גלובליזציה ופערים – מה נסגר?

(2400 מילים)

הפוסט הבא (שיפורסם בשני חלקים) הוא סיפורה של אג'נדת מחקר שעדיין מתרחשת, ולכן לא תהיה לו שורה תחתונה. לסיפור הזה אין עדיין סוף. ובכל זאת, הוא סיפור מעניין. גם כי הנושא מעניין כשלעצמו – הגלובליזציה ופערי השכר הגדלים במדינות המערב, וגם כי הוא הדגמה מוצלחת בעיני לאיך נראה מחקר כלכלי. איך התיאוריה מנחה את האמפיריקה, שבתורה מנחה שוב את התיאוריה, ואיך מתוך התהליך הזה יכולה לצמוח הבנה טובה יותר של המציאות. מדע או לא – הסיפור הבא הוא הדגמה למה שכלכלנים עושים. אגב, אם תוסיפו לפוסט הזה את המתמטיקה, ודיון יותר ניואנסי במחקר האמפירי, תקבלו את הרצאות 12 עד 17 בקורס ל BA שהעברתי בשנתיים האחרונות – זה אפרופו לימודי כלכלה וחיבורם למציאות. ולא, הפוסט הזה לא יכיל אף מילה על הביקורת של אריאל רובינשטיין על הרלוונטיות של כלכלה/תיאוריה כלכלית למציאות. ועכשיו, חלאס עם כחכוחי הגרון – גלובליזציה ואי שיווון. מה פחות או יותר נראה לנו שאנחנו מבינים?

 

על עובדה אחת אין יותר מדי מחלוקת: העשורים האחרונים בישראל, ובעולם המערבי כולו, התאפיינו בין השאר בשתי תופעות כלכליות מרכזיות: גידול דרמטי באי שיוויון בשכר, וגידול דרמטי לא פחות בנפח המסחר בינלאומי. טבעי לשאול האם ועד כמה יש ביניהם קשר. יש סיבות טובות לחשוב שכן, ויש גם כמה סיבות לא טובות לחשוב שכן – בעיקר זיהוי של שני הנושאים עם אג'נדות פוליטיות שרווחו בתקופה הזו. אבל מכיוון שעוד כמה דברים קרו בעשורים האלה (כאן בדרך כלל באה תזכורת למשהו בסגנון "רק לפני 16 שנה גוגל עוד הייתה סוג של פרויקט של שני דוקטורנטים בסטנפורד"), התשובה אינה מובנת מאליה. מכיוון שאני מרגיש שאני מתחיל להבין את הנושא מספיק טוב כדי לדבר עליו בלי משוואות, בואו נעשה קצת סדר.

 

לפני שמתחילים

הדבר הראשון שחשוב לי להדגיש הוא שממש עד סוף הסדרה הזו אני אדבר על אי שיוויון בשכר. חשוב להדגיש את זה כי זה שונה, מהותית, מאי שיוויון ברווחה, שבמובנים רבים הוא זה שחשוב. הזכרתי את הסיבה לכך פעם פה בבלוג, ואני אזכיר את זה שוב בסיום: הרווחים שנובעים מהוזלת סל הצריכה שבאה יחד עם הגלובליזציה היטיבו עם בעלי הכנסה נמוכה הרבה יותר מאשר עם בעלי ההכנסה הגבוהה יותר. אבל על כך – בסיום.

 ההסבר הניאו-קלאסי

מאז שיש תיאוריה של מסחר בינלאומי יש תיאוריה שמסבירה איך מסחר בינלאומי משפיע, או לפחות יכול להשפיע, על התחלקות ההכנסות במשק. זה פשוט חלק בלתי נפרד מהמודלים הניאו-קלאסיים של מסחר בינלאומי.  לכן, כשהנתונים הצביעו על עלייה באי שיוויון בשכר לצד גידול בסחר הבינלאומי, למחקר הכלכלי הייתה מסגרת מחשבתית מן המוכן כדי לחשוב על ההתפתחויות האלו. מבחינה היסטורית, זה היה ההסבר שישב לרוב האנשים בראש כשהתחיל הדיון בהשפעות של הגלובליזציה על פערים כלכליים.

