מרצפת חדר העריכה – מתוך סקירת הספר "כלכלת ישראל"

(962 מילים. בערך 8 דקות קריאה)

האם השירותים שמעניקה הממשלה לאזרחים נשחקים

זעירא מתחיל את הדיון בגודל הכלכלי של הממשלה  הרחבה בישראל (כלומר – הממשלה וכל המגזר הציבורי) בשאלה איך נכון למדוד את גודלה של הממשלה. מצוין – כל מדידה נשענת על הנחות מוצא, וטוב שזעירא מפרט אותן ודן בהן. זעירא מסיק מהדיון  שיש למדוד את גודל הממשלה בתור החלק היחסי שלה מכלל הפעילות הכלכלית במשק. כלומר, אין להשוות בין 326 מיליארד השקלים שהוציאה הממשלה בשנת 2009 ובין 427 מיליארד השקלים שהוציאה בשנת 2014. יש להשוות בין 40.2%, שהיה חלקה של הממשלה בתוצר בשנת 2009 ובין 39.3%, חלקה בתוצר בשנת 2014. הדיון הטכני הזה יותר חשוב ממה שהוא אולי נראה, כיוון שהוא קובע במידה רבה את התשובה לשאלה הבאה: האם לאורך השנים ממשלת ישראל מספקת לאזרחיה יותר ויותר שירותים, או פחות ופחות. יש סוגה מפותחת היטב של ניתוח פוליטי שמפרש חלק ניכר מההתרחשויות בישראל כתוצאה של שחיקת השירותים שהממשלה מעניקה לאזרחים. לכן חשוב להבין האם אכן שירותי הממשלה נשחקים, וחשוב לדון בשאלה מה הדרך הנכונה למדוד את השחיקה הזו.

זעירא כורך ביחד שלושה טיעונים. שניים מהם אינם במחלקות, ולכן אין טעם להעמיק בהם כאן: ברור ש(כמעט) בכל דיון  בגודל הממשלה צריך להשתמש בגדלים ריאליים  (שקל בשנת 1990 אינו זהה לשקל בשנת 2014) , ובגדלים לנפש (אותה הוצאה היא בעלת משמעות שונה מאד במדינה בת 2 מליון תושבים לעומת מדינה שבה 100 מליון). השאלה המעניינת היא מדוע, לפי זעירא, אפילו מדד שלוקח את אלו בחשבון – ההוצאה הממשלתית הריאלית לנפש – איננו מדד טוב לרמת השירותים הממשלתיים? מדוע יש להשתמש במקומו בחלקה של הממשלה בתוצר?

כך זעירא:

"רוב השירותים הציבוריים תלויים גם ברמת ההכנסה, כי צריך לשלם עבור השירותים הניתנים בשכר סביר. אם ההכנסה עולה על פני זמן, גם ההוצאה הממשלתית אמורה לעלות על פני זמן. אם ההכנסה בשירות מסוים אינה עולה כמו הכנסה הממוצעת, ניתן להסיק שכוח האדם המספק את השירות הזה משתנה, איכותו יורדת, והשירות נשחק" (עמ' 144)

הבעיה הקטנה יותר בפסקה הזו היא הערבוב בין שכר ממוצע ובין סך ההכנסה (שהתוצר הוא מדד לה). אפילו אילו היינו מקבלים את הטיעון העקרוני שמובא כאן, הרי שנובע ממנו שצריך למדוד את גודל הממשלה יחסית לשכר הממוצע (או החציוני?) ולא יחסית לתוצר. זה ערבוב מצער במיוחד על רקע זה שבפרקים אחרים בספר זעירא טוען שתקופה ממושכת שהשכר בישראל לא עלה כלל למרות שהתוצר לנפש (ולעובד) גדל משמעותית – כך שלפי זעירא עצמו השנים האחרונות בישראל לא מתאימות לטיעון שהוא מביא כאן. הרי אם השכר לא עלה, אז הממשלה לא צריכה להגדיל את הוצאותיה כדי למשוך את אותה איכות של כוח אדם, ואחת היא מה קרה לתוצר באותן שנים. אבל כאמור, זו איננה הבעיה המרכזית בטיעון.

