פיקטי 4 – הסתירה המרכזית של הקפיטליזם

(1720 מילים)

קראתם את ההקדמה?

ואת הפרקים השני והשלישי?

ואתם עדיין מסוגלים לשמוע את השם פיקטי בלי שיתחילו לכם דימומים מהאף? ברוכים הבאים לפרק הרביעי. אם נמאס לכם מהמשוואות, אתם יכולים לדלג על הפרק הזה. הפרק הבא יהיה סיכום שיכלול תמצית מנהלים של הנקודות שעלו בסדרה הזו, וכמה מילים שלי.

הסתירה המרכזית של הקפיטליזם

משום מה הסתירה המרכזית הזו קיבלה, בפער עצום, את הכמות הגדולה ביותר של תשומת לב. מאידך, הדיון בה הוא גם הפשוט ביותר, ונדמה לי שהנסיגה של פיקטי מהטענות היותר נועזות שלו בנושא הייתה השלמה ביותר.

הסתירה המרכזית של הקפיטליזם לפי פיקטי היא העובדה שהתשואה על ההון נוטה, היסטורית, להיות גבוהה יותר מקצב הצמיחה של כלל התוצר. הסימון המקובל לתשואה על ההון הוא r והסימון המקובל לקצב הצמיחה הוא g, והרי לפניכם הסתירה המרכזית שקיבלה כמות מסחררת של תשומת לב:

rg

איפה פה הסתירה? קודם כל, כמובן שלא מדובר בסתירה. יו קיפ יוזינג דיס וורד וגו'. מדובר בבעיה שתיווצר אם התחזית שמבוססת על הטענה הזו תתממש. הבעיה היא כזו: נניח שבמצב המוצא סך ההכנסות במשק הן 200 שקלים בשנה. במשק הזה יש בעל הון אחד שסך ההון שברשותו שווה ל 500 שקלים. עכשיו נוסיף את ההנחה שהתשואה על ההון היא 5% לשנה. כלומר r=5%, כך שההכנסות של בעל ההון כל שנה הן 25 שקלים, ואלו מהווים 12.5% מכלל ההכנסות. ההנחה האחרונה שדרושה  כדי להבין את הסתירה המרכזית היא בנוגע לקצב הצמיחה של כלל ההכנסות (כלל ההכנסות שוות לתוצר כולו), ונניח בהתאם לדוגמאות של פיקטי שקצב הצמיחה הזה הוא של 1%. השאלה היא מה יקרה לחלקו של בעל ההון מכלל התוצר?

כדי לשמור על הסיפור פשוט ככל האפשר, נניח שבעל ההון חוסך את כל הכנסותיו ומשקיע אותן. במצב כזה, לאחר שנה, ערך ההון בשרשותו יהיה 525 שקלים, שיניבו לו תשואה של 5%, כלומר הכנסות של 26.5 שקלים. באותו הזמן, סך ההכנסות במשק, כלומר – התוצר כולו, גדל רק ב 1% והוא עכשיו 202 שקלים. חישוב זריז יראה שחלקו של בעל ההון בסך התוצר הוא כעת 13.1%. עלייה מתונה לעומת השנה שעברה, אבל עלייה. אבל אז נכנס הפלא של ריבית דריבית, והנקודה שפיקטי מבקש להעביר היא שאם התהליך הזה יימשך חלקו של בעל ההון בתוצר ימשיך ויגדל. הנה הגרף עבור הערכים בדוגמה. כפי שניתן לראות, עבור הערכים האלו בתוך 30 שנים קצרות חלקם של בעלי ההון יכול לשלש את עצמו. כיום, כאשר חלק ההון בתוצר, שהוא מסביב לשליש, גדל בכמה אחוזים בודדים הדבר גורם להתרגשות רבה. אפילו הכפלה חלק ההון בתוצר הוא תרחיש כל כך קיצוני, שקשה לדמיין בכלל איך תראה חברה כזו.

cap_share

ולמה אכפת לנו מחלק ההון בתוצר? זו נשמעת שאלה טריויאלית אולי, אבל היא שאלה חשובה. התשלומים להון לא הולכים רק לשרי אריסון ויצחק תשובה. הם הולכים גם לקרן הפנסיה של כל מי שיש לו קרן פנסיה למשל. אבל, באופן מאד גורף לאורך ההיסטוריה ולרוחב הגיאוגרפיה, ההכנסות מהון הן הרבה הרבה פחות שיוויונית מאשר הכנסות מעבודה. למשל, שוב – באופן די גורף, במדינות עשירות, החצי העני של האוכלוסיה לא מחזיק כמעט כלל בהון. ככל שחלק גדול יותר מההכנסות במשק הן הכנסות להון, אי השיוויון במשק יגדל. זו, בקיצור, האזהרה של פיקטי.

