(1,304 מילים)
לפני שהרגולציה של תעשיית כרטיסי האשראי בארה"ב נולדה (שקיבלה את השם המתחכם Credit Card Accountability Responsibility and Disclosure , או בראשי תיבות – CARD), היו מי שהסבירו שלא רק שהרגולציה הזו לא תעבוד – היא לא יכולה לעבוד! מחירים נקבעים לפי שיווי המשקל בין ביקוש להיצע, וניסיון של הרגולטור לשנות את המחירים האלה לא יצליח. תוריד את המחיר של עמלה א' בחקיקה? הבנקים יעלו את המחיר של עמלה ג'. תגביל גם את עמלה ג', כך שממש תפגע הרווחיות של כרטיסי האשראי? הבנקים יתנו פחות אשראי. זה פשוט לא יילך. ואז, שנתיים אחרי שהרגולציה החדשה ייושמה, ארבעה כלכלנים שמו את הידיים שלהם על אוצר – נתונים על 160 מיליון חשבונות כרטיסי אשראי, ובדקו מה באמת קרה. מה אתם יודעים – הרפורמה דווקא כנראה עבדה.
לפני שאנחנו צוללים לפרטים של המחקר האמפירי ולמסקנות שעלו ממנו, מילה על תיאוריה. השיקולים לפיהם הרגולציה הזו "לא יכולה לעבוד" הם טיעונים תיאורטיים חשובים: היצע וביקוש משפיעים מאד על מחירים, ולפעמים רגולציה לא תוכל לשנות אותם בלי לגרום לתוצאות לוואי שליליות. כאשר פעילות הופכת לפחות רווחית סביר לצפות לירידה בהיצע, ולכן רגולציה עלולה לגרום לנזק. טיעונים כאלה צריכים להיות חלק מכל דיון בנושא. אבל, וזה אבל חשוב – טיעונים תיאורטיים תמיד נשענים על הנחות מסוימות (תחרות משוכללת ורציונלית במקרה הזה), ובדרך כלל לא ברור עד כמה ההנחות האלו מתקיימות במציאות. אם למשל לחברות כרטיסי האשראי יש כוח מונופוליסטי מסוים, אז תקרת מחיר יכולה להוריד מחירים בלי לפגוע בכמות המוצעת. אם אנשים לא מודעים מספיק לעמלות שהם משלמים, או נוטים להתעלם מעלויות בעתיד (לעומת הנאה בהווה), היצע, ביקוש, ותחרות בין כרטיסי האשראי לא בהכרח יביאו את העמלות לגובה אופטימלי. להתעלם מהשיקולים התיאורטיים הפשוטים נגד הרגולציה הזו זו טעות, ונדמה לי שזו טעות נפוצה. אבל להתעקש שהרפורמה "לא יכולה לעבוד" זה לא להיות כלכלן שקול שמבין היטב את התיאוריה הניאו-קלאסית. זה בעיקר להיות עקשן שלא לצורך.
ועכשיו – המחקר.
