אפליה מתקנת בקבלה לקולג'ים בארה"ב – חלק ראשון

(1,138 מילים, שמונה דקות קריאה)

לפני שמתחילים – להוריד כמה דברים מהשולחן

אחד הדברים שקשים – לפחות שהיו לי קשים – כשקוראים קצת על ההחלטה האחרונה של בית המשפט העליון בארה"ב בנוגע לאפליה מתקנת בקבלה לקולג', היא שיש לא מעט צביעות ביחס לאסיאתים. בעיקר, ישנן עובדות בנוגע לאופן שבו הארווארד התייחסו למועמדים ממוצא אסייאתי, שאילו היו מתגלות בנוגע ליחס למועמדים שחורים למשל, אין שום ספק בעיני שנשיא הארווארד היה נאלץ להתפטר תוך יום. כלומר, נניח בצד (רק לרגע) את השאלה הנורמטיבית האם יש להתייחס לאפליה של אסיאתיים כפי שמתייחסים לאפליה של שחורים. אני מדבר על מידת המוחלטות שבה הנושא היה נידון מבחינה פוזיטיבית – האם אותם נתונים, עבור שחורים, היו מספיקים כדי שרבים מאד יקבעו בנחרצות מוחלטת שיש אפליה?

חישבו למשל על העובדה הבאה, שאינה מצויה במחלוקת. בקרב כלל המועמדים לקולג' של הארווארד בשנים 2014-2019, מספר המועמדים הלבנים גדול ממספר האסיאתים ב 42%. לעומת זאת, בקרב העשירון העליון של ההישגים האקדמיים המדידים (ציונים בתיכון ו SAT), מספר האסיאתים גדול ממספר הלבנים ב 45%. כלומר, המועמדים האסיאתיים הרבה יותר חזקים אקדמית מהמועמדים הלבנים. למרות זאת, סיכויי הקבלה של מועמד אסיאתי כמעט זהים לזה של מועמד לבן (5.1% למועמד אסיאתי, ו 4.9% למועמד לבן). הדרך היחידה, טכנית, להסביר את הפער הזה היא בכך שהמועמדים האסיאתיים מקבלים בעקביות ציונים הרבה יותר נמוכים ממועמדים לבנים בשלל המדדים היותר "רכים" וסוביקטיביים שהארווארד שוקלים. עדיין לא נעים בכיסא בחוסר נוחות? אז קבלו את דו"ח האנסן.

מחשבות לא כל כך מסודרות על הספר "מסע האנושות"

מסע האנושות: מפץ הציויליזציות הגדול. מאת עודד גלאור ואורי כץ. הוצאת כינרת זמורה דביר, 320 עמודים

(1,740 מילים)

Great Man of History Theory

ויקיפדיה מתארת את "תיאוריות האדם הדגול" כתפיסה היסטורית מן המאה ה 19, לפיה מהלך ההיסטוריה מוסבר במידה רבה דרך פעולותיהם של אישים דגולים – נפוליאון, מוחמד, מרתין לותר – שהניעו מהלכים היסטוריים כבירים. תיאוריית הצמיחה המאוחדת, העומדת בבסיס הספר הנפלא של עודד גלאור ואורי כץ, היא דוגמה לתיאוריה שאוחזת בתפיסה הזו. כמה מהמהלכים הכבירים ביותר של ההיסטוריה האנושית, כך התיאוריה, ניתנים להסבר במידה רבה דרך פעולותיה של אישיות דגולה אחת – ההומו אקונומיקוס!

צמיחה לא מודדת רווחה – פרק 219 (אבל מה בעצם זה אומר?)

