אל תתנו לנתונים לדבר

(1,360 מילים)

נניח ששאלת המחקר לפנינו היא זו: מהו הקשר בין מספר הסיבובים של המנוע במכונית מסוימת ובין המהירות שלה? זו שאלה אמפירית למהדרין, והדרך היחידה לענות עליה עוברת דרך נתונים. איך היינו עורכים מחקר כזה אילו לא הייתה לנו אפשרות לערוך ניסוי?

בעולם מושלם, היו לנו המווווון תצפיות. כל תצפית מתארת את מספר הסיבובים של המנוע ואת מהירות המכונית ברגע מסוים. היינו מסדרים את כל התצפיות על מערכת צירים, והיינו מקבלים גרף פחות או יותר כזה:

123

אשריך החוקרת שיש לה כל כך הרבה נתונים! כשאלו הנתונים, לא צריך לחשוב יותר מדי. הנתונים מסבירים כמעט הכל. יש קצת רעש, כצפוי. הרי כל מיני גורמים משפיעים על הקשר בין המהירות והסל"ד (רוח, שיפוע הכביש), אבל בגדול אפשר פשוט לראות את הקשר בין מהירות הרכב ובין הסל"ד של המנוע, ואיך החלפת הילוך כל בערך עשרים קמ"ש יוצרת קפיצה בקשר בין המהירות והסל"ד. אבל מה תעשה חוקרת שאין לה כל כך הרבה נתונים? אם למשל תקחו בדיוק את הגרף הקודם, ופשוט תוציאו ממנו חלק משמעותי מהמדגם, תקבלו תמונה כזו:

123

עכשיו המצב הרבה פחות ברור. אולי לנו, אחרי שראינו את הגרף הקודם, די ברור מה קורה פה, אבל זה לא כל כך ברור מהנתונים עצמם. זה נראה כמו ענן די אופקי, אולי עם שיפוע קל כלפי מעלה, עד לאיזור המאה קמ"ש, ואז נראה שיש עליה. והסכנה – אם את חוקרת שכל מה שהיא רוצה לעשות בחיים זה להריץ רגרסיה ו"לתת לנתונים לדבר", את תקבלי קו רגרסיה כזה:

123.png

המקדם יהיה מובהק סטטיסטית (אפילו אם תוסיפי מהירות בריבוע לא תקבלי משהו שונה מהותית), ואת תחשבי שהבנת את הקשר בין סל"ד לקמ"ש. יש רק בעיה אחת – אם תריצי רגרסיה תקבלי, בפשטות, תשובה לא נכונה לשאלת המחקר. "לתת לנתונים לדבר" פשוט לא עובד כאן.

למה בעצם נפלת? במילה אחת: תיאוריה.

ניגשת לתרגיל האמפירי בלי שום חשיבה תיאורטית על הקשר בין מנועים ומהירות. הרגרסיה אולי נתנה לך מדידה מאד מדויקת  של הקשר הליניארי בין סל"ד לקמ"ש, אבל מאיפה ההנחה שיש קשר ליניארי? לא עומד מאחוריה שום נימוק תיאורטי משכנע. לעומת זאת, אם למדת גם הנדסה, פירקת כמה מנועים, והבנת את הרעיון של הילוכים, היית יכולה להתחיל את המחקר שלך בהצגת תיאוריה של הקשר בין מהירות הרכב וסל"ד המנוע. התיאוריה הייתה מסבירה שיש קשר ליניארי, אבל שבמרווחים מסוימים יש קפיצה בקשר הזה. התיאוריה מנבאת שהנתונים ייראו פחות או יותר בצורה כזו:

123.png

שימו לב שלתיאוריה אין מספרים. התיאוריה לא קובעת את האורך של כל קו, או את השיפוע שלו, או מתי הוא קופץ. התיאוריה לא קובעת אם 27 קמ"ש הולך עם 1,200 סל"ד או עם 80 סל"ד. את כל אלו רק הנתונים יכולים להגיד לנו. אבל אם אנחנו משתמשים בתיאוריה הזו, אז אנחנו כבר לא מביטים בענן הנתונים אובדי עצות ומנסים לדחוף איזה רגרסיה, רק כדי לקבל תשובה שגויה. התיאוריה עושה סדר בנתונים, ומאידך – הנתונים הופכים את התיאוריה לקונקרטית, ועוזרים לנו לשים מספרים ברורים על התיאוריה שלנו – כמה סל"ד הולך עם כמה קמ"ש.

ועכשיו, כלכלה

Gravity with Gravitas

מסחר בינלאומי הוא תחום שתמיד חסרים בו נתונים. פשוט אין כל כך הרבה מדינות בעולם… אולי אם היו בעולם 50,000 מדינות, והן היו מפוזרות בצורה מאד מוצלחת על הגלובוס החיים היו יותר קלים. אבל זה לא העולם שאנחנו חיים בו.

