פינת התגובה המהירה – ריצ'ארד ת'אלר

(920 מילים)

עתותי איני בידי, ולכן הבלוג מוזנח מעט בתקפוה האחרונה. מקווה לחזור לכתיבה יותר קבועה בקרוב. אבל, אני רוצה להגיב לטור האחרון של ריצ'ארד ת'אלר בניו יורק טיימס. קודם כל – קראו את הטור הזה. שנית, קראו כל מה שת'אלר כותב, הוא אחד הגדולים, ולא נראה לי שמישהו יהיה בשוק אם הוא יקבל פרס נובל בעתיד הקרוב. ועכשיו, קצת תגובות:

כלכלה היא לא מסכת על טבע האדם

את המתקפות הפופולאריות על ההומו-אקונומיקוס צריך לחלק, בגדול, לשני סוגים. הסוג הראשון הוא מיותר וסתמי – התגלית המרעישה שאנשים לא מתנהגים כמו ההומו אקונומיקוס. נו שיט. ואני כל הזמן חשבתי שאנשים פותרים משוואות דיפרנציאליות כדי להחליט כמה בדיוק לחסוך לפנסיה. אני לא חושב שצריך להקדיש לביקורת הזו יותר מדי תשומת לב.

הביקורת השניה היא החלק הרציני, והיא בדרך כלל מורכבת משני חלקים (לא תמיד שניהם נמצאים בכל טיעון, אבל הם הולכים ביחד):

1. יש דרכים שיטתיות ומוגדרות שבהן התנהגות אנושית שונה מההתנהגות הצפויה לפי הנחות הרציונליות

2. וזה אולי יותר חשוב – יש תופעות כלכליות מעניינות שניתן להבין אותן טוב יותר כאשר לוקחים בחשבון את ההתנהגויות האלו.

זה חשוב כי כלכלה איננה, ולא צריכה להיות, אמירה מעמיקה על עמקי נפשו של האדם. המחקר הכלכלי הוא ניסיון להסביר תופעות מסוימות שנופלות תחת הכותרת "כלכליות", למשל – צמיחה, התפתחות השכר, התמורה להון, שינויי מחירים, מחזורי העסקים, וכו'. לכן, עצם העובדה שאנשים שונים מההומו אקונומיקוס היא לא חסרת חשיבות, אבל היא גם רחוקה ממהפכה. יש לה חשיבות אם יש תופעות כלכליות מעניינות שניתן להסביר אותן טוב יותר באמצעות מודלים אחרים מאלו של ההומו אקונומיקוס. אני רחוק מלהיות מומחה להיסטוריה של המחקר בכלכלה ההתנהגותית, אבל נדמה לי שהתחום התחיל באמת להמריא כשהמחקר התחיל להתקדם בשני הסעיפים האלה. זה שאנשים לא לגמרי רציונאליים היה ברור לכולם תמיד.

הגנה על ההגנות הסטנדרטיות

ת'אלר מזלזל קצת בטור שלו בהגנות הסטנדרטיות שכלכלנים מציבים לפעמים מול הביקורת ההתנהגותית:

There is a version of this magic market argument that I call the invisible hand wave. It goes something like this. “Yes, it is true that my spouse and my students and members of Congress don’t understand anything about economics, but when they have to interact with markets. …” It is at this point that the hand waving comes in. Words and phrases such as high stakes, learning and arbitrage are thrown around to suggest some of the ways that markets can do their magic, but it is my claim that no one has ever finished making the argument with both hands remaining still.

בגלל שאני דווקא חושב שלפעמים התשובות שכוללות מילים כמו "כשזה באמת משנה" או "ארביטראז'" ו"למידה" (או, ניסוח אחר להגנת ה"למידה" הוא הגנת ה"טווח הארוך") הן חשובות, אני רוצה להגן עליהן. לפני ההגנה – ברור שהן לא חומת מגן מושלמת. ברור, לי לפחות, שיש חשיבות לפעמים לתובנות של הכלכלה ההתנהגותית. אבל ההגנות שת'אלר מזלזל בהן גם הן חשובות.

קחו לדוגמה בדיוק את הסיפור שת'אלר מספר: התלמלידים בקורס שלו היו נורא מאוכזבים כשהציון הממוצע בבחינת הסיום היה 70 מתוך 100, אבל מרוצים לגמרי כשהציון היה 96 מתוך 137, למרות שבסופו של דבר מה שמופיע להם בתעודה זה רק אות (A, B, C, D וכל אלה) שמשקפת רק את מיקומם היחסי בכיתה, ושלמעשה המשמעות של הציונים מחינת הידע שהשתקף בבחינה היא כמעט זהה. כלומר, התלמידים הגיבו בצורה לא רציונלית.