(940 מילים)

התפתח בצוויצר דיון מעניין בנושא חשוב – האם תמ"ג (והשינוי בתמ"ג שמכונה "צמיחה כלכלית") הוא מדד טוב לרווחה? האם צמיחה כלכלית היא יעד מדיניות חשוב, או אפילו האם היא בכלל יעד מדיניות ראוי? אז תרומתי לדיון: חברים, לפי התיאוריה הכלכלית שכולנו לומדים ומלמדים בתואר הראשון, תמ"ג איננו מדד לרווחה. הפוסט הזה, שגונב בלי בושה ומרחיב על דברים שד"ר אסף פתיר אמר בראיון לפודקאסט "הרס יצירתי", מנסה להכניס קצת תיאוריה לדיון. ואז, אחרי קצת עובדות וכמה גרפים של תיאוריה, שואל איך התיאוריה הזו מאירה את אחת הביקורות הכי נפוצות על הצמיחה.

האם יש אפליה נגד שחורים באכיפת החוק בארה"ב? חלק ב

(2,700 מילים)

קראתם את חלק א'? מעולה, אז ממשיכים. מושג המפתח בפוסט הזה הוא "יחסית לחלקם באוכלוסיה". מה זה בדיוק אומר בהקשר של אפליה נגד שחורים באכיפת החוק בארה"ב, ובעיקר – מהי ה"אוכלוסיה" – היה הנושא של ויכוח אקדמי די סוער. והכל התחיל בפרויקט ענק – באמת ענק – של כלכלן מהארווארד בשם רולנד פרייר.

האם יש אפליה נגד שחורים באכיפת החוק בארה"ב?

הקדמה

טיפ ישן וטוב: כדי להבין מה הופך מחקר לאמין ומשכנע, טוב להתחיל עם מחקר (אמיתי או דמיוני) שברור לנו שהוא מחורבן, אבל להתעכב ולפרט בדיוק מדוע הוא מחורבן. לכן, את הדיון בספרות על האפליה הגזעית שכן-או-לא קיימת במערכת אכיפת החוק בארה"ב, טוב להתחיל עם דיון במחקר דמיוני שיקבע כי קיימת אפליה נגד גברים במערכת אכיפת החוק בארה"ב, וכראייה יביא את העובדה ש 93% מהאסירים בבתי הכלא בארה"ב הם גברים. מיותר לציין – זהו מחקר מחורבן, אבל למה בעצם?

ישנן שתי סיבות מרכזיות שאי אפשר לייחס שום אמינות למחקר שיקפוץ משיעורם הגבוה של הגברים מכלל האסירים למסקנה שגברים מופלים לרעה במערכת אכיפת החוק:

1. רקע מוסדי והיסטורי: גברים אינם, בלשון המעטה, קבוצה שסבלה היסטורית מאפליה מוסדית בכלל, ובמערכות אכיפת החוק בפרט. מעולם לא היו חוקים משמעותיים שצמצמו את ההשפעה הפוליטית או הכלכלית של גברים, וגם כיום גברים אינם בתת ייצוג בתפקידי חקיקה, שיפוט, שיטור, הנהגה, וכו'. לכן, הרעיון שגברים מופלים לרעה הוא חשוד. זה לא אומר שהוא בהכרח פסול מראש – תמיד צריך לתת לנתונים לדבר, אבל הוא בוודאי חשוד מאד על פניו.
2. הסברים אלטנרטיביים לאפליה: יש הסבר אפשרי אחר לכך שגברים מהווים את הרוב המכריע בקרב האסירים. ייתכן שגברים מבצעים הרבה יותר עבירות פליליות שדינן מאסר. זהו הסבר סביר על פניו, וברור שאי אפשר לפסול אותו בתור הסבר, לפחות חלקי, לשיעור הגבוה של גברים בקרב אסירים. כמובן – כל הסבר אלטרנטיבי, ובפרט ההסבר לפיו גברים עוברים יותר על החוק, מזמין דיון בשאלה מדוע גברים עוברים יותר על החוק. אבל חשוב להפריד בין הדיונים האלה, חשובים ככל שיהיו, ובין הדיון בשאלת האפליה עצמה.

את הסטנדרטים האלו צריך להחיל על כל מחקר בנושא אפליה, ולא רק מחקר שמראש ברור לנו שתוצאותיו מופרכות. תמיד צריך לשאול ברצינות האם הרקע ההיסטורי והמוסדי הופך אפליה לסבירה, והאם יש הסברים אלטרנטיביים, בלי גלגולי עיניים ובלי "איך אתה מעז". ועכשיו, לעניין שלשמו התכנסנו.

