פיקטי – הקדמה

(873 מילים)

לא צריך להציג את פיקטי, נכון?

הבלוק-באסטר המטורף שפרסם הכלכלן הצרפתי תומאס פיקטי בשנה החולפת, הון במאה העשרים ואחת, הפך אותו לרוק סטאר הרשמי של הדיון הכלכלי. בתוך כל מהומת האלוהים שקמה בעקבות הספר, המטרה של שלושת הפוסטים הבאים היא צרה מאד: להציג את שלוש הביקורות הטכניות המרכזיות שהופנו כלפי הניתוח שפיקטי מציע. ודוק – לא תקראו פה על המלצות המדיניות שלו, לא על הסיבות לפופולאריות של הספר, ולא מה דעתי על קפיטליזם או על אי שיוויון. תקראו פה רק ניסיון להנגיש לקורא העברי את הביקורת הטכנית על הטענות הטכניות של פיקטי. ולמרות שהמילה טכני הופיעה במשפט הקודם משהו כמו 300 פעם, הפוסטים עצמם יהיו נטולי משוואות (חוץ מכמה ממש ממש פשוטות), ואני מקווה ומאמין שהם יכולים לעניין לא רק אנשים עם חיבה מיוחדת לכלכלה ומתמטיקה. קהל היעד הוא כל מי שרוצה להבין יותר לעומק את הדיון על הספר שהוכתר בתור נקודת מפנה בתולדות המחשבה הכלכלית.  אם הייתי סנוב, הייתי אומר שאל תצפו לפוסטים שימושיים בתור רפרנס בויכוחי פייסבוק. אבל אני לא – אז תנו בראש עם השיתופים.

אבל רגע לפני שאני גולש לנושאים הטכניים ומאבד 92% מהקוראים, מילת ביקורת בלתי טכנית בעליל.

מעבר לשאלה במה הוא צודק ובמה פחות, בעיני יש החלטה אחת שפיקטי קיבל שגרמה לא מעט נזק לדיון החשוב הזה: לערבב באותו הספר בין שני ז'אנרים, חשובים וראויים כל אחד בפני עצמו, אבל שלא טוב לערבב ביניהם. הז'אנר הראשון הוא ספרים פופופלאריים שמבוססים על הידע הקיים, שפונים לקהל הרחב, ושנכתבו מתוך מטרה ברורה להשפיע על מדיניות ועל הדיון הציבורי בה. הז'אנר השני הוא ספרים שהם דיווח מחקרי על תוצאות חדשות של מחקר רחב היקף (מונוגרף, בלעז). הון במאה העשרים ואחת הוא ערבוב של שני הז'אנרים האלה. למה לא טוב לערבב ביניהם?

כי ספר פופולארי, בייחוד כזה שהוא עתיר אג'נדה פוליטית, ייטה להשתמש בביטויים כמו "הכלל היסודי של הקפיטליזם", או, בשביל הניחוח המרקסיסטי, אפילו "הסתירה המרכזית של הקפיטליזם". בספר פופולארי יש תחזיות על כך שהסתירות המרכזיות האלו יובילו באופן שהוא "כמעט הכרחי לוגית", ל"סחרור אנטי-שיוויוני ללא סוף". הסיקור של ספר כזה בעתונות, כמובן, ייקח את כל הנושא לגבהים חדשים שאפילו פיקטי עצמו לא דמיין, עם תחזיות על עתיד שבו "בעולם החדש לא יישאר דבר למעמד הביניים"(!), ואיך אפשר בלי כותרת כמו "רב המכר שמנפץ לרסיסים את המשנה הכלכלית של נתניהו".

