פיקטי לסיכום

(1065 מילים)

עדכון: כל הסדרה בפי.די.אף

סיכום הפרקים הקודמים

אין כמעט סופרלטיב שלא הועתר על "הון במאה העשרים ואחת", מהכתרתו בתור נקודת מפנה בתולדות החשיבה הכלכלית, ועד תיאורו כספר שישנה את כל מה שאנחנו חושבים על אי שיוויון. הסיבות לפופולאריות כמעט חסרת התקדים של הספר הן מגוונות, ואין לי שום דבר חכם או מקורי להגיד בנושא. אבל ככל ששוקע האבק מההתפוצצות שליוותה את יציאת הספר לאור, הולך ומתברר שלב הטיעון של פיקטי אינו עומד בבחינה מדוקדקת.

החוק היסודי השני של הקפיטליזם, שעל בסיסו מנבא פיקטי גידול דרמטי בכמות ההון יחסית לתוצר בעולם המפותח מתברר כחוק שנשען על הנחות בלתי סבירות בנוגע לשיעור החיסכון של הציבור. הנחות סבירות יותר מביאות לתחזית צנועה בהרבה בגידול בכמות ההון.

יתר על כן, אפילו אם היחס בין כמות ההון לתוצר יגדל, אין סיבה מיוחדת לצפות לכך שהגידול בחלקם של בעלי ההון מכלל ההכנסות יגדל. הטענה של פיקטי בנושא נשענה על ראיות בעיתיות, ובחינה מדוקדקת יותר של הראיות מצביעה על כך שאם בכלל אפשר לחזות משהו, אפשר לצפות דווקא לירידה בחלקם של בעלי ההון בכלל ההכנסות. אם כי, כל תחזית לעתיד בנושא הזה, בייחוד עתיד של עשרות שנים מהיום, מניחה שהטכנולוגיה לא תשתנה מאד. הנחה שהיא כמובן מופרכת לחלוטין.

ובסופו של דבר, "הסתירה המרכזית של הקפיטליזם", המשוואה הראשונה מאז E=MC^2 שהפכה לסלבריטאית, לפיה הפער בין שיעור התשואה על ההון וקצב הצמיחה יביא לריכוז הולך וגדל של משאבים בידי בעלי ההון, מתעלמת מעולם שלם של שיקולים שנוגע לחלק מתוך התשואה שבעלי ההון, ואפילו העשירים ביותר שבהם, נוטים לחסוך. כשהשיקולים האלו נלקחים בחשבון, מתברר שהעולם יצטרך לעבור שנים ארוכות של צמיחה שלילית משמעותית – קיטון של שלושה אחוז או יותר מדי שנה בתוצר – כדי שהסתירה המרכזית תפעל את פעולתה. בשביל שהסתירה המרכזית הזו תייצר אפקט משמעותי באמת, צריך עשרות שנים כאלה. תרחיש כזה לא נראה בעולם המפותח לפחות מאז המהפכה התעשייתית, ואם הוא בדרך, חלק ההון בתוצר רחוק מלהיות הדאגה הראשונה שצריכה לעלות על דעתנו. למרות שלצורך תחזיות בנוגע לאי שיוויון יש חשיבות מסוימת לפער בין התשואה על ההון וקצב הצמיחה, גם פיקטי עצמו חזר בו במידה רבה מהנועזות של טענותיו המקוריות בנושא.

אז הכל היה בזבוז זמן? לחלוטין לא. פיקטי היה ונשאר כלכלן חשוב ומשפיע. רבות מעבודותיו יישארו איתנו כתרומות מחקריות חשובות שמעשירות מאד את הדיון בנושאים חשובים, בייחוד מדדי אי שיוויון שמתמקדים בחלקם בהכנסות של האחוזון, ואף מאית האחוזון העליון, נושא שטס מתחת לראדאר של רוב המדדים הסטנדרטיים, ולכן גם טס במשך שנים מתחת לראדאר של המחקר בנושא. יתר על כן, לא כל הביקורת שהוטחה בפיקטי הוגנת או משכנעת, והספר "הון במאה העשרים ואחת" מכיל גם שפע של חומר חשוב ומבוסס. אבל בתור תרומה מחקרית עצמאית "הון במאה העשרים ואחת", לפחות ככל שניתן לדעת כרגע, רחוק ת"ק פרסה מהסופרלטיבים שהועתרו עליו עם צאתו לאור.

מר תומאס?

או דוקטור פיקטי?

פיקטי משיב למבקריו?

במשך תקופה ארוכה פיקטי היה עסוק מדי מכדי לענות לביקורות שהופנו כלפיו. והוא היה עסוק מאד – כמות הראיונות שהוא נתן בכל שפה ולכל כלי תקשורת היא מסחררת בכל קנה מידה. בתוספת הפגישות שלו עם כל פוליטיקאי שמכבד את עצמו, קשה לדמיין מתי הוא יכול היה להספיק לקרוא את כל הביקורת, לא כל שכן לנסח לה תשובה. יתר על כן, פיקטי בז לכלכלה באקדמיה האמריקאית. לאורך הספר הוא משלח לא מעט חיצים כלפיה, רובם ילדותיים משהו (אבל ברור שכך אני אחשוב, לא?). הוא מאשים את הכלכלנים בחוסר יושר אינטלקטואלי, ובאובססיה ילדותית למודלים מתמטיים שגורמים להם להפריח השערות קלושות ומוטות אידיאולוגית (שיעול, שיעול).

