(חלק שני מתוך סקירה בת שני חלקים על ספרו החדש של פרופסור יוסי זעירא)
(1,900 מילים. בערך 14 דקות קריאה)
כלכלת ישראל, מאת יוסף זעירא, הוצאת עליית הגג ומשכל, 2018, 498 עמודים
מחאה חברתית, ושכר ריאלי
כשזעירא ניגש לניתוח של נושאים עדכניים יותר, הוא מציע כמה תובנות חשובות ומעניינות. למשל, הוא סונט – בצדק – באלו שטוענים ש"כלל ההוצאה" הוא חוק חשוב לשמירה על אחריות פיסקלית. כלל ההוצאה, בגלגוליו השונים, הוא חוק שמגביל את קצב הגידול בהוצאות הממשלה בישראל, ובאופן כללי נוטה להקטין את חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית. זעירא מצביע על כך שאחריות תקציבית לא נוגעת לגודל ההוצאה כשלעצמה, אלא לפער בין ההוצאות וההכנסות של הממשלה. חוק שמגביל את הגידול בהוצאות הממשלה, ובכך מאפשר הורדת מיסים – כפי שקרה בישראל, הוא אחראי תקציבית בדיוק במידה שבה חוק היפותטי שמכריח את הממשלה להעלות מיסים, ובכך מאפשר הגדלה של תקציב הממשלה, הוא אחראי תקציבית.
לא מיותר לציין שהדעות חלוקות בנוגע להשפעתו של כלל ההוצאה בפועל. מעבר ליצירתיות חשבונאית שממשלת ישראל למדה להתמחות בה כדי לעקוף את החוק, הרי גם התקציב הממשלתי הוא חוק. אם הממשלה יכולה להשיג רוב פרלמנטרי להצעת תקציב שחורגת מכלל ההוצאה, מה מונע ממנה להשתמש באותו הרוב ממש כדי לשנות את כלל ההוצאה עצמו? למרות שזעירא מנהל דיון חלקי מאד בהיבטים אלו של החוק, התובנה שלו בנוגע לכך שהחוק איננו, ביסודו, מנגנון של אחריות תקציבית אלא דרך לצמצם את חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית תורמת לדיון בנושא.
אלא שכאשר מדובר בניתוח כלכלי, ולא רק בעקיצות כלפי רטוריקה חלולה, איכות הניתוח של זעירא היא לעיתים בעייתית. כיוון שיש לשער שחלקים אלו יזכו לתשומת הלב הרבה ביותר, מצער שהם לא נכתבו באותה רמה של הקפדה כמו חלקים אחרים בספר. החולשה של חלקים אלו מודגמת בצורה החדה ביותר בציטוט הבא, הלקוח מהפרק על אי השיוויון בישראל:
להמשיך לקרוא סקירת ספר: כלכלת ישראל מאת יוסף זעירא (חלק שני)