ובעולם דל המדינות שלנו, יש דפוס אחד במסחר הבינלאומי שחוזר על עצמו מחקר אחר מחקר, בצורה יציבה, בכל מדגם של מדינות, ובכל תקופה: ערך הסחר בין שתי מדינות נמצא ביחס ישר לגודל הכלכלי שלהן (תמ"ג), ונמצא ביחס הפוך למרחק ביניהן. הדפוס הזה זכה לכינוי "גרביטציה" בגלל הדמיון שלו למשוואת הגרביטציה בפיזיקה. [פיזיקאים שמרגישים צורך להזכיר שברגיבטציה המרחק הוא ריבועי – התאפקו הפעם] וכך בערך הוא נראה במשוואה:

123.png

הסחר בין מדינה i למדינה j פרופורציוני לתמ"ג של כל אחת מהן, ונמצא ביחס הפוך למרחק ביניהן.

עם קצת מאמץ (לוקחים לוגים) הופכים את המשוואה הזו לרגרסיה לינארית, ומה אומר לכם – חבל על הזמן של רגרסיה. בתקופות שונות, עם נתונים שונים, מדינות שונות, הכל – יוצא פיקס. יתר על כן המקדמים של הרגרסיה די דומים במדגמים השונים. עם השנים כל מיני חוקרים זרקו כל מיני משתנים נוספים לרגרסיה הזו. למשל – האם שתי המדינות חולקות שפה משותפת? רקע משפטי או קולוניאלי דומה? וכו'. והרגרסיות יפות, והמקדמים מובהקים, ורק דבר אחד חסר בסיפור הזה – תיאוריה. למה שיתקיים יחס כזה?

תאמרו – עזוב אותך מתיאוריה. "תן לנתונים לדבר". יש דפוס כל כך יציב, למה להרוס? וכאן נכנסת לסיפור "חידת הגבולות".

חידת הגבולות היא תוצאה מפורסמת למדי שהולכת בערך ככה: אם מוסיפים לרגרסיה של הגרביטציה משתנה גבול (כלומר – האם יש גבול בין שתי ה"מדינות"), המשתנה הזה יוצא יותר מובהק ממובהק, וגדול בקטע פסיכי. מה זאת אומרת? נניח שמודדים את ערך הסחר בצפון אמריקה גם בין מדינות בתוך ארה"ב, וגם בין מחוזות בתוך קנדה, וגם בין ארה"ב וקנדה. חידת הגבולות היא התוצאה לפיה הסחר בין שתי מדינות בתוך ארה"ב גדול פי  22(!) מאשר הסחר בין מדינה בארה"ב ומחוז בקנדה גם כאשר אין הבדל במרחק למחוז הקנדי לעומת המרחק למדינה בתוך ארה"ב, ואין הבדל בגודל בין המחוז הקנדי והמדינה בארה"ב. אז זה שיש פער זה לא מפתיע. אבל פי פאקן 22? קצת מוזר לא? מוריס אובסטלפלד וקנת' רוגוף, סוג של זקני השבט של התחום, הכתירו פעם את "חידת הגבולות" בתוך אחת משש השאלות הפתוחות החשובות ביותר במחקר המקרו-הבינלאומי.

עד שהגיעו ג'יימס אנדרסון ואריק ון-וינקופ, ופתרו את החידה. כן, כבר ניחשתם – הם הסבירו שאם ניגשים לנתונים בלי תיאוריה ברורה מקבלים תוצאות לא נכונות. בקיצור (יחסי) – מה הייתה הבעיה במחקרים נטולי התיאוריה?

כבר במחקרים המוקדמים היה ברור שהמרחק בין שתי מדינות מפספס משהו חשוב. קחו למשל אי דמיוני באוקינוס השקט שנמצא 4,500 קילומטרים מחופי ארה"ב. המרחק של האי הזה מקליפורניה דומה למרחק של ניו-יורק מקלפורניה. אבל יש הבדל גדול מאד בין האי ובין ניו-יורק. בעוד שעבור האי קליפורניה זה יעד הסחר היחיד במרחק של אלפי קילומטרים, ניו-יורק קרובה לעוד המון שותפות סחר פוטנציאליות. כלומר, צריך לקחת בחשבון לא רק כמה שתי מדינות קרובות אחת לשניה, אלא גם כמה כל אחת מהן קרובה למדינות אחרות. האם הן אי, שיכול לסחור רק עם קליפורניה, או ניו-יורק, שיכולה לסחור עם המון שכנות?

