איפה הכסף?

(2,461 מילים)

הקדמה ארוכה מדי

הפעם, הנושא באמת חשוב. הוא חשוב כי אם שיפורים בפריון העבודה לא מתרגמים לשיפור בשכרם של העובדים, אפשר פחות או יותר לסגור את הקפיטליזם. או בעברית: אם שיפורים בטכנולוגיה, או בהון האנושי של העובדים, או בסביבה הרגולטורית, כן מביאים לכך שכל עובד ייצר יותר ערך, אבל לא מביאים לכך שהעובד הזה מקבל תמורה יותר גבוהה לעבודה שלו, אז משהו מאד יסודי לא עובד. הרוב המכריע של ההכנסה של הרוב המכריע של תושבי העולם המפותח מגיע משכר על עבודה. אם המערכת לא עובדת בשבילם – אז המערכת לא עובדת בכלל.

הכותרת הכלכלנית של הדיון הזה היא "חלק ההון בתוצר", ובשני הפוסטים הבאים (הראשון יהיה קצת יותר מיקרואיסטי והשני קצת יותר מקרואיסטי) אני אנסה לתאר כמה מהטיעונים המרכזיים בדיון הזה ואולי להוסיף כמה מחשבות מקוריות משל עצמי. ונתחיל, כמובן, בעובדות:

הגרף הבא הוא גרף ישן למדי ומפורסם מאד, שזכה לאחרונה לעדנה מחודשת בעקבות טוויט של הילרי קלינטון:

wage_productivity

זה גרף מדהים. הקו הכחול כהה הוא פריון העבודה הממוצע, והקו הכחול בהיר הוא השכר הממוצע. אחרי ששקע האבק ממלחמת העולם השניה, במשך כמעט שלושה עשורים הצמיחה בפריון העבודה, שהוא הערך שעובד ממוצע מייצר בשעת עבודה, נצמדה בדיוק של שעון שוויצרי לצמיחה בשכר שהעובד הממוצע מקבל לשעה. שימו לב שזה לא אומר שכל התוצר הלך לידיהם של העובדים: בכל התקופה המדוברת חלק מערך הייצור הלך לידיהם של בעלי ההון, ורק חלק שולם כשכר והטבות נלוות לעובדים. אבל מה שזה כן אומר זה שבמשך שלושים שנה כאשר עובדים ייצרו ערך גדול יותר, הם גם קיבלו שכר גבוה יותר, ובאותה הפרופורציה: מייצרים 10% יותר ערך, מקבלים 10% יותר שכר.

ואז, החל בשנות השבעים – שימו לב שזה קורה כמעט עשור לפני עלייתם של רייגן ותאצ'ר, וכמעט שני עשורים לפני שהמהפכות שלהם תפסו תנופה – שינוי דרמטי. הפריון ממשיך לצמוח פחות או יותר כמו קודם, אבל השכר כמעט נתקע במקום. נראה שהמערכת הפסיקה לעבוד לטובת העובדים, שהם, כזכור, הרוב הגדול של האנשים. עכשיו, למרות שמיעוט איין-ראנדיסטי מסוים חושב שבעלי ההון צריכים להתעשר כי מגיע להם, ההצדקה היותר מקובלת לעושר של בעלי ההון היא שככל שהם ישקיעו יותר, ויפתחו יותר עסקים, כך יגדל שכרם של העובדים: ההגנה האמיתית של העובד, כך הטענה, היא לא ארגון העובדים (או לפחות לא רק), אלא מעסיקים פוטנציאלים אחרים שמתחרים במעסיק שלו. וככל שיהיו יותר מהם, וככל שכל אחד מהם יצטרך יותר עובדים, העובדים רק ירוויחו מזה. ואם על הדרך כמה בעלי הון ידפקו קופה – שיהיה להם לבריאות. אבל אם הגרף הזה צודק, אז החל משנות השבעים ההצדקה הזו פחות או יותר נעלמה.

וזה לא הכל. הגרף הזה מדהים לא רק בגלל ההשלכות הפוליטיות שלו, אלא גם בגלל ההשלכות שלו לגבי ההבנה שלנו את איך העולם עובד. בתיאוריה הכלכלית הניאו-קלאסית השכר של עובדים אמור לגדול יחד עם הגידול בתפוקה שלהם. כן, יש פה דקויות – התיאוריה מתייחסת לתפוקה שולית והגרף מתייחס לתפוקה ממוצעת, אבל אני בספק רב אם זה יכול להסביר את כל השינוי שרואים בגרף. אם אנחנו מבינים איך העולם עובד, אז אפשר היה לצפות שהשכר לשעה כן יצמד לתוצר לשעה. אלא שאם עד שנות השבעים עוד אפשר היה להצביע על הגרף הזה לתמיכה ברעיון ששיפורים בתפוקה ישפרו את השכר, החל משנות השבעים זה עלול להיראות קצת מוזר. האם יכול להיות… בליעה… שטעינו כל הזמן הזה?

מה הגרף לא אומר?

לפני שאני צולל לפרטים, הבהרה חשובה: זה גרף של ממוצעים. תפוקה ממוצעת לשעת עבודה, ושכר ממוצע לשעת עבודה. זה כמובן לא גרף שמנותק מנושאי אי-שיוויון, אבל הוא עוסק רק בסוג אחד, מסוים, של אי-שיוויון: זה שבין עובדים ובין בעלי הון. זה גרף שאין לו מה להגיד על הפער בין השכר של מנכ"לים לשכר של עובדי קבלן, ולא על הפער בין השכר של אשת תוכנה בגוגל לזה של נהג משאית. בטח שאין לגרף הזה מה להגיד על פערים בין משפחות של שני מפרנסים ושני ילדים לעומת משפחות של מפרנס אחד ושבעה ילדים. זה יהיה חשוב להמשך הדיון, אז כבר מעכשיו: הגרף הזה מעלה נקודה אחת בלבד, חשובה מאין כמותה, אבל רק אחת: שכרו של העובד הממוצע איבד את הקשר החזק שהיה לו עם התפוקה של העובד הממוצע.

אז מה קרה שם בשנות השבעים?

ההסבר המתבקש ביותר הוא היחלשותם של האיגודים המקצועיים. הנה עוד גרף מפורסם, שמעלה נקודה דומה, בייחוד אם מזהים את העשירון העליון עם בעלי ההון:

shared_pros
מקור: http://www.epi.org/news/union-membership-declines-inequality-rises/

אני לא משתכנע מההסבר הזה. אני חושב ששקיעתם של האיגודים המקצועיים בארה"ב היא תופעה חשובה עם השפעות כלכליות, ואולי בעיקר – פוליטיות, משמעותיות מאד. אבל בתור הסבר לפיצול בין התפוקה והשכר מאז שנות השבעים ההסבר הזה נראה לי בעייתי. ארה"ב אף פעם לא הייתה סקנדינביה. גם בשנים שבהן השכר הממוצע נצמד לתפוקה הממוצעת עם סופר-גלו, האיגודים בארה"ב כיסו בין 25% ל 30% מהעובדים, רחוק מאד משיעורי הכיסוי הסקנדינביים (או הישראלים!) באותה תקופה. העובד החציוני המפורסם לא היה מאוגד. גם חוקי העבודה בארה"ב תמיד היו בדיחה מעופפת לעומת שאר העולם המפותח.