עכשיו, השוו את הטון הזה לדברים של תומאס פיקטי עצמו במצגת בפני הקהילה המחקרית, מצגת שעסקה בתרומה המחקרית של הספר:

In my view, Capital in the 21st century is primarily a book about the history of the distribution of income and wealth . . .  I stress from the beginning that we have too little historical data at our disposal to be able to draw definitive judgments . . . In my view, the magnitude of the gap between r and g, where r is the rate of return on capital and g the economy’s growth rate, is one of the important forces that can account for the historical magnitude and variations in wealth inequality . . . I do not view r>g as the only or even the primary tool for considering changes in income and wealth in the 20th century, or for forecasting the path of income and wealth inequality in the 21st century.

[כל ההדגשות שלי]

הממ… יד באויר כל מי שהתרשם שפיקטי הפך לכוכב על בגלל ספר שהוא "בעיקר על ההיסטוריה של התפלגות ההכנסות והעושר". יד שניה באויר – כל מי שקיבל את הרושם שפיקטי הוכתר בתור הכלכלן החשוב בדורנו בגלל שהוא "הדגיש מן ההתחלה שיש לנו מעט מדי נתונים כדי להגיע למסקנות חד משמעיות"? מי מכם התרשם שהתנאי המפורסם לפיו  r>g, שבו הרשימות הקרובות יעסקו בפירוט, "איננו המנגנון היחיד, או אפילו העיקרי, שדרכו יש לחשוב על השינויים בהתפלגות ההכנסות המאה העשרים או בתחזיות לגביהן במאה העשרים ואחת"? לא חשבתי. ואני לא רוצה לשחק פה name and shame, אבל רוב גדול, אם לא כל הכיסוי התקשורתי של הספר בעברית פספס לחלוטין כל אחת ואחת מן הנקודות האלו. חשוב לנהל דיון רציני בתרומה המחקרית של פיקטי. העובדה שהיא נמצאת בתוך ספר שמעורר כל כך הרבה אמוציות לא עוזרת עם זה.

חצי להגנתו של פיקטי, יש לומר שקשה מאד למצוא אקדחים מעשנים של חוסר יושרה בספר שלו (למעט אולי שמו של הספר). כל הביטויים הנחרצים בספר הארוך הזה מלווים, תמיד, בשורה של הסתיגויות ואזהרות שלא להגזים בפרשנות שלהם. הדרך היחידה להוציא מהספר ציטוטים מפלילים הוא  לשחק ב gotcha או להוציא דברים מהקשרם, ואין לי שום כוונה לעשות את זה.

אז למה רק חצי להגנתו? בגלל הערבוב. כי פיקטי כתב ספר שפונה בבירור לא רק לקהילת המחקר, אלא גם, אולי אפילו בעיקר, לקהל הרחב. אני חושד שפיקטי ידע היטב שהספר כתוב כך שהוא מאפשר לעתונאים חסרי סבלנות וצמאי סנסציות לדבר על האופן הבלתי נמנע שבו כולנו נתרושש ורק לשרי אריסון ויורשיה יהיה מה לאכול. יתר על כן, לא רק שהספר כתוב באופן שמזמין ממש את הפרשנות ההיסטרית שהתקשורת נתנה לדברים, אלא שכאשר התקשורת הפופולארית, ששמחה לאמץ את הפרשנויות המוגזמות והמעוותות ביותר של הטענות בספר, כבר הכריזה באופן כמעט רשמי על פניקה מוסרית רבתי, פיקטי, אם להתנסח בזהירות, לא ממש יצא מגדרו לעצור את הסחף הזה. וזה לא שחסרו לו הזדמנויות בתוך הכמות בלתי נתפסת של הופעות וראיונות בתקשורת שהוא נתן בשנה האחרונה.

כאמור, בפוסטים הקרובים אני עומד לעסוק בטענות של פיקטי החוקר. הן חשובות ומעניינות ושווה להכיר את הדיון שהתפתח סביבן. אני מרגיש יותר בבית בדיון הזה. אבל לפניו, ואולי כגילוי נאות, כך אני חושב על פיקטי: יהיו אשר יהיו סגולותיו כחוקר, כאינטלקטואל ציבורי הוא היה יכול לתרום בצורה חיובית הרבה יותר לדיון.