האם הכלכלה ההתנהגותית היא תחום ללא עתיד?

Is Behavioral Economics Doomed? The Ordinary versus the Extraordinary

By David K. Levine

OpenBook Publishers

זמין בחינם ברשת

(אזהרה: הפוסט מכיל 3,000 מילים. שימו מים לקפה, או שתקראו בשתי נגלות)

לדיוויד לוין, חוקר משפיע בתחום תורת המשחקים, נמאס. שמו של כתב ההגנה שלו על התיאוריה הכלכלית, "Is Behavioral Economics Doomed?", לא משאיר מקום לספק – הספר הזה, שמבוסס על הרצאת מקס וובר, אותה הרצה ב European University Institute , הוא חיבור פולמי. מאד. כותרת המשנה של הספר היא, בתרגום חופשי "הרגיל מול הבלתי רגיל", אבל היא יכולה הייתה להיות באותה המידה "למה נמאס לי שכל בר בי רב שיודע להגיד כהנמן משתין בקשת על תיאוריה שלמרות חסרונותיה, היא עדיין ההופעה הכי טובה בעיר". למעשה, זו גם נקודת החולשה החשובה ביותר של הספר: רוב הספר מוקדש למאבק באותו בר בי רב, ונעשה מאמץ מועט מדי להתמודד עם הטענות המורכבות יותר, והחשובות יותר, של הכלכלה ההתנהגותית, ויש רבות כאלה. אבל על כך בהמשך.

התזמון של ההרצאה ושל יציאת הספר איננו מקרי כמובן. מאז תחילת המשבר הכלכלי העולמי, המחקר הכלכלי הפך להיות מטרה לחיצים לא מעטים של ביקורת ואפילו לעג. אך בעוד שבחלק מהביקורת יש בוודאי מידה של אמת, חלק גדול עוד יותר ממנה הוא, אם להתנסח בזהירות, מבולבל. ישנן תשובות חשובות לחלקים המבולבלים ביותר מהביקורת שהוטחה בכלכלנים, אבל לוין לא בוחר במטרות הקלות האלו (למרות שחשוב לענות גם להן), אלא יוצא להגן דווקא על נקודה שכלל לא קל להגן עליה ושרבים בחרו לתקוף: הכוח הניבויי של תיאוריות הנשענות על שיווי משקל בין שחקנים רציונליים. במילים פשוטות יותר, שלוין עצמו בוודאי לא היה עושה בהן שימוש – הוא יוצא להגן על "הנחת הרציונאליות", ללא ספק הכלי המושמץ ביותר בארגז הכלים הכלכלני.

לב הטיעון של לוין בספר נשען על שני עמודים: ראשית – לוין מגדיר את קו ההגנה: תיאוריה טובה לא צריכה להיות מושלמת. היא צריכה להיות כזו שהחריגות ממנה אינן חשובות מבחינה כמותית לצורך הבנת התופעה שהתיאוריה מנסה להסביר. ההסבר שלו הוא כל כך חינני, שאני לא מתאפק מלצטט פסקה ארוכה ממנו:

The importance of the quantitative nature of economics often eludes clever observers… Take for example the following (possibly apocryphal) quotation, from the "original" behavioral economist Kenneth Boulding: "Anyone who believes exponential growth can go on forever in a finite world is a madman or an economist". This appears to involve a straw man, since as far as I know no economist would argue that exponential growth can go on forever – at best this is something we are uncertain about. The point is not debatable. But what conclusions can we draw from the fact that exponential growth cannot go on forever? Boulding evidently would like us to conclude that if it cannot go on forever, it cannot go on for very long. Of course that does not follow. Exponential growth may be possible for the next ten years, or it might be possible for the next ten thousand years[…] The point is that philosophers' and lawyers' reasoning – trying to draw a practical conclusion from an extreme hypothetical statement – "exponential growth cannot go on forever" – is false reasoning. All the action is in the quantitative dimension: some numbers are big, some numbers are small and how big and how small matters, not whether numbers are exactly equal to zero, or "infinite"

שנית – לוין מיישם את קו ההגנה הזה עבור התיאוריה הכלכלית: שפע של ראיות תומכות בכך שהתיאוריה הכלכלית בכלל, וליבה של התיאוריה, מושג שיווי המשקל של נאש, עומדים במבחן הזה בהצלחה.

לוין מתחיל את הדיון שלו בפרשנות מעניינת למושג שיווי המשקל. אבל לפני הפרשנות של לוין, תזכורת להגדרה הטכנית של המושג: נניח מצב שבו קבוצת פרטים נמצאת באינטראקציה כלשהי, כך שלפעולות של כל אחד מהפרטים בקבוצה עשויה להיות השפעה על התוצאה המתקבלת אצל כל פרט אחר. אם כל אחד מהפרטים סבור שבהינתן האופן שבו פועלים כל הפרטים האחרים, הפעולה שבה הוא עצמו בחר היא האופטימלית עבורו, זהו מצב של שיווי משקל. למשל, אם אני מוכר מכוניות משומשות ומטרתי היא למקסם את רווחי, ואני סבור שבהינתן המחירים שגובים כל המוכרים האחרים, ובהינתן הנכונות של קונים לשלם, המחיר שאני גובה הוא המחיר שיניב לי את הרווחים הגבוהים ביותר, ויתר על כן – כל שאר המוכרים והקונים סבורים כך גם הם, המצב המתקבל הוא שיווי משקל. על פניו, תיאוריה שסבורה שתוצאה של שיווי משקל תתקבל במציאות היא מופרכת: איך אפשר לקוות אפילו שבאינטראקציה מורכבת יחסית, שבה הפעולות של כל אחד משפיעות על התוצאות עבור כל אחד אחר, כולם יפעלו באופן כזה שאף אחד לא יהיה מעוניין לשנות בדיעבד את האופן שבו פעל? מי מסוגל בכלל לחשב כיצד ישתנה מצבו אילו יפעל מעט אחרת? ישנם מצבים מציאותיים לגמרי שעבורם אפילו מחשבים חזקים למדי יתקשו למצוא את שיווי המשקל הזה – איך אפשר לדמיין בכלל מצב שבו אנשים בשר ודם יפעלו באופן שמתאים לתיאוריה הזו?

הפרשנות של לוין למושג שיווי המשקל נותנת מענה מסוים לתמיהה הזו. לפי לוין, שיווי משקל הוא מצב שבו לא ניתן יותר ללמוד. כלומר, אילו התוצאה המתקבלת היא כזו שיש פרט אחד או יותר בקבוצה שבהינתן פעולותיהם של האחרים יכול לפעול אחרת ולשפר את מצבו – הוא ילמד מטעותו, ויפעל טוב יותר בפעם הבאה שייתקל בסיטואציה הזו. אם השינוי הזה יגרום לאחרים לרצות גם הם לשנות את הפעולה שבה נקטו – הם ילמדו מטעותם, ויעשו זאת. התהליך הזה, שבו פרטים לומדים מהטעויות שלהם, משנים את החלטותיהם, ומגיבים לשינויים של פרטים אחרים, הוא תהליך של למידה. בשיווי משקל התהליך ייעצר.  אף פרט לא ירצה לשנות את הפעולה שבה נקט. לא ניתן יותר ללמוד. לוין מביא ראיות רבות בספר לכך שבני אדם, גם אם יכולת החישוב שלהם מוגבלת, הם בעלי יכולת לימוד מרשימה, אבל דוגמא אחת מבהירה את גישתו היטב: שעת העומס בכבישים בכל עיר בעולם, לפי לוין, היא מצב של שיווי משקל. בהינתן רמת העומס בכל כביש (כלומר, בהינתן הפעולות של עשרות או מאות אלפי פרטים אחרים, כולל פרטים שבחרו תחבורה ציבורית או שבחרו להישאר בבית), כל פרט מוצא את הדרך המהירה ביותר ליעד שלו. זוהי אינטראקציה כל כך מסובכת, שאין בנמצא כיום מחשב המסוגל לחשב את שיווי המשקל הזה. ובכל זאת, הנהגים עצמם פעלו כך שהתקבלה תוצאה של שיווי משקל. למרות שלוין לא מציג ראיות מדעיות לכך, קל לקבל את טענתו שרוב הנהגים אכן נוסעים במסלול שלפחות בממוצע, לפחות בקירוב, הוא המסלול המהיר ביותר ליעדם בשעות עומס. או במילים אחרות, בהינתן הפעולות של כל הנהגים האחרים, כל נהג בוחר בפעולה אופטימלית – וזו בדיוק ההגדרה של שיווי משקל. בוודאי – אילו היינו משליכים את כל הנהגים בעיר אל עיר חדשה אין שום סיכוי שביום הראשון לנהיגתם הייתה מתקבלת תוצאה של שיווי משקל. אפילו שיפוצים בכביש בודד יכולים לגרום לבלאגן לא קטן. אבל, המציאות מלמדת שעם הזמן יש תהליך של למידה, ונוצרת התכנסות לשיווי משקל – עד שאין עוד מה ללמוד.

אחד הדברים המעניינים בדוגמא שבחר לוין היא שהיא מבהירה את הפער בינו ובין אחד המפורסמים שבמבקרי התיאוריה הכלכלית וישימותה למצבים מציאותיים – אריאל רובינשטיין. רובינשטיין עם שותפתו לכמה מחקרים, איילה ארד, ערכו ניסוי בשיתוף עם היומון "כלכליסט", שבו התבקשו הקוראים להשיב כיצד ינהגו במספר סיטואציות אסטרטגיות. מטרת הניסוי הייתה להבהיר כי אנשים אינם פועלים על פי התחזיות שמספק שיווי משקל נאש. ה-דוגמא שבחרו רובינשטיין וארד כדי להבהיר לקוראיהם מהי אינטראקציה אסטרטגית הייתה של נהג המנסה לבחור את נתיב הנסיעה המהיר ביותר ליעדו: "בהמשך נראה שתורת המשחקים רחוקה מלתת עצות מועילות לגבי איך לשחק בשלושת המשחקים, שלא לדבר על מה לעשות במחלף בן שמן" מזהירים ארד ורובינשטיין בתחילת מאמרם. מול השימוש הקריקטורי שנעשה לעיתים בתורת המשחקים – הראיון המשונה של אומן למעריב הוא דוגמא עדכנית ומצערת – התזכורת של רובינשטיין וארד היא חשובה. אבל חשוב גם לזכור שלא כל תורת המשחקים היא מה שאומן אומר בראיונות למעריב.