מושג המפתח לדיון הוא "מחסור יחסי" (relative scarcity) או "נדירות יחסית", שזה ההיפך מ"עתירות יחסית". מה שחשוב  במחסור יחסי הוא הדגש על יחסי. אם למשל באינדונזיה יש מהנדס אחד על כל עשרה עובדים שלא סיימו תיכון, האם באינדונזיה מהנדסים נמצאים ב"נדירות יחסית"? התשובה היא – תלוי. בפרט, זה תלוי האם בשאר העולם היחס בין מהנדסים לעובדים שלא סיימו תיכון גבוה יותר או נמוך יותר מאחד לעשרה, שהוא היחס באינדונזיה. אם היחס בשאר העולם גבוה יותר, נניח 20 עובדים חסרי השכלה לכל מהנדס, אז באינדונזיה יש דווקא עתירות יחסית של מהנדסים. אם היחס בשאר העולם הוא מהנדס לכל חמישה עובדים חסרי השכלה, אז מהנדסים באינדונזיה, שמהם יש רק אחד על כל עשרה עובדים חסרי השכלה, נמצאים בנדירות יחסית.

הקטע החשוב הוא שנדירות יחסית הוא מושג יחסי פעמיים. הוא עוסק ביחס בין מהנדסים לעובדים חסרי השכלה באינדונזיה יחסית ליחס הזה בשאר העולם. אם מישהו מזהה בטון הכתיבה שלי תסכול מסוים מהמחויבות לא לעשות שימוש במשוואות – הוא צודק… אני הולך לטאטא פה מתחת לשטיח את נושא הביקוש, אבל אם הייתי לגמרי מדייק כאן, אז היה צריך לדבר על זה שבעצם נדירות יחסית היא יחסית שלוש פעמים. תתרכזו, ככה נראית ההגדרה המדויקת: מהנדסים באינדונזיה הם נדירים יחסית אם: היחס בין (היצע המהנדסים להיצע העובדים חסרי ההשכלה באינדונזיה), יחסית ל(יחס בין הביקוש לתוצר של מהנדסים ובין הביקוש לתוצר של עובדים חסרי השכלה באינדונזיה), נמוך יחסית ליחס בין אותם היחסים במדינות אחרות.

לרעיון הזה צריך להוסיף את אחת התובנות היציבות ביותר וכנראה הישנות ביותר בכלכלה: ככל שמשהו יותר נדיר יחסית, המחיר היחסי שלו גבוה יותר. רוברט סולו, חתן פרס נובל בכלכלה, והסנדק של מחקר הצמיחה הכלכלית, הבהיר את הנקודה הזו בשנינות אופיינית לאחר הזכיה שלו בפרס הנובל. כשנשאל על ידי עתונאי אם לא מפריע לו שרוג'ר קלמנס, כוכב בייסבול באותה תקופה, מרוויח בשנה אחת יותר משוויו של פרס הנובל, הוא ענה: "לא. יש הרבה כלכלנים מעולים, אבל רק רוג'ר קלמנס אחד.". (שימו לב שגם סולו טאטא את נושא הביקוש מתחת לשטיח…)  הקשר בין נדירות יחסית ומחיר יחסי הוא חזק מאד, ותחת הנחות די כלליות, כל ההגדרה הארוכה של נדירות יחסית ניתנת לתרגום למונחי שכר יחסי: במדינה שבה מהנדסים הם נדירים יחסית, פער השכר (אם לדייק – יחס השכר) בינם ובין עובדים חסרי השכלה יהיה גבוה יותר.

איך כל זה קשור לאי שיוויון וגלובליזציה?