עכשיו, דבר אחד הוא להגיד ששחיקה בשיעור ההתאגדות מביאה לשחיקה בכוח המיקוח של העובדים. אבל בין שנות הארבעים לשנות השבעים בארה"ב, כששיעור ההתאגדות היה גבוה יותר, זה לא שהיה פחות פער בין הגידול בשכר לגידול בתפוקה: לא היה בכלל פער כזה. למה דווקא שיעור התאגדות של 25%-30% מצליח לשמור עליהם צמודים, אבל 15%-20% נכשל בכך בצורה כל כך מוחלטת? מה הקסם שקורה בדיוק ב 30%?

שאר המהלכים שמקובל למנות עם המהפכה הרייגן-תאצ'רית, כמו דרגולציה, הפרטה, וכו' תפסו תנופה רק בערך שני עשורים אחרי שהחל הפיצול בין הגידול בשכר והגידול בתפוקה, ככה שגם הם בעיני מועמד חלש להסבר. גם הם, כמו בנושא האיגודים, תרמו כנראה לפער, אבל אני לא משוכנע שהם הסבר טוב לתופעה כולה.

סיבה נוספת שאני לא מת על ההסבר לפיו הירידה בהתארגנות העובדים היא גורם חשוב בסיפור הזה היא שאני לא מוכן לוותר כל כך בקלות על הקשר בין תפוקה לשכר בשוק העבודה, אפילו ללא איגודים וחוקי עבודה. אמנם כשבוחנים את הקשר ביניהם על פני זמן נראה שיש בעיה עם התיאוריה שקושרת ביניהם, אבל כשבוחנים הבדלים בין עובדים או בין מדינות באותה נקודת זמן – חתך רוחב בעגה הסטטיסטית – אי אפשר לפספס את הקשר הזה. מהנדסות בצ'ק פוינט מרוויחות יותר ממלצרים, ולא בגלל ההבדל בכוח של האיגודים שלהם. או בין מדינות – הנה למשל הקשר בין השכר ופריון העבודה בכמה מדינות (כולן יחסית לארה"ב). יש, כמובן שיהיו, סטיות מסוימות מיחס של פרופורציה מדויקת בין פריון ושכר, אבל בסך הכל ברור שהקשר חזק מאד.

productivity_wages_1
המקור לגרף הזה, האמינו או לא, הוא ספר הלימוד שכתב פול קרוגמן

אז מה בכל זאת קרה מאז שנות השבעים?

קבלו את רוברט לורנץ מהארווארד. לפחות עד שנת 2003, ואולי עד שנת 2008, כך לורנץ, כל התופעה בגרף אינה אלא תוצר לוואי סטטיסטי, שלא באמת מלמד על שינויים ביחסי הכוח בין בעלי ההון לעובדים. אם מודדים את הגדלים בגרף הזה נכון, אז הפיצול בין השכר והתפוקה פשוט לא קרה עד שנת 2003 או 2008. אז איך מודדים נכון את הגדלים בגרף הזה?

קודם כל לורנץ מוריד מהפרק את גרסאות ה"נו-באמת" של הגרף על התפוקה והשכר, למשל כאלו שמסתכלות רק על השכר של עובדי ייצור (כלומר, לא כולל מנהלים או אנשי מחקר ופיתוח למשל) אבל על התפוקה הממוצעת של כלל העובדים (כלומר, כן כולל מנהלים או אנשי מחקר ופיתוח למשל); או כאלו שמסתכלות רק על שכר, ולא על הטבות נלוות כמו הפרשות לפנסיה ולביטוח בריאות (שגדלו יותר מהשכר מאז שנות השבעים). אגב, קלינטון עצמה לא פרסמה את הגרסאות האלו של הגרף, אלא את הרציניות. אז אחרי שמפנים מהשולחן את הדברים האלו, ומשווים את התפוקה הממוצעת לעובד לשכר הכולל הממוצע לעובד, מקבלים גרף שנראה כמו הגרף מתחילת הפוסט הזה. ואז לורנץ מגיע לעניין עצמו.

מדד המחירים לצרכן מול מדד המחירים ליצרן

קודם כל צריך להבין שהנתונים בגרף על היפרדות השכר מהתפוקה הם נתונים ריאליים. כלומר, הם לוקחים בחשבון אינפלציה. נשמע פשוט, אבל כדי להבין את הנקודה הראשונה שלורנץ מעלה צריך להבין איך "לוקחים בחשבון אינפלציה".  בשלב הראשון, הסוכנויות הסטטיסטיות (בארץ זו הלמ"ס) עורכים סקר מאווווווד נרחב של מחירים. בשלב השני עורכים סקר שבודק מה משקי הבית קונים, ומגיעים לסל צריכה של משפחה ממוצעת, נניח – 20% דיור, 3% ירקות, 12% חוגים לילדים, וכו'. בשלב השלישי, מדי שנה מחשבים את השינוי בעלות של סל הצריכה הזה. השינוי הזה הוא האינפלציה שאתם קוראים עליה בחדשות. אם נניח למשל שהשכר שלך עלה ב 12%, ושהאינפלציה הייתה 3% , אז השכר הריאלי שלך, כלומר הגידול באפשרויות הצריכה שלך, גדל פחות או יותר בהפרש, כלומר ב 9% (ובדיוק ביחס בין 1.12 ל 1.03 שהוא 1.087, כלומר – עלייה של 8.7% בשכר הריאלי).

כשמתרגמים גדלים רגילים (נומינליים) לגדלים ריאליים, יש חשיבות קריטית לבחירה במדד הנכון. חישבו למשל על מפעל שמייצר רק מכוניות. אין לנו מידע על מספר המכוניות שהוא מייצר, אלא רק על סך המכירות של המפעל בשקלים. נניח שהנתונים האלו מראים שהמפעל הגדיל את מכירותיו ב 10% (נניח גידול ממיליון שקל ל 1.1 מיליון שקל). בכמה גדלה כמות המכוניות שהוא מייצר? כדי לדעת את זה אנחנו צריכים לדעת מה קרה למחירי המכוניות, ולא מה קרה למדד המחירים שמבוסס על סל צריכה של משפחה ממוצעת. אם למשל מחירי המכוניות עלו גם הם ב 10%, אז כנראה שהמפעל מייצר בדיוק את אותו מספר מכוניות כמו קודם. אין עלייה ריאלית בייצור המכוניות, ולצורך השאלה הזו לא משנה בכלל מה הייתה האינפלציה הכללית. איך כל זה קשור?

