סקירת ספר: כלכלת ישראל מאת יוסף זעירא (חלק שני)

(חלק שני מתוך סקירה בת שני חלקים על ספרו החדש של פרופסור יוסי זעירא)

(קישור לחלק הראשון בסקירה)

(1,900 מילים. בערך 14 דקות קריאה)

כלכלת ישראל, מאת יוסף זעירא, הוצאת עליית הגג ומשכל, 2018, 498 עמודים

מחאה חברתית, ושכר ריאלי

כשזעירא ניגש לניתוח של נושאים עדכניים יותר, הוא מציע כמה תובנות חשובות ומעניינות. למשל, הוא סונט – בצדק – באלו שטוענים ש"כלל ההוצאה" הוא חוק חשוב לשמירה על אחריות פיסקלית. כלל ההוצאה, בגלגוליו השונים, הוא חוק שמגביל את קצב הגידול בהוצאות הממשלה בישראל, ובאופן כללי נוטה להקטין את חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית. זעירא מצביע על כך שאחריות תקציבית לא נוגעת לגודל ההוצאה כשלעצמה, אלא לפער בין ההוצאות וההכנסות של הממשלה. חוק שמגביל את הגידול בהוצאות הממשלה, ובכך מאפשר הורדת מיסים – כפי שקרה בישראל, הוא אחראי תקציבית בדיוק במידה שבה חוק היפותטי שמכריח את הממשלה להעלות מיסים, ובכך מאפשר הגדלה של תקציב הממשלה, הוא אחראי תקציבית.

לא מיותר לציין שהדעות חלוקות בנוגע להשפעתו של כלל ההוצאה בפועל. מעבר ליצירתיות חשבונאית שממשלת ישראל למדה להתמחות בה כדי לעקוף את החוק, הרי גם התקציב הממשלתי הוא חוק. אם הממשלה יכולה להשיג רוב פרלמנטרי להצעת תקציב שחורגת מכלל ההוצאה, מה מונע ממנה להשתמש באותו הרוב ממש כדי לשנות את כלל ההוצאה עצמו? למרות שזעירא מנהל דיון חלקי מאד בהיבטים אלו של החוק, התובנה שלו בנוגע לכך שהחוק איננו, ביסודו, מנגנון של אחריות תקציבית אלא דרך לצמצם את חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית תורמת לדיון בנושא.

אלא שכאשר מדובר בניתוח כלכלי, ולא רק בעקיצות כלפי רטוריקה חלולה, איכות הניתוח של זעירא היא לעיתים בעייתית. כיוון שיש לשער שחלקים אלו יזכו לתשומת הלב הרבה ביותר, מצער שהם לא נכתבו באותה רמה של הקפדה כמו חלקים אחרים בספר. החולשה של חלקים אלו מודגמת בצורה החדה ביותר בציטוט הבא, הלקוח מהפרק על אי השיוויון בישראל:

להמשיך לקרוא סקירת ספר: כלכלת ישראל מאת יוסף זעירא (חלק שני)

מודעות פרסומת

סקירת ספר: כלכלת ישראל מאת יוסף זעירא (חלק ראשון)

(חלק ראשון מתוך סקירה בת שני חלקים על ספרו החדש של פרופסור יוסי זעירא)

(1,600 מילים. בערך 12 דקות קריאה)

כלכלת ישראל, מאת יוסף זעירא, הוצאת עליית הגג ומשכל, 2018, 498 עמודים

הערת שוליים מספר חמש במאמר חשוב של הכלכלן ג'יימס פיירר נפתחת כך:

"הסיכויים הנמוכים לפתיחה מחדש של התעלה [סואץ] בתקופה זו מקבלים אישוש מדבריו של הכלכלן יוסף זעירא, ששירת כקצין צבא ישראלי לאורך התעלה בתקופה זו."

הציטוט הזה מבהיר שני דברים. קודם כל, את מעמדו של זעירא בקרב קהילת המחקר. אם "אפילו יוסי אומר" הוא טיעון מקובל במאמר מדעי, אפשר להבין שזעירא הוא חבר בעל מעמד בקהילה הזו. אבל חשוב מכך: מאמר כמו זה שהציטוט לקוח ממנו, שבליבתו סגירת תעלת סואץ עם מלחמת ששת הימים, מדגים נקודה חשובה בנוגע לכתיבה האקדמית-כלכלית על ישראל. לפי טענה נפוצה, מבנה התמריצים האקדמי גורם לכלכלנים ישראלים להמעיט בעיסוק בכלכלת ישראל. זו טענה לא מדויקת. מאמרים שעוסקים בכלכלת ישראל מתפרסמים כל העת בחשובים שבז'ורנלים המדעיים בכלכלה וזוכים לאינספור ציטוטים. רק על קצה המזלג אפשר להזכיר מחקרים על הקיבוצים בישראל (רן אברמיצקי), על גודל הכיתות בישראל (ויקטור לביא וג'וש אנגריסט), על ההגירה האתיופית לישראל (ויקטור לביא, אריק גולד, ודניאל פסרמן), על נורמות במגזר החרדי (אלי ברמן), ואפילו על שוק מחנה יהודה בירושלים (אבי וייס ויהושע שרמן). זעירא עצמו, אגב, שיתף פעולה עם לא פחות מאשר חתן פרס נובל בכלכלה תום סרג'נט בכתיבת מאמר שעסק בהסדר מניות הבנקים משנות השמונים בישראל.