הנס הכלכלי של טראמפ?

(752 מילים)

יש הרבה דברים טובים להגיד על המצב הכלכלי בארה"ב בשנים האחרונות, ובייחוד על המגמה של כמה משתנים חשובים כמו שיעור האבטלה, השכר, ושיעור העוני. עד כמה טראמפ תרם לכך? מה אומרים הנתונים?

כל הגרפים הבאים מתחילים ב 2010, שזה שבע שנים לפני שטראמפ נכנס לתפקיד, אבל אחרי שיאו של המשבר הכלכלי של 2008, וממשיכים עד לנתון הזמין העדכני ביותר. בכל גרף קו אנכי אדום מסמן את תאריך כניסתו של טראמפ לתפקיד. אין שום סימן לשינוי בעקבות כניסתו של טראמפ לתפקיד. לטראמפ היה את המזל להיות נשיא בתקופה של גאות כלכלית שהתחילה שנים לפני כניסתו לתפקיד, וממשיכה באותה מגמה בדיוק מאז בחירתו. והנה הגרפים –

סחר בינלאומי ושנאת זרים

(894 מילים)

ככלל, בוחרי טראמפ שהצביעו עבורו מתוך אמונה שהוא יחזיר את המשרות מסין אינם פועלים מגזענות. המצוקה שלהם אמיתית, ומבט שטחי עלול להוביל אותם למסקנה שסין אשמה. במקום להאשים, כל אדם הגון צריך לשים את עצמו בנעליהם ולדמיין – איך אתה היית מרגיש אם התעשייה שבה עבדת כל חייך קרסה? אם המפעל שבמשך שנים או עשורים איפשר לך חיים נוחים ויציבים במעמד הבינוני פשוט נסגר יום אחד? למי שחסר דמיון, זו הזדמנות להמליץ על המחזה זוכה פרס הפוליצר "זיעה". זו באמת קריאה (או צפייה) חשובה.

אבל העובדות מצביעות על כך שסין נמצאת נמוך מאד ברשימת האשמים במצוקתם של אותם בוחרים. ומי שמנצל, בציניות בלתי נסבלת, את המצוקה האמיתית של אנשי הצווארון הכחול האמריקאי, ומפנה את כעסם כלפי סין – ראוי בהחלט לחשוד בו בשנאת זרים, בואך גזענות, או לפחות בלאומנות (ולא בפניה בריאה לסולידריות על בסיס לאום). אני רוצה להדגיש – מעבר למדיניות ההרסנית שטראמפ מוביל בנושא סחר בינלאומי, התיעול של מצוקתם האמיתית של עובדים אמריקאיים לכעס כלפי סין אינו מבוסס על עובדות, והוא פועל לשלהוב של רגשות שעדיף לא לשלהב. מנהיג אחראי צריך היה בהחלט לבחור מדיניות אחרת, אבל חשוב מכך – מנהיג (או כלכלן) אחראי צריך היה גם להסביר שלהאשים את הסינים זו פשוט טעות.

כמה עובדות שיכולות לעזור לדיון:

אל תתנו לנתונים לדבר

(1,360 מילים)

נניח ששאלת המחקר לפנינו היא זו: מהו הקשר בין מספר הסיבובים של המנוע במכונית מסוימת ובין המהירות שלה? זו שאלה אמפירית למהדרין, והדרך היחידה לענות עליה עוברת דרך נתונים. איך היינו עורכים מחקר כזה אילו לא הייתה לנו אפשרות לערוך ניסוי?