לוין מציג בספרו עוד ראיות אמפיריות רבות, כולל ניסויי מעבדה – כולם כוללים חזרה של מספר פעמים על הסיטואציה האסטרטגית, וכולם מתעדים למידה מהירה מאד של המשתתפים, והתכנסות למצב של שיווי משקל גם בסיטואציות מורכבות להפליא, ובעיקר – גם כאשר ברור לחלוטין שאף אחד מהמשתתפים לא יכול היה לחשב בעצמו את שיווי המשקל הזה. אוסף הראיות המרשים שמביא לוין בספר הוא מרתק ומשכנע מאד. בסוף הפוסט הזה, תוכלו למצוא תיאור של דוגמא אחת, חביבה במיוחד.

אז הכל סבבה? 

לוין הוא מדען טוב מדי מכדי להסתפק בהצגה שמצטמצמת רק לראיות שתומכות בטענתו. והרי למרות ההצלחות האמפיריות המרשימות של תיאוריות המתבססות על מושג שיווי המשקל של נאש, אין להכחיש שיש גם ראיות מדעיות חד משמעיות על מצבים שבהם התחזית של התכנסות לשיווי משקל עומדת בסתירה לנתונים.  לוין כלל לא מסתיר אותן. להיפך – הוא עוסק בהרחבה בדרך שבה השפיעו התוצאות האלו על התיאוריה. האופן בו לוין מתאר את ההתמודדות של המחקר התיאורטי עם התוצאות האמפיריות שהצביעו על הבעיות במושג שיווי המשקל הוא מאיר עיניים משתי סיבות.

ראשית, בכך שלוין מתאר את הגלגולים שעבר מושג שיווי המשקל כדי להתאים אותו לתוצאות אמפיריות שלא מתיישבות עם המושג המקורי, הוא מדגים לקורא את מערכת היחסים במחקר הכלכלי בין תיאוריה ואמפיריקה: הפרייה הדדית, ולא התעלמות ועצימת עיניים כלפי תוצאות חדשות. בכל הנוגע למושג שיווי המשקל, תוצאות אמפיריות חדשות הפרו כל העת את המחקר התיאורטי, וחוקרים רבים לאורך השנים עידנו, שיכללו, והוסיפו ניואנסים רבים למושג המקורי של שיווי משקל נאש. כיום, לצד שיווי המשקל של נאש, ישנם גם שיווי משקל עם מושלמות לתתי משחקים, שיווי משקל מרקוב, שיווי משקל של "יד רועדת", ועוד רבים וטובים. אך מעבר לפרטים, עצם ההדגמה של התהליך הזה, של ההפריה ההדדית בין התיאוריה לאמפיריקה בכלכלה, הוא תרומה משמעותית לדיון הפופולארי. בהקשר הזה שוב מעניין להנגיד בין הגישה של לוין לגישה שרבים מוצאים בדבריו של אריאל רובינשטיין (אני, אגב, לא חושב שזה מה שהוא מנסה לומר), למשל בספרו "אגדות הכלכלה". כך כתבה על הספר עדי מרקוזה-הס במדור ביקורת הספרים של עיתון "הארץ" – פסק הדין הרשמי של האינטלגנציה הישראלית:

לביקורת של רובינשטיין יש מבנה אחיד פחות או יותר. הוא מציג מודל כלשהו מהמודלים המרכזיים של התיאוריה הכלכלית, ומראה איך הוא קורס כאשר מעמידים אותו במבחן אמפירי, ולפעמים אף במבחן המציאות ממש.

אני מקוה שזה לא הרושם שקיווה רובינשטיין להשאיר אצל קוראיו: הקביעה של מרקוזה-הס היא לא פחות ממדהימה, וקשה שלא להתאכזב מהמחשבה שזה הרושם שמקבלים הקוראים בספר. ניחא אילו הקורא היה מקבל את הרושם שאחרי שנים של מחקר ודיון אקדמי, שכולל אינספור מאמרים, מחקרים, קריירות מדעיות, ואף פרסי נובל, ספר פופולארי אחד של רובינשטיין הוא זה שמיישב סופית את הדיון בנושא, כשהוא מראה איך הכל קורס בתיאוריה הכלכלית. אבל מהביקורת של מרקוזה-הס (ושל אחרים) עולה שהקורא מקבל רושם הרבה יותר מטריד. לא זאת בלבד שספר פופולארי אחד הוא נצחון מוחץ בדיון על ערכה של התיאוריה הכלכלית, אלא שאין בכלל דיון מחקרי בנושא! כמה רשלני מצד הכלכלנים שעד שרובינשטיין כתב את ספרו לא חשב מי מהם להעמיד את המודלים במבחן אמפירי. לו רק היו עושים זאת, היו מבינים מיד, כפי שמסבירה מרקוזה-הס, שמודל אחר מודל קורס "במבחן המציאות ממש". אחח, אני אומר לכם – אילו כסילים הם הכלכלנים שלא שמו לב לכך… התרומה של לוין לדיון הזה חשובה יותר מכל פרט אמפירי שהוא מביא או הגדרה לסוגים נוספים של שיווי משקל שהוא מסביר: כל מי שמעונין להאשים כלכלנים בעצימת עיניים כלפי ראיות אמפיריות – טוב יעשה אם יקרא בעיון את החלקים האלו בספר. אפשר שלא להסכים – גם אני לא רוויתי נחת מכל שורה ושורה בספר, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהדיון הזה מתקיים במלא העוז.

הדגמת המתודה המחקרית בכלכלה היא אמנם חשובה, אבל גם התוכן שלוין יוצק לתוכה הוא מרתק. הדוגמאות בספר למחקרים רלוונטיים הן מאירות עיניים. למשל, כשל אמפירי ידוע של מושג שיווי המשקל קיים בסיטואציה שנקראת משחק האולטימטום. במשחק האולטימטום יש שני משתתפים שצריכים להחליט כיצד לחלק ביניהם סכום כסף – נניח 100 שקלים. המשתתף הראשון מציע חלוקה, למשל – שכל משתתף יקבל את מחצית הסכום. המשתתף השני יכול להסכים לחלוקה המוצעת, ואז היא מתבצעת, או לדחות אותה, ואז שני המשתתפים מקבלים אפס שקלים. שיווי משקל אפשרי של המשחק (והיחיד שהוא מושלם לתתי משחקים. לא חשוב כרגע.) הוא כזה: המשתתף הראשון יציע חלוקה שבה הוא מקבל כמעט את כל הסכום, נניח 99 שקלים, והמשתתף השני, שנאלץ לבחור בין לדחות את ההצעה, ולקבל אפס שקלים, ובין לקבל את ההצעה, ולקבל שקל אחד, יעדיף לקבל שקל אחד, ויקבל את ההצעה. שפע ניסויים בואריאציות שונות מראות שכאשר בני אדם בשר ודם משתתפים בסיטואציה הזו, התוצאה המתקבלת איננה דומה כלל לתחזית של שיווי המשקל. אנשים אינם מציעים חלוקה של 99-1, ומן הצד השני רבים דוחים גם הצעות נדיבות יותר מאשר שקל אחד. האם זהו כשל של התיאוריה של שיווי משקל נאש? נראה שכן. האם צריך לכן לשבור את הכלים ולזרוק את כל התיאוריה לפח? כפי שלוין מבהיר, זו תהיה התנהגות שמנוגדת לאתוס המחקרי לא פחות מאשר התעלמות מתוצאות שאינן מתאימות לתיאוריה. אין חולק על כך שאסור להתעלם מראיות שמנוגדות לתיאוריה, ושלעיתים אכן צריך לשבור את הכלים ולזרוק את התיאוריה לפח. אבל – לא צריך למהר כל כך לעשות את זה, בייחוד כאשר יש לתיאוריה גם הצלחות אמפיריות משמעותיות. איך מיישב לוין את הסתירה בין תוצאות הניסוי והניבוי של התיאוריה?

ראשית, מסביר לוין, התיאוריה הכלכלית אינה קובעת שהפרטים הם אגואיסטים שאכפת להם רק מתועלתם האישית, למרות שבמצבים מסוימים זהו קירוב לא רע, למשל בתיאור של שווקים תחרותיים. במשחק האולטימטום ברור שאנשים מפעילים שיקולים נוספים. שמו הטכני של השיקול שנראה שמשחק תפקיד משמעותי במשחק האולטימטום הוא, בתרגום חופשי, "דווקאיזם" (Spite). כלומר, נכונות לספוג נזק לעצמי, כדי למנוע רווח ממישהו אחר. כשלוקחים בחשבון את ההעדפה של אנשים ל"דווקאיזם" במצבים מסוימים, קל להבין מדוע אנשים אינם מציעים חלוקה של 99-1, מתוך חשש מוצדק שההצעה הזו תידחה. אבל לוין לא מסתפק באבחנה הזו. במאמר משותף שלו ושל דרו פיודנברג מהארווארד, הוא פיתח את מושג ה"שיווי משקל שמאשר את עצמו" (Self-Confirming Equilibrium). בשיווי משקל כזה, נדרשת רציונליות מהסוג הבא: שחקנים צריכים שיהיו להם אמונות נכונות בנוגע למצבים שהשחקנים אכן חווים, אבל יכולות להיות להם אמונות לא נכונות בנוגע למצבים שהם לא חוו עדיין. היישום של התיאוריה הזו למשחק האולטימטום הוא טבעי: שחקנים שחוזרים על המשחק מספר פעמים יודעים אילו הצעות היו נמוכות מדי, ולכן נדחו, והם יזהרו מלהציע אותן שוב. אבל, אם הם הציעו, למשל, 50 שקלים לשחקן השני, והוא קיבל את ההצעה, הם אינם יודעים האם הצעה של 40 שקלים בלבד הייתה מתקבלת. אילו הציעו 10 שקלים ונדחו – הם אינם יודעים האם הצעה של 20 שקלים הייתה נדחית גם היא. את הפרטים הטכניים אפשר לקרוא בספר, אבל יישום מדוקדק של התיאוריה של "שיווי משקל שמאשר את עצמו" בתוספת "דווקאיזם" לתוצאות של משחק האולטימטום מעלה ששחקנים משחקים בצורה רציונאלית להפליא. למעשה, מתוך 100 שקלים, רק 3.34 שקלים "מתבזבזים" בגלל התנהגות לא רציונאלית של השחקן המציע. האם ה"בזבוז" הזה הוא משמעותי? לפי איזו מטריקה? האם התיאוריה של שיווי משקל שמאשר את עצמו היא סבירה? כל קורא מוזמן להחליט עבור עצמו. יודגש שוב – לא חייבים לקבל את ההסבר של לוין ופיודנברג, אבל אי אפשר להכחיש שהוא תרומה בעלת ערך לדיון. ומה שחשוב מכך בהרבה – יש דיון!