הבעיה המרכזית היא ההתעלמות של זעירא מהמשמעות הכלכלית של השכר. השכר איננו סתם מספר שמדרג את העובדים במשק לפי יכולותיהם. השכר, לפחות במגזר הפרטי, משקף את הערך שהעובד מייצר. כדי לבסס נקודה זו, אתלה באילן גבוה – ספרו של יוסף זעירא "כלכלת ישראל". זעירא מסביר בספר שעל פי התיאוריה הכלכלית המקובלת יש קשר הדוק בין השכר והתפוקה של עובדים, ובמשך שנים ארוכות קשר זה התבטא גם בנתונים בישראל. לא זו אף זו – בשנים האחרונות, לפי זעירא, התפוקה הממוצעת לעובד גדלה אפילו יותר מהשכר הממוצע (דיון ביקורתי על כך, כאן).

מה המשמעות של כל זה בהקשר של הדיון הנוכחי?

אילו ניתן היה ליישם את הטיעונים שקושרים בין השכר והתפוקה באופן ישיר למגזר הציבורי, המסקנות של זעירא היו מתהפכות: אם הוצאות הממשלה על שירות מסוים עולות (ריאלית לנפש), ולכן השכר בשירות הזה עולה (זעירא מצביע נכון על כך שחלק ניכר מההוצאות משמש לתשלום שכר), אז השירות הממשלתי הזה היה משתפר ללא קשר לשאלה האם התוצר כולו, או השכר הממוצע במשק, גדל מהר יותר או לאט יותר מההוצאה הממשלתית על השירות הזה. חלק ההוצאה בתוצר איננו רלוונטי, אלא רק גודלה האבסולטי של ההוצאה (הריאלית, לנפש).

אלא מה, שזהו אילו משמעותי. התיאוריה הכלכלית שקושרת בין השכר והתפוקה של העובד מניחה שהמעסיק מנסה להשיא את רווחיו, וממשלה – למרבה המזל! – לא פועלת כך. אין לנו תיאוריה סטנדרטית על הקשר – או היעדרו של קשר – בין השכר והתפוקה במגזר הממשלתי. אפשר לשער שבענפים מסוימים, שבהם קיים גם מגזר פרטי (רפואה למשל), הקשר בין השכר והתפוקה משמעותי למדי גם במגזר הציבורי. בענפים אחרים, קשה ואולי בלתי אפשרי לדעת. אבל כדי לקבל את הטיעון של זעירא צריך להניח שאין שום שיפור בערך שיכול לייצר העובד "הממוצע" בשירות הממשלה, וזו טענה שאין לקבל. נניח שהממשלה תמיד משלמת למהנדסים בשורותיה שכר שהוא כפול מהשכר הממוצע במשק. לפי זעירא, במצב כזה אין הבדל בין התפוקה של מהנדס במשרד ממשלתי כיום לזו של מהנדס באותו משרד בשנות השבעים. כל השיפור בהון האנושי של מהנדסים לאורך השנים, כל השיפורים הטכנולוגיים שזמינים למהנדס כיום, וכל השיפורים בכמות ההון היצרני שזמין לעובד ממשלתי, כל אלו לא משפרים כלל את התפוקה שלו. כדי לקבל את הטיעון של זעירא צריך להניח שהדבר היחיד שקובע את התפוקה של עובד ממשלתי הוא מקומו בהתפלגות הכישרון הלאומית. גם אם ניתן, אולי, לקבל את הטיעון הזה עבור מקצועות מסוימים מאד, זהו טיעון בלתי סביר בעליל עבור כלל שירותי הממשלה.

כפי שכתבתי בתחילת הפוסט, החשיבות של הדיון הזה היא בהשלכות שלו לשאלה האם שירותי הממשלה לאזרח נשחקים בישראל של העשורים האחרונים. כפי שזעירא מתאר בספר, חלקה של הממשלה בתוצר, ובפרט החלק שמשמש להענקת שירותים לאזרח (כלומר, בניכוי הוצאות ריבית על החוב הממשלתי והוצאות ביטחון) אכן הצטמצם לאורך השנים האחרונות. אבל ההוצאה הממשלתית הריאלית לנפש על שירותים לאזרח הייתה בשנת 2014 (ככלל – השנה האחרונה שזעירא מנתח בספר) הגבוהה ביותר עד אז. בפרט, היא הייתה גבוהה בכ 25% מאשר עשרים שנה לפני כן. הגרף להלן מתאר את כל השנים מאז 1995 (השתמשתי בשני לוחות על הוצאות הממשלה משני שנתונים שונים. שני הלוחות לא מכילים כיסוי מלא של כל השנים שביניהם, ובגלל זה הדילוג באמצע. כן, כמו בתוצר כולו, אין ספק שהיו בהן תנודות משמעותיות, שכללו ירידות לא טריויאליות).