ובכל זאת, הביקורת איננה מופרכת. בכל הדוגמאות שלהלן כלכלנים מובילים עשו שימוש – לעיתים מבריק ממש – באפיזודות או נתונים מישראל כדי ללמוד משהו בעל ערך אודות תיאוריות מקובלות בכלכלה. בספרו החדש של זעירא קורה בדיוק הדבר ההפוך: כלכלן מוביל עושה שימוש בתיאוריות הכלכליות המקובלות כדי ללמוד משהו בעל ערך אודות כלכלת ישראל. זה אכן דבר נדיר – נדיר מדי – ולו מסיבה זו בלבד פרסום הספר הזה הוא יום חג לכל מי שהדיון הכלכלי בישראל יקר לליבו.

למי אכפת מהמאזן המסחרי?

הפרק שמדגים בצורה המוצלחת ביותר את מטרתו של הספר השאפתני הזה עוסק, מכל הדברים בעולם, בהיסטוריה של המאזן המסחרי של ישראל. אם הנושא הזה נשמע לכם כמו קריקטורה של כל מה שמשעמם בדיון הכלכלי, אשריכם שאתם חיים בישראל שבה הנושא איבד את חשיבותו. אלא שנפילתו של המאזן המסחרי ממעמדו כסלבריטאי קרתה רק בעשורים האחרונים: לפני כן הנושא הדיר שינה מעיני קברניטי המשק. הטיפול של זעירא בנושא הוא מופת של כתיבה כלכלית פופולארית.

להמשיך לקרוא סקירת ספר: כלכלת ישראל מאת יוסף זעירא (חלק ראשון)

איך לפעמים

(1,304 מילים)

לפני שהרגולציה של תעשיית כרטיסי האשראי בארה"ב נולדה (שקיבלה את השם המתחכם Credit Card Accountability Responsibility and Disclosure , או בראשי תיבות – CARD), היו מי שהסבירו שלא רק שהרגולציה הזו לא תעבוד – היא לא יכולה לעבוד! מחירים נקבעים לפי שיווי המשקל בין ביקוש להיצע, וניסיון של הרגולטור לשנות את המחירים האלה לא יצליח. תוריד את המחיר של עמלה א' בחקיקה? הבנקים יעלו את המחיר של עמלה ג'. תגביל גם את עמלה ג', כך שממש תפגע הרווחיות של כרטיסי האשראי? הבנקים יתנו פחות אשראי. זה פשוט לא יילך. ואז, שנתיים אחרי שהרגולציה החדשה ייושמה, ארבעה כלכלנים שמו את הידיים שלהם על אוצר – נתונים על 160 מיליון חשבונות כרטיסי אשראי, ובדקו מה באמת קרה. מה אתם יודעים – הרפורמה דווקא כנראה עבדה.

123

לפני שאנחנו צוללים לפרטים של המחקר האמפירי ולמסקנות שעלו ממנו, מילה על תיאוריה. השיקולים לפיהם הרגולציה הזו "לא יכולה לעבוד" הם טיעונים תיאורטיים חשובים: היצע וביקוש משפיעים מאד על מחירים, ולפעמים רגולציה לא תוכל לשנות אותם בלי לגרום לתוצאות לוואי שליליות. כאשר פעילות הופכת לפחות רווחית סביר לצפות לירידה בהיצע, ולכן רגולציה עלולה לגרום לנזק. טיעונים כאלה צריכים להיות חלק מכל דיון בנושא. אבל, וזה אבל חשוב – טיעונים תיאורטיים תמיד נשענים על הנחות מסוימות (תחרות משוכללת ורציונלית במקרה הזה), ובדרך כלל לא ברור עד כמה ההנחות האלו מתקיימות במציאות. אם למשל לחברות כרטיסי האשראי יש כוח מונופוליסטי מסוים, אז תקרת מחיר יכולה להוריד מחירים בלי לפגוע בכמות המוצעת. אם אנשים לא מודעים מספיק לעמלות שהם משלמים, או נוטים להתעלם מעלויות בעתיד (לעומת הנאה בהווה), היצע, ביקוש, ותחרות בין כרטיסי האשראי לא בהכרח יביאו את העמלות לגובה אופטימלי. להתעלם מהשיקולים התיאורטיים הפשוטים נגד הרגולציה הזו זו טעות, ונדמה לי שזו טעות נפוצה. אבל להתעקש שהרפורמה "לא יכולה לעבוד" זה לא להיות כלכלן שקול שמבין היטב את התיאוריה הניאו-קלאסית. זה בעיקר להיות עקשן שלא לצורך.