לפני שנגיע לביקורת עליה – חשוב להבין שפיקטי איננו טוען שהתשואה חייבת להיות גדולה משיעור הצמיחה של המשק בגלל אישזהו עיקרון כלכלי יסודי. הוא בסך הכל טוען שזה דפוס היסטורי יציב מאד. על שאלה מתבקשת אחת פיקטי משיב היטב בספר: מדוע, אם מדובר בדפוס היסטורי כל כך יציב, עד היום חלקו של ההון בסך ההכנסות נשאר יחסית יציב באיזור השליש, ולא התפוצץ כלפי מעלה? הסיבה לכך לפי פיקטי היא שבמהלך המאה העשרים היו תהפוכות כלכליות ופוליטיות רבות שפגעו משמעותית במלאי ההון ובהכנסות ממנו: מלחמות העולם השמידו הון בכמות עצומה, מיסוי פרוגרסיבי הפחית את התשואה נטו על ההון. בנוסף, מתוך הריסות מלחמת העולם קצב הצמיחה בתוצר בעולם המפותח היה מסחרר. מדינות כמו יפן הדביקו את הפער הטכנולוגי בינן לבין המערב. מדינות אירופה שיקמו עצמן. ארה"ב נהנתה משגשוג עם או בלי קשר למעמדה המתבסס כמעצמת על. ולא פחות חשוב – האוכלוסיה גדלה בקצב מרשים. אלא שכל התנאים האלו, לפי פיקטי, הם היוצא מן הכלל. בעתיד הנראה לעין לא צפויה צמיחה כזו: כל המדינות העשירות כבר צמצמו את הפערים בינן ובין חזית הטכנולוגיה, ונראה שסין והודו מתקרבות לשם. האוכלוסיה בעולם המערבי כמעט שלא גדלה כלל. בהיעדר מלחמות עולם שישמידו חלקים גדולים ממלאי ההון, אנו צפויים לראות את הסתירה המרכזית של הקפיטליזם מרימה את ראשה, ומביאה בתהליך שהוא כמעט מתחייב לוגית, לכך שחלק ההון יגדל מאד, ואי השיוויון בהכנסות יגדל מעבר לכל מה שהכרנו. פיקטי מכנה את זה בחן "endless inegalitarian spiral".

תורת הפערים

הבעיה המרכזית עם הטיעון של פיקטי הוא החלק שבו הוא מניח שבעלי ההון חוסכים ומשקיעים חלק גדול מאד מהתשואה שלהם על ההון. ללא ההנחה הזו אין שום תוכן מעניין במיוחד לסתירה הזו. למעשה, כבר לפחות מאז שנות השבעים, התנאי לפיו שיעור התשואה גדול מקצב הצמיחה הוא תוצאה של כמעט כל מודל של צמיחה (והוא מכונה יעילות דינמית. לא משנה.). הוא יכול להתקיים בכלכלות שבהן אי השיוויון גבוה או נמוך, במגמת גידול או במגמת ירידה. כלשעצמו, אין בתנאי הזה שום בעיה. אבל, אם מוסיפים לו את ההנחה שבעלי ההון חוסכים חלק גדול במיוחד מהתשואה שהם מקבלים על ההון, אז מתחיל הבלאגן.

אז – האם הם אכן חוסכים כל כך הרבה? כשחושבים על בעלי הון גדולים הטיעון הזה נשמע סביר: מי שהכנסותיו מדי שנה הן 50 מיליון דולר למשל (תשואה של 5% על הון של מיליארד דולר), סביר שיחסוך חלק משמעותי מההכנסות האלו. כמה כבר בנאדם יכול לטוס לחופשות בבליז? כמה פנטהאוזים במנהטן הוא יכול לשכור? בקריאה ראשונה קל להאמין שמי שהכנסותיו הן 50 מיליון דולר בשנה יחסוך לפחות 40 מיליון דולר מתוכם. הסתירה המרכזית תמשיך לפעול את פעולתה באופן דומה.

