים. בחלק מהדברים אני מסכים עם זעירא. בחלק לא. יותר משהפוסט הזה מבקש לשכנע אותכם מי צודק, אני מקווה להציג את הסוגיה בצורה שתאפשר לכל אחד להחליט לעצמו.

אז – איך מתחלקים פירות הייצור בין העובדים ובין בעלי ההון? איך השתנתה החלוקה הזו בשנים האחרונות, ובעשורים האחרונים? למה? מה אפשר או כדאי לעשות עם זה? פוסט שני בסדרה. אם לא קראתם את הפוסט הראשון, שווה להעיף מבט.

 

העובדות

[יותר מאי פעם – בידקו אותי! אמנם בדקתי את עצמי לא מעט, אבל זה חישוב לא טריוויאלי, שנשען על כמה מקורות, ודורש תחכום אקסלי מסוים. הנה לינק לקובץ שכולל את כל החישובים, את כל הנתונים, ואת הפירוט של כל המקורות.]

הגרף הראשון מתאר את הגידול בפריון העבודה הריאלי, שהוא הערך שעובד ממוצע מייצר בשעה (שמתקבל מחלוקה של סך התוצר בסך שעות העבודה במשק), ואת הגידול במדד השכר הריאלי שמחשבת הלמ"ס, ושאפשר לצורך העניין לחשוב עליו כעל השכר לשעה. השאלה שהגרף הזה מנסה לענות עליה היא זו: האם השיפור ביכולות הייצור של העובד הממוצע תורגמו לשיפור בתמורה שאותו עובד מקבל עבור עבודתו? במבט ראשון כמעט הכל דבש:

אמנם אפשר לראות פיצול מסוים בין השכר והפריון החל משנת 2003, אבל גם הוא נסגר כבר, ובסך הכל, הפריון והשכר נעים בצמידות מרשימה. הלב הניאו-קלאסי הכלכלני שלי מתרחב מנחת…

אבל המבט הראשון מטעה. התמונה משתנה לחלוטין כשמסתכלים על המגזר העסקי בלבד, ויש סיבות טובות להסתכל על המגזר העסקי בנפרד. ראשית, אפשר לטעון שהכוחות שקובעים את השכר בממשלה אינם מנגנוני השוק, אלא כוחות אחרים, והדיון המעניין כרגע הוא באיזו מידה כוחות השוק מבטיחים שהעובדים יהנו מהשיפור בפריון העבודה. שנית, ואולי חשוב מזה, יש בעיות טכניות שקשורות לאופן שבו נמדד התוצר (ולכן הפריון) של הממשלה, והבעיות האלו עלולת לטשטש מגמות בפער בין פריון ושכר. ובכן, התמונה במגזר העסקי שונה. מאד. הנה הגרף עבור המגזר העסקי:

החל משנת 2002 בערך יש פיצול משמעותי בין השכר ובין הפריון. למה? ומה החשיבות של הפער הזה?

[בשולי הדברים, למתעניינים בלבד – השאלה מתי בדיוק החל הפיצול הזה הובילה לעימות מתוקשר בין מחלקת המחקר של בנק ישראל ובין זעירא. בלב העימות עמדה השאלה מה צריכה להיות שנת הבסיס שממנה מתחילים את ההשוואה בין פריון לשכר. כאן נייר המדיניות של בנק ישראל, וכאן הטענות של זעירא. מכיוון שבסופו של דבר המחלוקת הגדולה בין בנק ישראל לזעירא מתמצה פחות או יותר בשאלה האם הפיצול החל ב 2002 או ב 2007, אני לא מרגיש צורך עז להכריע בנושא. מזה בערך עשור יש פיצול בין השכר לפריון. מי שמעוניין, כדי להמחיש את המחלוקת, בקובץ האקסל שקישרתי אליו קודם (הנה שוב) יש את משחק הוידיאו המשעמם בעולם – בוחרים שנת בסיס, והגרף מצייר את עצמו מחדש בהתאם. כדי לקחת בחשבון לפחות חלק ממה שלורנץ מהפוסט הקודם הצביע עליו, יש גם גרף עבור תוצר נקי. הוא נראה אותו דבר. ניסיתי לעשות גם את התיקון למדדי מחירים שונים, ולא נראה שיש הבדל גדול.]