ולסיכום, בכל זאת – מילה של ביקורת.

נניח לרגע שלוין שכנע אתכם, ואתם מקבלים את זה שהתיאוריה הכלכלית המבוססת על פרטים רציונליים שיגיעו לשיווי משקל נאש היא בדרך כלל, יודעים מה – כמעט תמיד, כלי בעל ערך רב. עדיין, אנחנו נשארים עם השאלה כיצד נוהגים בני אדם כאשר הם אינם נוהגים באופן רציונלי? מתי הם נוטים לעשות זאת יותר ומתי פחות? לוין מטשטש את ההבחנה בין "ניתוח על בסיס הנחת הרצינליות הוא בעל ערך רב" ובין הטענה "רק ניתוח על בסיס הנחת הרצינליות הוא בעל ערך רב". במיטבה – ובהחלט יש לה מיטב – כלכלה התנהגותית לא רק מספרת לנו את המובן מאליו, כלומר, שאנשים אינם תמיד רציונליים לחלוטין, אלא היא גם עוזרת לנו להבין טוב יותר כיצד אנשים נוהגים כאשר הם אינם רציונליים. לאורך הספר נדמה לעיתים שלוין מבלבל בין "המחקר בכלכלה התנהגותית שהכי סביר שתשמעו עליו במסיבת קוקטייל או בטור נלהב בעיתון" ובין "המחקר החשוב והמשפיע בכלכלה התנהגותית". גם מי שחושב, כמוני, שהכלים הכלכליים האפקטיביים ביותר שעומדים לרשות הממשלה הם מיסים וסובסידיות, מתוך הנחה שבני אדם ינהגו בצורה רציונלית למדי מול התמריצים האלו, צריך להכיר, למשל, בחשיבותן של התובנות המתוארות בספרם הנפלא של דיק תהלר וקאס סונסטיין – Nudge. הרצון המוצדק לעצור את הסחף האופנתי לפיו אין כמעט שום דבר חשוב ללמוד ממודלים המבוססים על הנחת הרציונליות לא צריך להפוך לביטול גורף מדי של מחקר מעולה בכלכלה התנהגותית. אני לא מודאג. הדיון נמשך ויימשך.

הדוגמא המובטחת – למיטיבי לכת בלבד

שאלה קלאסית שקשורה לשיווי משקל נאש נוגעת להתנהגותם של בוחרים. כיוון שהסיכוי של בוחר בודד להכריע בחירות הוא נמוך מאד, מדוע כל כך הרבה אנשים מצביעים? תיאוריות יש למכביר – ההקדמה למאמר הקלאסי הזה יכולה לתת לכם מושג כללי מה אנשים חושבים על הנושא. לוין ושותפו למחקר, תומס פלפרי, ניסו ללמוד באמצעות ניסוי מעבדה האם ועד כמה שיווי משקל נאש רלוונטי בנוגע לבחירות. בכל חזרה של הניסוי נערכו בחירות, כאשר המשתתפים חולקו לקבוצת רוב, שמנתה שני שליש מהמשתתפים, וקבוצת מיעוט שהיו השליש הנותר (מספר המשתתפים הכולל נע בין שלושה ובין חמישים אחת). כל חבר בקבוצה שזכתה בבחירות זוכה בשקל, ובמקרה של תיקו כל משתתף בכל אחת מהקבוצות זוכה בחצי שקל. לכל משתתף נקבעה עלות להצבעה, שנעה בין אפס ובין חצי שקל, וכל משתתף ידע רק את העלות שלו עצמו, ושבקרב האחרים, הסיכוי לכל עלות בין אפס לחצי שקל היא זהה (התפלגות אחידה). מהי התחזית של שיווי משקל נאש לניסוי כזה?

שימו לב שהכי הרבה השפעה שיכולה להיות למשתתף בבחירות היא הפיכה של תיקו לנצחון (ובכך להרוויח שקל במקום חצי שקל), או הפיכה של הפסד לתיקו (ובכך להרוויח חצי שקל במקום אפס). כך או כך, אפילו במקרה הכי טוב, הרווח הצפוי מהצבעה הוא חצי שקל. לכן, מי שהעלות שלו להצבעה היא אפס, יצביע תמיד, ומי שהעלות  שלו להצבעה היא חצי שקל, לא יצביע אף פעם. עבור מי שהעלות שלו בין לבין, החישוב מסובך. התוצאה של החישוב הזה היא "עלות סף", שתלויה בסיכוי של כל מצביע לגרום לשינוי בתוצאות הבחירות. אם, ורק אם, העלות להצבעה נמוכה מהסף הזה, המשתתף יצביע. על בסיס זה, לכל בחירות יש שיווי משקל נאש, אבל החישוב שלו הוא מסובך: שיעור ההשתתפות בבחירות מושפע מ"עלות הסף" – ככל שהיא נמוכה יותר, פחות אנשים יצביעו (כי יש פחות אנשים עם עלות נמוכה מעלות הסף, ורק הם מצביעים). מאידך, ככל שפחות אנשים מצביעים, הסיכוי להשפיע עולה, ולכן "עלות הסף" עולה גם היא (קחו רגע לחשוב על זה), ואז יותר אנשים ירצו להצביע. המתמטקאים שבכם מחייכים עכשיו לעצמם ואומרים – "נקודת שבת". הם צודקים. לא משנה כל כך כרגע. מה שכן משנה הוא שיש שיווי משקל (סימטרי) יחיד לכל מערכת בחירות כזו, ועם מחשב וסבלנות, אפשר למצוא מהו. לוין ופלפרי ערכו מספר גדול של מערכות בחירות כאלו, ואפשרו למשתתפים ללמוד – כל משתתף בניסוי לקח חלק בחמישים מערכות בחירות. עבור כל סוג מערכת בחירות ("סוג" הוא מספר המשתתפים) הם חישבו מה הסיכוי לתיקו או לנצחון של מפלגת המיעוט אם התוצאה היא שיווי משקל נאש, והשוו את התחזית התיאורטית הזו לתוצאות בפועל. הגרף הבא מתאר את התוצאות. על הציר האופקי – התחזית של שיווי משקל נאש (למשל: סיכוי של 40% לתיקו, או סיכוי של 15% לניצחון המיעוט). על הציר האנכי – האחוז מתוך סך הבחירות שהסתיימו בתיקו או נצחון המיעוט. כל נקודה מתארת סוג של מערכת בחירות. אם התיאוריה מוצלחת, הנקודות צריכות להיות לאורך קרן בשיפוע של 45 מעלות מהראשית, כלומר – אם למשל התחזית התיאורטית עבור סוג מסוים של בחירות היא ש 40% מהבחירות יסתיימו בתיקו, אז אכן 40% מהבחירות בפועל יסתיימו בתיקו. מה אתם יודעים… בול.

beahviral_doom_graph

כמו שאתם רואים, הדוגמאות לא טריויאליות – ובטח שלא קצרות – להסבר, וגם ככה יוצא לי פוסט ארוך, ולכן מי שמעוניין לקרוא עוד – מוזמן לקרוא אותן בספר. הן מרתקות.

עוד קצת הלימות הון…

(460 מילים)

מאד קצר הפעם.

הבלוג תועלת שולית כתב דברים מענינים בתגובה למה שכתבתי על הלימות הון. לכו לקרוא. עוד כמה אנשים הגיבו בכל מיני מקומות. אז עוד כמה מילים ממני, ואחריהם אני מבטיח לעולם לא לעסוק בנושא שוב. כמעט בטוח.

אחרי שמורידים מהשולחן את הטעויות הגסות – וכל הכתבה בדה-מרקר שעליה הפוסט הראשון הייתה טעות גסה אחת גדולה – נשארים עם טיעונים שיש בהם משהו. אבל הם עדיין לא באמת משנים את התמונה בנוגע להגדלת דרישות הלימות ההון. קודם כל, יש משהו מקומם בטענות שאילו הבנקים יאלצו לממן חלק גדול יותר מפעילותם באמצעות הון עצמי, הם יתנו פחות אשראי. הרי מה הטענה הזו בעצם אומרת? "יש הלוואות שאם אנחנו צריכים לממן באמצעות כסף שלנו מהבית, אנחנו לא רוצים לתת אותן, אבל אם אנחנו יכולים לממן אותן באמצעות הכסף שלכם, אז אנחנו בעצם מוכנים לקחת את הסיכון." זה טיעון שחוץ מהבסיס הכלכלי הרעוע שלו, הוא פשוט מרגיז. אבל רוגז זה לא בסיס למדיניות, אז – למה הוא טיעון לא יציב כלכלית.

כל, אבל כל הטענות התקפות לגבי הנזקים שייגרמו לבנקים אם הם יאלצו להשתמש ביותר הון עצמי נשענות על אחת משתי טענות:

1. המשקיעים לא באמת מבינים מהחיים שלהם, ואפילו אם ענת אדמתי צודקת – הם לא יבינו את זה, ולא ירצו להשקיע בבנקים.

2. וזה יותר חשוב – העלאת דרישות הלימות ההון פוגעת ביכולת של הבנקים להנות מעיוותים קיימים במערכת הנוכחית. בעיקר – עיוות במיסוי לטובת מימון בחוב, והערבות הממשלתית לחוב בנקאי, שיוצרת בפועל סובסידיה למימון בחוב.

את 1 אני פשוט לא מקבל. המשקיעים יודעים מה הם עושים, ואפילו אם הם יהיו בשוק לרגע – הם יתעשתו מהר. בנוסף – בנקאים בעבר מימנו את עצמם עם 25% הון עצמי. ורוטשילד לא היה פחות חכם מדנקנר. הנה המספרים, באדיבות האקונומיסט:

capital_req

את הטענות מהסוג השני אף אחד לא צריך לקבל. זה לא רק שמדובר בהשפעות זעירות מבחינה כמותית, זה יותר מזה – עד השקל האחרון של הפסד שייגרם לבנקים בגלל העלאת דרישות הלימות ההון, כל אגורה ואגורה, ייגרם בגלל שהגדלת ההון העצמי תפחית את היכולת של הבנקים לנצל עיוותים קיימים במערכת הנוכחית. עיוותים שבאופן בלתי נתפס מעודדים את הבנקים להשתמש ביותר חוב, ופחות הון עצמי.