אלא שכפי שרבים הראו כבר בשלבים מוקדמים למדי של דיון על הספר (בין השאר, לארי סאמרס, כלכלן-על שהיה נשיא הארווארד וסוג של שר האוצר של קלינטון, בראד דהלונג מברקלי – עוד כלכלן ואינטלקטואל ציבורי חשוב מאד, ושמאלי מאד, גרג מנקיו מהארווארד שהיה היועץ הכלכלי של ג'ורג' בוש האב, ועוד רבים וטובים), כל האקשן נמצא בפער שבין סך ההכנסות מהון ובין החלק מתוכן שנחסך. כלומר, ההשוואה החשובה איננה בין שיעור התשואה ושיעור צמיחת התוצר, אלא בין מה שנותר בידי בעלי ההון בסוף היום ובין שיעור הצמיחה בתוצר. לכן, במקום לדבר על הסתירה המרכזית הזו:

rg

צריך לדבר על השאלה המרכזית הזו:

rg2

כאשר w שם מסמן את כל מה שצריך להפחית משיעור התשואה של בעלי ההון כדי לקבל את הסכום שהם אכן חוסכים. עד כאן אין כל מחלוקת בין פיקטי ומבקריו. המחלוקת שיש היא בכך שפיקטי קצת טאטא את ה w הזה מתחת לשטיח בנפנוף ידיים חינני על כך ש"דוגרי, מה? חמישים מיליון דולר בשנה. לא תחסוך לפחות 80% מזה?", בעוד שחישוב יותר זהיר מראה, כאמור, שיש הרבה מאד אקשן בפער בין התשואה על ההון ובין החיסכון של בעלי ההון.

ניסוח חביב ומשכנע אפשר למצוא אצל גרגורי מנקיו. בחיבור שכותרתו (בתרגום חופשי) היא  – "בסדר, התשואה גבוהה מהצמיחה. אז מה?" מנקיו מפרט את החישוב הבא. נסמן ב r את שיעור התשואה על ההון לאחר פחת. כמה מתוך התשואה הזו סביר להניח שבעלי ההון יחסכו?

ראשית, כמובן, יש לחסר מהתשואה הזו את ההוצאות של בעלי הון לצריכה. חשוב להזכיר כאן שצריכה בהקשר הזה היא לא רק מזון ודיור – שגם עליהם, בלי עין הרע, עשירים מופלגים מצליחים להוציא סכומים גבוהים מאד – אלא גם תרומות למטרות פוליטיות, פילנטרופיה, וכו'. מנקיו טוען שעל בסיס הראיות שיש בידינו, הנטיה לצרוך מתוך הון היא של בערך 3%, כלומר, שמי שיושב על מיליארד דולר בנכסים יוציא מדי שנה סכום של 30 מיליון דולר (כאמור, הסכום הזה כולל לא רק יאכטות וחופשות עם ג'מבו פרטי וחכירת אי פרטי, אלא גם מימון של הפעילות של האופרה של ניו יורק, חיסוני מלריה באפריקה, ותשדירים נגד או בעד אובמה). לי זה נשמע קצת גבוה, אז נניח 2%. כלומר, בינתיים, מדי שנה בעל ההון המדובר מרוויח תשואה של r%, אבל אחרי כל הבזבוזים, בעל ההון נשאר עם %(r-2). הלאה. בגלל שמה שמטריד את פיקטי במיוחד, ובצדק, הוא העברת עושר בין דורית, צריך לקחת בחשבון שאחרי 120 שנים מאושרות ההון של בעלי הון, יתחלק בין יורשיהם. מנקיו מניח 2 ילדים בממוצע בכל דור. כיוון שהפער בין דורות הוא, נניח, 35 שנים, חלוקה בשניים של ההון כל 35 שנים מתרגמת לשחיקה שנתית של 2% בערך ההון. והופ, אנחנו כבר עם r-4. מס ירושה על ירושות גדולות במיוחד לא קיים בכל המדינות, אבל הוא קיים בכמה. בארה"ב למשל המס הפדרלי עומד על 40% עבור הירושות הגדולות ביותר – שעליהן אנחנו מדברים, ומנקיו מזכיר שיש מדינות בתוך ארה"ב (הוא בוחר את מסצ'וסטס) שמטילות מס נוסף של 16% על ירושות גדולות. שוב – נניח שהורשה כזו קורית מדי 35 שנה, ועוד שני אחוז לשנה ירדו מהתשואה על ההון. לכך צריך להוסיף את המיסים הרגילים על הכנסות מהון, שאפילו עם רו"ח טובים במיוחד ישחקו עוד אחוז מתוך התשואה השנתית. כשלוקחים את כל אלו בחשבון מה שנשאר ביד של בעל ההון (ובעיקר, בידיים של ילדיו), התשואה אחרי כל ההוצאות והמיסים והילדים, היא לפי החישוב הזה r-7. וזה כבר עולם אחר לגמרי מהסחרור הבלתי השיוויוני האינסופי שפיקטי מתאר. אם שיעור התשואה על ההון יישאר, כפי שפיקטי חוזה, באיזור ה 5%, הדיסטופיה מהגרף פה למעלה תהיה אפשרית רק החל מהרגע שבו העולם יעבור לשיעור צמיחה שלילי של 2% – דבר שלא ראינו לאורך תקופה משמעותית מאז המהפיכה התעשייתית. יתר על כן, שם הסחרור הזה רק מתחיל. כדי שהוא יתפוס קיטור צריך פער משמעותי בין r-7 ובין שיעור הצמיחה. כלומר, כדי להתחיל לדאוג באמת צריך שהעולם יחווה שיעור צמיחה שלילי משמעותי לאורך תקופה ארוכה. האם זה סביר? כל אחד והניחוש שלו. נבואה ניתנה וגו'. ואפשר גם לפצל שערות על הערכים שמנקיו בוחר. אבל סתירה מרכזית, במחילה, אני מתקשה לראות כאן.