או.קיי. הסיפור נשמע לי מעט מפוקפק – תלמידים הם לא סתומים בדרך כלל, אבל יצא לי להשתמש בגרסה דומה כמה פעמים, והיא עובדת, כך נראה, על כמעט כל התלמידים: הוספתי לבחינה סטנדרטית (כלומר עם 100 נקודות אפשריות) שאלת "בונוס" קלה שהייתה שווה 15 נקודות. מכיוון שהציון בקורס הוא יחסי, אין דבר כזה שאלת בונוס. הציון שלך בקורס נובע רק מהמיקום היחסי שלך בכיתה, ולכן בפועל מספר הנקודות המבחן היה 115, וזה שקראתי ל 15 נקודות מתוכן בונוס זה חסר חשיבות. אבל ואללה – תלמידים היו מרוצים.

אבל הבה ניקח צעד אחורה – למה לתמידים היה אכפת מ 100? מה שנראה לי סביר, ומה שיצא לי לשמוע מתלמידים וגם להרגיש בעצמי, זה שלא רק הציון בסוף הקורס חשוב, אלא גם התחושה שלמדת משהו מהקורס, ושאתה פחות או יותר מבין את מה שלמדת. בגלל שברוב הקורסים הסולם הוא בין 1 ל 100, זה רציונלי לחלוטין לשמוח עם 96 ולהתבאס מ 52 גם אם הם לא מתרגמים אטוטמטית למה שכתוב לך בתעודה. עד כאן, רציונאלי על הכיפאק. פה זה מתחיל להסתבך קצת. כאנשים, גם תלמידים, ניצבים בפני סיטואציה דומה פעם אחר פעם (למשל קבלת ציון) הם לא יחשבו על הנושא מחדש כל פעם, אלא יפתחו תפיסה אינטואיטיבת של הנושא (חשבו מה אומר לכם בדיוק זה שמחר הטפמרטורה תהיה 22 מעלות). לכן, תלמידים מפתחים עם הזמן תחושה אינטואיטיבית של המשמעות של ציונים על הסולם שהם נתקלים בו רוב הזמן. ואז ת'אלר עושה להם תרגיל ומבלבל אותם. ואללה יופי. אני שם כסף שאם סולם הציונים בכל הקורסים ישתנה ל 1-137, (כלומר "כשזה באמת משנה"),  תוך שני סימסטרים גג (כלומר "בטווח הארוך") הסטודנטים ילמדו להתאכזב מ 96.

דווקא דוגמה טובה

אז מה אפשר ללמוד מהדוגמה של ת'אלר? לדעתי, לא תאמינו, הדוגמה מאשררת את מה שחשבתי קודם! (כן, נו. אני יודע שגם זו הטייה ידועה). ת'אלר צודק לגמרי שלא תמיד אפשר לנפנף ביקורות התנהגותיות עם תשובות כמו "בטווח הארוך", ו"כשזה באמת משנה". אבל ואללה, לפעמים אלה כן תשובות טובות. האם פירמות תמיד ממקסמות רווח בצורה רציונלית למהדרין? ברור שלא. האם ניתן להגיע לתובנות חשובות, לא מובנות מאליהן, ושהנתונים יאשרו באמצעות ההנחה הזו? בהחלט כן. איך זה יכול להיות? כי כשזה באמת משנה, בטווח הארוך, יהיה תהליך למידה, וכו'.

לעומת זאת, הרושם שלי הוא שלמרות שזה באמת משנה, ולמרות שזו שאלה של טווח ארוך, אנשים מקבלים החלטות שלא ניתן להסביר עם מודל רציונלי בקשר לחלוקת הנכסים בתיק הפנסיה שלהם. סבבה. אז את הנושא הזה אולי נבין יותר טוב בעזרת תובנות מהכלכלה ההתנהגותית. אבל עצם זה ש"אנשים הם לא ספוק" זה טיעון חלקי מאד, שלא ברור מה צריך לעשות איתו.

נ.ב.

