לקחת את התיאוריה לנתונים

(1370 מילים)

הבעיה היא שיובל אלבשן הוא אדם שאני מאד מעריך. הוא חכם, הוא ידען, הטיעונים שלו ברורים, ולפחות בחלקם משכנעים, והוא לא מפחד להשמיע אותם. אלבשן הוא לא טוקבקיסט בשנקל – הוא ההיפך מטוקבקיסט בשנקל. הוא איש שכדאי להקשיב לו. ולכן, כל כך מאכזב היה לקרוא אותו כותב את הדברים האלו על המחקר הכלכלי, ובעיקר על השימוש בכלים מתמטיים, שהוא, לטענתו, "תחפושת של מדע מדויק":

מאיפה הגיעה תחפושת המדע המדויק? היא הומצאה ככלי רב כוח לשיווק תפישת העולם שעומדת מאחורי אותם כלכלנים, לשיווקה כאמת אחת שאין בלתה ואין להרהר אחריה או להטיל בה ספק. בדרך זו, למשל, הצליחו אנשי החוגים לכלכלה בישראל להוביל כבר מאמצע שנות ה–60 של המאה הקודמת מהפכה רבתי במדיניות החברתית בישראל, מהפכה ששירתה מעטים (שנהפכו לבעלי הון ולמחוברים אליהם) וריסקה את כל השאר. המהפכה הזאת הפכה את ההבטחה שנחקקה בהצעת החוקה הראשונית לישראל, שלפיה "כל אזרח ייהנה מחלקו הראוי בהכנסות הלאום", לבדיחה עצובה והפריכה את תקוותו של מנחם בגין כי הכלכלה בישראל תהיה הוגנת ותבטיח ש"העם יהיה אז חופשי. קודם כל חופשי מפחד, חופשי מרעב וחופשי מפחד ההרעבה". הרי בלי תחפושת המדע המדויק, מי היה מוכן לוותר על נכסי הציבור ולהעבירם לידיים מעטות כל כך של הניר גלעדים, הנוחי דנקנרנים והגליות מאוריות

המציאות מקשה על השיווק המתוחכם הזה, שהרי פעם אחר פעם ממלאות מדינות אחר "הוראות" הכלכלנים ולמרות זאת הן מתרסקות שוב ושוב. איך זה מוסבר? כאן שואלת הכלכלה תירוצים ממדעים אחרים, והמשברים מתוארים כאסונות טבע שנפלו על העולם ואין להאשים בהם איש או קבוצת אנשים כלשהי. במלים אחרות: מדע הכלכלה לעולם לא טועה. זו המציאות שמטעה.

תיאוריה מעניינת מאד, לא? קודם כל, צריך להודות שיש על מה לבנות תיאוריה. המתמטיזציה של המחקר הכלכלי קרתה מתישהו – המחקר הכלכלי לא תמיד היה כל כך מתמטי כפי שהוא היום – ומן הסתם היו לכך סיבות. אני לא בטוח שהחיבור שאלבשן עושה בין המתמטיזציה של המחקר הכלכלי ובין ההתנהגות של ראשי בנקים מרכזיים בזמן השפל הגדול הוא רעיון מאד מוצלח. עיקר המתמטיזציה שאלבשן מדבר עליה התרחשה עשרות שנים מאוחר יותר, ובשנות השלושים עוד היה אפשר לפרסם בז'ורנלים כלכליים רציניים מסות ארוכות נטולות משוואות לחלוטין. למען הסר ספק, מידה מסוימת של שימוש במתמטיקה הייתה מקובלת כבר אז ואף לפני, אבל זה היה כלום בריבוע לעומת מה שהולך היום. כך שלייחס את ההשפעה של נגידי בנקים מרכזיים בשנות העשרים והשלושים למתמטיזציה של הכלכלה זה קצת משונה. אבל, אני רוצה להתמקד בטיעונים עצמם, ולא רק ביישום הלא מוצלח שלהם לתקופה הלא נכונה. בעיקר כי אני חושש שהם מייצגים תפיסה לא כל כך נדירה של המחקר הכלכלי.

מדע הכלכלה לעולם לא טועה. זו המציאות שמטעה

ואללה, זה מה שכלכלנים אומרים? כמו שאומרים בויקפידיה – דרוש ציטוט. בינתיים, כמה ציטוטים ברוח מעט אחרת. .ובגלל שהנושא הוא מקרו-כלכלה, אני מתמקד בציטוטים בנוגע לתחום הזה. כל ההדגשות שלי

The problem for macroeconomics is that the types of causes mentioned for the current crisis are difficult to systematize. The mathematical models that macroeconomists have may resemble weather models in some respects, but their structural integrity is not guaranteed by anything like a solid, immutable theory.