אני אחזור לנקודה הזו בהמשך, אבל שימו לב מה אף אחד לא טוען – שהפיצול הזה החל לפני שנת 2002. זה חשוב כשבאים לדבר על הסיבות לפיצול הזה. בעיקר, רוב הגורמים המוסדיים שרבים מתמקדים בהם, החל מתכנית הייצוב של 1985 ועד למהפכה בהסתדרות בשנת 1994 (שהייתה יותר שיאו של תהליך מאשר תחילתו), קרו שנים רבות לפני תחילת הפיצול בין השכר והפריון. אם אכן הסיבה לפיצול היא היחלשות העבודה המאורגת, מדוע הוא מתרחש רק עשור או שניים אחרי שהעבודה המאורגנת אבדה חלק גדול מכוחה?

מה שכן קרה בשנים הרלוונטיות זו כניסה מסיבית של עובדים חדשים לשוק העבודה. הנה הגרף, שוב (מקור):

עכשיו, מכיוון שסביר שחלק גדול מהעובדים החדשים האלה הם בעלי כישורים שהרלוונטיות שלהם לשוק העבודה מוגבלת, ניתן אולי לצפות לכך שהם יקבלו שכר נמוך יותר, ולכן ניתן לצפות לגידול איטי משהו בשכר הממוצע בעשור האחרון (למרות שהשכר בהחלט עלה). אבל, וזו הנקודה החשובה שזעירא העלה – אם זה היה כל הסיפור, אז גם הגידול בפריון העבודה היה צריך להאט! אם כל הסיפור הוא שהעובדים החדשים הם בעלי כישורי עבודה מועטים, אז הגידול בפריון העבודה היה צריך להאט ממש כמו הגידול בשכר. אבל זה לא מה שהנתונים מראים! השאלה המעניינת לכן היא לא "למה העובדים החדשים מקבלים שכר נמוך יחסית?" השאלה המעניינת, אם אכן מדובר בתופעה שקשורה לכניסה של עובדים חדשים לשוק העבודה, היא "למה העובדים החדשים מקבלים חלק קטן יותר מתוצר העבודה שלהם?"

ובכן, אפשר לחשוב על כמה סיבות, והפוסט הבא יוקדש למאמץ לענות על השאלה הזו, או לפחות לשים את כל הנתונים האלו בתוך מסגרת תיאורטית שיכולה לעזור לנו לחשוב איך החלקים השונים של הפאזל הזה מתאימים אחד לשני. אבל עד אז, אני רוצה להגיד משהו אחר – הפיצול הזה חשוב, ומאד מעניין לנסות להבין אותו, אבל, להבנתי, הוא לא הסיפור החשוב ביותר בכלכלת ישראל בעשור האחרון.

למי אכפת?

צעד אחורה. למה בעצם אכפת לנו איך מתחלקים פירות הייצור בין העובדים ובין בעלי ההון? התשובה הסטנדרטית הולכת כך: ההון מחולק באופן מאד לא שיוויוני, בפרט – הפערים בבעלות על הון גדולים יותר, משמעותית, מהפערים בשכר. לכן, ככל שחלק גדול יותר מעוגת ההכנסות הלאומית הולך להון, כך האי שיוויון ייטה לגדול. אני מדגיש פה את המילה ייטה כי זה לא דבר שחייב לקרות. לא כל בעלי ההון עשירים: רוב ההון מוחזק על ידי אנשים שאינם עשירים, בעיקר דרך קרנות הפנסיה שלהם. ולא כל העשירים הם בעלי הון: למעשה, רוב מוחץ של העשירים, למעט הטופ של הטופ, הם עובדים בעלי שכר גבוה, ולא בעלי הון (לפחות לא במשמעות שרוב הכנסתם היא מהון). כך שגידול בחלק ההון בתוצר סביר שיגרום לגידול באי שיוויון, אבל זה לא חייב להיות המצב.