בעולם מושלם, היו לנו המווווון תצפיות. כל תצפית מתארת את מספר הסיבובים של המנוע ואת מהירות המכונית ברגע מסוים. היינו מסדרים את כל התצפיות על מערכת צירים, והיינו מקבלים גרף פחות או יותר כזה:

אשריך החוקרת שיש לה כל כך הרבה נתונים! כשאלו הנתונים, לא צריך לחשוב יותר מדי. הנתונים מסבירים כמעט הכל. יש קצת רעש, כצפוי. הרי כל מיני גורמים משפיעים על הקשר בין המהירות והסל"ד (רוח, שיפוע הכביש), אבל בגדול אפשר פשוט לראות את הקשר בין מהירות הרכב ובין הסל"ד של המנוע, ואיך החלפת הילוך כל בערך עשרים קמ"ש יוצרת קפיצה בקשר בין המהירות והסל"ד. אבל מה תעשה חוקרת שאין לה כל כך הרבה נתונים? אם למשל תקחו בדיוק את הגרף הקודם, ופשוט תוציאו ממנו חלק משמעותי מהמדגם, תקבלו תמונה כזו:

עכשיו המצב הרבה פחות ברור. אולי לנו, אחרי שראינו את הגרף הקודם, די ברור מה קורה פה, אבל זה לא כל כך ברור מהנתונים עצמם. זה נראה כמו ענן די אופקי, אולי עם שיפוע קל כלפי מעלה, עד לאיזור המאה קמ"ש, ואז נראה שיש עליה. והסכנה – אם את חוקרת שכל מה שהיא רוצה לעשות בחיים זה להריץ רגרסיה ו"לתת לנתונים לדבר", את תקבלי קו רגרסיה כזה:

המקדם יהיה מובהק סטטיסטית (אפילו אם תוסיפי מהירות בריבוע לא תקבלי משהו שונה מהותית), ואת תחשבי שהבנת את הקשר בין סל"ד לקמ"ש. יש רק בעיה אחת – אם תריצי רגרסיה תקבלי, בפשטות, תשובה לא נכונה לשאלת המחקר. "לתת לנתונים לדבר" פשוט לא עובד כאן.

למה בעצם נפלת? במילה אחת: תיאוריה.

ניגשת לתרגיל האמפירי בלי שום חשיבה תיאורטית על הקשר בין מנועים ומהירות. הרגרסיה אולי נתנה לך מדידה מאד מדויקת  של הקשר הליניארי בין סל"ד לקמ"ש, אבל מאיפה ההנחה שיש קשר ליניארי? לא עומד מאחוריה שום נימוק תיאורטי משכנע. לעומת זאת, אם למדת גם הנדסה, פירקת כמה מנועים, והבנת את הרעיון של הילוכים, היית יכולה להתחיל את המחקר שלך בהצגת תיאוריה של הקשר בין מהירות הרכב וסל"ד המנוע. התיאוריה הייתה מסבירה שיש קשר ליניארי, אבל שבמרווחים מסוימים יש קפיצה בקשר הזה. התיאוריה מנבאת שהנתונים ייראו פחות או יותר בצורה כזו:

שימו לב שלתיאוריה אין מספרים. התיאוריה לא קובעת את האורך של כל קו, או את השיפוע שלו, או מתי הוא קופץ. התיאוריה לא קובעת אם 27 קמ"ש הולך עם 1,200 סל"ד או עם 80 סל"ד. את כל אלו רק הנתונים יכולים להגיד לנו. אבל אם אנחנו משתמשים בתיאוריה הזו, אז אנחנו כבר לא מביטים בענן הנתונים אובדי עצות ומנסים לדחוף איזה רגרסיה, רק כדי לקבל תשובה שגויה. התיאוריה עושה סדר בנתונים, ומאידך – הנתונים הופכים את התיאוריה לקונקרטית, ועוזרים לנו לשים מספרים ברורים על התיאוריה שלנו – כמה סל"ד הולך עם כמה קמ"ש.

ועכשיו, כלכלה

Gravity with Gravitas

מסחר בינלאומי הוא תחום שתמיד חסרים בו נתונים. פשוט אין כל כך הרבה מדינות בעולם… אולי אם היו בעולם 50,000 מדינות, והן היו מפוזרות בצורה מאד מוצלחת על הגלובוס החיים היו יותר קלים. אבל זה לא העולם שאנחנו חיים בו.