למען הסר ספק – יש חשיבות גדולה מאד למדד של חלק הממשלה בתוצר. קודם כל כביטוי לאופן שבו המשק מאורגן – איזה חלק מתוך הפעילות הכלכלית כולה מבצעת הממשלה. יתר על כן, להשקפתי לא ניתן למדוד את היקף השירותים הממשלתיים – לא כל שכן איכותם – רק לפי גודל ההוצאה הריאלית לנפש. אבל הטענה ששירותי הממשלה נשחקים באיזשהו מובן אבוסלוטי היא, לכל הפחות, לא מבוססת.

סקירת ספר: כלכלת ישראל מאת יוסף זעירא (חלק שני)

(חלק שני מתוך סקירה בת שני חלקים על ספרו החדש של פרופסור יוסי זעירא)

(קישור לחלק הראשון בסקירה)

(1,900 מילים. בערך 14 דקות קריאה)

כלכלת ישראל, מאת יוסף זעירא, הוצאת עליית הגג ומשכל, 2018, 498 עמודים

מחאה חברתית, ושכר ריאלי

כשזעירא ניגש לניתוח של נושאים עדכניים יותר, הוא מציע כמה תובנות חשובות ומעניינות. למשל, הוא סונט – בצדק – באלו שטוענים ש"כלל ההוצאה" הוא חוק חשוב לשמירה על אחריות פיסקלית. כלל ההוצאה, בגלגוליו השונים, הוא חוק שמגביל את קצב הגידול בהוצאות הממשלה בישראל, ובאופן כללי נוטה להקטין את חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית. זעירא מצביע על כך שאחריות תקציבית לא נוגעת לגודל ההוצאה כשלעצמה, אלא לפער בין ההוצאות וההכנסות של הממשלה. חוק שמגביל את הגידול בהוצאות הממשלה, ובכך מאפשר הורדת מיסים – כפי שקרה בישראל, הוא אחראי תקציבית בדיוק במידה שבה חוק היפותטי שמכריח את הממשלה להעלות מיסים, ובכך מאפשר הגדלה של תקציב הממשלה, הוא אחראי תקציבית.

לא מיותר לציין שהדעות חלוקות בנוגע להשפעתו של כלל ההוצאה בפועל. מעבר ליצירתיות חשבונאית שממשלת ישראל למדה להתמחות בה כדי לעקוף את החוק, הרי גם התקציב הממשלתי הוא חוק. אם הממשלה יכולה להשיג רוב פרלמנטרי להצעת תקציב שחורגת מכלל ההוצאה, מה מונע ממנה להשתמש באותו הרוב ממש כדי לשנות את כלל ההוצאה עצמו? למרות שזעירא מנהל דיון חלקי מאד בהיבטים אלו של החוק, התובנה שלו בנוגע לכך שהחוק איננו, ביסודו, מנגנון של אחריות תקציבית אלא דרך לצמצם את חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית תורמת לדיון בנושא.

אלא שכאשר מדובר בניתוח כלכלי, ולא רק בעקיצות כלפי רטוריקה חלולה, איכות הניתוח של זעירא היא לעיתים בעייתית. כיוון שיש לשער שחלקים אלו יזכו לתשומת הלב הרבה ביותר, מצער שהם לא נכתבו באותה רמה של הקפדה כמו חלקים אחרים בספר. החולשה של חלקים אלו מודגמת בצורה החדה ביותר בציטוט הבא, הלקוח מהפרק על אי השיוויון בישראל:

סקירת ספר: כלכלת ישראל מאת יוסף זעירא (חלק ראשון)

(חלק ראשון מתוך סקירה בת שני חלקים על ספרו החדש של פרופסור יוסי זעירא)

(1,600 מילים. בערך 12 דקות קריאה)

כלכלת ישראל, מאת יוסף זעירא, הוצאת עליית הגג ומשכל, 2018, 498 עמודים

הערת שוליים מספר חמש במאמר חשוב של הכלכלן ג'יימס פיירר נפתחת כך:

"הסיכויים הנמוכים לפתיחה מחדש של התעלה [סואץ] בתקופה זו מקבלים אישוש מדבריו של הכלכלן יוסף זעירא, ששירת כקצין צבא ישראלי לאורך התעלה בתקופה זו."