האנלוגיה של אדמתי לא רעה: חישבו על מפעל שיכול לעשות שימוש בשני סוגים של דלק, אחד מזהם, ואחד לא מזהם. בגלל סיבות היסטוריות, הממשלה אשכרה מסבסדת את הדלק המזהם. זו לא טעות דפוס – הסובסידיה הולכת דווקא לדלק שיוצר החצנות שליליות (חוב במקרה של הבנקים). יום אחד, הממשלה מודיעה שהסובסידיה הזו לא לעניין, ומגבילה את השימוש בדלק המזהם. בתגובה, בעל המפעל טוען שזה פוגע ברווחים שלו, ושזה יפגע בצרכנים כי זה יעלה את מחיר המוצר שהמפעל מייצר וכו'. אף אחד לא יקבל את הטענות האלו מהמפעל. הלוואי שיכולנו לבטל לגמרי את הסובסידיה, אבל עד אז – טוב מאד להגביל את השימוש בה. להתבכיין על זה שלקחו לך את הסובסידיה, ועוד סובסידיה שכל ההשפעה שלה הייתה לגרום למפעל לשהתמש ביותר מדי דלק מזהם, זו טענה שלא צריך לקבל כמדריך למדיניות נכונה.

ועכשיו, לכו לקרוא את הספר של אדמתי והלוויג. זה הכל שם.

חלק ההוצאה האזרחית בתוצר?

(פוסט טכנוקרטי משהו. מכיל 485 מילים)

מספר שרץ הרבה בדיון הציבורי בארץ הוא האחוז של ההוצאה הממשלתית האזרחית בתוצר (למשל כאן, בדברים של נגידת בנק ישראל). המספר הזה, שהוא בערך 34%, נמוך משמעותית מהממוצע בארצות ה OECD, ורבים רואים בכך הוכחה למנוולות הניאו-ליברלית של ממשלות ישראל. ייתכן שממשלות ישראל מנוולות וניאו-ליברליות, אבל אני חושב שהמספר הזה נע בין "דרוש הבהרה" ובין "מטעה ממש".

קודם כל – מאיפה המספר הזה מגיע? הרעיון בבסיס המספר הזה מתחיל ברצון למדוד את כמות (ודוק – כמות, לא איכות) השירותים שהאזרח מקבל מהממשלה. מדד סביר אחד הוא פשוט לספור דולרים: כמה דולרים מוציאה הממשלה בכל מדינה. אבל, בגלל שיש פערים גדולים מאד בין מדינות בכמות המשאבים שעומדים לרשותן, מקובל לנרמל את המספר הזה על ידי חלוקה בתמ"ג. כלומר, למדוד את  החלק של הממשלה בתוצר. עד כאן – סבבה. בשלב הבא, אנשים רוצים להפריד בין תשלומים של הממשלה שמממנים שירותים שהאזרח מקבל מהממשלה, ובין תשלומים של הממשלה שהאזרח לא ממש נהנה מהם, בעיקר תשלומי ריבית והוצאות ביטחון. אני אתעלם באלגנטיות מהשאלה האם האזרח "נהנה" מתשלומי הריבית והוצאות הביטחון או לא, ואמשיך תחת ההנחה שהאזרחים לא נהנים מהתשלומים האלה. ברוב מדינות ה OECD ההבחנות האלו לא משנות הרבה, אבל בישראל, שבה יש הוצאות ביטחון ניכרות, ההבחנה בין ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתוצר, ובין ההוצאה הממשלית האזרחית כאחוז מהתוצר, הוא גבוה מאד. לכן, למרות שממשלת ישראל בסה"כ דומה בגודלה לממוצע ב OECD מבחינת סך ההוצאות כחלק מהתוצר, ההוצאה הממשלתית האזרחית כחלק מהתוצר נמוכה משמעותית מהממוצע.

אני לא מת על החישוב הזה. כלומר, אם המטרה של הצגת המספרים היא לומר שבישראל, כל עוד הוצאות הבטחון כל כך גבוהות, יהיה קשה מאד מאד לספק שירותים אזרחיים ברמה דומה לשאר מדינות ה OECD, אז סבבה. זו אמירה במקום. אבל אם המטרה היא להגיד שממשלת ישראל קמצנית במיוחד בהוצאה האזרחית שלה, אני חושב שזה חישוב מטעה.

הסיבה העיקרית היא שהוצאות הממשלה לביטחון, מבאסות ככל שיהיו, נספרות כחלק מהתוצר. אפשר לדבר על אם זה טוב או רע שהוצאות בטחון נספרות בתמ"ג (וזה דיון שנמצא בספרי מבוא לכלכלה) אבל העובדה היא שהן נספרות. כשמודדים הוצאה אזרחית של הממשלה כחלק מהתמ"ג, יוצא שמוציאים את הוצאות הבטחון של הממשלה מהמונה, אבל סופרים אותן במכנה. זו נראית לי בחירה לא קונסיסטנטית. אם "לא סופרים" את הוצאות הביטחון כתוצר בעל ערך עבור האזרחים, אז צריך להוציא אותם גם מהמונה, וגם מהמכנה. כאילו המשאבים האלו לא עומדים לרשות המשק בכלל. סדר הגודל של השינוי יקרב את ישראל משמעותית לממוצע ה OECD. בחישוב גב-מעטפה זריז, נניח שהממשלה בישראל היא 45 אחוזי תוצר, ושהוצאות הביטחון הן 10 אחוזי תוצר. במצב כזה, ההוצאה הממשלתית האזרחית היא 35 אחוזי תוצר. אבל אם מחסרים את הוצאות הביטחון גם מהמונה, וגם מהמכנה, מקבלים שההוצאה הממשלתית האזרחית היא 39 אחוזי תוצר. אפשר לקרוא לזה ההוצאה הממשלתית האזרחית מתוך התמ"ג האזרחי.

זו אולי לא מהפכה בתפיסה שלנו את ההוצאה הממשלתית האזרחית בישראל, אבל זאת נראית לי נקודה ששווה להבהיר.

מה יהיה עם הלימות ההון?

(הפוסט מכיל 1,209 מילים, אבל יש חלקים שאפשר לדלג עליהם)

שוב פדיחה של עתונאים בנושא הלימות הון, והפעם דה מרקר, בכתבה על החלטות המפקח על הבנקים. תחת הכותרת האומללה ״המפקח שעלה לבנקים 20 מיליארד שקל״ מסבירה הכתבה שדרישות הלימות ההון החדשות של המפקח על הבנקים הביאו לכך שהבנקים הפנו רווחים בערך של 17 מיליארד שקל להגדלת ההון העצמי שלהם, במקום לחלק את הרווחים לבעלי המניות (והם יאלצו להוסיף עוד 2.7 מיליארד, לכן בסה"כ כעשרים מיליארד). לכן, לפי דה מרקר, לא רק שבעלי המניות מסכנים, המשק כולו נפגע, כי הגדלת ההון העצמי פוגעת איכשהו במתן אשראי. בגלל שחשוב לי פה לדייק, אני אנסח את הביקורת שלי בצורה מאד ניואנסית:

לא נכון!

מתן האשראי במשק לא יפגע. הוא אולי יצומצם, מעט מאד, לא בכמות שכותבים בדה-מרקר, ולא מהסיבות שכותבים בדה-מרקר, ובכל מקרה, זה יהיה צמצום רצוי.

ועכשיו – לחדשות בהרחבה.

zaken
דודו זקן. פשוט צודק.

טעות מספר אחת – דרישות הלימות הון לא מגבילות את ייצור האשראי

קודם כל, מה זה הון עצמי? למי שלא מכיר אני ממליץ לקרוא את זה, אבל בקיצור- כדי לתת הלוואות, שזה מה שבנק עושה כדי להרוויח כסף, הבנק צריך שיהיה לו כסף לתת. לבנק יש שני מקורות להביא מהם כסף: הלוואות שהבנק לוקח מהציבור (נניח, תכניות החסיכון שלכם), והון עצמי. הון עצמי הוא, בגדול, הכסף שבעלי המניות מביאים. בשלב ראשון, הכסף הזה מגיע מהנפקת המניות. בהמשך, בגלל שהרווחים שייכים לבעלי המניות, אפשר פשוט להעביר את הרווחים האלה לקופת הבנק וגם הם נחשבים להון עצמי. גם הם הרי, בעצם, כסף שהביאו בעלי המניות. עכשיו, וזה חשוב: אף אחד לא מגביל את כמות הכסף שהבנק יגייס מכל אחד מהמקורות. מה שהמפקח על הבנקים עושה זה רק להגביל את היחס בין שני המקורות. כמו שמוסבר בפירוט בלינק,  אין שום שחר לטענה שהגדלת ההון העצמי פוגעת במתן האשראי במשק. הטענה "עם הון בהיקף של 2.7 מיליארד שקל היו הבנקים יכולים לייצר אשראי במשק בהיקף של 28 מיליארד שקל" היא נון-סקויטר מוחלט. מה זאת אומרת "היו יכולים"? יכולים! קודם כל, ההון העצמי לא נשאר בכספת. הוא לא רזרבות. הוא משמש לייצור אשראי. הוא לא "היה יכול לשמש". הוא משמש. שנית, אם הבנק רוצה לייצר עוד אשראי – אף אחד לא מונע ממנו לגייס עוד הון עצמי על ידי הנפקת מניות חדשות למשל. אין שום מובן סביר שבו דרישות ההון העצמי מהוות חסם על ייצור אשראי. הטענה שחבל שצריך עוד הון עצמי, כי אחרת, באמצעות הכסף שהלך להון העצמי החדש הזה, היה אפשר לתת יותר הלוואות, שקולה פחות או יותר לטענה "חבל שהיית צריך לשים את הסדינים על המיטה, אחרת היית יכול לישון עליהם".

טעות מספר 2 – האם הפניית רווחים להון העצמי פוגעת בבעלי המניות?

אבל יש דברים בכתבה שאפילו יותר כואבים בעין. בעיקר הטענה שאם הרווחים נשארו בבנק, כלומר – נוספו להון העצמי, ולא חולקו לבעלי המניות, הרי שבעלי המניות "הפסידו" את הכסף הזה. כך בכתבה: "סיכום ביניים של קדנציית זקן מובילה למסקנה כי הוא עלה למשקיעים במניות הבנקים בישראל עד כה עשרות מיליארדים". טוב, זה ממש שטויות.