כאשר מודדים פריון ריאלי, ואלו הנתונים שהגרף מסתמך עליהם, המדד שבו משתמשים  – ובצדק -נקרא מדד המחירים ליצרן, והוא שונה ממדד המחירים לצרכן, שעליו אנחנו קוראים בחדשות. ההבדל בין מדד המחירים לצרכן ומדד המחירים ליצרן נובע מזה שסל המוצרים שאנשים צורכים שונה מאד מסל המוצרים שיצרנים מייצרים: יש מכונות, חומרי גלם, נפט, וכו', שהיצרנים מייצרים וקונים אחד מהשני, אבל שלא נכנסים לסל הצריכה של משקי הבית. בדיוק כמו שאם רוצים למדוד האם מפעל מייצר יותר מכוניות צריך להשתמש במדד של מחירי מכוניות, ולא במדד של סל הצריכה של משקי הבית, כך כשמודדים שיפורים בפריון הריאלי צריך להשתמש במדד המחירים ליצרן. לעומת זאת, נתוני השכר, וגם זה בצדק, מתוקננים לאינפלציה לפי מדד המחירים לצרכן.

אפשר להצדיק את השימוש במדד המחירים ליצרן עבור נתוני הפריון, ואת השימוש במדד המחירים לצרכן עבור נתוני השכר, אבל יש בעיה כאשר משווים בין הנתונים האלו. שוב, דוגמה יכולה להבהיר את הבעיתיות: נניח שהגידול בפריון לפני תיקון לאינפלציה הוא 10%, ושהעובדים מקבלים בדיוק את אותו החלק מסך הייצור. במצב כזה הגידול בשכר הנומינלי יהיה גם הוא 10% (ואגב, גם הגידול בהכנסות של בעלי ההון יהיה בדיוק 10%). אבל נניח שבאותה תקופה מדד מחירי היצרן לא זז, בעוד שמדד המחירים לצרכן עלה ב 10%. במצב כזה, הנתונים הריאליים (אלו ש"לוקחים בחשבון אינפלציה") יראו שהפריון עלה בדיוק ב 10%, כי כאשר השינוי במדד הוא אפס, הגידול הריאלי שווה לגידול הנומינלי. אבל השכר הריאלי נשאר קפוא, וזאת למרות שהעובדים עדיין מקבלים בדיוק את אותו חלק מפירות הייצור שהם קיבלו קודם. כדי להגיע לתוצאה הנכונה (שהעובדים מקבלים את אותו חלק כמו קודם) לא חשוב באיזה מדד משתמשים, כל עוד שומרים על עקביות: או שמשתמשים במדד המחירים לצרכן, או שמשתמשים במדד המחירים ליצרן. העיוות בתוצאות נוצר רק כאשר מערבבים ביניהם.

ובכן, מתברר שזו לא רק מחשבה תיאורטית לסקרנים, אלא תופעה חשובה שמסבירה הרבה ממה שרואים בגרף. הנה הגרף כאשר משתמשים באותו המדד לפריון ולשכר (במקרה, מדד המחירים ליצרן, אבל כאמור – זה לא משנה). התמונה משתנה דרמטית:

lawrence20150721-figure4

הקו הכחול הוא סך הפיצוי לשעת עבודה שמתוקן לפי מדד המחירים לצרכן, והוא אכן רחוק מאד מהגרף של הפריון לשעת עבודה. אבל כאשר מתקננים את השכר לפי מדד המחירים ליצרן, מקבלים את הקו הסגול, שהמשיך להיצמד לפריון כמעט עד שנת אלפיים. כלומר – חלק ניכר מהפער שנוצר בין השכר הריאלי והפריון נובע משימוש בעייתי במדדים שונים. בפועל, העובד הממוצע קיבל חלק די קבוע מתוצר עבודתו עד שנת אלפיים בערך, והפער בין הפריון לשכר מאז אמנם גדל, אבל הוא הרבה פחות גדול ממה שהגרף המקורי סיפר.

פחת

לורנץ ממשיך עם נקודה נוספת: ההבדל בין הפריון נטו לפריון ברוטו. ההבדל הזה לא נוגע למיסים – אין מיסים על "פריון". ההבדל ביניהם הוא הפחת. כלומר, נניח שמפעל מסוים מייצר מוצרים בערך של אלף ש"ח כל חודש. זה (בהתעלמות מכמה דקויות לא רלוונטיות, כמו ההוצאות של המפעל על חומרי גלם) הפריון ברוטו. עכשיו נניח שבהליך הייצור מכונות נשחקות, הקיר מתקלף, וכו', והתיקון עולה מאה ש"ח. כלומר, הליך הייצור ייצר מוצרים בשווי של אלף ש"ח, אבל שחק מכונות ומבנים בשווי של 100 ש"ח. מה שנשאר, 900 ש"ח במקרה הזה, הוא הפריון נטו. עכשיו אפשר לתרגם את המספרים האלה לפריון לעובד, פשוט על ידי חלוקה במספר העובדים במפעל.

הנתונים על פריון בגרף המפורסם הם נתונים על פריון ברוטו. אם הפחת לאורך השנים היה נשאר קבוע, לא הייתה שום בעיה, וגרף עם נתוני פריון נטו היה נראה בדיוק, אבל בדיוק, אותו דבר. הבעיה היא שהפחת דווקא גדל – המכונות של היום נשחקות מהר יותר. מן הסתם, העוגה שבעלי ההון והעובדים חולקים ביניהם היא מה שנשאר אחרי הפחת, כלומר – אם יש הבדל בין השינוי בפריון ברוטו לשינוי בפריון נטו, אז הגרף הרלוונטי להשוואה מול השינוי בשכר העובדים הוא הפריון נטו. ואיך נראה הגרף עם נתוני הפריון נטו אתם שואלים?

lawrence20150721-figure5

השכר לשעת עבודה נשאר צמוד לפריון נטו לשעת עבודה עד שנת 2008, שבה כמובן התחיל המשבר העולמי. הפער מאז קיים, אבל הוא קטן בסדרי גודל ממה שהגרף המקורי הראה.

סיכום – מה אפשר ומה אי אפשר ללמוד מהתרגיל הזה?

זיכרו מה הייתה הנקודה שהגרף המקורי רצה להעביר: שהפריון גדל, אבל שפירות השיפור הזה לא הגיעו לידי העובדים. זה לא היה גרף על ההבדל בין השכר הממוצע והחציוני. זה לא היה גרף על העובד ה"טיפוסי", שהוא קרוב יותר לעובד החציוני מאשר לעובד הממוצע. על כך שהאי שיוויון גדל אין מחלוקת. אבל מהניתוח של לורנץ עולה שהגרף הזה הוא לא דרך מועילה לחשוב על הגידול הזה באי שיוויון. זה לא נכון ש"העובדים" לא נהנים מהגידול בפריון של ה"עובדים", שזו הנקודה שהגרף ניסה להעביר. זה כן נכון שחלק גדול מהעובדים לא נהנים מהצמיחה באופן כללי: השכר החציוני בארה"ב תקוע כבר שנים (בישראל הסיפור יותר מורכב). אבל אין דרך קלה לדעת אם זה בגלל שהפריון החציוני תקוע (אני לא חושב שאפשר לחשב פריון חציוני), או בגלל היחלשות כוח המיקוח שלהם מול המעסיקים. בכל מקרה – בטח שאי אפשר ללמוד על זה כלום מהגרף המפורסם שלשמו התכנסנו כאן הערב.