הציטוט הזה מבהיר שני דברים. קודם כל, את מעמדו של זעירא בקרב קהילת המחקר. אם "אפילו יוסי אומר" הוא טיעון מקובל במאמר מדעי, אפשר להבין שזעירא הוא חבר בעל מעמד בקהילה הזו. אבל חשוב מכך: מאמר כמו זה שהציטוט לקוח ממנו, שבליבתו סגירת תעלת סואץ עם מלחמת ששת הימים, מדגים נקודה חשובה בנוגע לכתיבה האקדמית-כלכלית על ישראל. לפי טענה נפוצה, מבנה התמריצים האקדמי גורם לכלכלנים ישראלים להמעיט בעיסוק בכלכלת ישראל. זו טענה לא מדויקת. מאמרים שעוסקים בכלכלת ישראל מתפרסמים כל העת בחשובים שבז'ורנלים המדעיים בכלכלה וזוכים לאינספור ציטוטים. רק על קצה המזלג אפשר להזכיר מחקרים על הקיבוצים בישראל (רן אברמיצקי), על גודל הכיתות בישראל (ויקטור לביא וג'וש אנגריסט), על ההגירה האתיופית לישראל (ויקטור לביא, אריק גולד, ודניאל פסרמן), על נורמות במגזר החרדי (אלי ברמן), ואפילו על שוק מחנה יהודה בירושלים (אבי וייס ויהושע שרמן). זעירא עצמו, אגב, שיתף פעולה עם לא פחות מאשר חתן פרס נובל בכלכלה תום סרג'נט בכתיבת מאמר שעסק בהסדר מניות הבנקים משנות השמונים בישראל.

ובכל זאת, הביקורת איננה מופרכת. בכל הדוגמאות שלהלן כלכלנים מובילים עשו שימוש – לעיתים מבריק ממש – באפיזודות או נתונים מישראל כדי ללמוד משהו בעל ערך אודות תיאוריות מקובלות בכלכלה. בספרו החדש של זעירא קורה בדיוק הדבר ההפוך: כלכלן מוביל עושה שימוש בתיאוריות הכלכליות המקובלות כדי ללמוד משהו בעל ערך אודות כלכלת ישראל. זה אכן דבר נדיר – נדיר מדי – ולו מסיבה זו בלבד פרסום הספר הזה הוא יום חג לכל מי שהדיון הכלכלי בישראל יקר לליבו.

למי אכפת מהמאזן המסחרי?

הפרק שמדגים בצורה המוצלחת ביותר את מטרתו של הספר השאפתני הזה עוסק, מכל הדברים בעולם, בהיסטוריה של המאזן המסחרי של ישראל. אם הנושא הזה נשמע לכם כמו קריקטורה של כל מה שמשעמם בדיון הכלכלי, אשריכם שאתם חיים בישראל שבה הנושא איבד את חשיבותו. אלא שנפילתו של המאזן המסחרי ממעמדו כסלבריטאי קרתה רק בעשורים האחרונים: לפני כן הנושא הדיר שינה מעיני קברניטי המשק. הטיפול של זעירא בנושא הוא מופת של כתיבה כלכלית פופולארית.

איך לפעמים

(1,304 מילים)

לפני שהרגולציה של תעשיית כרטיסי האשראי בארה"ב נולדה (שקיבלה את השם המתחכם Credit Card Accountability Responsibility and Disclosure , או בראשי תיבות – CARD), היו מי שהסבירו שלא רק שהרגולציה הזו לא תעבוד – היא לא יכולה לעבוד! מחירים נקבעים לפי שיווי המשקל בין ביקוש להיצע, וניסיון של הרגולטור לשנות את המחירים האלה לא יצליח. תוריד את המחיר של עמלה א' בחקיקה? הבנקים יעלו את המחיר של עמלה ג'. תגביל גם את עמלה ג', כך שממש תפגע הרווחיות של כרטיסי האשראי? הבנקים יתנו פחות אשראי. זה פשוט לא יילך. ואז, שנתיים אחרי שהרגולציה החדשה ייושמה, ארבעה כלכלנים שמו את הידיים שלהם על אוצר – נתונים על 160 מיליון חשבונות כרטיסי אשראי, ובדקו מה באמת קרה. מה אתם יודעים – הרפורמה דווקא כנראה עבדה.

