גלובליזציה ופערים – מה נסגר, חלק ב'

לבקשת הקהל – שני הפוסטים בנושא בפי.די.אף אחד ארוך

(2040 מילים)

(הפוסט הזה הוא ההמשך של הפוסט הזה)

תקציר הפרק הקודם: בכל העולם המפותח, פחות או יותר, העשורים האחרונים התאפיינו בגידול משמעותי בפערי השכר בין עובדים בעלי כישורים (שיכונו לאורך הפוסט "מהנדסים"), ובין עובדים נטולי השכלה פורמלית (שיכונו "עובדי כפיים"), ובגידול דרמטי בנפח וחשיבות המסחר הבינלאומי. לתיאוריה הניאו-קלאסית של מסחר בינלאומי הייתה דרך תיאורטית משכנעת לקשר בין שתי ההתפתחויות האלו – מודל הקשר-אולין. הראיות האמפיריות, אפעס, העלו בעיות קשות עם ההסבר הזה. בשלב מסוים אנשים התחילו לחשוב שאולי בעצם זה לא הגלובליזציה שאשמה.

אבל – יש אבל. הדיון מהפוסט הקודם התמקד במודלים של סחר בינלאומי מהסוג הישן: מדינה אחת מייצרת מכוניות, מדינה אחרת מייצרת טי-שירטים, ושתי המדינות סוחרות ביניהן. חלק משמעותי מהסחר העולמי כיום עדיין נראה כך, אבל החל משנות התשעים (לפחות) זהו חלק שהולך וקטן. כיום, חלק הולך וגדל מהסחר העולמי נראה כך: מדינה א' מייצרת צמיגים, ושולחת אותם למדינה ב'. מדינה ב', מייצרת שלדה של רכב, ומרכיבה את הצמיגים על השלדה הזו. מדינה ג' מקבלת אליה את הרכב הזה, ומרכיבה בו מנוע שיובא ממדינה נוספת, וכו'. התהליך הזה, שלצד סחר במוצרים יש סחר הולך וגדל בשלבי הביניים של אותו המוצר, היה ידוע ומוכר. אבל גורדון הנסון ורוברט פינסטרה היו הראשונים לזהות את החשיבות שלו לדיון בנוגע לאי שיוויון וסחר בינלאומי.

בסדרה של מאמרים מאמצע שנות התשעים הם הראו שכשלוקחים בחשבון את זה שהסחר הבינלאומי הוא לא רק "מכוניות תמורת טי-שירטים" אלא רצף שלם של שלבים בתהליך הייצור, שכל אחד מהם יכול לקרות במדינה אחרת, הבעיות האמפיריות שדיברתי עליהם בפוסט הקודם נפתרות: אי השיוויון צפוי לגדול גם במדינות העניות בעקבות פתיחה לסחר, מחירים היחסי של מוצרי היי-טק לא חייב להשתנות, והשינויים הדרמטיים בביקוש לעובדים בעלי כישורים צפוי לקרות בתוך כל תעשיה, ולא (רק) בגלל גידול בתעשיות עתירות ידע, וקיטון בתעשיות מסורתיות.

איך זה עובד?

במקום עולם שבו יש רק שני מוצרים, דמיינו עולם שבו הייצור של כל מוצר מורכב מרצף ארוך של שלבים: מחקר ופיתוח, יצירת הרכיבים הבסיסיים, הרכבה, בקרת איכות, שיווק, וכו'. הנקודה הקריטית במודל הזה היא ההנחה (המאד מאד סבירה) שכל שלב בתהליך הייצור דורש תמהיל שונה של מהנדסים ועובדי כפיים. שלב המחקר והפיתוח למשל דורש בעיקר מהנדסים, ומעט עובדים כפיים. שלב ההרכבה דורש תמהיל שיש בו יותר עובדי כפיים, וכו'. כשמיישמים את אותם העקרונות של יתרון יחסי שהוזכרו בפוסט הקודם למסגרת הזו מתקבלת תוצאה אינטואיטיבית למדי: ככל שיש במדינה יותר מהנדסים יחסית לעובדי כפיים, היא תיטה להתמחות בשלבים בתהליך הייצור שבהם משתמשים ביותר מהנדסים ופחות עובדי כפיים. אם נסדר את שלבי הייצור לפי היחס של מהנדסים לעובדים כפיים בכל שלב, כך ששלב מספר 1 הוא השלב שבו יש הכי הרבה מהנדסים יחסית לעובדי כפיים (זה לא בהכרח השלב הראשון בתהליך הייצור), ושלב 28 הוא השלב שבו יש הכי מעט מהנדסים יחסית לעובדים כפיים, נקבל משהו כזה בערך: אם בתהליך ייצור תרופות יש 28 שלבים, ישראל, עתירת המהנדסים, תתמחה בשלבים 1 עד 19, וסין תתמחה בשלבים 20 עד 28.