רוברט שילר, חתן פרס נובל בכלכלה

ויש גם את:

Because economics is not an experimental science, economists face difficult problems of inference. The same data generally are subject to multiple interpretations…  we have at best the ability to use data to narrow the range of substantive disagreement. We are always combining the objective information in the data with judgement, opinion, and/or prejudice.

כריס סימס, חתן פרס נובל בכלכלה

ואת:

Macroeconomists especially have good reason to be humble, for there is a great deal we do not know… [The business cycle] is precisely the topic we economists understand least of all… one cannot approach this subject matter without showing some humility. Economics is a young science, and much of our knowledge is necessarily tentative.

גרגורי מנקיו, ראש המחלקה לכלכלה באוניברסיטת הארווארד

וציטוט חביב במיוחד של אחד מגדולי אחרונים:

I still have hopes, but not convictions.

רונלד קואס, חתן פרס נובל בכלכלה

האמינו לי שאני יכול להמשיך ככה כל היום, ואלו לא דמויות שוליות. כבר יותר מעשור שאני מסתובב במחלקות לכלכלה, ובחיי שמעולם לא פגשתי כלכלן שמדבר כפי שאלבשן טוען. "מדע הכלכלה לעולם לא טועה"?! מי, בשם אלוהים, מדבר ככה? הכלכלנים שאני פוגש, ופגשתי כמה, לא רק שלא מדברים כך, אלא שאמירה כזו מנוגדת לכל מה שהם מאמינים בו בנוגע למחקר הכלכלי. בקושי תצליחו להוציא מהם שיש מקרים, מסוימים, מובחנים, שבהם יש לנו בטחון יחסי בנוגע למסקנות שאפשר להוציא מהמחקר הכלכלי. אבל מדע הכלכלה לעולם לא טועה?! בחיי שאני לא מבין איך אדם חכם ושקול יכול לכתוב דבר כל כך מופרך.

כמה כללים לפני ההסתערות בתגובות. נא לא לשחק ב gotcha. אם יש לכם ציטוט רציני, בהקשרו, שממנו נובע שכלכלן חצי רציני ומעלה טוען שמדע הכלכלה לעולם אינו טועה – לכו על זה. חצי שורה שעתונאי מגמתי ערך מתוך ראיון טלויזיוני שממנו אולי ניתן להבין ש – חסכו לכולנו את הזמן.

קפיטליזם שווינעראי!

אם כבר ציטוטים, אז אחד מג'ואן רובינסון:

They say that ideology is like breath: you never smell your own.

על הכיפאק. אפשר וצריך וחשוב לדבר על הטיות אידיאולוגיות בכלכלה – הן שם. מסיבות מתודלוגיות, מסיבות סוציולוגיות, מסיבות פילוסופיות – הכל נכון. אני בכלל לא בטוח שההטיה הזו היא דווקא תמיד לימין, בטח שלא באופן פשוט, אבל צריך לדבר על כל הדברים האלה. מה שבטוח שצריך להוריד מהשולחן זה את הקריקטורה של הדיון הזה. נכון שתתקשו למצוא מרקסיסטים ברוב המחלקות לכלכלה, אבל מאיפה צמחה התפיסה שכלכלנים הם שורת מקהלה של הגנה על מדיניות אולטרא-ימנית? כמה נתונים בעניין.

לא מצאתי נתונים מסודרים בנוגע לישראל, אבל שווה להזכיר כאן שהגוף הסמי-אקדמי שפעילים בו הכי הרבה כלכלנים אקדמיים בישראל הוא מכון ון-ליר במסגרת התכנית לכלכלה וחברה. בארה"ב דווקא יש נתונים מסודרים. סקר בקרב חברי האגודה האמריקאית לכלכלה, ה AEA, שהיא מסגרת שמאגדת את רוב הכלכלנים האקדמיים בארה"ב מסכם את ממצאיו כך:

People often suppose or imply that free-market economists constitute a significant portion of all economists. We surveyed American Economic Association members and asked their views on 18 specific forms of government activism. We find that about 8 percent of AEA members can be considered supporters of free-market principles, and that less than 3 percent may be called strong supporters.