האופן שבו מחקרים מוקדמים ניסו להתמוד עם הקושי הזה היה להוסיף לרגרסיה משתנה של "מרחק ממוצע ממדינות אחרות". זה היה משתנה מאד אינטלגנטי. עבור כל מדינה עשו ממוצע משוקלל של המרחק של המדינה מכל המדינות האחרות בעולם, כשהמשקל של כל מדינה בממוצע הוא התמ"ג שלה. כך, אם אתה ניו-יורק, שקרובה לעוד המון מדינות, ועוד למדינות גדולות, אז אתה "קרוב לכל העולם". ואם אתה אי, או אם יש לך גבול רק עם ירדן, סוריה, ומצרים, אז אתה "רחוק מכל העולם". לקחו את המשתנה הזה, והוסיפו לרגרסיה. חביב, אינטלגנטי – אבל את חידת הגבולות זה לא פתר. אה כן, וגם אין שום בסיס תיאורטי למשתנה הזה. ממוצע זה נחמד, אבל למה בדיוק לחשב אותו ככה? והאם הוא שייך לרגרסיה בכלל?

אנדרסון וון-וינקופ הסבירו שאין לזה צורה, והתחילו לבנות מודל תיאורטי מהבסיס, בהתבסס על עקרונות ראשונים, שהניבוי המרכזי שלו הוא – לא תאמינו – שהסחר בין שתי מדינות יהיה פרופורציוני לגודל שלהן, וביחס הפוך למרחק ביניהן. אבל המודל שלהם נתן עוד משהו חשוב: הוא הראה איך בדיוק צריך לקחת בחשבון את ה"מרחק מכל העולם". מסתבר שזה מסובך… בגלל שחשוב לא רק כמה אתה קרוב למדינות אחרות, אלא גם כמה המדינות האחרות האלה קרובות למדינות אחרות נוספות – האם הן חייבות לסחור איתך, או שיש להן אלטרנטיבות אחרות? הגיוני, כשחושבים על זה. אבל איך לעזאזל לוקחים את הרעיון הזה לנתונים? המודל של אנדרסון וון-וינקופ מסביר בדיוק איך, ומראה איזה משתנים בדיוק צריך לבנות (סוג של מדד מחירים), ואיזה רגרסיה צריך להריץ.

ואז אחרי כל המתמטיקה והבלאגן, הם ניגשו לנתונים, בנו את המשתנים שיש להם ביסוס תיאורטי, ובדקו מה קורה לחידת הגבולות. ומה אתם יודעים – היא כמעט נעלמת. מדינות בארה"ב עדיין סוחרות זו עם זו יותר מאשר עם מחוז קנדי במרחק וגודל דומה, אבל רק פי 1.25 עד פי 2, ולא פי 22 יותר. אפשר לחזור לישון בשקט

האם הם צודקים?

כמובן שלא. המודל שלהם עמוס לעייפה הנחות מפשטות לא ריאליות, ולא צריך לקחת את התוצאות שלהם יותר מדי מילולית. אבל הם עשו צעד גדול בכיוון הנכון, ועל הדרך העבירו לנו שיעור חשוב על חשיבותה של תיאוריה. לא במקרה המאמר הזה הוא אחד המאמרים המצוטטים ביותר בכלכלה אי פעם (עם מעל 7,200 ציטוטים אקדמיים), למרות שכשלעצמה השאלה שהוא פותר לא עד כדי כך מעניינת. בינינו – למי אכפת מה ההבדל בין הסחר של מדינות ארה"ב עם עצמן לעומת הסחר שלהן עם מחוזות קנדיים? התרומה האמיתית של המאמר הזה הייתה שהוא הראה דרך מוצלחת מאד לעשות סדר בנתונים, גם כאשר – בעיקר כאשר – מגלים בהם משהו שנראה אבסורד, כמו חידת הגבולות. אפשר – צריך! – לריב על התיאוריה. אבל אסור לשכוח את החשיבות שלה, וזו טעות להניח שמחקר כלכלי עם פחות תיאוריה יהיה יותר מוצלח, או יותר מדעי.

מודעות פרסומת

סדקים באיזו אידיאולוגיה?

(1,960 מילים)

ד"ר אלי קוק, היסטוריון של הקפיטליזם מאוניברסיטת חיפה, לא אוהב את התיאוריה הכלכלית המכונה "התיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות", לפיה כל גורם ייצור במשק תחרותי – ובפרט העובדים – מקבל כתמורה לשירותיו את ערך התפוקה השולית שלו. במאמרו "סדקים באידיאולוגיית האי שיוויון" קוק מעלה בין השאר שלוש טענות נגד התיאוריה.