אם יש משהו שאפשר ללמוד מהניתוח של לורנץ הוא לא שאין בעיה, או שאין אי שויוון, או שמצבם של העובדים שפיר. מה שאפשר ללמוד הוא שכנראה שחלק חשוב מהמגמות מוסבר בפערים בקרב העובדים, ולאו דווקא בפערים בין העובדים ככלל, ובין בעלי ההון ככלל. אגב, אפילו פיקטי, מי שדחף יותר מכל את האג'נדה של הפער בין העובדים ובעלי ההון הסביר פעם אחר פעם שזו תחזית לעתיד, ולא ניתוח של העשורים האחרונים.

אה, וגם זה: עדיין לא נראה שהנתונים האלו סותרים משהו חשוב במודל הניאו-קלאסי.

ועוד מילה

אחרי שלורנץ הסביר את הממצאים שלו הוא נתקל בשני סוגי תגובות. לסוג הראשון – הקשקשת על זה שהוא שמרן, ופויה, ולא אכפת לו מהעניים, והוא מנסה להעלים את העוני על ידי טריקים מתמטיים – אין מה להתייחס. חלק אחר, יותר מעניין, טען שהניתוח של לורנץ מטעה, אבל אז, באופן משונה, המשיך בהסכמה מלאה אם כל מה שלורנץ אומר! המעניין מכולם היה ה EPI, שפרסם תיקון משלו לגרף המקורי. ככל שאני יכול לשפוט הם אומרים בדיוק את אותו הדבר כמו לורנץ! הנה הגרף שלהם:

9278

מה שהם מכנים "Terms-of-trade" זו בדיוק התופעה של הבדלים בין מדד המחירים לצרכן ומדד מהחירים ליצרן. הם גם משתמשים, בצדק, בנתוני הפריון נטו. התוספת שלהם היא שהם הוסיפו לגרף את השכר החציוני, וכך הם מראים שהפריון הממוצע התרחק מהשכר החציוני, גם אם עושים הכל נכון. כלומר – הפער בין הפריון לשכר נובע, בעיקר, מאי שיוויון בקרב העובדים, ורק חלק קטן מאד ממנו, רק ממש בשנים האחרונות, נובע מהפער בין העובדים ובין בעלי ההון. זו אחת הנקודות החשובות ביותר בדיון על אי שיוויון בעיני. אני רק לא בטוח שהגרף הזה הוא דרך טובה במיוחד להציג אותו. בכל מקרה, הגרף המקורי, זה מתחילת הפוסט הוא מטעה ולא מסייע להבנה טובה יותר של אחת התופעות החשובות של הדורות האחרונים – נסיקת האי שיוויון.

בפוסט הבא בנושא – ניתוח מקרואיסטי של אותה התופעה – חלוקת פירות הייצור בין העובדים להון.

מודעות פרסומת

42 תגובות בנושא “איפה הכסף?”

  1. פוסט מוצלח ומעניין.

    כתבת בסוף "מה שאפשר ללמוד הוא שכנראה שחלק חשוב מהמגמות מוסבר בפערים בקרב העובדים, ולאו דווקא בפערים בין העובדים ככלל, ובין בעלי ההון ככלל." בנוסף לפערים "בין העובדים לבין עצמם", ייתכן שחלק מן המגמות מוסבר גם על ידי אי שוויון בחלוקת העושר או "בין בעלי הון לבין עצמם".

    Liked by 1 person

  2. פוסט מעולה, תודה!

    כמה הערות (שכבר התכתבנו עליהן באופן פרטי):
    1. בעניין האיגודים המקצועיים, כתבת "למה דווקא שיעור התאגדות של 25%-30% מצליח לשמור עליהם צמודים, אבל 15%-20% נכשל בכך בצורה כל כך מוחלטת? מה הקסם שקורה בדיוק ב 30%?"

    העניין הוא ששיעור ההתאגדות הוא לא מדד מדויק לכוח של האיגודים המקצועיים, אלא רק אינדיקטור רופף שלו. למשל, בליל המהפך של 1977 ההסתדרות איבדה המון מכוחה עוד לפני שעזב אותה חבר אחד – פשוט בגלל שבממשלה כבר לא ישבו החברים שלה מהמערך.
    אז העובדה ששיעור ההתאגדות ירד מ 30% ל 15% היא אינדיקטור שמצביע בצורה די חזקה שהאיגודים המקצועיים נחלשו בתקופה הזו, אבל זה לא נובע מזה משהו בסגנון "קודם היה להם 30% כוח, ואחר כך היה להם 15% כוח".

    2. בעניין התפוקה: "מהנדסות בצ’ק פוינט מרוויחות יותר ממלצרים, ולא בגלל ההבדל בכוח של האיגודים שלהם."

    הטענה פה, אם אני מבין אותה נכון, היא שמהנדסות בצ'ק פוינט מרוויחות יותר ממלצרים בגלל שהתפוקה שלהן יותר גבוהה. איך אפשר למדוד את התפוקה של מהנדסת בצ'ק פוינט מבלי להסתכל על השכר שלה, בצורה שתבדיל בין התפוקה של מהנדסת בצ'ק פוינט, אשת שיווק בצ'ק פוינט ומנקה בצ'ק פוינט?
    התשובה היא שאי אפשר, וממילא, אין דרך לתמוך בטענה שמהנדסות בצ'ק פוינט מרוויחות יותר ממלצרים בגלל שהתפוקה שלהן גדולה מאלה של מלצרים.

    באופן כללי יותר, המושג "תפוקה של עובד בודד" הוא פיקציה. זה מושג שהיה רלוונטי לפני 150 שנה כשפועלים עבדו על פס ייצור והיה אפשר להגיד דברים כמו "הפועל מייצר 50 מסמרים בשעה, כל מסמר נמכר ברווח של דולר, ולכן התפוקה של הפועל לשעה היא 50$". ברגע שעברנו לעולם שבו דרושה קבוצה גדולה של עובדים ממקצועות שונים כדי לייצר יחידה בודדת של מוצר, אין שום דרך לייחס תפוקה לעובד בודד, אלא רק לקבוצה של עובדים. לכן, אפשר לדבר על התפוקה הממוצעת של עובד בכלכלה שלמה, או אולי אפילו על התפוקה הממוצעת של עובד בצ'ק פוינט, אבל אין שום דרך לדבר על תפוקה של מהנדסים ובטח לא על תפוקה של מהנדס בודד.
    למעשה, הבעיה היא אפילו יותר חמורה במקצועות כמו הנדסה, שבהם העובדים אמורים לייצר רעיונות, ותהליך ה"ייצור" כולל הרבה הפריה הדדית בין המהנדסים. במצב כזה, אפילו המהנדסים עצמם לא תמיד יודעים להגיד מי תרם כמה לפרויקט, ולייחס תפוקה למהנדס בודד.