פיקטי מסביר למה הוא התכוון

כשפיקטי הוזמן לפאנל לכבוד הספר שלו בכנס העל של הממסד האקדמי כלכלי  – המפגש של ה  AEA, הדברים שלו כבר נשמעו לגמרי אחרת. את חלקם ציטטתי בפוסט הפתיחה של הסדרה הזו. פתאום יש המון ספקות, נתונים חסרים, צורך בזהירות במסקנות, והספר הוא בכלל על העבר. ספציפית על הסתירה המרכזית, שהיה גם הנושא שקיבל את מירב היחס התקשורתי, פיקטי מצמצם את טענתו לגבי סחרור אינסופי של אי שיוויון, לסטטיקה השוואתית ("בהינתן שכל שאר התנאים זהים") שתקפה בסוג מסוים של מודלים:

A central property of this large class of models is that for a given structure of shocks, the long-run magnitude of wealth inequality will tend to be magnified if the gap r – g is higher… Technically, one can show that if shocks take a multiplicative form, then the inequality of wealth will converge toward a distribution that is a Pareto shape for top wealth holders

פיקטי ממשיך לטעון, בצורה משכנעת, שיש חשיבות לפער בין התשואה על ההון ושיעור הצמיחה בתוצר. סבבה. יש חשיבות. אבל נדמה לי שגם פיקטי כבר לא יטען שמדובר בסתירה מרכזית של הקפיטליזם.  יש פה בסך הכל שאלה כמותית, לגבי סוג אחד של השפעה על אי שיוויון. בואו נשמור את הדיון על "עתיד שבו לא נשאר כלום למעמד הביניים" לפעם אחרת.

זהו. תם הטקס. זה יש כמובן עוד פרטים, ועדו ביקורות מעניינות, אבל אלו היו המחלוקות העיקריות מהצד היותר טכני של הדיון. בפוסט הבא אני לוקח צעד אחורה מכל הפרטים הטכניים, ומסכם איך אני מבין את הדיון הזה באופן מאד כללי.

מודעות פרסומת

9 תגובות בנושא “פיקטי 4 – הסתירה המרכזית של הקפיטליזם”

  1. אחלה סדרה, אני נהנה לקרוא.
    שאלה – לפי מיטב הבנתי גם בתיאור שלך (r-7) הקפיטליזם וסתירתו מובילים לאי שיוויון רב, גם אם לא לסצנה הלקוחה מרומן וויקטוריאני. כלומר, כפי שאני רואה זאת (תקן אותי אם אני טועה), הטענה שלך כנגד פיקטי היא שאלה של מידה.
    אם כך, האם המצב אותו אתה תיארת (r-7) אינו עתיד אשר יש לחשוש ממנו ומכאן שפיקטי צודק אף אם במידה יותר מועטה?

    אהבתי

    1. תודה!
      תן לי לפרק את השאלה שלך לכמה חלקים.
      1. האם המנגנון שפיקטי מתאר ממשיך לפעול, אבל פחות, גם כאשר בעלי ההון נשארים רק עם r-7?
      התשובה היא בערך כן. בהינתן כל השאר, יש טיעון תיאורטי משכנע מאד שככל הגדל שפער בין r לבין g, אי השיוויון גדל. האופן שבו המנגנון פועל איננו בדיוק מה שפיקטי מציג בספר, אבל – שיהיה.

      2. מבין שלל הגורמים שיש לחשוש שיגדילו את האי שיוויון בעתיד, עד כמה הסיפור של r ושל g הוא חשוב?
      התשובה היא שקשה מאד לדעת. התוצאות שיש בנושא הן תיאורטיות, ולא תמיד קל להשליך מהן אל המציאות. עוד יותר קשה להגיד משהו כמותי. הרושם הלא מאד מחייב שלי הוא שזו לא הדאגה המרכזית בנושא אי שיוויון.