אחת, שהדיון על אי-שיוויון "נותר בשולי הדיסיפלינה" של המחקר הכלכלי, לפחות עד פרסום ספרו של תומא פיקטי "הון במאה העשרים ואחת". יתר על כן, התיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות "ה[י]א גם הסיבה המרכזית לשתיקתם של הכלכלנים בנוגע לשאלת אי-השוויון במשך שנים כה רבות".

שתיים, שהתיאוריה הצדיקה את התחלקות ההכנסות בכלכלות שוק, או במילותיו של קוק, התיאוריה "שימש[ה] לאורך המאה העשרים כהצדקה התיאורטית החשובה ביותר של הכלכלה הניאו-קלאסית לעצם קיומו של אי-שוויון".

שלוש, שתיאוריות חדשות שמתמקדות ביחסי הכוח הבלתי סימטריים בין הפירמות ועובדיהן עדיפות על פני התיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות.

שלוש הטענות לא משכנעות. ראשית, עיסוק באי-שיוויון שוכן לבטח בלב המיינסטרים. ממילא, הטענה שהתיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות היא הסיבה ל"שתיקתם של הכלכלנים" חסרת ביסוס. מי בדיוק שתק? שנית, התיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות היא הסבר, ולא הצדקה. כשלעצמה, היא לא יכולה להצדיק שום דבר, לפחות לא במובן הפשוט והמיידי שקוק מתכוון אליו. התיאוריה היא כלי שמסייע לנו להבין את המציאות. אפשר וצריך להתווכח בשאלה האם היא עושה את זה בהצלחה, ואם כן – מה הן המסקנות הערכיות שאפשר להגיע אליהן בהינתן ההבנה שלנו את המציאות. אבל תיאוריה כלכלית, כשלעצמה, לא יכולה להצדיק שום דבר. שלישית – קשה להאמין שתיאוריה שתתמקד ביחסי הכוחות הבלתי סימטריים בין עובדים ומעבידים, ושבו בזמן תתעלם מההשפעה של התפוקה על שכר, תצליח להסביר אפילו את הדפוסים הבסיסיים ביותר שעולים מן הנתונים.

להמשיך לקרוא סדקים באיזו אידיאולוגיה?

למה צעירים לא "מצליחים" לקנות דירה – גרסת שיעורי הבית

(406 מילים)

אני משער שמישהו כבר עשה מזה תרגיל שיעורי בית באיזה קורס במיקרו, אבל – שיהיה.

דו שיח בין-דורי קצת משונה הולך בערך כך:

הקשישים בטון מאשים: למה הצעירים של היום כל הזמן אוכלים בחוץ, ואז מתלוננים שאין להם כסף לקנות דירה?

הצעירים בטון של לך תחפש: כי המחיר של דירה, אפילו דירה קטנה ובסיסית, כל כך גבוה שאין לנו בכלל אפשרות לקנות דירה.  את הכסף שיש לנו אנחנו מעדיפים להוציא על אוכל בחוץ.

והשאלה – זה רציונלי? התשובה החיובית בשלושה גרפים.

להמשיך לקרוא למה צעירים לא "מצליחים" לקנות דירה – גרסת שיעורי הבית

דעת יפה

(2,330 מילים. 12 דקות קריאה. )

 

למי אכפת?

לפני שנצלול לעולם המופלא של מודל תיאורטי מופשט לעילא, חשוב להתעכב רגע על השאלה – למי אכפת? איך בכלל המאמר המפורסם של אריאל רובינשטיין על אימיילים שכן או לא מגיעים ליעדם משתלב במחקר הכלכלי? איך זה בכלל "כלכלה"? ומעשה שהיה כך היה.

פעם מזמן, לתיאוריה הכלכלית היו כלים לא רעים לחשוב על שווקים תחרותיים מאד, שבהם יש המווווון יצרנים והמווווון צרכנים. והיו לה גם כלים לא רעים לקוטב הנגדי – שווקים מונופוליסטיים לגמרי, שיש בהם רק יצרן אחד (או רק צרכן אחד). בין תחרות מושלמת למונופול מושלם, המדף היה די מדולדל – לא לגמרי ריק, אבל דל. עם הזמן, ועם ההתקדמות של תורת המשחקים, נבנו מודלים שעזרו לנו לחשוב על מצבים שבהם יש כמה יצרנים – לא אחד, לא המון – וכמה צרכנים – לא אחד, לא המון. המאפיין העיקרי של המודלים האלה הוא ההתנהגות האסטרטגית של השחקנים: מה שמיצובישי תעשה ישפיע על מה שטויוטה תעשה, ומה שטויוטה תעשה ישפיע חזרה על מיצובישי, וכו'. כשזה המצב, טבעי לשאול מה כל שחקן יודע – כשימצובישי עושה תכניות, מה היא יודעת על הביקוש לטויוטה? והאם מיצובישי מניחה שהיא תוכל להפתיע את טויוטה ולגנוב לה נתח שוק, או שמיצובישי חוששת שטויוטה יודעת שמיצובישי יודעת, ונערכת בהתאם? שאלות כאלה הן החומר שממנו עשויות פנטזיות של אנשי תורת המשחקים…