מבחינת הנטיה הפוליטית חברי הסגל במחלקות לכלכלה בארה"ב, כמו רוב מכריע של האקדמיה בארה"ב, נוטים שמאלה (עד כמה שאפשר לדבר על שמאל אמריקאי). בסקר אחד, בקרב המשיבים לסקר במחלקות לכלכלה בארה"ב, מספר המצביעים למפלגה הדמוקרטית היה גדול פי שלושה ממספר המצביעים למפלגה הרפובליקאית. נתונים דומים מאד קיימים בסקרים כבר כמה עשורים. ואם לקנח באנקדוטה חביבה – מכירים את עקומת לאפר? ובעיקר, את הטענה שבאה איתה לפעמים, שאם שיעורי המס ירדו אז הפעילות הכלכלית תגדל כל כך כתוצאה, עד שסך ההכנסות ממיסים יעלו? הטענה הזו מיוחסת לפעמים לחסידי השוק החופשי. זרקו ניחוש כמה כלכלנים תמכו באמירה הזו בסקר בקרב כמה עשרות מהכלכלנים החשובים ביותר בארה"ב? זרקו מספר. כמה? ובכן, בדיוק אפס.

עבור אלו מכם שמעדיפים מחקרים איכותניים וניתוח טקסטואלי, אני ממליץ על מהדורה מיוחדת של Econ Journal Watch, שסקרה את הנטיות האידיאולוגיות של כל חתני פרס נובל בכלכלה באמצעות ראיונות כשאפשר היה, וניתוח עצמאי כשלא היה אפשר. קודם כל – קריאה מומלצת. שנית – חוץ מכמה יוצאי דופן בולטים, כמו מילטון פרידמן, אין שום זכר לקריקטורות שאלבשן מדבר עליהן. והאמת היא שגם פרידמן עצמו, כמובן, היה הרבה יותר מנומק וניואנסי מהקריקטורה שאלבשן מצייר. אגב, לאורך כל הפוסט נמנעתי מלהיכנס לשאלה האם תמיכה ברעיונות קיינסיאנים מעידה על הטייה כלשהי, כי אני חושב שהמסגור של הדיון הקיינסיאני בתור דיון ימין מול שמאל הוא שגוי ומזיק. אבל, אם מישהו היה רוצה להוסיף גם את זה לדיון, אז אני לא חושב שהקריקטורה שאלבשן מצייר הייתה מרוויחה יותר אמינות.

אני לא מתאפק מלעלות רגע להתקפה, ולשאול – אם הקריקטורה של הכלכלן כחסיד שוטה ומאמין דתי בעליונות השווקים עומדת בסתירה כל כך מוחלטת לאיך שכלכלנים אשכרה נראים במציאות, מאיפה היא צמחה? אפשרות אחת היא שבעוד שבקרב כלכלנים יש נטיה קלה-עד-בינונית לשמאל כלכלי (שוב, במובן האמריקאי של טיפול ממשלתי בכשלי שוק ומעורבות ממשלתית בחלוקת ההכנסות. לא במובן של בעלות ממשלתית על אמצעי הייצור או כלכלה מתוכננת), עם יחס של 2.9 דמוקרטים לכל רפובליקני, במחלקות האחרות במדעי הרוח והחברה, ובכן…

זה פשוט קל מדי לכתוב את העקיצות בנושא, אז נשאיר את המלאכה הזו לקוראים. בטור השמאלי, למי שיש ספק, ראשי התיבות הם אנתרופולגיה-סוציולוגיה, והרושם הבלתי מחייב שלי הוא שהם נוטים להיות בראש החץ של אלו מאשימים את הכלכלנים בהטיה אידיאולוגית. Just sayin'.

מה סוקל היה אומר?

תגובה נפוצה שאני מקבל כשאני עוסק באפולוגטיקה כלכלית היא, בגדול –

או.קיי. לגיטימי. כלכלנים שנעלבים מוזמנים לבלוע את כבודם, ולחזור לכסא המרופד שלהם במשרדי קרן המטבע העולמית. העניין הוא שאני לא מודאג לכלכלנים ולמעמדם. כאילו, אולי קצת, בטווח הארוך, אבל לא מאד מודאג. מה שכן מדאיג הוא שהביקורת הסתמית והפלקאטית מאיימת להטביע את הביקורת הרצינית והחשובה על הכלכלנים, ובעיקר את הרצון הטוב שעוד יש אצל כלכלנים להקשיב לביקורת מבחוץ. אל תבינו אותי לא נכון – אני בצד ההגנה גם ברוב הדיונים הרציניים (אם כי בהרבה פחות ביטחון), אבל אני חושב שהם דיונים חשובים, ולעיתים קרובות אני לומד מהם איך להיות כלכלן יותר טוב. חבל להטביע אותם בביקורת סתמית ולא רצינית.