    3. בפוסט אתה מדבר על התיאוריה הניאו-קלאסית שאומרת שהשכר של העובדים אמור לגדול יחד עם התפוקה שלהם. זה לא מדויק. למעשה, לפחות לפי חלק מהתיאוריות הניאו-קלאסיות, היחס בין השכר לתפוקה אמור להיות תלוי בשיעור האבטלה.
    זה חשוב, כי בשנות ה 70 ממשלות רבות עברו ממדיניות ששאפה להבטיח תעסוקה מלאה למדיניות ששאפה לשמור על "שיעור אבטלה טבעי". הן עשו את זה במטרה מוצהרת לפתוח פער גדול יותר בין התפוקה לשכר, בגלל החשש שפער קטן מדי ביניהם גורם לאינפלציה.
    מעבר לזה, אחת הטענות המקובלות במקרו-כלכלה היא שבתקופות של משבר השכר הריאלי יורד. לעומת זאת, אין שום סיבה שהתפוקה תרד בתקופות של משבר.
    העובדה שהגרף של לורנץ לא מראה שום פתיחת פער בין השכר לתפוקה בשנות ה 70, ולא מראה שום פערים כאלה בשנים של המשברים הרבים בשנות ה 70 ו ה 80, הופכת אותו למאוד חשוד בעיני.
    אם הטיעון של לורנץ נכון, המשמעות של זה היא שלמרות מאמצים מכוונים, הממשלות לא הצליחו לפתוח פער בין השכר לתפוקה, ושיש משהו פגום באופן יסודי באחת הטענות המקובלות במקרו-כלכלה. לורנץ מעלה נקודות טובות ששווה לחשוב עליהן, אבל אין לי ספק שמשהו חסר בניתוח שלו. אולי זה יתברר בהמשך.
    אגב, העובדה שגם הגרף של הילרי קלינטון לא מראה הבדלים בין שנים של צמיחה לשנים של משבר הופכת גם אותו לחשוד.

    Liked by 1 person

    1. רק מוסיף בנוגע ל 2 –
      אני לחלוטין מסכים שתפוקה שולית, בוודאי בעולם של היום, היא גודל תיאורטי מאד, ושאי אפשר למדוד אותה בצורה שאפילו קרובה למדויקת, ובלא מעט מקרים אי אפשר אפילו להגדיר אותה.
      אבל, יש לא מעט ראיות תומכות בכך שהשכר כן קשור לתפוקה – גם אם ההגדרה שלה לעיתים מעורפלת – בחתך רוחב בין אנשים, למשל שהשכר נוטה לעלות עם ההשכלה, ובייחוד עם השכלה באיכות גבוהה, ובתחומים שמייצרים דברים שיש להם ביקוש. מה גם שכאמור אין הבדל במידת ההתאגדות של מהנדסות גוגל ועובדי הנקיון שם – אז אם לא תפוקה, מה כן מסביר את הנכונות של מעסיקים לשלם יותר למהנדסת מאשר לפועל הנקיון?

      אהבתי

      1. חברות שמעסיקות מהנדסים מרוויחות יותר כסף פר עובד מאשר חברות כמו וולמארט, ולכן הן יכולות לשלם יותר. זה ברור. אבל מכאן לא נובע המושג של תפוקה.

        הרעיון של "תפוקה" מניח שיש איזשהי תכונה שהיא תכונה אישית של העובד, שגורמת לחברה שמעסיקה אותה להרוויח יותר בעקבות זה שהיא מעסיקה אותו. אני טוען שזה לא המצב. חברות הייטק מרוויחות יותר פר עובד מוולמארט, אבל זה לא נובע מתכונות אישיות של העובדים שלהן, אלא משילוב של מספר רב של גורמים, שכוללים בתוכם בין השאר את העדפות הצרכנים, הטכנולוגיה, ההסדרים החברתיים, ועוד דברים (כולל תכונות ספציפיות של חברות כמו איכות הניהול, התרבות בחברה, והסינרגיה בין העובדים).

        הנה דוגמה פשוטה שמראה את זה: מיקרוסופט הייתה מרוויחה הרבה פחות פר עובד אם מדינות העולם היו מבטלות את כל חוקי זכויות היוצרים, וזה היה הופך לחוקי עבור עסקים להשתמש בעותקים שהיום נחשבים "פיראטיים". זה היה קורה למרות ששינוי החקיקה הזה לא היה משנה שום דבר בעובדים של מיקרוסופט עצמם, ולכן לא היה יכול לשנות את ה"תפוקה האישית" שלהם

        דוגמה אחרת, מניסיון אישי: אותו צוות של מתכנתים יהיה מאוד פרודוקטיבי תחת מנהל טוב, ומאוד לא פרודוקטיבי תחת מנהל גרוע, למרות שה"תפוקה האישית" של כל עובד לא השתנתה.

        כמובן, אין ספק שיש לעובדים תכונות אישיות שמשפיעות על היכולת שלהם לתרום למעסיק – למשל, חריצות, אינטיליגנציה, או השכלה. אבל לא נובע מזה שאפשר להגדיר באופן בעל משמעות את הערך הכספי שהעובד מייצר עבור המעסיק.

        אהבתי

      2. ועוד דוגמה שמציגה היבט קצת שונה: שוק ההייטק הוא מטבעו מאוד אוליגופולוסיטי. עבור כל סוג של מוצר – בין אם זה מערכת הפעלה, בסיס נתונים, או סמארטפון – יש מעט חברות שמייצרות אותו, ובהרבה מקרים יש רק חברה אחת.
        אם פתאום שוק ההייטק היה הופך להרבה יותר תחרותי, כל חברת הייטק הייתה מרוויחה הרבה פחות פר עובד, ועובדי ההייטק בכלל היו כנראה מרוויחים הרבה פחות – למרות שהשינוי הזה לא היה משנה שום דבר ב"תפוקה האישית" של כל עובד.

        אהבתי

      3. וולמארט עצמה משלמת למהנדסים שלה שכר דומה מאד למה שגוגל משלמת למהנדסים שלה. אני לא חושב שאני סתם נטפל לדוגמה שלך – להיפך. אני חושב שהדוגמה הזו אומרת משהו. שאר הדוגמאות שלך יותר טובות…
        אבל יותר חשוב – אני לא חושב שזה הרעיון של תפוקה בתיאוריה הכלכלית. אבל קודם כל, צריך להפריד בין שני דברים:
        1. איך נקבע המחיר של המוצר העובד תורם לייצורו?
        ברור שזה נקבע לפי העקפות, חוקים, אמנות, הסדרים חברתיים, נורמות – וכו'. כל זה היה נכון גם אם הייתי מייצר לבד בבית שולחן מעץ. זו שאלה נפרדת מהשאלה מהי התפוקה של עובד – בהינתן המחיר של המוצר שהוא מייצר.
        2. בהינתן המחיר של המוצר – איך אפשר לדבר על התפוקה של מהנדסת לעומת התפוקה של מי שהכין קפה, בייחוד כאשר הליך הייצור הוא בופר מסובך ומורכב, עתיר סינרגיות והחצנות, וכו'.