אחת הרשימות שאני הכי אוהב בבלוג הזה, היא גם אחת הכי פחות נקראות… גם היא על רציונליות, אז אני מפנה אליה שוב: סקירת הספר של דיוויד לוין

Advertisements

9 תגובות בנושא “פינת התגובה המהירה – ריצ'ארד ת'אלר”

  1. יפה כתבת (ובאמת הביקורת על הומו אקונומיקוס די לעוסה). אבל לדעתי אתה מחמיץ כאן את עיקר המטרה של תאלר, והיא עניין ה-Nudge. זו גישה שרווחת אצל כלכלני השמאל שחלקם הפכו לחברים בממשל אובמה, והיא ניסיון להנדס את החברה בצורה קצת פחות בוטה מן הסוציאליזם הרגיל. כהנמן, שתומך בעמדה הזו, קורא לזה "פטרנליזם ליברטריאני" (לא שם שהוא המציא אבל אצלו פגשתי תיאור רחב יחסית של זה). כלומר, אנחנו לא נכפה עליך שום דבר, אבל אנחנו כן נכוון אותך בעדינות לכיוון שלדעתנו הוא הנכון. בין אם זה תוכנית לפנסיה, או תרומת אברים, וכן הלאה – אנחנו נבחר את הדיפולט, ואתה תוכל תמיד לשנות (אבל לרוב לא תשנה, כי אתה לא איקון).
    כהנמן הרי כל הזמן מנדנד על הכשלים שלנו כבני אנוש, ומכך הוא גוזר את הביקורת שלו על השוק החופשי (כי בשוק החופשי בני אדם עם כשליהם מתהלכים חופשי רחמנא ליצלן) ואת התמיכה שלו באותו פטרנליזם ליברטריאני.

    אבל על כך יש להשיב שתי תשובות: האחת, והיא גם זו שאתה השבת, שבחיי היום-יום אנשים יודעים להתנהל מצוין. לא במכשירים פיננסים, כי זה מסובך מדי, אבל בהתנהלות שלהם עם הכסף באופן כללי הם די רציונליים. בניסויי מעבדה, או במקרים חריגים, הם לא יפעלו בצורה רציונלית, אבל זה כמו בעניין האשליות האופטיות – אנחנו חייבים להסתמך על "כשלים", כלומר הנחות יסוד מסוימות, כדי לפעול בדרך כלל טוב בחיי היום-יום. רובוט שאין לו הנחות יסוד על איך העולם נראה, אינו יכול למצוא את דרכו בחדר מלא באובייקטים פשוטים. בני אדם כן. אז הרובוט לא ייפול באשליה אופטית, אבל הוא לא יפעל בכלל.

    השנייה, היא שאם בני אדם נוטים לכשלים, גם מנהיגים נוטים ללקות בהם. וגם פרופסורים. ממילא להגיד "בני האדם אינם רציונליים ולכן יש להפקיד את ענייניהם בידי מומחים" מתעלם מהעובדה הפשוטה והמצערת, שגם מומחים הם בני אדם. ובעוד שכשל של בני אדם בודדים ישפיע רק על אותם בני אדם, כשל של מומחה שנמצא בעמדת מפתח יכול להיות הרסני.

    אהבתי

  2. זו גם אחת הרשומות האהובות עלי. הדרך שהצגת בה שם את הפרשנות של לוין למושג שיווי המשקל עזרה לי מאוד להבין איך תהליך של התקרבות לשיווי משקל יכול להתקיים בפועל.

    Liked by 1 person

  3. אהלן אסף!
    מעניין, ואני מסכים איתך לגבי הביקורת על הומו אקונומיקוס — צריך להראות שהסטיות מהאידיאל עושות הבדל. אבל נראה לי, בדומה למה שהלל אומר כאן, שת'אלר בעיקר חותר לאמירה על מדיניות ותכנון, בהמשך לספרו Nudge, ולא לאמירה על הבנה כלכלית. זה קונסיסטנטי (עד דרגה מסוימת), ואף עשוי להיות יעיל, לעבוד עם מודל אחד (רציונלי) כשרוצים להבין את השוק, ומודל אחר כשרוצים לנהל את השוק.
    מה שכן אני לא כ"כ מסכים עם ההערה שיש בעיה ליישם רעיונות כאלה כי גם המומחים הם בני אדם. כמובן שהם בני אדם אבל זה נראה לי לא שייך, כי הכשלים המדוברים הם כשלים שאדם עושה כשהוא בסיטואציית קבלת החלטות, תחת אילוצי זמן ומשאבים (כמה שווה לי להשקיע בבבחירת תכנית סלולר וכמה שווה למדינה שבחירות כאלה בכללי יהיו יעילות יותר?). למומחה יש ריחוק ויש כלים ומשאבים מסדר גודל אחר. ברור שלמומחים יש הרבה נפילות, חלקן בשל כשלים מובנים, אבל הם מטיפוסים אחרים בדר"כ, נראה לי.