נניח שאני הבעלים היחיד של כל המניות של חברה ששווה בתחילת השנה 80 שקל. במהלך השנה רווחי החברה היו 20 שקל. חילקתי את הרווחים לעצמי. בסוף השנה יש לי מניות בשווי של 80 שקל, ו 20 שקל מזומן. עכשיו נניח שאסור לי לחלק רווחים, ואני חייב להשאיר אותם בקופת החברה – זו המשמעות של הפניית הרווחים להון העצמי. מה יהיה שווי החברה עכשיו? בגלל שמדובר באותה חברה בדיוק, אבל עם עוד 20 שקל בקופה, אז ערך החברה, ובהתאם, שווי המניות של החברה, עלה ב 20 שקל. הרי מי שקונה את החברה מקבל גם את הקופה שלה לידיו. אז במקום מניות בשווי 80 שקל, ו 20 שקל במזומן, יש לי מניות בשווי 100 שקל. ואם ממש בא לי מזומן? אני יכול פשוט למכור 20% מהמניות שלי, ולהישאר עם, ניחשתם נכון, 80 שקל במניות ועוד 20 שקל במזומן. בדיוק כאילו חילקתי לעצמי רווחים. הטענה שהמפקח על הבנקים עלה לבעלי המניות עשרות מיליארדי שקלים היא פשוט הבל.

טעות (למתקדמים) מספר 3 – האם הגדלת ההון העצמי פוגעת בתשואה?

אבל אבל אבל, תאמרו, התשואה על ההון של הבנקים ירדה. או. זה כבר שיפור משמעותי – שש דרגות מעל ההבנה של כתב דה מרקר, כי זה לפחות חצי נכון. כלומר, אם זו הטענה, אז ברור שאין מה לדבר על הפסדים של עשרות מיליארדים לבעלי מניות הבנקים, אלא רק על תשואה נמוכה יותר על המניות שלהם, שזה הרבה הרבה פחות מעשרות מיליארדים. אבל, בכל מקרה, גם זה לא טיעון תקף. הנה ההסבר.

קחו לדוגמא את בנק אסף. בנק אסף קיבל הלוואות מהציבור ב 100 שקל, ויש לו הון עצמי (מבעלי המניות) של 100 שקל. כלומר, בעלי המניות השקיעו 100 שקלים משל עצמם, ולקחו הלוואות ב 100 שקלים. בסך הכל – יש לבנק 200 שקל כדי לתת הלוואות, והוא אכן נותן הלוואות ב 200 שקלים (אפשר להתעלם כאן מיחס הרזרבה. הוא לא משנה את הסיפור). נניח שבסוף השנה הבנק קיבל החזרים בשווי 220 שקל. באמצעותם, החזיר בנק אסף את 100 השקלים שקיבל בהלוואות. ויתרת הכסף, 120 ש״ח טבין ותקילין, הולכים לבעלי המניות. עד כאן יש? הלאה.

120 שקלים של החזרים על השקעה של 100 מהווים תשואה נאה של 20% לבעלי המניות. אבל, מה היה קורה אם בעקבות הוראות המפקח על הבנקים, הבנק היה נאלץ להשתמש ביותר הון עצמי, נניח 150 שקל,  ורק 50 שקל בהלוואות מהציבור (וזו בדיוק המשמעות של ההוראות של המפקח)? שוב, הבנק ייתן 200 שקל של הלוואות, ושוב, נניח שההחזרים הם 220. במקרה הזה, אחרי החזרת ההלוואות, לבעלי המניות יישארו 170 שקלים. 170 שקל של החזרים על 150 שקל של השקעה מהווים 13% תשואה. אכן, תשואה נמוכה יותר מאשר המצב בו ההון העצמי הנדרש היה רק 100 שקלים – כזכור, זו הייתה 20%. אז, האם שימוש ביותר הון עצמי משמעו הפסד של 7% תשואה לבעלי המניות? ובכן, לא בדיוק.

בואו נחזור רגע לעולם שבו בנק אסף נדרש רק ל 100 שקלים של הון עצמי. למה בעצם בעלי המניות של הבנק מקבלים תשואה של 20% בעוד שמי שהלווה כסף לבנק מקבל תשואה אפסית? התשובה המקובלת היא שבעלי המניות נושאים בסיכון. מה היה קורה  אם, נניח, במקום החזרים של 220 שקל, מיתון ופשיטות רגל במשק היו מביאים לכך שהבנק היה מקבל החזרים של 180 שקל בלבד? מי שהלווה לבנק כסף יקבל את מה שהובטח לו. על פי חוק, לפני שבעלי המניות רואים שקל, חייבים להחזיר את כל ההלוואות. כל 100 השקלים שהבנק קיבל כהלוואה יוחזרו למלווים. אבל לבעלי המניות ישארו במצב הזה רק 80 שקלים. על השקעה של 100 שקל, זהו הפסד של 20%, או תשואה של מינוס 20%. רוצה להיות זה שמרוויח 20% בזמנים טובים? רק אם אתה מוכן להיות זה שמפסיד 20% בזמנים רעים. רוצה לקבל את כל כספך חזרה גם בזמנים רעים? תאלץ לקבל תשואה אפסית בזמנים טובים. אמור מעתה: תשואה גבוהה בזמנים טובים קיימת בגלל שהיא תהפוך לתשואה מחורבנת בזמנים רעים. זה לא רק עיקרון בתורת המימון, זה גם טיפ חשוב לחיים: יותר תשואה משמעה יותר סיכון. כל מי שאומר אחרת איז סלינג סמת׳ינג.

עכשיו, מה יקרה אם ההון העצמי יהיה 150 שקל? במצב כזה, אם ההחזרים יהיו רק 180 שקל, לבעלי המניות יישארו 130 שקלים (אחרי שהוחזרו ההלוואות בשווי 50 שקלים). אם נשארו לך 130 שקלים מתוך 150, מדובר בתשואה שלילית של (בערך) 13%. כלומר, מניית הבנק אמנם הפכה לפחות רווחית בזמנים הטובים, אבל גם לפחות הפסדית בזמנים הרעים. אותו תרחיש שקודם גרם להפסד של 20%, גורם עכשיו להפסד של 13% בלבד. אותו הדבר שגרם לתשואה לקטון בזמנים טובים – זה שהרווח מתחלק על בסיס יותר רחב, גורם לכך שהתשואה גרועה פחות בזמנים רעים. גם ההפסדים מתחלקים על בסיס יותר רחב.

מה כל זה אומר? שהירידה בתשואה על ההון של הבנקים אמנם אמיתית, אבל היא לא מהווה הפסד ערך אמיתי עבור בעלי המניות. היא רק הופכת את מניות הבנק לנכס פחות מסוכן, וכמו כל נכס פחות מסוכן, הוא גם משיא תשואה נמוכה יותר. אין פה שום הפסד ערך. אם בעלי מניות הבנקים מעדיפים תשואה גבוהה יותר בסיכון גבוה יותר, תפאדל. שימכרו את מניות הבנקים שלהם, ויקנו נכסים מסוכנים יותר. אף אחד לא יעלב.

ודה מרקר- ראבק. לא לעניין בכלל. למדו את הנושא לפני שאתם מביעים עמדות כל כך נחרצות. העלאת דרישות ההון העצמי הן לא מצב של ״מצד אחד… אבל מצד שני…״. אין פה מחנק אשראי, אין פה הפסד לבעלי המניות. זה סתם רעיון טוב. יש כמה כאלה.

מי שרוצה באמת להבין את הנושא עד הסוף, מוזמן לקרוא את הספר החדש של ענת אדמתי ומרטין הלויג. או, לחלופין, ללוות את שי כשהוא הולך לראות טרומבון  מפלסטיק (בדיחה פרטית, אבל הי, זה הבלוג שלי!)

הערה מנהלתית: הערות על זה שכסף הוא חוב, ובנקים מייצרים הלוואות מהאוויר ומה לא, יחסמו ויימחקו. אין לי כוח לשטויות האלה יותר.

הערה (לא מאד חשובה) למתקדמים: למה בכלל הרגולטור צריך להתערב ביחס ההון העצמי? הסיבה היא שהממשלה בעצם מסבסדת את עלות החוב עבור הבנקים. בגלל שיש ערבות בלתי מוכרזת לכספי הציבור שנמצאים בחיסכון בבנקים (לכולם ברור שאם בנק יפשוט רגל הממשלה תערוב לחוסכים), הבנקים משלמים פרמיית סיכון נמוכה מדי על החוב שלהם. שימוש בהון עצמי הוא ויתור של הבנקים על הסובסידיה הזו. בטח שהבנקים לא מרוצים מזה. לכן, יש מקום לרגולציה. יותר מזה – דרישה להגדלת ההון העצמי היא ילד הפוסטר לרגולציה טובה: היא פותרת כשל שוק מוגדר היטב. היא פותרת את הכשל ישירות. היא פשוטה. היא קלה להגדרה ולאכיפה. היא אינה תלויה בשיקול דעת של פקידים. תענוג. אני באמת לא מכיר טיעון טוב נגד המהלך הזה.

האם מתכנתים ב 8200 בעצם מרוויחים משירותם הצבאי?

בשולי הסערה סביב המתקפה של שלי יחימוביץ' על סרבני 8200, מתקפה שכללה טענה שהם בעצם מרוויחים משירותם הצבאי, ידיד הבלוג, אורי כץ, העלה בפייסבוק את הטענה הבאה:

"חשוב להדגיש: בוגרי 8200 לא "הרוויחו" משירותם הצבאי. הם בסך הכל "הפסידו פחות" מאחרים, ואפילו זה לא בטוח – בהתחשב בפוטנציאל השכר הגבוה שהיה להם עוד לפני שהגיעו ליחידה, כל שנה אבודה עולה להם יותר מלאחרים."

העיקרון שאורי מעלה נכון – דרך טובה להעריך את העלות למתגייס של כל חודש של שירות חובה הוא השכר שאותו מתגייס היה מקבל אילו הוא לא היה בצבא. אחרי שכולם פחות או יותר הסכימו על זה, התחיל שם דיון על הדרך הנכונה להעריך את סך העלויות והרווחים של שירות כאיש תוכנה ב 8200. בגלל שאף פעם לא נוכל לדעת כמה היה מרוויח בדיוק בוגר 8200 אילו לא היה כלל גיוס חובה, קשה לענות על השאלה הזו.