צעד משמעותי קדימה עם התסבוכת הזו היה מאמר מפורסם מאד של חתן פרס נובל בכלכלה, ישראל אומן (זהו המאמר המצוטט ביותר שלו. במאמר הזה הוא הגדיר פורמלית את המושג של "ידיעה משותפת" (בלעז common knowledge) אם מישהו מכיר תרגום טוב יותר – תרביצו בתגובות. בקיצור, לי ולאריאל יש "ידיעה משותפת" על משהו (נניח על כך שהיום יום שלישי) אם אני יודע שהיום יום שלישי, אריאל יודע שהיום יום שלישי, אני יודע שהוא יודע שהיום יום שלישי, הוא יודע שאני יודע שהוא יודע שהיום יום שלישי, ואני יודע שהוא יודע שאני יודע שהוא יודע שאני יודע… וכו' עד אינסוף. כשמניחים שבמצבים מסוימים קיימת ידיעה משותפת, החיים נהיים הרבה יותר פשוטים למי שמנסה, למשל, לבנות מודל פורמלי של תחרות בין מיצובישי וטויוטה.

[עדכון: מסתבר שכאשר ישראל אומן התחיל לעסוק בנושא כבר היה מדובר במושג די מפותח בעולם הפילוסופי. להרחבה: https://plato.stanford.edu/entries/common-knowledge/%5D

Enters: Ariel Rubinstein

123

אינסוף זה מספר די גדול… מה קורה אם אנחנו מנסים להתקרב לידיעה משותפת, אבל לא ממש מגיעים עד אליה. למשל –

ופה מתחיל האקשן.

להמשיך לקרוא דעת יפה

מרצפת חדר העריכה – מתוך סקירת הספר "כלכלת ישראל"

(962 מילים. בערך 8 דקות קריאה)

האם השירותים שמעניקה הממשלה לאזרחים נשחקים

זעירא מתחיל את הדיון בגודל הכלכלי של הממשלה  הרחבה בישראל (כלומר – הממשלה וכל המגזר הציבורי) בשאלה איך נכון למדוד את גודלה של הממשלה. מצוין – כל מדידה נשענת על הנחות מוצא, וטוב שזעירא מפרט אותן ודן בהן. זעירא מסיק מהדיון  שיש למדוד את גודל הממשלה בתור החלק היחסי שלה מכלל הפעילות הכלכלית במשק. כלומר, אין להשוות בין 326 מיליארד השקלים שהוציאה הממשלה בשנת 2009 ובין 427 מיליארד השקלים שהוציאה בשנת 2014. יש להשוות בין 40.2%, שהיה חלקה של הממשלה בתוצר בשנת 2009 ובין 39.3%, חלקה בתוצר בשנת 2014. הדיון הטכני הזה יותר חשוב ממה שהוא אולי נראה, כיוון שהוא קובע במידה רבה את התשובה לשאלה הבאה: האם לאורך השנים ממשלת ישראל מספקת לאזרחיה יותר ויותר שירותים, או פחות ופחות. יש סוגה מפותחת היטב של ניתוח פוליטי שמפרש חלק ניכר מההתרחשויות בישראל כתוצאה של שחיקת השירותים שהממשלה מעניקה לאזרחים. לכן חשוב להבין האם אכן שירותי הממשלה נשחקים, וחשוב לדון בשאלה מה הדרך הנכונה למדוד את השחיקה הזו.

זעירא כורך ביחד שלושה טיעונים. שניים מהם אינם במחלקות, ולכן אין טעם להעמיק בהם כאן: ברור ש(כמעט) בכל דיון  בגודל הממשלה צריך להשתמש בגדלים ריאליים  (שקל בשנת 1990 אינו זהה לשקל בשנת 2014) , ובגדלים לנפש (אותה הוצאה היא בעלת משמעות שונה מאד במדינה בת 2 מליון תושבים לעומת מדינה שבה 100 מליון). השאלה המעניינת היא מדוע, לפי זעירא, אפילו מדד שלוקח את אלו בחשבון – ההוצאה הממשלתית הריאלית לנפש – איננו מדד טוב לרמת השירותים הממשלתיים? מדוע יש להשתמש במקומו בחלקה של הממשלה בתוצר?