        ההגדרה היבשה של תפוקה שולית של עובד היא ההבדל בערך הייצור של הפירמה עם העובד לעומת ערך הייצור של הפירמה בלי העובד. ברור שלא רק הסגולות של העובד עצמו קובעות את זה: החל מכמות ההון לעובד, ועד לאיכויות הניהול, התרבות התאגידית, וההתאמה שלו לקולגות – הכל קובע.

        הטענה בהרבה מודלים של שוק העבודה היא שהשכר שווה, או לפחות פרופורציוני לתפוקה השולית של העובד. ברור שזו הפשטה אדירה של מציאות מורכבת, אבל אלו לא הגדרות כל כך מופשטות שאין להן שום משמעות. ברור שמאד קשה לדעת בדיוק סביר מה הערך הכספי שמהנדסת תורמת לשורה התחתונה של מיקרוסופט, אבל עדיין יש בעיני משמעות חשובה לרעיון הזה. אני לא יודע איך אחרת להבין אפילו את העובדות הכי בסיסיות של שוק העבודה.

        אהבתי

      4. "ברור שזו הפשטה אדירה של מציאות מורכבת, אבל אלו לא הגדרות כל כך מופשטות שאין להן שום משמעות"
        סבבה, אז נישאר חלוקים לגבי הנקודה הזו. לדעתי, אם אי אפשר לכמת את התרומה של מהנדסת לשורה התחתונה של מיקרוסופט, אז מושג התפוקה השולית שלה הוא חסר משמעות לחלוטין.

        לגבי
        "אני לא יודע איך אחרת להבין אפילו את העובדות הכי בסיסיות של שוק העבודה."
        אני אסביר איך אני רואה את הדברים.

        כמו שאני רואה את זה:
        1. כמות הכסף שהמעסיק יכול לשלם לעובדים נקבעת ע"י ההכנסה שלו.
        2. כמה כסף מתוך זה יקבל בפועל כל עובד תלוי בכוח המיקוח שלו מול המעסיק. כוח המיקוח נקבע ע"י הביקוש וההיצע למקצוע שלו, האם העובדים בחברה מאוגדים, כישורי המו"מ שלו וכו'.

        כמו שאני רואה את הדברים, ההכנסה של המעסיק וכוח המיקוח של העובד הם כל המושגים שצריך כדי להסביר כמה כסף העובד יקבל. לא צריך שום מושג של "תפוקה". הצורה שאני מסביר את הדוגמה של המהנדסים בוולמארט היא מהנדסים יש כוח מיקוח גדול גם מול וולמארט וגם מול גוגל.

        אהבתי

      5. רק הערה לגבי התחרותיות בהי טק. זו אמירה שלא מבוססת על כלום.
        יש היום יותר חברות שמייצרות סמארטפונים מאשר רשתות שיווק,
        בכלל, חוץ מווינדוס, אופיס וגוגל כמנוע חיפוש ומטלב בתחום הפיתוח (כאשר בעולם יש תחרות עזה מצד אפל כנגד ווינדוס אז גם זה גבולי) אני לא חושב שתמצא מוצר ששולט על כל השוק.
        אינטל כבר מזמן לא נמצאת לבד בתחום המעבדים, האיפון כבר לא מקבל חצי מהמכירות, גם לא האיפד.
        כל הנקודה של ההיטק הוא שהוא נותן פתח ליזמות, שמהותה היא לקבל מונופול זמני ולגרוף ממנו רווחים אדירים. מצד שני הידע הוא כל כך מבוזר שאחרי שנות ה 90 זמן החיים של מונופול כזה התקצר דרסטית וממשיך להתקצר. זו תופעה מעניינת לכשעצמה, כאשר עלויות הפיתוח רק העולות מצד אחד ומצד שני חלון ההזדמנויות לקצור פירות מתכווץ.

        אהבתי

    2. "ההגדרה היבשה של תפוקה שולית של עובד היא ההבדל בערך הייצור של הפירמה עם העובד לעומת ערך הייצור של הפירמה בלי העובד. ברור שלא רק הסגולות של העובד עצמו קובעות את זה: החל מכמות ההון לעובד, ועד לאיכויות הניהול, התרבות התאגידית, וההתאמה שלו לקולגות – הכל קובע. "

      אם נלך לפי ההגדרה הזו כמו שהיא, אז האמירה "התפוקה של מהנדסות גבוהה יותר משל מלצרים" היא אמירה נורא מוזרה. הרי התפוקה של כל מהנדסת ספציפית וכל מלצר ספציפי תלויה בכל כך הרבה תכונות של המעסיקים הספציפיים שלהם, אז מה הטעם בכלל לדבר על "התפוקה של מהנדסות" ו"התפוקה של מלצרים"?
      בסופו של דבר, האמירה הזו כן מניחה במובלע שיש למהנדסות ולמלצרים איזשהי תפוקה אינהרנטית משלהם.

      אהבתי

      1. גם המהירות של כלי רכב תלויה בהמון גורמים, ויכולה להשתנות דרמטית לפי השיפוע, מזג האויר, היכולות של הנהג, רמת התחזוקה, וכו'. עדיין, יש מה לדבר על המהירות של מרצדס חדשה לעומת המהירות של פיאט ישנה. אז כן, יש משהו אינהרנטי, ויש הרבה שתלוי בסביבה.

        בקשר לרעיון שלך שמורכב כולו ממיקוח – אני חושב שאני מבין לאן אתה הולך עם זה, אבל אני צריך לראות מדול מלא כדי להשתכנע שזה טיעון שלם. יש ביקוש והיצע למקצוע, שלא תלוי בתרומה השולית של העובד לתהליך הייצור (אז במה הוא כן תלוי?), ואיך נכנסת למיקוח הזה האפשרות של המעסיק לא להעסיק אף אחד (יעני לנקטין את מספר המעוסקים)? הרי זה לא שהעובד כבר בונקר במקום העבודה, ונשאר רק להחליט איך לחלק את הערך בין כל השותפים להליך הייצור. בקיצור, יכול להיות שאפשר לבנות הסבר של שוק העבודה רק על בסיס מה שאתה מציע, אבל זה לא טריויאלי עבורי לראות איך עושים את זה.

        אהבתי

      2. אני לא מבין איפה אתה רואה כאן בעיה קונספטואלית או מהותית: ממדלים פירמה כמשחק קואלציוני, ואת השכר כערך שפלי. מה לא מסתדר?

        אהבתי

      3. לגבי המיקוח, הנה מודל פשוט: נניח שחברת הייטק יכולה לייצר מוצר שנמכר במחיר p, ושביל זה היא צריכה מהנדסת אחת ומנקה אחד – אחרת היא לא יכולה לייצר כלום ולא מקבלת כלום. נניח גם שבשוק יש יותר חברות הייטק ממהנדסות, אבל פחות חברות הייטק ממנקים. בנוסף, המנקים שאינם מוצאים עבודה באחת מחברות ההייטק נשארים מובטלים ומקבלים הבטחת הכנסה u. במודל הזה קל לראות שכל חברת הייטק תשלם u למנקה שלה ותשלם p – u למהנדס שלה.
        אגב, המודל הזה גם מדגים את החשיבות של תעסוקה מלאה: הסיבה שהמנקים מקבלים רק u היא שחלק מהם מובטלים. אבל כדי שזה יקרה, מספיק שיהיה מנקה מובטל אחד.