אני מסכים שקשה מאד להסתכל על נתונים של שכר של מתכנתים שכן או לא היו ב 8200, ולהגיע על בסיס זה למסקנות. אבל, בשביל זה יש תיאוריה. אם לא לתת תשובה סופית, לפחות להבהיר לנו מה עומד בבסיס כל טיעון. אם לוקחים ברצינות את התיאוריה הכלכלית הסטנדרטית על קביעת שכר, אז הטענה שאנשי תוכנה ב 8200 בעצם מרוויחים משירותם הצבאי שקולה, פחות או יותר, לטענה הבאה: אילו לא היה גיוס חובה בישראל, השכר לאנשי תוכנה ב 8200 היה אפס (או, בגלל החוק – שכר מינימום). זה כל כך רחוק מלהיות המצב בסוכנות המקבילה בארה"ב, שקצת קשה לי להאמין לתרחיש כזה. נכון, יש הבדלים בין 8200 למקבילה האמריקאית, אז כמובן שההשוואה לא מושלמת, ולא קרובה למושלמת. אבל – האם ההבדלים האלה גדולים מספיק כדי להסביר למה השכר במקבילה האמריקאית של 8200 כל כך רחוק משכר מינימום? בכל מקרה, ההקבלה הזו חשובה ולו רק כדי שנהיה סגורים על מה אנחנו אומרים כשאנחנו אומרים שאנשי 8200, בשורה התחתונה, מרוויחים משירותם הצבאי.
במחשבה שניה, אני כן יכול לדמיין מצב שבו, ללא גיוס חובה, 8200 היו מפעילים איזה אינטרנשיפ יוקרתי מאד, שבו השכר היה אפסי, ועדיין אנשים היו עומדים בתור להתקבל אליו. יש דברים דומים בחברות היי-טק גדולות בארה"ב . (כנראה שאין. ראו תגובה של יאיר ליבנה, שיודע על מה הוא מדבר). מה שקשה לי מאד להאמין, זה שמישהו היה מסכים לאינטרנשיפ כזה שנמשך שלוש שנים או יותר. אני, אגב, לא מכיר את עומס העבודה של המתכנתים של 8200, אבל הניחוש שלי הוא שהם עובדים יותר שעות ביום מאינטרן ממוצע.

מה השורה התחתונה שלי? אין לי. רק להדגיש – אני לא אומר שברור שאנשי 8200 בעצם כן או לא מרוויחים, בשורה התחתונה, מהשירות הצבאי שלהם. אני רק רוצה שנהיה סגורים על המשמעות של הטענה הזו – שבהיעדר גיוס חובה שערי 8200 היו מוצפים באנשים שמוכנים לעבוד לפחות שלוש שנים בשכר מינימום. ההימור שלי הוא שזה לא המצב. אבל – ההימור שלי לא הרבה יותר טוב מההימור של כל אחד אחר.

עדכון:

אנשים העירו לי, בצדק, שלא ברור שזו ההשוואה הנכונה. או לפחות לא ההשוואה היחידה שחשוב לעשות.  אולי ההשוואה הנכונה צריכה להיות לחייל בתותחנים, ולא לעולם שבו אין גיוס חובה. בעיני שתי ההשוואות במקום. אלו שתי שאלות, שכל אחת מהן חשובה. הפוסט הזה נכתב בהתייחס לפוסט של אורי בפייסבוק, שעוסק, במפורש, רק בהשוואה לעולם שבו אין גיוס חובה.

חדשות מהחזית – מי קונה מוצרים מיובאים?

ההשפעות של סחר בינלאומי על אי שיוויון מהוות את אחת השאלות המרכזיות במחקר הסחר הבינלאומי כיום. אולי אפילו את ה-שאלה המרכזית. עד היום המחקר הזה התמקד בצד הייצור, כלומר – מה ההשפעות של סחר על שכר של עובדים שונים, על הרווחים של פירמות, וכו'. צד הצריכה – כלומר, מי מרוויח יותר מהייבוא? עשירים שקונים מרצדס בזול, או פחות עשירים שקונים גופיות בזול? –  קיבל הרבה פחות תשומת לב. זה קרה מכמה סיבות טובות, כמו למשל זה שההבנה התיאורטית שלנו, זו שמכווינה בסופו של דבר כל מחקר אמפירי, הרבה יותר טובה בכל הנוגע לייצור, לעומת כל הנוגע לצריכה. ומכמה סיבות פחות טובות, בעיקר זה שנתונים על צריכה הם פחות זמינים, וכשהם זמינים, הם פחות טובים.

ובכן, מחקר חדש מקבל הרבה תשומת לב עכשיו. שאלת המחקר היא מה ההשפעה של האפשרות לייבא על אפשרויות הצריכה של עשירוני הכנסה שונים. על המחקר חתומים שני רוק סטארס מהדור הצעיר של חוקרי הסחר הבינ"ל: פאבלו פייגנבאום מיו.סי.אל.איי (תלמיד של אלחנן הלפמן), ואמיט קאנדלוול מקולומביה. זה מחקר מעולה, שעושה שימוש במיטב הכלים שיש לכלכלנים כיום בארסנל. כמו כל מחקר מהחזית, לא תשמעו ממני שמה שהם עושים שם לחלוטין חסין מביקורות (לפני כמה שבועות העלינו את המחקר הזה על שולחן המנתחים האכזרי של קבוצת הקריאה שלנו כאן באן-ארבור, ויש מה לבקר), אבל, אני משוכנע שהמסקנות המרכזיות של המחקר יציבות, וישארו כפי שהן גם אם כמה אותיות קטנות יישתנו בדרך לפרסום הסופי. ומה התוצאות?

גופיה. דוגמן: אני. תמיד בסלפים נחתך לי הראש
מרצדס. לא שלי.

ובכן, מסתבר שכתוצאה מהגישה למוצרים מיובאים, העשירונים הנמוכים, ברוב המדינות, מרוויחים לא רק יותר, אלא הרבה יותר מאשר העשירונים הגבוהים. ההבדלים בין מדינות ניכרים, אבל כמה דוגמאות: בברזיל, העשירון התחתון מרוויח פי חמישים ושתיים יותר מהעשירון העליון. באיטליה, פי שבע. בדנמרק, "רק" פי שניים וחצי (בין השאר כי ההבדל בהכנסות בין עשירון תחתון ועליון בברזיל גדול הרבה יותר מההבדל בדנמרק). אתם מוזמנים להציץ בטבלא 4 בסוף המאמר כדי לקבל תמונה יותר מלאה.

מה זה אומר?

אפשר להסכים על כך שפתיחה למסחר בינ"ל מגדילה במשהו את פערי השכר במדינות המפותחות, וכנראה גם במדינות המתפתחות. בגדול – שכרם של מהנדסים עולה, שכרם של עובדי טקסטיל יורד. מדידה כמותית של ההשפעות של מסחר על השכר היא קשה, ורוב המחקרים שאני מכיר מצביעים על השפעות צנועות יחסית. סדר גודל של אחוזים בודדים. ההשפעה הגדולה ביותר שאני מכיר מתועדת בספרות היא במחקר של אבי אבנשטיין (מהאוניברסיטה העברית), אן הריסון, מרגרט מקמילן, ושנון פיליפס, שמצאו שבארה"ב הפסד השכר הריאלי בקרב אנשים שנאלצו, בעקבות תחרות עם מוצרים מיובאים, לעבור למקצוע אחר, הוא בין 12% ל 17%. מספר גבוה מאד לכל הדעות. יש מחקרים שמוצאים מספרים יותר נמוכים.  (בכל מקרה, רק להדגיש, אלו ההפסדים רק של מי שנאלץ להחליף מקצוע. קבוצה לא גדולה במיוחד, ולאו דווקא ענייה במיוחד). העניין הוא שאפילו המספרים האלה נמוכים בהרבה מהרווחים של העשירונים הנמוכים מהאפשרות שלהם לקנות מוצרים מיובאים. כלומר, אפילו אם בעשירונים הנמוכים יש יותר עובדים ששכרם נפגע בגלל התחרות עם הייבוא, עדיין, כשלוקחים בחשבון את כלל ההשפעות של הסחר הבינלאומי, נראה שהם דווקא אלו שמרוויחים יותר.

מה זה אומר על מכסים?

עוד לפני פייגנבאום וקאנדלוול ידענו שמכסים הם מס רגרסיבי (או לפחות יותר רגרסיבי מאשר מס הכנסה למשל), בגלל שהוא מס עקיף. כמו המע"מ, הוא מטיל עול כבד יותר על מי שצורך חלק גדול יותר מההכנסה שלו. אבל פייגנבאום וקאנדלוול לימדו אותנו משהו מרחיק לכת בהרבה. במתודה שבה הם משתמשים הם מניחים שאנשים צורכים את כל ההכנסה שלהם. ואפילו אז, גם כשמתעלמים מזה שאנשים עם הכנסות גבוהות חוסכים יותר, מכסים הם מס אולטרא רגרסיבי. אז כן. גם עשירים נהנים מזה שהם יכולים לקנות מרצדס בזול. אבל מסתבר שמי שמרוויח הרבה יותר הם דווקא אלו שיכולים עכשיו לקנות טי-שירטים, בננות, וטונה בזול. מכסים הם פשוט דוגמא מושלמת למס לא יעיל כלכלית, וחמור מזה – מאד לא צודק.

למה זו שאלת מחקר קשה?

לסיכום, מילה על למה צריך שני רוק סטארס וכל כך הרבה משוואות כדי לענות על שאלה שנראית יחסית פשוטה, ומאד אמפירית. למה אי אפשר פשוט להסתכל על מה כל עשירון קונה, לבדוק כמה מזה מיובא, לעשות אחד ועוד שלוש, ולהגיע לתוצאות? ובכן, זה לא כזה פשוט.

הקושי העיקרי כשבאים להגיד מה ההשפעה של האפשרות לקנות מוצרים מיובאים בזול, הוא הקושי ליצור תרחיש משכנע של מה היה קורה אילו המוצרים המיובאים האלו לא היו זמינים. מה היו קונים העשירים במקום מרצדס? מה היו קונים העניים במקום טונה מיובאת? או כמה פחות טי שירטים הם היו קונים? בכמה זה היה פוגע ברווחה שלהם? איך אפשר להשתמש בנתונים שיש לנו כדי לנסות להעריך את הגמישויות האלו? וזה עוד מסתבך: איך היו מגיבים היצרנים המקומיים להיעדר התחרות? בכמה הם היו מעלים את המחירים שהם גובים? בקיצור – מסובך.

שטרסלר עושה ניימ-דרופינג

נחמיה שטרסלר, לא תאמינו, חושב שאסור להגדיל את הגירעון. סבבה. יש סיבות טובות לא להגדיל גירעון. אבל שטרסלר אומר יותר מזה, ועל ה"יותר מזה" אני רוצה לדבר. שטרסלר לא רק מתנגד לגירעון כיוון שמשמעות הדבר היא להטיל עול על הדורות הבאים. לא, לא.  הוא קובע ש –

"לתת "בוסט" למשק באמצעות גירעון גדול, זו גישה מיושנת ולא נכונה. היא מסתמכת על המודל הקיינסיאני שתוקפו פג מזמן. הוא נכתב לפני 79 שנים, על רקע השפל העולמי הגדול, כאשר המשק העולמי היה סגור ותנועות ההון מעטות".