עד כאן, נראה טריוויאלי משהו, ולא מאד מחדש. את זה שיש סחר במוצרי ביניים ידענו כבר לפני. את האפרט התיאורטי (הדי מגניב לחובבי המידול הפורמלי שביניכם) בנו כבר בסוף שנות השבעים דורנבוש, פישר (כן. סטנלי) וסמואלסון. אז למה ההתרגשות? ובכן, שתי סיבות:

סיבה ראשונה – המודל הפשוט הזה פותר את כל שלוש הבעיות שדובר בהן בפוסט הקודם

קודם כל – המודל הזה מתאים לזה שאי השיוויון עלה עם הפתיחה לסחר גם במדינות העשירות וגם בעניות. הסיבה היא כזו – כאשר סחר בינלאומי הופך משמעותי יותר (בגלל שיפורים בטכנולוגיות מידע, או הובלה, או הסרת מכסים, או ההופעה של סין על הבמה הבינלאומית), "קו ההפרדה" במשימות בין המדינות העשירות והעניות זז, ותחת הנחות מציאותיות למדי, השינויים בעשורים האחרונים יזיזו אותו כך שיותר משימות יעברו מישראל וארה"ב למשל, לסין ואינדונזיה. אם בדוגמה הקודמת הגבול עבר במשימה 19.5, סביר שהגבול הזה יעבור למשימה 15.5 (כלומר ישראל תתמחה בשלבים 1-15, וסין בשלבים 16-28). הערת אגב חשובה: זה לא אומר שמדינות מפותחות יפסידו מהמהלך הזה, זה רק אומר שהן יותר יתמחו במשימות מסוימות: סך הערך שהן ייצרו, והמספר הכולל של מקומות עבודה לא ישתנה, או שיגדל. עכשיו, מה שמאפיין את המשימות שעברו מהמדינות המפותחות למדינות המתפתחות הוא שיחסית למדינות העשירות, אלו היו המשימות שבהן היחס בין מהנדסים לעובדי כפיים היה הנמוך ביותר. אבל יחסית למדינות העניות, אלו המשימות שבהן היחס בין מהנדסים לעובדי כפיים הוא הגבוה ביותר. כך שגם במדינות העשירות, וגם במדינות העניות יגדל הביקוש למהנדסים יחסית לביקוש לעובדי כפיים, ואיתו, לפי עיקרון המחסור היחסי, יגדל גם האי שיוויון בשכר. חשבו על זה כך: מה יקרה לרמה הממוצעת ב FCברצלונה ובמכבי פתח תקוה אם השחקן החלש ביותר בברצלונה יעבור לשחק בפתח תקוה? הרמה הממוצעת בשני המועדונים תעלה. כשהשלב האחרון של הרכבת האייפון, שלב שדורש בעיקר עובדי כפיים, ומעט מהנדסים, עובר מארה"ב לסין, גם בארה"ב, וגם בסין, יגדל הביקוש היחסי למהנדסים לעומת עובדי כפיים.

שנית, זה סיפור שאפשר לספר על כל תעשיה בנפרד, ולכן התחזית שלו תהיה לכך שאי השיוויון בשכר יגדל בתוך כל תעשיה, כיוון שכל תעשייה במדינות המפותחות תתמחה בשלבי ייצור שהם עתירי מהנדסים, ולא רק בגלל שתעשיות שהן עתירות מהנדסים מלכתחילה יגדלו, ותעשיות אחרות יקטנו.

אחרונה – שוב בגלל שהמודל הזה ניתן ליישום עבור כל תעשייה בנפרד, אין למודל הזה תחזית על מחירים יחסיים: מחיריהם של מוצרי היי-טק יכולים לעלות, או לרדת או לא להשתנות. האקשן לא שם.