קחו את ארה"ב לדוגמה. יש המון דברים רעים להגיד על איך זה להיות עובד חסר השכלה בארה"ב. באמת המון. אבל דבר אחד עוד איכשהו עבד לטובתם הרבה שנים: הם היו נדירים יחסית. אם בארה"ב למשל עובדים חסרי כישורים היוו בערך חצי מכוח העבודה, בשאר העולם, בוודאי במדינות עניות, חלקם היה גבוה בהרבה. ככל שתהליך הגלובליזציה תפס תאוצה, העולם הלך ודמה למשק אחד גדול. עכשיו, אילו העולם היה הופך למשק אחד גדול באופן מוחלט, עובדים בלתי מיומנים בארה"ב היו עוברים ממצב שבו הם יחסית נדירים – "רק" חצי מכוח העבודה האמריקאי, למצב שבו הם מהווים, ואל תתפסו אותי פה על המספר, חלק מנניח 90% מכוח העבודה העולמי שהוא חסר השכלה. לסיפור הזה יש צד שני בקרב העובדים בעלי ההשכלה, למשל בארה"ב: ממצב שבו הם נפוצים יחסית – חצי מכוח העבודה האמריקאי הוא בעל השכלה על תיכונית, למצב שבו הם מאד נדירים יחסית, חלק מנניח 10% מכוח העבודה העולמי שהוא בעל השכלה גבוהה.

האפקט של איחוד המשקים על התפלגות השכר במדינות עשירות יחסית הוא של הגדלת האי שיוויון: המהנדסים, שגם ככה שכרם גבוה, יראו עליה בנדירות היחסית שלהם, וכתוצאה – עליה יחסית בשכרם. עובדים שלא סיימו תיכון, יחוו את ההיפך: עליה משמעותית בעתירות היחסית שלהם, ולכן גם ירידה יחסית בשכרם. במילים אחרות, הגלובליזציה, שהפכה שווקים נפרדים למדי לשווקים משולבים מאד, "מהלה" את כוח העבודה בעולם המפותח, שבו עובדים חסרי השכלה היו נדירים יחסית, עם כוח העבודה בשאר העולם, שבו עובדים חסרי השכלה היו נפוצים יחסית הרבה יותר. לפחות בעולם המערבי, כך הטיעון, הדבר העלה את שכרם של המהנדסים, ודחק מטה את שכרם של העובדים חסרי ההשכלה. הטענה האינטואיטיבת שנשמעת לרוב – העובדים חסרי ההשכלה בעולם המפותח צריכים עכשיו להתחרות עם המון מיליוני עובדים בסין, נשענת על אדנים כלכליים מוצקים. הבנה טובה של האדנים האלה מסבירה למה המהנדסים במדינות המפותחות לא הפסידו כתוצאה מתחרות עם המהנדסים בסין.

איך בדיוק זה עובד? (אפשר לדלג על החלק הזה בלי לאבד רציפות בקריאה) 

אבל הרי העובדים לא מתחילים להתפזר בכל העולם (כלומר, הם דווקא כן קצת, אבל זה עדיין יחסית בקטנה). מהנדסים עדיין יהיו נפוצים יחסית בארה"ב, ועובדים חסרי השכלה עדיין יהיו נדירים יחסית שם. אז למה שהתוצאות של סחר במוצרים ושירותים ייראו כאילו יש "מהילה" של שיעורי העובדים בכל העולם?

הרעיון הולך בערך ככה: נניח שאתה מדינה שיש בה המון עובדים בלתי מיומנים – סין למשל. בשלב ראשון, השכר של עובדים בלתי מיומנים יהיה נמוך, פשוט כי יש הרבה מהם. זה ייתן ליצרנים סינים יתרון בעלויות הייצור של כל דבר, בגלל שבכל מוצר חלק מהעלויות הן עלויות ההעסקה של עובדים בלתי מיומנים. אבל, היתרון של היצרנים הסיניים יהיה גדול יותר ככל שהייצור של מוצר מסוים עושה שימוש אינטנסיבי יותר בעובדים חסרי כישורים (טכנית, ככל שההוצאה על שכר לעובדים בלתי מיומנים היא חלק גדול יותר מסך העלויות). כן, גם חברת תוכנה יכולה לחתוך עלויות כשהמנקים שם מקבלים שכר נמוך יותר, אבל כמה זה כבר ישנה לה לשורה התחתונה? לעומת זאת, למפעל טקסטיל, מצב שבו שכרם של עובדים חסרי השכלה הוא נמוך יכול לעשות הבדל עצום בעלויות.