בשורה שחשבתי שרק אני שמתי לב אליה, אבל מתברר שרבים מצאו מעצבנת, פיקטי מספר על כך שהמשרה הראשונה שלו לאחר סיום לימודיו הייתה ב MIT, במחלקה שנחשבת בדרך כלל למחלקה לכלכלה החזקה והמשפיעה ביותר בעולם. במשפט שהוא כולו צניעות מעושה (מה המילה העברית ל coy?) פיקטי מסביר שהוא קיבל משרה "באוניברסיטה ליד בוסטון". ואללה, גבר. במקרה קראתי את השורה הזו קצת לפני שגרמניה זכתה בטורניר ספורטיבי כלשהו שנערך בברזיל.

בכנס ה AEA, הכנס הכלכלי הגדול ביותר בעולם בפער ניכר, שבו הוזמן פיקטי להתעמת עם מבקריו, הוא ניסה אמנם להגן על החשיבות של חלק מהמנגנונים שתיאר בספרו, אבל מי שיקרא את דבריו בכנס, שאת חלקם ציטטתי בפוסט הפתיחה, לא יוכל לזהות בהם את רוח הקרב והנימה האפוקליפטית שנשבה בין דפי הספר, ועוד יותר מכך – זו שנשבה בסיקור התקשורתי שלו. על עיקר טענותיו, ועל הנחרצות שלהן, פיקטי בוחר בינתיים שלא להגן. רק בוחן כליות ולבב יודע האם זה בגלל שאין לו תשובות טובות, או בגלל שהוא לא מכבד מספיק את עמיתיו כדי להשיב להם ברצינות. כך או כך, תשובות של ממש אין.

אז אפשר להפסיק לדבר על אי שיוויון?

יודגש – לב החידוש בספר של פיקטי איננו שיש אי שיוויון מדאיג, ולא שאי השיוויון גדל, או שהוא צפוי לגדול. כל הדברים האלו עומדים במוקד של עשייה מחקרית עצומה כבר שנים רבות אם לא עשורים רבים. פיקטי ביקש להפנות את תשומת הלב של המחקר הזה מהערוצים היותר מקובלים בספרות כיום, לעבר ה"סתירות היסודיות של הקפיטליזם". הצלחה של פיקטי בשינוי סדר היום המחקרי לא הייתה מתבטאת בעיסוק רב יותר באי שיוויון, אלא בעיסוק בערוצים אחרים הגורמים לגידול בו. כבר שנים שחוקרים מעלים טענות בנושא הגורמים וההשלכות של האי שיוויון,  ובועטים היטב בגלגליהן. ולמרות שיש עוד הרבה מה ללמוד, נראה שעם הזמן התמונה הולכת ומצטללת. בינתיים, לא ברור כלל ש"הון במאה העשרים ואחת" תרם תרומה משמעותית לדיון הזה.

לאותו המטבע יש גם צד שני. כפי שלא צריך לקבל את המסקנות של פיקטי כדי לרצות להעמיק את הבנתנו בנושא האי שיוויון, כך דחיית המסקנות של פיקטי איננה, בשום פנים, דחיית האג'נדה המחקרית בנושא אי שיוויון, או טענה שהנושא אינו חשוב. זו רק טענה שהערוצים שבהם בחר פיקטי להתמקד, לפחות ככל שאנחנו מבינים את המצב נכון לעכשיו, אינם מבוססים במיוחד, ונראה שערוצים אחרים חשובים מהם.

דעתי האישית, אם יותר לי רגע להסיר את חלוק המעבדה הלבן שלי (המילה שאתם מחפשים היא – פחחח…), היא שהגידול באי שיוויון בעשורים האחרונים לקוח הישר מההגדה של פסח: אילו הטכנולוגיה והגלובליזציה היו פועלות את פעולתן, אבל איגודי העובדים היו פועלים להשטחת מבנה השכר במשק – דיינו. אילו איגודי העובדים לא היו עושים זאת (מחוסר יכולת או מחוסר רצון), אבל מערכת החינוך הייתה מצליחה להקנות כישורים לחלקים רחבים יותר באוכלוסיה – דיינו. אילו מערכת החינוך הייתה כושלת, אבל קהילות מקומיות והמשפחה הגרעינית והמורחבת היו מהוות משקל נגד ופועלות תוך סולידריות לסיוע הדדי – דיינו. ואפשר להמשיך ולמנות. אלא שסוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת היו והינן עדיין סערה מושלמת של אי שיוויון בתוך מדינות המערב (אבל גם, בל נשכח, צמצום היסטורי ברמת האי שיוויון הגלובלי). זהו תהליך מורכב וניואנסי, וכן, בגלל שאני מאמין שבני אדם חווים את המציאות באופן בלתי נמנע מתוך השוואה לאחרים, זהו בעיני אחד התהליכים החשובים ביותר של העשורים האחרונים, ושל אלו הבאים. כללים יסודיים של הקפיטליזם, בייחוד כאלו שאינם יציבים מאד לוגית, ועוד פחות מזה אמפירית, לא עוזרים לנו להבין אותו. הם בטח שלא עוזרים לנו לנסות לצמצם אותו.