      3. האם פיקטי צודק?
      איזה פיקטי? זה מהספר לא צודק. עצם העובדה ש r>g איננה חשובה. היא איננה סתירה מרכזית של הקפיטליזם, ואין שום הכרח שהיא תגרום לגידול באי שיוויון. נכון שבהינתן ש r>g, ככל שהפער ביניהם גדול יותר, יש טיעון משכנע זה יגדיל את האי שיוויון. אבל האופן שבו הנושא מוצג בספר הוא די מטעה (זה פשוט לא נכון שעצם העובדה ש r>g תגדיל עוד ועוד את חלק ההון בתוצר).
      פיקטי של אחרי הספר מעלה טענה נכונה שנוגעת לגורם אחד מני רבים שאולי יגרמו לגידול באי שיוויון בעתיד.

      אהבתי

      1. קודם כל, תודה על הפוסט המצוין (כרגיל).

        לגבי האם המנגנון ממשיך לפעול: אם r -7 בעצם קטן מ g, האם חלק ההון בתוצר לא אמור לקטון עם הזמן? לפי החישובים שעשית בסוף הפוסט, נראה שיכול להיות שזה המצב?

        אהבתי

      2. תודה.
        הממ… אם זה הדבר היחיד שפועל, אז כן. ההון פשוט הולך ונשחק. (הסתייגות – האם שיעור ההוצאה מתוך ההון יישאר קבוע במקרה כזה?)
        בשביל תשובה יותר מלאה צריך לחשוב גם על החיסכון של עובדים, שיוצר הון, ובשביל תשובה ממש מלאה צריך גם יצירת הון המצאתית (ביל גייטס) שהיא גידול בערך ההון שאינו נובע רק מהשקעה מחודשת של התשואה. אבל אלא אם כן אני מפספס משהו, אני חושב שהתשובה היא כן: אם הדבר היחיד שיוצר הון הוא השקעה מחודשת של תשואה, ואם מה שנשאר מהתשואה הוא מספר שלילי, ואם התוצר כולו דווקא גדל, אז חלק ההון ייקטן.

        בספר של פיקטי יש גם התייחסות להבדלים בתשואה שמשיגים בעלי הון כבדים לעומת חוסכים מהשורה. הם רלוונטיים, נדמה לי, גם לשאלה שלך.

        אהבתי

    1. אה! מצוין. אם שני ההורים היו בעלי הון גדולים, אז כן, לגמרי. אם המתאם בין העושר של ההורים הוא נמוך מספיק (אם הבת של שרי אריסון תתחתן עם אדם מקרי, או אפילו אדם מבוסס, אבל לא הבן של שלדון אדלסון), אז לא, והחישוב נשאר (כמעט בדיוק) כמו שהוא.
      במציאות, אני מעריך שהמתאם הוא משמעותי, אבל לא אחד. מעניין לחשב עבור ערכים מציאותיים (הן למתאם הין ההורים, והן למספר הילדים) מה המצב.

      אהבתי

  2. האם ניתן לטעון שמה שכתוב בפוסט הזה לבדו (הפניית כספים לצריכה, תמותה והורשה, מיסוי) מספיקים כדי להפיל את הטיעון של פיקטי?
    והאם זה שהריביות היום נמוכות משפיע על תקפות טענתו?

    אהבתי

    1. השאלה, כרגיל, היא מה הטיעון של פיקטי. אם הכוונה היא לטיעון שעצם זה שהריביתגבוהה מקצב הצמיחה תביא לאי שיוויון משתולל – אז כן. זה מספיק. אם הטענה היא שזה רק אחד הדברים שמשפיע, ושיש לו השפעה מסוימת, אז לא, זה לא מספיק.

      ריביות נמוכות – כל הטיעון של פיקטי מפריד בין מה גובה הריבית ומה שיעור הצמיחה. כל אחד מהם נקבע אצלו בנפרד. לי קצת קשה עם זה, למשל בגלל הנושא שאתה מעלה. טכנית, אם הריביות יישארו נמוכות מאד לזמן ארוך מאד, אז לא יהיה פער משמעותי בין הריבית לצמיחה (לפחות לא לטובת הריבית). להגנת פיקטי -גם כשהריבית נמוכה מאד בממוצע, פיקטי מציג נתונים שמראים שאנשים עם הרבה הון מצליחים להשיג תשואה גבוהה יותר מהממוצע.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s