הכלכלנים שבין הקוראים מזהים כאן כמובן את עיקרון היתרון היחסי, אבל גם בלי היכרות מעמיקה עם הרעיון של יתרון יחסי, הרעיון הוא שהיצרנים הסינים יבחרו להתמחות, ולייצא, מוצרים שתהליך ייצורם עושה שימוש אינטנסיבי בעובדים בלתי מיומנים, כי שם היתרון שלהם הוא הגדול ביותר. בארה"ב או בישראל למשל, ייקרה ההיפך, והמדינות האלו יתמחו וייצאו לעולם מטוסי נוסעים או תוכנות, שעושות שימוש אינטנסיבי במהנדסים. במילים אחרות, במקום שתתבצע "מהילה" של שווקי העבודה על ידי זה שעובדים סינים חסרי השכלה יעברו לארה"ב, ומהנדסים אמריקאים יעברו לסין (עד שהיחס בין הקבוצות יהיה זהה בשתי המדינות), סין "מייצאת" עובדים חסרי השכלה באופן עקיף, על ידי זה שהיא אורזת את תוצר העבודה שלהם במוצרי ייצוא ושולחת לארה"ב, וארה"ב "מייצאת" מהנדסים לסין באותו האופן. תחת הנחות קיצוניות (למשל, שאין שום עלות להובלה של מוצרים בין מדינות, שכל המוצרים ניתנים בכלל לשינוע, שבכל העולם יש את אותה רמה טכנולוגית, וכדו'), התוצאה הסופית של תהליך ההתמחות הזה תהיה זהה בדיוק למצב שבו עובדים היו מפוזרים באופן אחיד בכל העולם. בספרי הלימוד לעיתים מביעים את הרעיון הזה כך: סחר בינלאומי במוצרים יכול להוות תחליף מלא לסחר בינלאומי בגורמי ייצור. או במושגים שהשתמשתי בהם כאן, "מהילה" של שווקי המוצרים יכולה להוות תחליף ל"מהילה" של שווקי העבודה. כמובן שבמציאות אנחנו רחוקים מאד מהמצב הזה, ושנים של מחקר הראו שלא כל התוצאות של המודל עובדות בכל המקרים (וגם עבדכם הנאמן ניסה לתרום לדיון), אבל הרעיון שעומד בבסיס המודל הזה הוא כלי עבודה חשוב בניסיון להבין את הקשר בין מסחר בינלאומי ואי שיוויון.

Facts Matter!

המסגרת המחשבתית הזו, שנקראת מודל הקשר-אולין, על שם מפתחיה אלי הקשר וברטיל אולין (אולין זכה בפרס נובל על העבודות האלו. הקשר נפטר לפני שפרס הנובל בכלכלה היה קיים), מעניינת, משכנעת, ובמבט ראשון מתאימה לאיך שהעולם נראה. סין אכן מתמחה בייצור וייצוא מוצרים שבהם נעשה שימוש ניכר בעובדים חסרי כישורים. ארה"ב מייצאת מטוסי סילון וישראל מייצאת תוכנות ותרופות. פערי השכר במדינות העשירות אכן גדלים. אבל אחרי המבט הראשון – מה קורה עם המבט השני?