לפני שאנחנו צוללים לפרטים של המחקר האמפירי ולמסקנות שעלו ממנו, מילה על תיאוריה. השיקולים לפיהם הרגולציה הזו "לא יכולה לעבוד" הם טיעונים תיאורטיים חשובים: היצע וביקוש משפיעים מאד על מחירים, ולפעמים רגולציה לא תוכל לשנות אותם בלי לגרום לתוצאות לוואי שליליות. כאשר פעילות הופכת לפחות רווחית סביר לצפות לירידה בהיצע, ולכן רגולציה עלולה לגרום לנזק. טיעונים כאלה צריכים להיות חלק מכל דיון בנושא. אבל, וזה אבל חשוב – טיעונים תיאורטיים תמיד נשענים על הנחות מסוימות (תחרות משוכללת ורציונלית במקרה הזה), ובדרך כלל לא ברור עד כמה ההנחות האלו מתקיימות במציאות. אם למשל לחברות כרטיסי האשראי יש כוח מונופוליסטי מסוים, אז תקרת מחיר יכולה להוריד מחירים בלי לפגוע בכמות המוצעת. אם אנשים לא מודעים מספיק לעמלות שהם משלמים, או נוטים להתעלם מעלויות בעתיד (לעומת הנאה בהווה), היצע, ביקוש, ותחרות בין כרטיסי האשראי לא בהכרח יביאו את העמלות לגובה אופטימלי. להתעלם מהשיקולים התיאורטיים הפשוטים נגד הרגולציה הזו זו טעות, ונדמה לי שזו טעות נפוצה. אבל להתעקש שהרפורמה "לא יכולה לעבוד" זה לא להיות כלכלן שקול שמבין היטב את התיאוריה הניאו-קלאסית. זה בעיקר להיות עקשן שלא לצורך.

ועכשיו – המחקר.

מבני

 

נניח שאני מביט עכשיו במטוטלת שתלויה על חוט, ואני רוצה לברר את אורך החוט. אין לי סרגל, אבל יש לי שעון. כן, זו פתיחה מוזרה לפוסט בנושא כלכלי – אבל זרמו איתי.

מרצפת חדר העריכה

(870 מילים)

אני עובד (עדיין. כן, אינני מהמהירים.) על פוסט שמתאר את תרומתיו של חתן פרס נובל האחרון בכלכלה, ריצ'ארד ת'אלר, לפחות כפי שאני מבין אותן. בינתיים, זה רק מה שירד בעריכה, ולא בא לי להשליך לפח. הפוסט המלא – בלי נדר – יושלם עד טקס הענקת הפרס.

בשנת 1985 ת'אלר ושותפו למחקר וורנר דה-בונט, פרסמו מאמר שבו תקפו את אחת הטענות המפורסמות ביותר בתורת המימון – השערת השווקים היעילים. לפי השערת השווקים היעילים לא ניתן לחזות שינויים עתידיים במחירי מניות. אם קיים מידע לפיו מחיר מנית טבע עומד לצנוח בעוד שבועיים בעשרה אחוז, אף אחד לא יחכה שבועיים לירידת המחיר: השחקנים בשוק ההון ימהרו למכור את המניות בידיהם, עד שמחיר המניה ירד בעשרה אחוז כבר עכשיו. מה שיקרה בעוד שבועיים תלוי רק בדברים שעדיין לא ידועים לנו. ת'אלר ודה-בונט, לעומת זאת, טענו שבמצבים מסוימים דווקא ניתן לחזות את מחירי המניות. הם הראו שמניות שנהנו מתשואה גבוהה מהממוצע במשך כמה שנים, ייטו לאחר מכן לסבול מתשואה נמוכה, וגם להיפך – מניות שסבלו מתשואה נמוכה ייטו לאחר מכן ליהנות מתשואה גבוהה. כלומר, אפשר לנחש את מחירי המניות בעתיד. זוהי טענה בעלת חשיבות עצומה – בין אם עבור מנהלי קרן הפנסיה שלכם, ובין אם עבור נגידי בנקים מרכזיים שמנסים לזהות "בועות" במחירי המניות. אבל מהו ההסבר לדפוס המשונה הזה?

האם מע"מ רגרסיבי כי הוא דוחה את תשלום המס?