ואם פג תוקפו של קיינס, עם מי נשארנו? רוברט בארו ומהפכת הציפיות הרציונלאיות. כך שטרסלר:

"התיאוריה המקרו-כלכלית הנכונה להיום היא זו שמייצג פרופ' רוברט בארו: "מודל הציפיות הרציונליות". זו תיאוריה שמוכיחה היטב מדוע אסור להעלות גירעון."

שתי טענות יש פה, ולפחות מילה לועזית אחת מיותרת (בוסט?! אין מילה יותר טובה?). אחת שקיינס כבר לא רלוונטי, ושניה שמודל הציפיות הרציונליות מוכיח שאסור להעלות גירעון. אז, פרה פרה.

האם קיינס לא רלוונטי יותר?

בואו נתחיל בשורה התחתונה. כשרוצים לבדוק מה המצב של תיאוריות מסוימות, למשל "המודל הקיינסיאני",  בקרב הקהילה האקדמית, כדאי להתחיל את החיפוש בסקר הכלכלנים של IGM. הסקר שואל את מצעד הסלבריטים של האקדמיה האמריקאית כל מיני שאלות בנושאים אקטואליים. המשיבים בסקר הם הטופ של הטופ של הכלכלה באקדמיה. זה לא אומר שהם צודקים, אבל הם בוודאי משקפים את מה שהולך בקרב כלכלנים אקדמיים. ולהלן מידת ההסכמה (משוקללת לפי מידת הבטחון של המשיב בתשובה שלו) עם הטענה שבזכות חבילת התמרוץ של הממשל האמריקאי (Stimulus), האבטלה בשנת 2010 הייתה נמוכה יותר ממה שהיא הייתה עלולה להיות ללא התמרוץ: 40% "מאד מסכימים". 53% "מסכימים". 2% בכל אחת מהקבוצות "לא בטוחים", "לא מסכימים", ו"מאד לא מסכימים". (מקור) הטענה שחבילת התמרוץ המדוברת הורידה את האבטלה (לעומת מצב שבו היא לא הייתה מתבצעת) נשענת בדיוק על ה"גישה מיושנת ולא נכונה" ש"מסתמכת על המודל הקיינסיאני". אם פג תוקפו של המודל הזה, מישהו צריך לעשות טלפון לאקדמיה ולהודיע להם. אז האם מה ששטרסלר אומר מופרך לחלוטין? לא ממש. בלי להיכנס לכל פרטי ההיסטוריה האינטלקטואלית של המחקר המקרו-כלכלי מאז קיינס, חשוב להבין שכשאומרים "המודל הקיינסיאני" לא מתכוונים רק למודל אחד, אלא למשפחה של מודלים שיש להם כמה תכונות משותפות. בעיקר – שהגורם למיתונים הוא רמה נמוכה של ביקושים. אין חולק על כך שבשמונים השנים האחרונות בעטו היטב בגלגלים של התובנות הקיינסיאניות, ונכון גם שלא כולן שרדו. בחיבור מפורסם משנת 1978, כתבו רוברט לוקס ותומס סארג'נט (לימים, שניהם יזכו בפרס נובל בכלכלה[1]) כך על התחזיות של המודל הקיינסיאני:

That these predictions were wildly incorrect and that the doctrine on which they were based is fundamentally flawed are now simple matters of fact, involving no novelties in economic theory.

כך שהטענה של שטרסלר לא מצוצה לגמרי מהאצבע. אבל, וזה אבל מאד חשוב, מזה שהמודל הקיינסיאני המקורי לא עמד במבחן הזמן לא נובע שאפשר לזרוק לפח כל מה שקשור אליו. בפרט, יש מודלים קיינסיאנים (או ניאו-קיינסיאנים. לא חשוב כרגע) שבהם תמרוץ ממשלתי על ידי הגדלת גירעון יכול לסייע למשק במיתון. אפשר להתווכח על המודלים האלה – ואנשים בהחלט מתווכחים בלהט. אבל הטענה של שטרסלר שפג תוקפו של המודל הקיינסיאני בגלל שכיום יש יותר תנועות הון היא מופרכת.

אם כבר לצטט את ריקרדו – עדיף לעשות את זה נכון

(התנצלות המחבר – זה שחזור של ויכוח שסער בבלוגוספירה האמריקאית לפני משהו כמו שנתיים. פול קרוגמן האשים את רוברט לוקאס בזה שלוקאס לא מבין שקילות ריקרדיאנית. נדמה לי שקרוגמן טעה בויכוח ההוא. אבל אם עקבתם אחריו – לא תלמדו הרבה מכאן)

אני לא לגמרי בטוח למה שטרסלר מתכוון כשהוא מדבר על "מודל הציפיות הרציונליות" של רוברט בארו, אבל אני משער שהוא מתכוון למאמר הקלאסי של בארו “Are Government Bonds Net Wealth”. למרות השם, שהוא ללא ספק אחד השמות המעפנים ביותר למאמר בתולדות המחקר הכלכלי, זה באמת מאמר חשוב ומשפיע (אל תפספסו את רשימת התודות במאמר). אבל אם כבר לצטט אותו – אז כדאי לעשות את זה נכון. הטיעון של בארו במאמר לא "מוכיח" שאסור להעלות גירעון.  גם, כמובן, בגלל שמאמר תיאורטי אף פעם לא "מוכיח" מה מותר ומה אסור לעשות. אבל בעיקר בגלל שהטיעון של בארו, שזכה לכינוי "שקילות ריקרדיאנית", הוא שהאופן שבו ממשלה מממנת את פעולותיה, בין אם על ידי הטלת מס, ובין אם על ידי לקיחת הלוואות, לא משנה. כלומר, אם כבר, הטיעון של בארו הוא שלא משנה אם מעלים גירעון או לא. בדיוק ההיפך ממה ששטרסלר טוען! לוז הטיעון הוא שכאשר הממשלה לוקחת הלוואות מהציבור, הציבור יודע שיום יבוא והממשלה תצטרך להחזיר את ההלוואות האלה. כשיגיע היום להחזיר את ההלוואות, הממשלה תאלץ לגבות מיסים נוספים כדי להחזיר את ההלוואות. אם הציבור מאד מאד חכם ורציונאלי (שיעול, שיעול), הוא יתנהג באותו האופן אם המיסים מוטלים עליו היום, או אם כיום הממשלה לוקחת הלוואות – והמיסים יגיעו רק בעתיד. איך זה קשור לתמרוץ כלכלה במיתון על ידי גירעון? יש מי שטוען, בטעות, שבגלל שהציבור יודע שגירעון אומר שהמסים יגיעו בעתיד, הציבור כבר עכשיו יחסוך יותר, ויוציא פחות. אם זה יקרה, יתבטל האפקט המתמרץ של הגדלת ההוצאה הממשלתית: הממשלה תגדיל הוצאות בעשרה שקלים בלי להטיל מסים? הציבור יודע שהמסים יגיעו מתישהו, ולכן יחסוך עשרה שקלים יותר. האפקט נטו יהיה אפס. זה יישום לא נכון של שקילות ריקרדו. אפילו אם קונים את שקילות ריקרדו לחלוטין, הטיעון הולך כך: הממשלה מגדילה היום את הוצאותיה בעשרה שקלים, ולא מעלה מיסים למשך עשר שנים. הציבור החכם יודע שהמסים יעלו בעוד עשר שנים בעשרה שקלים, ולכן מקטין את ההוצאות שלו כבר עכשיו. אבל, הציבור ירכך את המכה, ויצמצם את ההוצאה שלו רק בשקל אחד לשנה על פני עשר שנים[2]. לעומת זאת, הממשלה הגדילה את הוצאותיה בכל העשרה שקלים במכה. לכן יכולה להיות למהלך כזה השפעה מתמרצת של תשעה שקלים. מה ששקילות ריקרדו כן אומרת זה שלא משנה איך הממשלה תממן את חבילת התמרוץ הזו – תטיל מס של עשרה שקלים היום, תגדיל גירעון ותטיל מס של עשרה שקלים עוד עשר שנים, תטיל מס של שקל כל שנה במשך עשר שנים, או כל שילוב אחר. בכל אחד מהמקרים האלה, א-לה ריקרדו, ההשפעה על גודל הצריכה הפרטית תהיה זהה. אם אתה חושב שתמרוץ יכול לעבוד – הוא יעבוד ללא קשר לאופן שבו הוא ממומן. אם אתה חושב שהוא לא יכול לעבוד – הוא לא יעבוד ללא קשר לאופן שבו הוא ממומן. אבל שקילות ריקרדו כשלעצמה לא קובעת אם התמרוץ יעבוד או לא. אז אפשר לא להסכים בשאלה האם תמרוץ ממשלתי והגדלת גירעון יעזרו למשק לצאת ממיתון. יש הרבה אנשים מאד חכמים, שחשבו הרבה מאד על העניין, בשני הצדדים של הויכוח הזה. אבל להגיד שבארו "הוכיח היטב" שאסור להגדיל גירעון זה פשוט לא נכון. שטרסלר לא באמת הציג בטור שלו הבנה כלכלית. הוא סתם עשה ניים דרופינג.

[1] הראשון שיכתוב פה שזה "לא באמת פרס נובל" מקבל מיידית חסימה לנצח מלפרסם פה תגובות. די, נו. התהליך של בחירת הזוכה זהה הרי לפרסי הנובל האחרים. אז הצוואה של אלפרד קשישא היא זו שכל כך חשובה?

 

[2] כן. אני יודע. אני מתעלם פה מהריבית. היא לא משנה לטיעון.

למה צריך מבוא – ג'? רשימת פתיחה

אז למה בכלל בלוג? מעשה שהיה כך היה.

זה היה צריך להיות רגע שיעשה איזשהו מורה לכלכלה, איפשהו בישראל, מאד גאה. שאול אמסטרדמסקי, בוגר תכנית פכ"מ, תכנית הדגל של הפקולטה למדעי החברה בירושלים,  חתן פרס סוקולוב, ואחד העתונאים הכלכליים הבולטים בישראל, פרסם יחד עם רחלי בינדמן כתבה על נושא חשוב: מי נושא בנטל העלות של ניהול קרן הפנסיה? החוק בישראל, מוסבר בכתבה, מחייב את המעסיק לשאת באחריות לניהול הפנסיה. אז אחריות זה נחמד, אבל מי משלם? חלק משמעותי מהכתבה מוקדש להזדעזעות רבה מכך שהמעסיקים לא משלמים בעצמם את העלויות של ניהול הפנסיה, אלא העובדים משלמים עבור השירות הזה, כחלק מסך דמי הניהול שהם משלמים עבור קרן הפנסיה שלהם.