ועכשיו – המחקר.

להמשיך לקרוא איך לפעמים

מבני

 

נניח שאני מביט עכשיו במטוטלת שתלויה על חוט, ואני רוצה לברר את אורך החוט. אין לי סרגל, אבל יש לי שעון. כן, זו פתיחה מוזרה לפוסט בנושא כלכלי – אבל זרמו איתי.

124

להמשיך לקרוא מבני

מרצפת חדר העריכה

(870 מילים)
אני עובד (עדיין. כן, אינני מהמהירים.) על פוסט שמתאר את תרומתיו של חתן פרס נובל האחרון בכלכלה, ריצ'ארד ת'אלר, לפחות כפי שאני מבין אותן. בינתיים, זה רק מה שירד בעריכה, ולא בא לי להשליך לפח. הפוסט המלא – בלי נדר – יושלם עד טקס הענקת הפרס.
בשנת 1985 ת'אלר ושותפו למחקר וורנר דה-בונט, פרסמו מאמר שבו תקפו את אחת הטענות המפורסמות ביותר בתורת המימון – השערת השווקים היעילים. לפי השערת השווקים היעילים לא ניתן לחזות שינויים עתידיים במחירי מניות. אם קיים מידע לפיו מחיר מנית טבע עומד לצנוח בעוד שבועיים בעשרה אחוז, אף אחד לא יחכה שבועיים לירידת המחיר: השחקנים בשוק ההון ימהרו למכור את המניות בידיהם, עד שמחיר המניה ירד בעשרה אחוז כבר עכשיו. מה שיקרה בעוד שבועיים תלוי רק בדברים שעדיין לא ידועים לנו. ת'אלר ודה-בונט, לעומת זאת, טענו שבמצבים מסוימים דווקא ניתן לחזות את מחירי המניות. הם הראו שמניות שנהנו מתשואה גבוהה מהממוצע במשך כמה שנים, ייטו לאחר מכן לסבול מתשואה נמוכה, וגם להיפך – מניות שסבלו מתשואה נמוכה ייטו לאחר מכן ליהנות מתשואה גבוהה. כלומר, אפשר לנחש את מחירי המניות בעתיד. זוהי טענה בעלת חשיבות עצומה – בין אם עבור מנהלי קרן הפנסיה שלכם, ובין אם עבור נגידי בנקים מרכזיים שמנסים לזהות "בועות" במחירי המניות. אבל מהו ההסבר לדפוס המשונה הזה?
kahneman_thaler.8.22.13.1500

להמשיך לקרוא מרצפת חדר העריכה

האם מע"מ רגרסיבי כי הוא דוחה את תשלום המס?

טענתי (הסברתי?) בפוסט פייסבוקאי ש:

  1. גם אנשים די עשירים מוציאים בסופו של דבר כמעט את כל ההכנסה שלהם, ולכן
  2. מס על צריכה – מע"מ למשל – הוא לא מאד רגרסיבי. הוא די נייטרלי. לכל הפחות, הטענה שהוא רגרסיבי כי העשירים לא צורכים את כל הכנסתם היא בעייתית, ומתמקדת שלא בצדק רק ביחס בין צריכה שוטפת והכנסה שוטפת.

אחת הטענות שעלתה היא שהמע"מ בכל זאת מעניק יתרון לעשירים כי בניגוד למס הכנסה, שאותו משלמים (פחות או יותר) ברגע ההכנסה, את המע"מ משלמים מאוחר יותר – רק כשמוציאים את הכסף. האפשרות לדחות את תשלום המס לרגע ההוצאה היא יתרון שמוענק רק למי שיכול לחסוך, והוא גדול יותר ככל שאתה חוסך יותר. לכן – המע"מ מעניק יתרון לעשירים, ובכך הוא רגרסיבי.  אז חשבתי על זה עוד, ואני לא חושב שזו טענה מדויקת. למה? אחרי הפולד:

להמשיך לקרוא האם מע"מ רגרסיבי כי הוא דוחה את תשלום המס?

מונופולים, השכר של אמהות, ועוד

 

הודעה מנהלתית – שמחתי להיענות להזמנה של תאגיד השידור הציבורי החדש, ואני מעביר את עיקר הבלוג שלי לשם. הבלוג יישאר בחיים בשביל דברים ממש ממש טכניים ומלאים בגרפים, אבל רשימות בשפת בני אנוש ילכו בעיקר לשם. כאילו, ל"כאן". כאילו… הבנתם. בינתיים התפרסמו הרשימות הבאות:

מונופול בארוחת הערב

והאם המחיר של אמהות הוא ירידה בשכר?