טענתי (הסברתי?) בפוסט פייסבוקאי ש:

1. גם אנשים די עשירים מוציאים בסופו של דבר כמעט את כל ההכנסה שלהם, ולכן
2. מס על צריכה – מע"מ למשל – הוא לא מאד רגרסיבי. הוא די נייטרלי. לכל הפחות, הטענה שהוא רגרסיבי כי העשירים לא צורכים את כל הכנסתם היא בעייתית, ומתמקדת שלא בצדק רק ביחס בין צריכה שוטפת והכנסה שוטפת.

אחת הטענות שעלתה היא שהמע"מ בכל זאת מעניק יתרון לעשירים כי בניגוד למס הכנסה, שאותו משלמים (פחות או יותר) ברגע ההכנסה, את המע"מ משלמים מאוחר יותר – רק כשמוציאים את הכסף. האפשרות לדחות את תשלום המס לרגע ההוצאה היא יתרון שמוענק רק למי שיכול לחסוך, והוא גדול יותר ככל שאתה חוסך יותר. לכן – המע"מ מעניק יתרון לעשירים, ובכך הוא רגרסיבי.  אז חשבתי על זה עוד, ואני לא חושב שזו טענה מדויקת. למה? אחרי הפולד:

מונופולים, השכר של אמהות, ועוד

 

הודעה מנהלתית – שמחתי להיענות להזמנה של תאגיד השידור הציבורי החדש, ואני מעביר את עיקר הבלוג שלי לשם. הבלוג יישאר בחיים בשביל דברים ממש ממש טכניים ומלאים בגרפים, אבל רשימות בשפת בני אנוש ילכו בעיקר לשם. כאילו, ל"כאן". כאילו… הבנתם. בינתיים התפרסמו הרשימות הבאות:

מונופול בארוחת הערב

והאם המחיר של אמהות הוא ירידה בשכר?

למה אולי המס כן יתגלגל על השוכרים

(856 מילים)

"הבו לי כלכלן עם יד אחת!"

נשיא ארה"ב, הארי טרומן, מתוסכל מכך שהיועצים הכלכליים שלו תמיד אומרים But on the other hand…

כתבתי, ואני עדיין מאמין, שרק חלק קטן – אם בכלל – מהמס על דירה שלישית יתגלגל על השוכרים. זו מסקנה שנובעת מההנחה הסבירה מאד שהיצע הדירות קשיח מאד, ושהביקוש פחות קשיח. אבל – און די אדר הנד… בפוסט הזה, טענות הנגד הטובות ביותר ששמעתי.

היצע של מה? (לדעתי, הטיעון המשכנע ביותר)

הניתוח שלי דיבר על היצע של דירות. סביר מאד שבטווח הקצר והבינוני ההיצע הזה קשיח – להסבר המלא קראו את הפוסט הקודם.  ערן הופמן, דוקטורנט לכלכלה בסטנפורד (אדום עולה!) העלה נקודה חשובה: ההיצע הוא לא רק של "דירות". ההיצע הוא גם של "יחידות איכות של דיור", וההיצע הזה גמיש למדי. מה זאת אומרת?

כן, כן. ביקוש והיצע. ודירות. ומיסים.

(1,025 מילים)

יש שני דברים  שמטרידים אותי בדיון על מס הדירה השלישית יותר מאשר מהעליה שכן או לא תהיה בשכר הדירה

1. ההורדה לדרגת תת-טוראי של עקרונות הביקוש וההיצע. אני קצת מופתע מהעדנה שהכלכלה ההתנהגותית זוכה לה בדיון הזה. פתאום כולם גילו את חוסר הרציונאליות? מה קרה להיצע וביקוש הישן והטוב?
2. אם יש הצדקה כלשהי להסתמכות על שווקים תחרותיים כדרך לארגן את הפעילות הכלכלית, היא נשענת על כך שהמוכרים לא יכולים לעשות מה שבא להם. אני לא חושב ששווקים תחרותיים – אפילו כשהם קיימים, וזה אפילו גדול – יכולים לפתור את כל בעיות האנושות. אבל בניגוד לשמועות, הם גם לא ג'ונגל. בעלי דירות לא יוכלו להעלות את שכר הדירה רק כי הם רוצים לפצות את עצמם על המס שהם צריכים לשלם. אולי יש סיבות אחרות שיגרמו לעליית שכר הדירה, אבל "רוצים לפצות את עצמם על המס" היא לא אחת מהן.

ועכשיו – נסיון נוסף להסביר למה המס לא צפוי להעלות את שכר הדירה, בלי שום גרף ובלי להניח שום ידע מוקדם.