        לגבי האפשרות של המעסיק להקטין את מספר המועסקים: לפחות בחלק מהמקרים, כשחברה מחליטה לצמצם את מספר העובדים, היא עושה את זה ע"י צמצום מספר הפרויקטים שהיא לוקחת על עצמה. כלומר, בדר"כ היא תחליט לסגור פרויקט שלם, ולפטר את כל העובדים בצוות שעבד על הפרויקט. במודל שתיארתי, זה שקול למצב שבו חברת הייטק נסגרת.

        אהבתי

  3. פריון העבודה יכול לגדול לא רק כתוצאה מכך שהעובד מייצר יותר, אלא גם מטכנולוגיות מתקדמות יותר. אם הטכנולוגיות המתקדמות הן אלו שמגדילות את פריון העבודה ולא האנשים עצמם וההון האנושי האישי שלהם, כך שאת האנשים עצמם ניתן להחליף יחסית בקלות, לא נקבל מצב שבו הפריון מתנתק מהשכר?

    אהבתי

  4. עוד!… עוד!…
    שאלות / הערות משלי:

    1. בקטנה: חישוב הפחת השתנה חשבונאית בשנים האחרונות וכולל מוניטין ושווי הוגן ועוד כל מיני. האם זה משפיע על האמת הפחת שהראית?

    2. הנתונים הם אמריקאים, כלומר כלכלת המידע, שלא לומר כלכלה ״חדשה״ (טפו!). רוצה לומר, שבעולם של קניין רוחני, כפי שרמזו לפני, מתנתק הקשר בין התפוקה לשכר, ואדגים:
    בהנחה שמהנדס תוכנה זהה מרוויח אותו הדבר בגוגל או בוולמארט, מבחינת התשומות שלו (עלות השכר שלו) הרי שמוצר חדשני שפיתח בגוגל יגיע למיליארדי אנשים וייצר רווח בהתאם, עם מעט מאד חסמים, בעוד שבוולמארט ישנו עניין של מלאי, שטח חנויות וכו׳ שמגביל את הפוטנציאל של תוצאות עבודת המהנדס, ובכך גם את תפוקתו.

    3. כמעט בהקשר הזה: אחוז משמעותי (כמה) מהפיצוי לעובדים מורכב, ודווקא בחברות מהירות צמיחה, מאופציות. אמנם נכון שמדובר בהגרלה, אולם בדיעבד הרבה מאד עובדים צברו הרבה עושר, אך לא כשכר.

    אהבתי

    1. תודה… 🙂
      בקשר ל1 – אין לי מושג. נדמה לי שמדובר באמידה של פחת אמיתי, ולא פחת לצורכי מס, אבל אני לא יודע בודאות.

      2 – זה שיקול נוסף וחשוב, אבל אני לא בטוח שהוא מנתק את הקשר בין פריון לשכר. הוא כן מדגים את זה שלא רק התכונות האישיות של המהנדס הן שקובעות את התפוקה שלו.

      3 – זה נושא מאד חשוב עקרונית, אבל לא לגמרי ברור כמה הוא חשוב כמותית: הופך להיות יותר ויותר קשה להבחין בין עובדים ובין בעלי הון, ואפילו בין שכר ובין בעלות על הון. מה שציינת זה נכון, בייחוד עבור מנהלים בכירים – שכמעט כל השכר שלהם הוא במניות או אופציות, ועבור עובדים בחברות סטרט-אפ, שם זה פחות קיצוני, אבל עדיין משמעותי. אם זה המצב, ואם זה משמעותי מבחינה כמותית, אז הגרף של השכר צריך להיות גבוה יותר (כי חלק ממה שחשבנו שהוא תשואה להון הוא בעצם שכר), וההיפרדות בינו ובין הפריון אפילו עוד יותר קטנה.

      אהבתי

      1. לעניין הקשר בין פריון לשכר: ישנו מדד של הכנסות לעובד אשר משתנה בין תעשיות שונות, בתלות במספר גורמים, ביניהם: עתירות העבודה, יעילות שרשרת ההפצה.
        הטיעון אומר שבתעשיות בהן העלות השולית שואפת לאפס (תוכנה, מדיה, תרופות…) נשבר הקשר המסורתי בין השכר לתפוקה, שכן. התחרות בשוק העבודה תוחמת את השכר, בעוד קפיצות בתפוקה לא בהכרח מלוות בעלויות שכר (להבדיל מהון). דוגמא נוספת: המגיהים של ג׳. ק. רולינס (הארי פוטר ושות׳) לא אמורים להרוויח יותר ממגיהים של ספר השירה האחרון שלי, בהוצאה עצמית.

        Liked by 1 person

  5. שתי שאלות עולות :
    1. מה גורם לכך שמדד המחירים לצרכן גבוה ממדד המחירים ליצרן באופן כ"כ עקבי לאורך עשרות שנים?
    באופן אינטואיטיבי הייתי מצפה שלטווח ארוך הם יהיו בערך זהים (בסופו של דבר אלה היצרנים שמוכרים לצרכנים ועלויותיהם קובעות את המחירים לצרכן) וסטיות לכאן ולכאן יתאזנו פחות או יותר ולא יפלו תמיד לרעת הצרכן

    2. מה השתנה בשוק בשנים האחרונות ששינה את המגמה? המשבר שינה משהו אינהרנטי שמחזיק עד היום?

    אהבתי

  6. הבעיה שלי עם ההסבר של לורנץ (מעבר לכך שהיא נשמעת באינטואיציה טרחנית ומצטדקת, אם יהיה צורך אפרט) היא שההסברים מתחילים בשנת 69-70. גם הגרפים שהבאת וגם הגרפים שבמאמר עצמו.

    אם ההסבר שלו אמור "להחזיק מים", עליו/ עליך להראות מה קרה באותן שנים (פלוס מינוס) שיצר את הניתוק שקלינטון מראה בגרף שלה. למה זה פתאום התחיל לקרות כאן ולא לפני זה. בלי זה- ההסבר נשמע כמו נסיון מאולץ לפרק משהו לגורמים ולא באמת להבין.

    לדעתי, ההסבר נמצא במה (שלדעתי) תכתוב בחלק השני של המאמר

    אהבתי

    1. שמעתי תגובות דומות בכמה מקומות, ואני לא מבין אותן.