ובעולם דל המדינות שלנו, יש דפוס אחד במסחר הבינלאומי שחוזר על עצמו מחקר אחר מחקר, בצורה יציבה, בכל מדגם של מדינות, ובכל תקופה: ערך הסחר בין שתי מדינות נמצא ביחס ישר לגודל הכלכלי שלהן (תמ"ג), ונמצא ביחס הפוך למרחק ביניהן. הדפוס הזה זכה לכינוי "גרביטציה" בגלל הדמיון שלו למשוואת הגרביטציה בפיזיקה. [פיזיקאים שמרגישים צורך להזכיר שברגיבטציה המרחק הוא ריבועי – התאפקו הפעם] וכך בערך הוא נראה במשוואה:

הסחר בין מדינה i למדינה j פרופורציוני לתמ"ג של כל אחת מהן, ונמצא ביחס הפוך למרחק ביניהן.

עם קצת מאמץ (לוקחים לוגים) הופכים את המשוואה הזו לרגרסיה לינארית, ומה אומר לכם – חבל על הזמן של רגרסיה. בתקופות שונות, עם נתונים שונים, מדינות שונות, הכל – יוצא פיקס. יתר על כן המקדמים של הרגרסיה די דומים במדגמים השונים. עם השנים כל מיני חוקרים זרקו כל מיני משתנים נוספים לרגרסיה הזו. למשל – האם שתי המדינות חולקות שפה משותפת? רקע משפטי או קולוניאלי דומה? וכו'. והרגרסיות יפות, והמקדמים מובהקים, ורק דבר אחד חסר בסיפור הזה – תיאוריה. למה שיתקיים יחס כזה?

תאמרו – עזוב אותך מתיאוריה. "תן לנתונים לדבר". יש דפוס כל כך יציב, למה להרוס? וכאן נכנסת לסיפור "חידת הגבולות".

חידת הגבולות היא תוצאה מפורסמת למדי שהולכת בערך ככה: אם מוסיפים לרגרסיה של הגרביטציה משתנה גבול (כלומר – האם יש גבול בין שתי ה"מדינות"), המשתנה הזה יוצא יותר מובהק ממובהק, וגדול בקטע פסיכי. מה זאת אומרת? נניח שמודדים את ערך הסחר בצפון אמריקה גם בין מדינות בתוך ארה"ב, וגם בין מחוזות בתוך קנדה, וגם בין ארה"ב וקנדה. חידת הגבולות היא התוצאה לפיה הסחר בין שתי מדינות בתוך ארה"ב גדול פי  22(!) מאשר הסחר בין מדינה בארה"ב ומחוז בקנדה גם כאשר אין הבדל במרחק למחוז הקנדי לעומת המרחק למדינה בתוך ארה"ב, ואין הבדל בגודל בין המחוז הקנדי והמדינה בארה"ב. אז זה שיש פער זה לא מפתיע. אבל פי פאקן 22? קצת מוזר לא? מוריס אובסטלפלד וקנת' רוגוף, סוג של זקני השבט של התחום, הכתירו פעם את "חידת הגבולות" בתוך אחת משש השאלות הפתוחות החשובות ביותר במחקר המקרו-הבינלאומי.

עד שהגיעו ג'יימס אנדרסון ואריק ון-וינקופ, ופתרו את החידה. כן, כבר ניחשתם – הם הסבירו שאם ניגשים לנתונים בלי תיאוריה ברורה מקבלים תוצאות לא נכונות. בקיצור (יחסי) – מה הייתה הבעיה במחקרים נטולי התיאוריה?

כבר במחקרים המוקדמים היה ברור שהמרחק בין שתי מדינות מפספס משהו חשוב. קחו למשל אי דמיוני באוקינוס השקט שנמצא 4,500 קילומטרים מחופי ארה"ב. המרחק של האי הזה מקליפורניה דומה למרחק של ניו-יורק מקלפורניה. אבל יש הבדל גדול מאד בין האי ובין ניו-יורק. בעוד שעבור האי קליפורניה זה יעד הסחר היחיד במרחק של אלפי קילומטרים, ניו-יורק קרובה לעוד המון שותפות סחר פוטנציאליות. כלומר, צריך לקחת בחשבון לא רק כמה שתי מדינות קרובות אחת לשניה, אלא גם כמה כל אחת מהן קרובה למדינות אחרות. האם הן אי, שיכול לסחור רק עם קליפורניה, או ניו-יורק, שיכולה לסחור עם המון שכנות?