סיבה שניה – הצלחות אמפיריות של התחזיות של המודל

הלוואי שיכולתי להסביר כאן בדיוק איך פינסטרה והנסון ניגשו לנתונים, כי העבודה האמפירית שלהם בנושא היא באמת מרשימה. אבל אני לא, כי זה מסובך וטכני… מיטיבי לכת יכולים לנסות כאן. אבל בקיצור נמרץ – הם עשו שימוש בנתונים מאוד מפורטים על כמות מוצרי הביניים שכל תעשייה מייבאת, ותוך שימוש בהנחות לא טריויאליות, אבל בסך הכל סבבה, הראו שהתחזיות של המודל שלהם מאושרות על ידי הנתונים, ויתר על כן – שאפשר להסביר חלק ניכר מהעלייה שביקוש למהנדסים (יחסית לעובדי כפיים), ולכן גם חלק ניכר מהגידול באי שיוויון בשכר, בתוך כל תעשייה, מסיבות של גידול בסחר הבינלאומי, ולא רק בגלל שינויים טכנולוגיים ושינויים מוסדיים.

כמעט עשרים שנה עברו מאז, וכרגיל, עם השנים עוד שכבות וניואנסים נוספו – וממשיכים להתווסף – למסגרת הזו, אבל, כפי שאני רואה את זה, מדובר עדיין בחלק חשוב מההבנה שלנו בנושא. ואז הגיע מליץ.

מליץ

בשנות התשעים, ככל שלחוקרים עצמם, ואף חשוב מזה – לסוכנויות הסטטיסטיות שאוספות את הנתונים, היו יותר ויותר מחשבים, שהיו יותר ויותר חזקים, חוקרי הסחר הבינלאומי התחילו להתעניין בחשיבות של פירמות במסחר הבינלאומי. לא עוד "המדינה" היא הכוכב של הסיפור, אלא הפירמות. כלומר – תמיד המודלים היו מודלים שבהן פירמות וצרכנים הם אלו שמקבלים החלטות, אבל האקשן של המודלים היה ברמת המדינה. למדינות היו טכנולוגיות שונות, או העדפות שונות בצריכה, או מוסדות שונים, או יותר או פחות מהנדסים. הבדלים בין פירמות או בין צרכנים בתוך כל מדינה בקושי קיבלו התייחסות. החל משנות התשעים, עם הזמינות האדירה של נתונים בנושא, ועם הזמינות של כוח חישוב שיכול לנתח את עושר הנתונים הזה, דברים החלו להשתנות.

[הפסקה קצרה בטקסט כדי לאפשר לאנשים שיותר בקטע של סוציולוגיה של המדע לחשוב על מה עוד, חוץ מזמינות של נתונים, יכול היה לגרום לשינוי הזה דווקא אז.]

בסוף שנות התשעים, תלמיד דוקטורט במחלקה לכלכלה באוניברסיטת מישיגן בשם מארק מליץ התחיל לעבוד על הנושא. בשלב הזה כבר היה ברור שיש הבדלים בין פירמות בתוך כל מדינה, ושההבדלים האלה הם חשובים מאד לענייני סחר בינלאומי. בתוך כל תעשייה רק מיעוט מהפירמות מייצאות – אז מה זאת אומרת שלמדינה יש או אין יתרון יחסי בתחום מסוים? מה גם שהפירמות המייצאות אינן מדגם מייצג, אלא שהן נוטות להיות, בפשטות, טובות יותר: יש להן פיריון גבוה יותר, הן מעסיקות יותר אנשים, משתמשות בחומרי גלם באיכות גבוהה יותר, ועוד. העובדות החלו להיערם, אבל – זיכרו את ההבדל בין מהנדס לכלכלן: כלכלן אומר "טוב, זה אמנם עובד במציאות. אבל האם זה יכול לעבוד בתיאוריה?". אנחנו יודעים את כל העובדות האלו, אבל איך אפשר להסביר אותן?