      אנשים הראו גרף שלדעתם הראה שהפריון התנתק מהשכר, ועל בסיס הגרף הזה התחיל דיון של למה הפריון התנתק מהשכר. מתברר שזה לא המצב – זה פשוט לא נכון, עובדתית, לפחות לא על בסיס הנתונים בגרף הזה, שהפריון התנתק מהשכר. זה, כשלעצמו, טיעון חשוב. בוודאי שמעניין וחושב להמשיך ולעסוק בשאלה למה קרו השינויים שקרו, אבל – עצם זה שהגרף לא מצביע על ניתוק של הפירון מהשכר זה כבר תרומה חשובה מאד לדיון.

      החלק השני (שאני עוד צריך לכתוב…) אכן יעסוק בהברים יותר סיבתיים, ולא רק בתיעוד של עובדות.

      אהבתי

      1. בסדר, כנראה שלא התנסחתי כראוי ואנסה לתקן:

        הגרף מספר שני סיפורים
        א- עד 1970 יש מתאם בין שיפור הפריון ושיפור השכר
        ב- משנת 1970 המתאם הזה הופר

        ההסבר של לורץ אומר שתיקנון הגרף אחרי 1970 מחזיר את המתאם לרמה סבירה
        OK, אבל כדי שההסבר שלו יהיה קביל, הוא צריך להריץ את אותו התיקנון גם לתקופה שלפני 1970 כדי להראות ששם ההשפעות שהוא ניטרל לא היו (או לפחות לא משמעותיות)

        בלי זה, אנו עם הסבר חלקי במקרה הטוב ו"תירוצים" במקרה הפחות טוב

        אהבתי

      2. בכל אחד מההסברים של לורנץ הוא מחיל את התיקון שלו על כל התקופה, לא רק על התקופה מאז שנות השבעים. כלומר, הוא בהחלט מתקנן את כל הגרף, ולא רק את החלק שלו של אחרי שנות השבעים.

        אהבתי

      3. אני מגיב כאן כי המערכת לא מאפשרת לי להגיב לתגובתך למטה
        אתה אומר שלורנץ מתייחס לתקופות שלפני 1970?
        אני לא רואה את הגרף שמציג את זה וברפרוף מהיר על הטקסט גם לא
        אפשר הפניה?

        אהבתי

      4. טעות שלי. זה לא בגרפים האלה. אני משוכנע שראיתי אותו איפשהו, אבל לא מוצא עכשיו את הקישור. אולי אני טועה. אם כך – אתה צודק. צריך להראות מה ההשפעה של התקנון הזה על התקופה הקודמת.

        אהבתי

  7. האם יש איזה שהוא סיכוי שזה קשור ליציאה מסטנדרט הזהב? זה מתיישב נכון מבחינת זמנים, ומסביר את הקפיצה מ2008 בהדפסה יתרה… לא כלכלן ושומע יותר מדי ליברטריאנים חולי זהב אבל…

    אהבתי

      1. אם אתה מקבל את האפשרות שהעזיבה של סטנדרט הזהב הובילה למעורבות גדולה יותר של הבנקים המרכזיים בכלכלה ועקב כך לשינוי ביחס בין הריבית שמשלמות הפירמות על השקעות לבין החסכונות – כלומר נוצרו השקעות יתר שאינן מבוססות על חיסכון אלא על שינויים מלאכותיים בריבית, אז זה יכול להיות הסבר לשינוי ביחס בין המדדים.

        אהבתי

  8. ההבדל בין הגרפים נובע משינוי במחירים יחסיים, לא משינוי ברמת המחירים הכוללת במשק, כך שאני לא חושב שסטנדרט הזהב השפיע מאד על העניין. כלומר, ההבדל בין הגרפים הוא לא התיקון לאינפלציה כשלעצמו, אלא התיקון **השונה** לאינפלציה עבור שתי הסדרות.

    אהבתי

    1. כוונתי הייתה רק שבעקבות מלחמת וויאטנם והסרתו הסופית של העיגון לזהב הממשל האמריקני יכל להדפיס אין סוף כסף והוציא אותו על תוכניות רווחה בעקבות הסוציאליזם של שנות השישים העליזות. הדבר הרים את האינפלציה, ולכן גרם להיפרדות בין הגרפים. עוד סיפור אפשרי (סמי קונספירטיבי) הוא שהכסף הלך לכל מיני בירוקרטיות עלומות, שניצלו אותו להטבות שכר מפליגות שהצטרפו כמובן למדד תשומות הייצור וגם תרמו למדדי אי שוויון – כי בוזבזו למעלה ולא למטה….

      אהבתי

      1. למיטב זכרוני הממשל ה ״סוציאליסטי״ של ניקסון הוא זה שיצר את ההיפרדות מהיצמדות לדול
        היתה איזו סידרת טלוויזיה שטענה שהכסף מיוצר על ידי חובות שמהונדסים על ידי המערכת הבנקאית
        ובמובן הזה נוצר ״משחק פירמידה״ שבו הכסף חייב לאבד את ערכות מעריכית ואובדן השליטה הזה בא לידי ביטוי במשבר האגח ב2008

        אהבתי

    1. זו אכן הטענה כאן (לא ממש שלי…). אני לא מכיר הסבר טוב לסיבה.

      אני לא בטוח שזו שאלה מאד חשובה כשלעצמה. מחירים יחסיים משתנים כל הזמן, ונראה שמחירים מסוימים עלו יותר מאחרים. כשלעצמו – זה לא נראה לי מאד חשוב. לא? אם יתברר שזה יכול להסביר תופעות אחרות חשובות – אז יהיה מעניין לדעת למה זה קרה. אבל בהקשר הנוכחי – זה לא מאד חשוב למה ההיפרדות הזו קרתה. העובדה היא שהיא קרתה, וזה משפיע על איך שהגרף נראה.

      אהבתי

  9. ישנה אמת מסויימת שנמצאת כהנחה ששזורה לה לאורך הפוסט: היא גורסת כי למעשה מדד המחירים ליצרן גדל בקצב משמעותית נמוך יותר מממד המחירים לצרכן. איך צריכה לדעתך להיות ההתייחסות של צרכני העולם לטרנד הזה? באופן ספציפי, נראה שהמערכת הכלכלית הנוכחית למעשה מתמרצת אנשים להיות יותר בעלי הון ופחות עובדים בשביל לא לקחת את הריזיקה שקשורה בהיותם עובד מהסוג "הלא נכון" (או: העובד החציוני).

    אהבתי

    1. זו שאלה טובה… בסופו של דבר, כולם צרכנים. גם בעלי ההון, כשהם רוצים לעשות שימוש בכסף שלהם, הם צרכנים. זה שמחירים של מוצרים מסוג אחד עולים מהר יותר מהמחירים של מוצרים מסוג אחר זו אולי בעיה, ואולי לא. אני חושב שהשאלה היא מה גורם לפער הזה בין המחירים. נכון שבתור עובד אתה חשוף אולי למגמות סעיתיות ביחסי המחירים, אבל בתור בעל הון אתה חשוף לסיכונים אחרים. יכול להיות שהמגמות במחירים יתרמצו אנשים לפנות לשהקעה בפתיחת עסקים יותר מאשר בלהיות עובדים. ימים יגידו… אין לי דעה מוצקה בעמיין, אבל זו מחשבה מעניינת.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s