המאמץ האמפירי לבדוק עד כמה, אם בכלל, המסגרת המחשבתית של הקשר-אולין שהוצגה כאן יכולה לבסס את הקשר בין הגידול בנפח המסחר הבינלאומי ובין הגידול באי שיוויון בעולם המפותח העלה סימני שאלה משמעותיים כמעט מההתחלה. הסיבה היא שאמנם תחזית אחת של המודל מתאימה מאד למה שאנחנו רואים במציאות – יותר סחר בינלאומי ויותר אי שיוויון בשכר במדינות העשירות, אבל למודל הזה יש עוד שלוש תחזיות חשובות:

1. אם סחר בינלאומי הוא זה שגרם לגידול באי שיוויון בעולם המפותח דרך המנגנונים של נדירות יחסית, הרי שהוא צריך היה לגרום לירידה באי שיוויון במדינות עניות שנפתחו לסחר. הרי שם דווקא המהנדסים יהפכו לפחות נדירים יחסית, והעובדים חסרי ההשכלה יהפכו ליותר נדירים יחסית.

2. השינוי שמודל הקשר-אולין מדבר עליו הוא שינוי ענפי, כלומר – התחזית היא שנראה בנתונים של מדינות עשירות תנועה של עובדים החוצה מענפים שעושים שימוש אינטנסיבי בעובדים חסרי השכלה לתוך ענפים שעושים שימוש אינטנסיבי במהנדסים. כך גם פערי השכר – הם צפויים לגדול כי בהיי-טק השכר ינסוק, ובטקסטיל הוא יקפא, או אפילו יירד. אבל מה שחשוב – האקשן הוא בין ענפים שונים.

3. התמחות בענפים מסוימים בעקבות גידול בסחר לא קורית בגלל שאנשים קוראים בעיתון שיש פתיחה לסחר. היא קורית בגלל שענפים מסוימים הופכים לרווחים יותר, ואחרים לרווחיים פחות. בעגה הכלכלית – יש שינוי במחירים היחסיים. כדי שהסיפור של הקשר-אולין יתאים למציאות, צריך שבמדינות המערב המחיר של מוצרי היי-טק יעלה יחסית למחיר של מוצרים אחרים.

דא עקא, אפס משלוש. כל שלוש התחזיות הנ"ל עומדות בסתירה די חריפה לנתונים.

אי השיוויון במדינות עניות, בייחוד לאחר ליברלזציה של סחר, דווקא גדל. נינה פבניק מדרתמות' ופני גולדברג מייל כתבו את מאמר הסקירה הסמכותי בנושא, וכך הן מסכמות את הממצאים:

According to the Stolper-Samuelson theorem that links product prices to wages in a Hecksher-Ohlin model… [trade liberalization will] benefit the unskilled workers…Thus, trade liberalization should be associated with reductions in poverty and inequality in the developing world. The increase in the skill premium and inequality in many developing countries in the aftermath of trade liberalization thus at first glance contradicts the prediction of the Stolper-Samuelson theorem

כמו שאומרים בביסבול, סטרייק ואן.

התחזית בנוגע לקשר בין אי-שיוויון לשינוי ענפי במשק עמדה גם היא בניגוד לנתונים, והיא הייתה אפילו חשובה יותר. כבר ב 1994, אלי ברמן, ג'ון באונד וצבי גרילישס, פרסמו מחקר משפיע מאד שמופיעה בו, בפישוט ניכר, הטענה הבאה: יש לנו שני חשודים עיקריים שאולי גרמו לעליית האי שיוויון בשכר בעולם המפותח. יש מי שאומר שזה מסחר בינלאומי, ויש מי שאומר שזה שיפורים טכנולוגיים. איך נדע? מסחר בינלאומי משפיע על אי שיוויון בין ענפים: מדינות המערב יתמחו בתעשיות היי-טק, והשכר בהן יעלה, לעומת השכר בתעשיות מסורתיות שיישחק, או למצער יעלה פחות. טכנולוגיה לעומת זאת משפיעה בתוך כל ענף: בתוך כל ענף יהיו מי שיעבדו עם המחשבים, ושכרם יעלה, ויהיו מי שהמחשבים יכולים להחליף אותם, והשכר שלהם יישחק. אז הנה המבחן – האם האי שיוויון גדל בעיקר בין ענפים שונים, או בתוך כל ענף? הנה טבלה שמסכמת את החישוב שלהם, ומציגה את הגידול בחלקם של עובדים בעלי הכשרה מתקדמת, הן כחלק מכלל התעסוקה והן כחלק מכלל השכר. בכל התקופות, ובכל המדדים, רוב השינוי לטובת העובדים האלו קורה בתוך ענפים כלכליים, ולא בין ענפים כלכליים.