האופן שבו מחקרים מוקדמים ניסו להתמוד עם הקושי הזה היה להוסיף לרגרסיה משתנה של "מרחק ממוצע ממדינות אחרות". זה היה משתנה מאד אינטלגנטי. עבור כל מדינה עשו ממוצע משוקלל של המרחק של המדינה מכל המדינות האחרות בעולם, כשהמשקל של כל מדינה בממוצע הוא התמ"ג שלה. כך, אם אתה ניו-יורק, שקרובה לעוד המון מדינות, ועוד למדינות גדולות, אז אתה "קרוב לכל העולם". ואם אתה אי, או אם יש לך גבול רק עם ירדן, סוריה, ומצרים, אז אתה "רחוק מכל העולם". לקחו את המשתנה הזה, והוסיפו לרגרסיה. חביב, אינטלגנטי – אבל את חידת הגבולות זה לא פתר. אה כן, וגם אין שום בסיס תיאורטי למשתנה הזה. ממוצע זה נחמד, אבל למה בדיוק לחשב אותו ככה? והאם הוא שייך לרגרסיה בכלל?

אנדרסון וון-וינקופ הסבירו שאין לזה צורה, והתחילו לבנות מודל תיאורטי מהבסיס, בהתבסס על עקרונות ראשונים, שהניבוי המרכזי שלו הוא – לא תאמינו – שהסחר בין שתי מדינות יהיה פרופורציוני לגודל שלהן, וביחס הפוך למרחק ביניהן. אבל המודל שלהם נתן עוד משהו חשוב: הוא הראה איך בדיוק צריך לקחת בחשבון את ה"מרחק מכל העולם". מסתבר שזה מסובך… בגלל שחשוב לא רק כמה אתה קרוב למדינות אחרות, אלא גם כמה המדינות האחרות האלה קרובות למדינות אחרות נוספות – האם הן חייבות לסחור איתך, או שיש להן אלטרנטיבות אחרות? הגיוני, כשחושבים על זה. אבל איך לעזאזל לוקחים את הרעיון הזה לנתונים? המודל של אנדרסון וון-וינקופ מסביר בדיוק איך, ומראה איזה משתנים בדיוק צריך לבנות (סוג של מדד מחירים), ואיזה רגרסיה צריך להריץ.

ואז אחרי כל המתמטיקה והבלאגן, הם ניגשו לנתונים, בנו את המשתנים שיש להם ביסוס תיאורטי, ובדקו מה קורה לחידת הגבולות. ומה אתם יודעים – היא כמעט נעלמת. מדינות בארה"ב עדיין סוחרות זו עם זו יותר מאשר עם מחוז קנדי במרחק וגודל דומה, אבל רק פי 1.25 עד פי 2, ולא פי 22 יותר. אפשר לחזור לישון בשקט

האם הם צודקים?

כמובן שלא. המודל שלהם עמוס לעייפה הנחות מפשטות לא ריאליות, ולא צריך לקחת את התוצאות שלהם יותר מדי מילולית. אבל הם עשו צעד גדול בכיוון הנכון, ועל הדרך העבירו לנו שיעור חשוב על חשיבותה של תיאוריה. לא במקרה המאמר הזה הוא אחד המאמרים המצוטטים ביותר בכלכלה אי פעם (עם מעל 7,200 ציטוטים אקדמיים), למרות שכשלעצמה השאלה שהוא פותר לא עד כדי כך מעניינת. בינינו – למי אכפת מה ההבדל בין הסחר של מדינות ארה"ב עם עצמן לעומת הסחר שלהן עם מחוזות קנדיים? התרומה האמיתית של המאמר הזה הייתה שהוא הראה דרך מוצלחת מאד לעשות סדר בנתונים, גם כאשר – בעיקר כאשר – מגלים בהם משהו שנראה אבסורד, כמו חידת הגבולות. אפשר – צריך! – לריב על התיאוריה. אבל אסור לשכוח את החשיבות שלה, וזו טעות להניח שמחקר כלכלי עם פחות תיאוריה יהיה יותר מוצלח, או יותר מדעי.