כך זעירא:

"רוב השירותים הציבוריים תלויים גם ברמת ההכנסה, כי צריך לשלם עבור השירותים הניתנים בשכר סביר. אם ההכנסה עולה על פני זמן, גם ההוצאה הממשלתית אמורה לעלות על פני זמן. אם ההכנסה בשירות מסוים אינה עולה כמו הכנסה הממוצעת, ניתן להסיק שכוח האדם המספק את השירות הזה משתנה, איכותו יורדת, והשירות נשחק" (עמ' 144)

הבעיה הקטנה יותר בפסקה הזו היא הערבוב בין שכר ממוצע ובין סך ההכנסה (שהתוצר הוא מדד לה). אפילו אילו היינו מקבלים את הטיעון העקרוני שמובא כאן, הרי שנובע ממנו שצריך למדוד את גודל הממשלה יחסית לשכר הממוצע (או החציוני?) ולא יחסית לתוצר. זה ערבוב מצער במיוחד על רקע זה שבפרקים אחרים בספר זעירא טוען שתקופה ממושכת שהשכר בישראל לא עלה כלל למרות שהתוצר לנפש (ולעובד) גדל משמעותית – כך שלפי זעירא עצמו השנים האחרונות בישראל לא מתאימות לטיעון שהוא מביא כאן. הרי אם השכר לא עלה, אז הממשלה לא צריכה להגדיל את הוצאותיה כדי למשוך את אותה איכות של כוח אדם, ואחת היא מה קרה לתוצר באותן שנים. אבל כאמור, זו איננה הבעיה המרכזית בטיעון.

הבעיה המרכזית היא ההתעלמות של זעירא מהמשמעות הכלכלית של השכר. השכר איננו סתם מספר שמדרג את העובדים במשק לפי יכולותיהם. השכר, לפחות במגזר הפרטי, משקף את הערך שהעובד מייצר. כדי לבסס נקודה זו, אתלה באילן גבוה – ספרו של יוסף זעירא "כלכלת ישראל". זעירא מסביר בספר שעל פי התיאוריה הכלכלית המקובלת יש קשר הדוק בין השכר והתפוקה של עובדים, ובמשך שנים ארוכות קשר זה התבטא גם בנתונים בישראל. לא זו אף זו – בשנים האחרונות, לפי זעירא, התפוקה הממוצעת לעובד גדלה אפילו יותר מהשכר הממוצע (דיון ביקורתי על כך, כאן).

מה המשמעות של כל זה בהקשר של הדיון הנוכחי?

אילו ניתן היה ליישם את הטיעונים שקושרים בין השכר והתפוקה באופן ישיר למגזר הציבורי, המסקנות של זעירא היו מתהפכות: אם הוצאות הממשלה על שירות מסוים עולות (ריאלית לנפש), ולכן השכר בשירות הזה עולה (זעירא מצביע נכון על כך שחלק ניכר מההוצאות משמש לתשלום שכר), אז השירות הממשלתי הזה היה משתפר ללא קשר לשאלה האם התוצר כולו, או השכר הממוצע במשק, גדל מהר יותר או לאט יותר מההוצאה הממשלתית על השירות הזה. חלק ההוצאה בתוצר איננו רלוונטי, אלא רק גודלה האבסולטי של ההוצאה (הריאלית, לנפש).

אלא מה, שזהו אילו משמעותי. התיאוריה הכלכלית שקושרת בין השכר והתפוקה של העובד מניחה שהמעסיק מנסה להשיא את רווחיו, וממשלה – למרבה המזל! – לא פועלת כך. אין לנו תיאוריה סטנדרטית על הקשר – או היעדרו של קשר – בין השכר והתפוקה במגזר הממשלתי. אפשר לשער שבענפים מסוימים, שבהם קיים גם מגזר פרטי (רפואה למשל), הקשר בין השכר והתפוקה משמעותי למדי גם במגזר הציבורי. בענפים אחרים, קשה ואולי בלתי אפשרי לדעת. אבל כדי לקבל את הטיעון של זעירא צריך להניח שאין שום שיפור בערך שיכול לייצר העובד "הממוצע" בשירות הממשלה, וזו טענה שאין לקבל. נניח שהממשלה תמיד משלמת למהנדסים בשורותיה שכר שהוא כפול מהשכר הממוצע במשק. לפי זעירא, במצב כזה אין הבדל בין התפוקה של מהנדס במשרד ממשלתי כיום לזו של מהנדס באותו משרד בשנות השבעים. כל השיפור בהון האנושי של מהנדסים לאורך השנים, כל השיפורים הטכנולוגיים שזמינים למהנדס כיום, וכל השיפורים בכמות ההון היצרני שזמין לעובד ממשלתי, כל אלו לא משפרים כלל את התפוקה שלו. כדי לקבל את הטיעון של זעירא צריך להניח שהדבר היחיד שקובע את התפוקה של עובד ממשלתי הוא מקומו בהתפלגות הכישרון הלאומית. גם אם ניתן, אולי, לקבל את הטיעון הזה עבור מקצועות מסוימים מאד, זהו טיעון בלתי סביר בעליל עבור כלל שירותי הממשלה.