אם, למשל, רוב האי שיוויון מגיע דווקא מהפערים בקרב עובדים, בין עובדים שמקבלים שכר גבוה ועובדים שמקבלים שכר נמוך, או בין משקי בית שבהם יש שני עובדים וארבע נפשות, לעומת משקי בית שבהם יש רק עובד אחד ושמונה נפשות, אז ההשפעה של חלק ההון בתוצר על אי שיוויון תהיה קטנה יחסית לכוחות אחרים.

אז מה קרה בישראל מאז 2002?

ובכן, התשובה, כרגיל, מורכבת. הגרף הבא לקוח מדו"ח מימדי העוני והפערים החברתיים האחרון של הביטוח הלאומי. השנים שבהן קרה הפיצול בין השכר לפריון הן דווקא שנים שהתאפיינו בירידה חדה באי שיוויון בהכנסות הכלכליות (כלומר, לפני מיסוי ותשלומי העברה), וזהו האי שיוויון הרלוונטי לצורך הדיון. כלומר, אם הדיון איננו בגידול בשכר כשלעצמו (וכאמור, הנתונים מצביעים על עלייה בשכר הריאלי, ועל גידול עוד יותר משמעותי מזה בהכנסות של משקי הבית), אלא בכך שהעובדים מקבלים חלק קטן יותר מתוצר עבודתם, ושהדבר גורם לגידול באי שיוויון הכלכלי – החשש הזה לא מקבל תמיכה מאד חזקה בנתונים.

#shout it from the rooftops

 

הגרף הזה גם לא מפתיע. כאמור, השנים מאז 2002 התאפיינו בהצטרפות מסיבית של עובדים חדשים לשוק העבודה, כך שההכנסות הריאליות של משקי הבית גדלו משמעותית יותר מאשר השכר הריאלי הממוצע (שגם הוא עלה), פשוט כי הרבה יותר אנשים בכלל מקבלים שכר. וזה קרה גם, אולי אפילו בעיקר, בעשירונים הנמוכים, ולכן האי שיוויון בהכנסות הכלכליות ירד בשנים האלו. על בסיס כל זה, הטענה שהפער בין הפריון לשכר מצביע על כך שרק שכבה דקה של עשירים נהנו מפירות הצמיחה בעשור ומשהו האחרונים לא משכנעת בעיני. אני גם לא משוכנע שהפער הזה הוא המפתח להבנת בעיות האי שיוויון בישראל.

יחסית למה?

ובכל זאת, אי אפשר לבטל את הטענה שהגידול בחלקם של בעלי ההון מתוך כלל התוצר הגדיל את האי שיוויון: טענות בנושא אינן משוות בין המצב כיום למצב לפני עשור; אלו טענות שמשוות את המצב כיום למצב היפותטי שבו חלקם של בעלי ההון נשאר קבוע. אמנם השנים של הפיצול בין השכר והפריון היו דווקא שנים של ירידה חדה באי שיוויון הכלכלי, אבל בהחלט יכול להיות שהאי שוויון בהכנסות הכלכליות היה יורד עוד יותר, אילו חלקם של בעלי ההון היה נשאר קבוע. אמנם בעשור האחרון היו כוחות חשובים יותר, כך נראה, שמשכו כלפי מטה את האי שיוויון הכלכלי, אבל זה עוד לא אומר שהגידול בפער בין השכר לפריון לא גרם לגידול באי שיוויון.

אלא שכאן אנחנו נכנסים לטריטוריה מסוכנת – אף אחד לא ראה אף פעם את המצב ההיפותטי, וכדי לנסות לחשוב איך הוא היה נראה, צריך תיאוריה. האם נכון לדבר על עולם שבו הכל נשאר בדיוק אותו דבר למעט חלקם של בעלי ההון? בפרט – האם יש קשר בין הכניסה המסיבית לשוק העבודה ובין הפער בין הפריון והשכר? כאמור, כדי לענות על שאלות של "מה היה קורה אילו" אין ברירה אלא להסתמך על תיאוריה. וזה יהיה הנושא של הפוסט הבא.