סדקים באיזו אידיאולוגיה?

(1,960 מילים)

ד"ר אלי קוק, היסטוריון של הקפיטליזם מאוניברסיטת חיפה, לא אוהב את התיאוריה הכלכלית המכונה "התיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות", לפיה כל גורם ייצור במשק תחרותי – ובפרט העובדים – מקבל כתמורה לשירותיו את ערך התפוקה השולית שלו. במאמרו "סדקים באידיאולוגיית האי שיוויון" קוק מעלה בין השאר שלוש טענות נגד התיאוריה.

אחת, שהדיון על אי-שיוויון "נותר בשולי הדיסיפלינה" של המחקר הכלכלי, לפחות עד פרסום ספרו של תומא פיקטי "הון במאה העשרים ואחת". יתר על כן, התיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות "ה[י]א גם הסיבה המרכזית לשתיקתם של הכלכלנים בנוגע לשאלת אי-השוויון במשך שנים כה רבות".

שתיים, שהתיאוריה הצדיקה את התחלקות ההכנסות בכלכלות שוק, או במילותיו של קוק, התיאוריה "שימש[ה] לאורך המאה העשרים כהצדקה התיאורטית החשובה ביותר של הכלכלה הניאו-קלאסית לעצם קיומו של אי-שוויון".

שלוש, שתיאוריות חדשות שמתמקדות ביחסי הכוח הבלתי סימטריים בין הפירמות ועובדיהן עדיפות על פני התיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות.

שלוש הטענות לא משכנעות. ראשית, עיסוק באי-שיוויון שוכן לבטח בלב המיינסטרים. ממילא, הטענה שהתיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות היא הסיבה ל"שתיקתם של הכלכלנים" חסרת ביסוס. מי בדיוק שתק? שנית, התיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות היא הסבר, ולא הצדקה. כשלעצמה, היא לא יכולה להצדיק שום דבר, לפחות לא במובן הפשוט והמיידי שקוק מתכוון אליו. התיאוריה היא כלי שמסייע לנו להבין את המציאות. אפשר וצריך להתווכח בשאלה האם היא עושה את זה בהצלחה, ואם כן – מה הן המסקנות הערכיות שאפשר להגיע אליהן בהינתן ההבנה שלנו את המציאות. אבל תיאוריה כלכלית, כשלעצמה, לא יכולה להצדיק שום דבר. שלישית – קשה להאמין שתיאוריה שתתמקד ביחסי הכוחות הבלתי סימטריים בין עובדים ומעבידים, ושבו בזמן תתעלם מההשפעה של התפוקה על שכר, תצליח להסביר אפילו את הדפוסים הבסיסיים ביותר שעולים מן הנתונים.

למה צעירים לא "מצליחים" לקנות דירה – גרסת שיעורי הבית

(406 מילים)

אני משער שמישהו כבר עשה מזה תרגיל שיעורי בית באיזה קורס במיקרו, אבל – שיהיה.

דו שיח בין-דורי קצת משונה הולך בערך כך:

הקשישים בטון מאשים: למה הצעירים של היום כל הזמן אוכלים בחוץ, ואז מתלוננים שאין להם כסף לקנות דירה?

הצעירים בטון של לך תחפש: כי המחיר של דירה, אפילו דירה קטנה ובסיסית, כל כך גבוה שאין לנו בכלל אפשרות לקנות דירה.  את הכסף שיש לנו אנחנו מעדיפים להוציא על אוכל בחוץ.

והשאלה – זה רציונלי? התשובה החיובית בשלושה גרפים.