כפי שכתבתי בתחילת הפוסט, החשיבות של הדיון הזה היא בהשלכות שלו לשאלה האם שירותי הממשלה לאזרח נשחקים בישראל של העשורים האחרונים. כפי שזעירא מתאר בספר, חלקה של הממשלה בתוצר, ובפרט החלק שמשמש להענקת שירותים לאזרח (כלומר, בניכוי הוצאות ריבית על החוב הממשלתי והוצאות ביטחון) אכן הצטמצם לאורך השנים האחרונות. אבל ההוצאה הממשלתית הריאלית לנפש על שירותים לאזרח הייתה בשנת 2014 (ככלל – השנה האחרונה שזעירא מנתח בספר) הגבוהה ביותר עד אז. בפרט, היא הייתה גבוהה בכ 25% מאשר עשרים שנה לפני כן. הגרף להלן מתאר את כל השנים מאז 1995 (השתמשתי בשני לוחות על הוצאות הממשלה משני שנתונים שונים. שני הלוחות לא מכילים כיסוי מלא של כל השנים שביניהם, ובגלל זה הדילוג באמצע. כן, כמו בתוצר כולו, אין ספק שהיו בהן תנודות משמעותיות, שכללו ירידות לא טריויאליות).

123

למען הסר ספק – יש חשיבות גדולה מאד למדד של חלק הממשלה בתוצר. קודם כל כביטוי לאופן שבו המשק מאורגן – איזה חלק מתוך הפעילות הכלכלית כולה מבצעת הממשלה. יתר על כן, להשקפתי לא ניתן למדוד את היקף השירותים הממשלתיים – לא כל שכן איכותם – רק לפי גודל ההוצאה הריאלית לנפש. אבל הטענה ששירותי הממשלה נשחקים באיזשהו מובן אבוסלוטי היא, לכל הפחות, לא מבוססת.

סקירת ספר: כלכלת ישראל מאת יוסף זעירא (חלק שני)

(חלק שני מתוך סקירה בת שני חלקים על ספרו החדש של פרופסור יוסי זעירא)

(קישור לחלק הראשון בסקירה)

(1,900 מילים. בערך 14 דקות קריאה)

כלכלת ישראל, מאת יוסף זעירא, הוצאת עליית הגג ומשכל, 2018, 498 עמודים

מחאה חברתית, ושכר ריאלי

כשזעירא ניגש לניתוח של נושאים עדכניים יותר, הוא מציע כמה תובנות חשובות ומעניינות. למשל, הוא סונט – בצדק – באלו שטוענים ש"כלל ההוצאה" הוא חוק חשוב לשמירה על אחריות פיסקלית. כלל ההוצאה, בגלגוליו השונים, הוא חוק שמגביל את קצב הגידול בהוצאות הממשלה בישראל, ובאופן כללי נוטה להקטין את חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית. זעירא מצביע על כך שאחריות תקציבית לא נוגעת לגודל ההוצאה כשלעצמה, אלא לפער בין ההוצאות וההכנסות של הממשלה. חוק שמגביל את הגידול בהוצאות הממשלה, ובכך מאפשר הורדת מיסים – כפי שקרה בישראל, הוא אחראי תקציבית בדיוק במידה שבה חוק היפותטי שמכריח את הממשלה להעלות מיסים, ובכך מאפשר הגדלה של תקציב הממשלה, הוא אחראי תקציבית.

לא מיותר לציין שהדעות חלוקות בנוגע להשפעתו של כלל ההוצאה בפועל. מעבר ליצירתיות חשבונאית שממשלת ישראל למדה להתמחות בה כדי לעקוף את החוק, הרי גם התקציב הממשלתי הוא חוק. אם הממשלה יכולה להשיג רוב פרלמנטרי להצעת תקציב שחורגת מכלל ההוצאה, מה מונע ממנה להשתמש באותו הרוב ממש כדי לשנות את כלל ההוצאה עצמו? למרות שזעירא מנהל דיון חלקי מאד בהיבטים אלו של החוק, התובנה שלו בנוגע לכך שהחוק איננו, ביסודו, מנגנון של אחריות תקציבית אלא דרך לצמצם את חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית תורמת לדיון בנושא.