רגע כזה הוא חלום של מורה לכלכלה. על רגעים כאלה חושבים מי שכותבים ספרי לימוד. תלמיד לשעבר מגיע לעמדת השפעה, והוא נתקל בסיפור שהוא בדיוק מסוג המקרים שלימודי מבוא לכלכלה אמורים לסייע לו להבין טוב יותר. הרי השאלה מחשבון הבנק של מי נגבה הכסף עבור עלויות ניהול הפנסיה היא לא חשובה, או לכל היותר היא משנית. האופן שבו העלות הזו תתחלק בין העובד למעביד תלויה בגמישות הביקוש ובגמישות ההיצע של העבודה, ולא בשאלה מי שולח את הצ'ק לרואה החשבון. הפער בין ההתחלקות האמיתית של העלויות ובין השאלה "מי שולח את הצ'ק"  הוא אחת התובנות החשובות והמעניינות שנלמדות בשיעורי המבוא. בלי נדר – באחד הפוסטים בעתיד אסביר את זה בפירוט. רק כדי להסיר ספק – הטענה שחלוקת העלויות האמיתית תלויה בגמישויות, ולא בשאלה מי שולח את הצ'ק, היא לא טענה שאומרת שהעובד לא יכול להיפגע אף פעם, ושאין מה לדאוג. בכלל לא. היא רק אומרת שהשאלה עד כמה העובד נפגע לא תלויה בשאלה מי שולח את הצ'ק. אם הגמישויות הן כאלה שהעובד יישא ברוב העלות – הוא יישא ברוב העלות ללא קשר לשאלה מי משלם באופן ישיר על ניהול הפנסיה, ואם הן להיפך – אז העובד יישא רק בחלק קטן מהעלות. אבל, כאמור, מה שמשנה זה הגמישויות – לא מי שולח את הצ'ק.

וכלום. אין לתובנה הזו אפילו רמז בכתבה.

רק כדי להיות ברור, אני לא מדבר פה על לצטט את סלמרוד (2014) על התחלקות מיסי הדלק במדינות שונות בארה"ב כדי לעדן את הטענה ממבוא א' (למרות שבעולם מושלם, אולי גם זה היה מופיע בכתבה), ולא על טענות של "בטווח הארוך, אולי, אבל בינתיים…" (ואגב, בנוגע לפנסיה, טווח ארוך זה דווקא דבר שכדאי לחשוב עליו). לא. אין בכתבה כל זכר לרעיון הזה בכלל. התובנה שנטל העלות האמיתי אולי שונה מהשאלה מי שולח את הצ'ק לא מוזכרת אפילו כדי לדחות אותה. להיפך. הכותבים יוצאים מגדרם בתיאור הנזק האיום שנגרם לעובדים, שחלקם "הפסידו עשרות עד מאות אלפי שקלים", בגלל שהתשלום מגיע מכיסו של העובד. וכאילו בכוונה כדי להרגיז את מורי הכלכלה באשר הם, אחד המרואיינים מסביר: "קח דוגמא מקבילה: המעסיק חייב לייצר לעובדים שלו תלושי משכורת. האם הוא מטיל על העובד את עלות הפקת התלוש? לא, הוא נושא בזה". אבל הרי זו הייתה יכולה להיות דוגמא  מעולה דווקא לכך שלא משנה מי שולח את הצ'ק – הרי בוודאי שהמעסיק מגלגל חלק מעלות הפקת התלוש על העובד! (איזה חלק? תלוי בגמישויות. כבר אמרתי שבעתיד אסביר בפירוט). מדהים שהכותבים דווקא מצטטים את הטענה המבולבלת הזו כחיזוק לדבריהם.

רגע אחר של נחת למרצה כלשהו היה אמור להיגרם כשאותו שאול אמסטרדמסקי כתב בדאגה רבה על כך שחלק מכספי החוסכים הישראלים מושקע בחו"ל, ולא בישראל, ולכן פוגע בצמיחה ובשכר בישראל. ניר גלעד, מנכ"ל החברה לישראל, וכפי שמוסבר בכתבה – בעל עניין מובהק בכך שכספי החיסכון של ישראלים יופנו לכיוונו מבלי שהוא יצטרך להציע להם יחס תשואה-סיכון תחרותי, חיזק בראיון עמו את החשש הנורא מכך שכספי הפנסיה של העובד הישראלי הולכים לחו"ל ומייצרים מקומות עבודה שם, ולא מושקעים בארץ. רגע לפני שמוצעת חקיקה בנושא – הנה עוד תובנה חשובה מלימודי שנה א' בכלכלה (דווקא מבוא ב' הפעם): ההשקעות הישראליות בחו"ל נטו (כלומר בניכוי ההשקעות של זרים בישראל) שוות, חשבונאית, לעודף הייצוא של ישראל. זו זהות חשבונאית, כן? זו לא תיאוריה, וזו לא תחזית של טווח בינוני או ארוך. זו זהות חשבונאית. היא תמיד נכונה. כאשר מזהירים אותנו מפני הסכנה בכך שכספי הפנסיה שלנו מושקעים בחו"ל במקום בארץ, בעצם מזהירים אותנו מפני עודף ייצוא.

עודף ייצוא הוא לא בעיה אסטרטגית, לא של ישראל, ולא בכלל, ובטח ובטח שהוא לא פוגע בצמיחה לטווח ארוך. קודם כל בגלל שהיסטורית כמעט אף פעם אין כזה בישראל, בוודאי לא גדול במיוחד. שנית, בטווח הארוך, למנגנון שער החליפין (פוסט, בעתיד, בלי נדר) יש נטיה חזקה לאזן בין ההשקעות הישראליות בחו"ל ובין ההשקעות של זרים בישראל. אז כן, יש מה לדבר על תנועות הון, ויש מצבים, בדרך כלל זמניים מטיבעם, שבהם התנועות האלו הן חשובות. אבל בדרך כלל, זה מצוין שישראלים משקיעים בחו"ל, כדי לפזר את הביצים שלהם בכמה שיותר סלים, וזה מתאזן, בדרך כלל, עם זרים שמשקיעים בישראל, כדי לפזר את הביצים שלהם בכמה שיותר סלים. אבל הניחו את הדיון הזה בצד לרגע. מה שאין לגביו ויכוח הוא שההשקעות הישראליות בחו"ל (נטו) שוות לעודף הייצוא. כל מרצה לכלכלה חולם על הרגע שבו תלמיד לשעבר יוכל לעשות שימוש בלימודי המבוא לכלכלה כדי להטיח את האמת הפשוטה הזו בפניו של מרואיין רב עצמה כמו ניר גלעד. ידע מול כוח וכל זה. שוב – זה אפילו לא נרמז בכתבה. אין לזה שום זכר.

יש כמובן אינספור דוגמאות נוספות. אז למה דווקא להיטפל לאמסטרדמסקי אתם שואלים? כי אמסטרדמסקי הוא תותח. הוא עתונאי מעולה, ישר, חרוץ, מעניין, ובטח לא טיפש. ההכשרה הכלכלית שלו – תכנית פכ"מ – היא הכי טובה שאפשר לקוות לה אצל עתונאים. ההיטפלות אליו כאן היא בבחינת "אם בארזים". זו חוכמה קטנה לצטט כתב זוטר של מקומון עושה טעויות. אבל כשזה קורה בסדרת כתבות שלא רק שעברו את כל שרשרת העריכה בכלכליסט, אלא בנושא שהעיסוק בו זיכה את כותבן בפרס סוקולוב (הכתבה עם רחלי בינדרמן פורסמה רק לאחר הזכיה), הפרס היוקרתי ביותר בעתונות העברית, יש סיבה להתחיל לחשוב על הנושא ברצינות. אם אמסטרדמסקי, עורכיו, ואפילו ועדת פרס סוקולוב, לא שמו לב לשיהוקים האלה, קשה להימלט מהמסקנה שהתובנות של המבוא לכלכלה – לא כל שכן תובנות מחזית המחקר – אינן חלק משמעותי מהדיון הציבורי בישראל, וכדאי לשאול את עצמנו מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב.  ודוק – אני לא עוסק פה בשאלה האם התובנות האלו נכונות, ובטח שלא טוען שרק הן חשובות. כל זה דיון לפעם אחרת. אני עוסק פה בשאלה למה מכל התובנות החשובות האלו, כל כך מעט מגיע לדיון הציבורי.

אני יודע, אני יודע. כמות ההאשמות המוטחות בלימודי הכלכלה כל כך גדולה, שהתגובה הראשונית לביקורת נוספת היא – קח מספר, ילד. ובינינו, התגובה הזו לעיתים קרובות במקום. אני לא יודע אם הביקורת צריכה להתמקד בלימודי הכלכלה, בתלמידי הכלכלה, במורי הכלכלה, או ביחס הציבורי לתובנות כלכליות, שמשום מה נתפסות כבעלות נטיה שמרנית אינהרנטית. למעשה, אני חושב שחלק מהביקורות הרגילות, שנוטות להתמקד ב"שטיפת המוח הקפיטליסטית" בשיעורי הכלכלה, הן לפעמים חלק מהבעיה. הן מיקדו חלק גדול מדי מהאנרגיות הביקורתיות בטענות לא מבוססות, יצרו פוליטיזציה מוגזמת של הדיון, ולעיתים יצרו מצג בעייתי, שבו שלל התובנות המעניינות של המבוא מצטמצות לכדי ענן מעורפל של "שוק/תחרות זה תמיד אחלה".  יודגש: אני לא אומר שאין על מה לדבר בנושא ההשפעה הערכית של לימודי הכלכלה, ויש אנשים שאני מאד מעריך את דעתם שלא מסכימים איתי בנושא הזה. אבל נדמה לי שהבעיה הדחופה יותר רחוקה מלהיות השפעה ערכית מוגזמת של לימודי הכלכלה על הסטודנטים. במובן מסוים – להיפך. אין  עודף של השפעה ערכית. יש חוסר בהשפעה מקצועית. הבעיה בקרב בוגרי החוגים לכלכלה (או לפחות נציגיהם בתקשורת), בקיצור, היא לא שהם קפיטליסטיים מדי, אלא שהם לא יודעים מספיק כלכלה.

אז, בלוג. הרעיון הוא לנסות ליצור גשר בין לימודי הכלכלה למה שקוראים בעיתון. זה גשר שהיה אמור להיות קיים ממילא בתוך העיתונים עצמם, אבל זה לא קורה. אז – בלוג.