 

וכך הם מסכמים את תוצאותיהם, לאחר שפע של הסתיגויות בנוסח "מה לא ניתן ללמוד מהתוצאות" הם קובעים כי:

What our results do imply is that the bulk of skill upgrading that occurred within manufacturing cannot be attributed to trade.

סטרייק טו.

נשארנו עם המחירים היחסיים, שהוא לב הסיפור בתחזית השלישית. קשה מאד למדוד את הנושא במדויק. בגלל שינויים טכנלוגיים, המונח "מחשב" למשל מציין היום דבר כל כך שונה ממה שאותו מונח תיאר לפני 20 או 30 שנה, שהשוואת מחירים פשוטה ביניהם היא יותר משחק מילים מאשר מחקר רציני. אבל, עם כמה הנחות אמיצות, אנשים ניסו לבדוק מה קרה למחירים היחסיים של מוצרים מתעשיות עתירות ידע לעומת מוצרים בתעשיות מסורתיות. הנה גרף שמתאר ניסיון אמיץ במיוחד. על הציר האופקי, שיעור העובדים בענף שהם אינם עובדי ייצור, מדד מקובל-גם-אם-בטח-לא-מושלם, שלפיו ככל שענף מעסיק יותר עובדים שהם אינם עובדי ייצור (מחקר ופיתוח, שיווק, ניהול, וכו') כך הוא ענף יותר עתיר בכוח אדם בעל הכשרה מתקמדת. על הציר האנכי – השינוי במחיר המוצרים בענף.

סטרייק ת'רי… רועש, בעייתי, אבל בסך הכל התמונה שעולה היא שאם בכלל, המחיר היחסי של מוצרי היי-טק דווקא ירד.

אפס משלוש זה כבר סיבה לחשוד מאד בהסבר של הקשר-אולין. אבל זו הייתה המסגרת העיקרית שאנשים השתמשו בה כדי לחשוב על הקשר בין מסחר בינלאומי ואי שיוויון. אז אם המודל שמחבר בין מסחר בינלאומי ואי שיוויון עומד בסתירה לנתונים, אולי (בליעה…) אולי הגלובליזציה היא לא האשמה בעליית האי-שיוויון בשכר? במשך תקופה מסוימת לפחות, האשמה העיקרית הוטלה דווקא על כתפיה של ההתפתחות הטכנולוגית, ושינויים מוסדיים (שחיקת שכר המינימום, ירידה בהתארגנות עובדים, וכו'), ופחות על כתפי הגלובליזציה. אבל זה לא היה סוף הסיפור.

בפוסט הבא – גורדון הנסון, רוברט פינסטרה (ואחרים) מקימים לתחייה את ההסבר הניאו-קלאסי לקשר בין אי שיווין ומסחר בינ"ל. ומיד אחר כך, סטודנט לכלכלה מאוניברסיטת מישיגן (כבוד!) בשם מארק מליץ מנסה לעשות מחקר אמפירי מסוים, וניגש להתלונן אצל המנחה שלו שהוא לא מוצא מודל תיאורטי מוצלח שינחה אותו במחקר האמפירי הזה. כשהמנחה שלו מציע לו ליצור מודל כזה בעצמו, מליץ עושה את זה, מתחיל מהפכה  במחקר המסחר הבינלאומי, וסוגר את הפינה של פרס נובל הבא בתחום. וגם, על הדרך, הוא סולל את הדרך לדור חדש של הסברים על הקשר בין אי שיוויון ומסחר בינלאומי.

אם יישאר זמן, יהיו בפוסט גם כמה מילים לסיכום. יוגש כיבוד קל. אל תפספסו.