אלא שכאשר מדובר בניתוח כלכלי, ולא רק בעקיצות כלפי רטוריקה חלולה, איכות הניתוח של זעירא היא לעיתים בעייתית. כיוון שיש לשער שחלקים אלו יזכו לתשומת הלב הרבה ביותר, מצער שהם לא נכתבו באותה רמה של הקפדה כמו חלקים אחרים בספר. החולשה של חלקים אלו מודגמת בצורה החדה ביותר בציטוט הבא, הלקוח מהפרק על אי השיוויון בישראל:

להמשיך לקרוא סקירת ספר: כלכלת ישראל מאת יוסף זעירא (חלק שני)

סקירת ספר: כלכלת ישראל מאת יוסף זעירא (חלק ראשון)

(חלק ראשון מתוך סקירה בת שני חלקים על ספרו החדש של פרופסור יוסי זעירא)

(1,600 מילים. בערך 12 דקות קריאה)

כלכלת ישראל, מאת יוסף זעירא, הוצאת עליית הגג ומשכל, 2018, 498 עמודים

הערת שוליים מספר חמש במאמר חשוב של הכלכלן ג'יימס פיירר נפתחת כך:

"הסיכויים הנמוכים לפתיחה מחדש של התעלה [סואץ] בתקופה זו מקבלים אישוש מדבריו של הכלכלן יוסף זעירא, ששירת כקצין צבא ישראלי לאורך התעלה בתקופה זו."

הציטוט הזה מבהיר שני דברים. קודם כל, את מעמדו של זעירא בקרב קהילת המחקר. אם "אפילו יוסי אומר" הוא טיעון מקובל במאמר מדעי, אפשר להבין שזעירא הוא חבר בעל מעמד בקהילה הזו. אבל חשוב מכך: מאמר כמו זה שהציטוט לקוח ממנו, שבליבתו סגירת תעלת סואץ עם מלחמת ששת הימים, מדגים נקודה חשובה בנוגע לכתיבה האקדמית-כלכלית על ישראל. לפי טענה נפוצה, מבנה התמריצים האקדמי גורם לכלכלנים ישראלים להמעיט בעיסוק בכלכלת ישראל. זו טענה לא מדויקת. מאמרים שעוסקים בכלכלת ישראל מתפרסמים כל העת בחשובים שבז'ורנלים המדעיים בכלכלה וזוכים לאינספור ציטוטים. רק על קצה המזלג אפשר להזכיר מחקרים על הקיבוצים בישראל (רן אברמיצקי), על גודל הכיתות בישראל (ויקטור לביא וג'וש אנגריסט), על ההגירה האתיופית לישראל (ויקטור לביא, אריק גולד, ודניאל פסרמן), על נורמות במגזר החרדי (אלי ברמן), ואפילו על שוק מחנה יהודה בירושלים (אבי וייס ויהושע שרמן). זעירא עצמו, אגב, שיתף פעולה עם לא פחות מאשר חתן פרס נובל בכלכלה תום סרג'נט בכתיבת מאמר שעסק בהסדר מניות הבנקים משנות השמונים בישראל.

ובכל זאת, הביקורת איננה מופרכת. בכל הדוגמאות שלהלן כלכלנים מובילים עשו שימוש – לעיתים מבריק ממש – באפיזודות או נתונים מישראל כדי ללמוד משהו בעל ערך אודות תיאוריות מקובלות בכלכלה. בספרו החדש של זעירא קורה בדיוק הדבר ההפוך: כלכלן מוביל עושה שימוש בתיאוריות הכלכליות המקובלות כדי ללמוד משהו בעל ערך אודות כלכלת ישראל. זה אכן דבר נדיר – נדיר מדי – ולו מסיבה זו בלבד פרסום הספר הזה הוא יום חג לכל מי שהדיון הכלכלי בישראל יקר לליבו.

למי אכפת מהמאזן המסחרי?

הפרק שמדגים בצורה המוצלחת ביותר את מטרתו של הספר השאפתני הזה עוסק, מכל הדברים בעולם, בהיסטוריה של המאזן המסחרי של ישראל. אם הנושא הזה נשמע לכם כמו קריקטורה של כל מה שמשעמם בדיון הכלכלי, אשריכם שאתם חיים בישראל שבה הנושא איבד את חשיבותו. אלא שנפילתו של המאזן המסחרי ממעמדו כסלבריטאי קרתה רק בעשורים האחרונים: לפני כן הנושא הדיר שינה מעיני קברניטי המשק. הטיפול של זעירא בנושא הוא מופת של כתיבה כלכלית פופולארית.

להמשיך לקרוא סקירת ספר: כלכלת ישראל מאת יוסף זעירא (חלק ראשון)