    Liked by 1 person

    1. מעניין, ואני מסכים. אני יכול מאד להשתכנע מת'אלר שכדאי לעצב את ברירת המחדל של תכניות פנסיה בצורה מסוימת, אבל זה לא תמיד יוצר אצלי תחושה שאני מבין יותר טוב איך ולמה אנשים פועלים בה, ואיך המערכת כולה מתנהגת בעקבות זה. מזכיר לי את הבדיחה על ההבדל בין מהנדס לכלכלן: כלכלן שואל – "או.קיי, זה עובד בפועל, אבל האם זה יכול לעבוד בתיאוריה?". ת'אלר, במובן הזה, הוא קצת יותר מהנדס.

      בקשר לזה שמומחים הם גם בני אדם: מדרון חלקלק הוא טיעון מסוג מסוכן. ברגע שאתה מתחיל ליישם אותו על כמה נושאים, מהר מאד אתה מוצא את עצמך טוען על כל דבר כל הזמן שזה עלול להיות מדרון חלקלק… ת'אלר ושותפיו מתעדים כשלים מסוימים שאין מחלוקת על כך שהם כשלים. שפשוט מאד, יחסית, לפתור אותם. אם רק יישמו את מה שהם כבר מדברים עליו עכשיו, העולם יהיה מקום טוב יותר. יש מי שמודאג שברגע שיתחילו עם זה, אז תהיה גלישה לכיוון "מלכים פילוסופיים" שיארגנו לנו את החיים, ואז אפשר לדבר על הכשלים של מומחים. אני לא מוטרד כרגע. אבל יש על מה לדבר:
      http://crookedtimber.org/2011/11/10/nudge-and-democracy/

      אהבתי

  4. אגב, נדמה לי שת'אלר עצמו המציא את "ליברטריניות פטרנליסטית", או ליתר דיוק ת'אלר וסנסטין, במאמר שקדם בכמה שנים לספר.

    אהבתי

  5. אסף,

    האם אנחנו באמת במעלה המדרון? לפעמים נדמה לי שדווקא קרוב לתחתיתו.

    העולם יהיה מקום טוב יותר — אם יהיה אסור למכור קולה בכוס גדולה.
    העולם יהיה מקום טוב יותר — אם יהיה אסור להשתמש במזומן.
    העולם יהיה מקום טוב יותר — אם הפקיד-הפילוסוף יתווה מחדש את מבנה הבעלות בגז.
    העולם יהיה מקום טוב יותר — אם מעסיק יהיה חייב לקבל לעבודה עובדים מוגבלים.

    אהבתי

  6. אם איני טועה, רוב טענותיו אינן סותרות את טענת הרציונליות (בהתעלם מההגדרה היבשה).
    טענות המתנות והמסעדה: הנחת הרצינליות לא משווה כסף אלא תועלת שנגרמת מסלי צריכה שונים. ברור שניתן להכליל בסל צריכה את הרגשות בעת ימי הולדת, נישואין וכן את הרצון לא להרגיש פראייר במסעדה. נכניס מעט מודלים מפסיכולוגיה לסל, והוקוס פוקוס לא ניתן לומר שסל עם מתנה באירוע דומה למתנה ביום רגיל. לא ניתן לומר שסל עם הרגשת פראייר דומה לסל באותה רמת צריכה ללא תחושת פראייר. כמובן שלא כל מודל בסיסי מכניס הרגשות לסל וכמובן לא תמיד הן משמעותיות לדיון , אבל כאשר הרגשות הן לב הדיון, סביר שכלכלה התנהגותית תספק מודלים שינתחו את ההתנהגות.
    בעניין הדוגמה הבסיסית שלו במבחן, ראוי להוסף שהוא בחר סקאלה עם תקרה של 137:
    " because dividing by 137 is not easy to do in your head"
    את הפנסיה גם אני מתקשה להסביר. אבל כידוע הפנסיה נחשב לתחום, שמרוב בלבול, אנשים מאבדים בו את ידיהם ורגליהם. לא חידוש הוא שהנחת הרציונליות לא מתפקדת במקום שיש בעיית אינפורמציה חריגה. לא סתם הרווח של פירמות מטשטוש מידע הוא כה גבוה.

    אהבתי

  7. שמעתי פעם הרצאה של ישראל אומן שבה הוא העלה את ההשערה/טענה שהאדם פועל בצורה רציונלית, אבל שהרציונליות שלו היא מעל כללים, לא מעל פעולות.
    כלומר, אנו מאמצים כללים ופועלים לפיהם. כל כלל נקבע באופן רציונלי, למרות שפעולה לאורו במקרה ספציפי עשויה להיות מעשה לא רציונלי.
    נראה לי שזה פחות או יותר מסכם את העניין.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s