אז מסתבר שזה די קשה לבנות מודל שיתאים לכל העובדות שהחלו להתברר, אבל, כמה אפשר רק לתעד עובדות בלי שהן מצטרפות לכדי תיאוריה קוהורנטית עם תחזיות ברורות שאפשר לקחת לנתונים? כדי להעמיק את ההבנה בנושא היה צריך מודל. למארק מליץ, שהתלונן אצל המנחים שלו שהיעדר מודל לא מאפשר לו להתקדם עם המחקר האמפירי שהוא ניסה לעבוד עליו בתחילת הדוקטורט, הומלץ להפסיק להתבכיין, ולבנות מודל כזה. אז זה מה שהוא עשה: הוא בנה בדיוק מודל כזה, מהשבו הכוכבות העיקריות הן הפירמות, ולא המדינות, והמודל הזה איפשר התפוצצות של מחקר בנושא, וגם, כן, הפך את מליץ בין לילה לכוכב על אקדמי. מאז, האג'נדה המחקרית הזו, שזכתה לשם הלא מאד יצירתי "הטרוגניות של חברות", נמצאת בלב המחקר, וגם אם זה ייקח עוד כמה שנים (או עשורים), סביר מאד שמליץ יזכה בפרס נובל על המודל שלו.

הסבר מלא של המודל של מליץ הוא הרבה מעבר לפוסט הזה, אבל בלב המודל שוכנת התובנה הבאה: כשמשק נפתח למסחר, פירמות מוצלחות יצליחו לייצא, ויתרחבו, פירמות פחות מוצלחות יפסידו בתחרות מול ייבוא, ויקטנו או שייסגרו לחלוטין. כן, אני יודע. זה נשמע כאילו גם אתם הייתם יכולים לכתוב את המודל הזה בשלוש דקות. לפני שאתם ניגשים לעניין, הנה המחקר המקורי שיכול להבהיר את הדקויות, ולמה זה לא כל כך פשוט. והנה סיכום שמליץ עצמו כתב למילון פלגרייב למונחים כלכליים. אבל בקיצור, יש לנו עכשיו עוד ערוץ שיכול לחבר מסחר בינלאומי ופערי שכר: יותר מסחר בינלאומי מוביל ליותר פירמות מייצאות, שנוטות להיות גדולות יותר. פירמות גדולות יותר, וגם זה ידוע כבר שנים, נוטות לשלם שכר גבוה יותר (עוד דוגמה קלאסית ל"זה עובד במציאות, אבל האם זה יכול לעבוד בתיאוריה?". למה שפירמות גדולות יותר ישלמו שכר גבוה יותר עבור עובד עם מאפיינים זהים?). אם מוסיפים למודל כמה חיכוכים סבירים בשוק העבודה (חיכוכים שמאפשרים את המצב שבו פרימות שונות ישלמו שכר שונה לעובדים זהים), השינוי באופי של הפירמות במשק שפתיחות לסחר יכולה להביא יכול להסביר את החיבור בין מסחר בינלאומי ואי שיוויון בשכר. עבודות מהשנים האחרונות (ואפילו מהחודשים האחרונים) מצאו שהערוץ הזה יכול להסביר חלק לא טריוויאלי מהעליה באי שיוויון בשכר בעקבות הגלובליזציה. כאן למשל קבוצה מרשימה מאד של חוקרים עשו ניסיון מעניין בנושא. עדיין מוקדם להגיד מה ייצא מהענף – אולי בכלל עדיין נבט – הזה, אבל ההתחלה נראית בהחלט משכנעת ומעניינת. בין השאר, אחד היתרונות של ההסבר הזה הוא בכך שהוא יכול להסביר עובדה חשובה מאד בנוגע לגידול באי שיוויון: חלק משמעותי ממנו (מהגידול, לא רק מהאי-שיוויון) קורה בין עובדים שנראים כמעט זהים: אותה השכלה, אותו נסיון, אותה תעשייה, אותה עיר, אותו גיל, וכו'.

נשימה עמוקה וסיכום

אז – מה השורה התחתונה, ומה עושים עם כל זה? ההסתיגויות הרגילות בתוקף: המחקר בתחום עדיין קורה, וכל שורה תחתונה תהיה טנטטיבית. אבל בכל זאת, אחרי עשרים וכמה שנים, אפשר לקחת רגע צעד אחורה מכל המשוואות והטבלאות, ולחשוב על התמונה הגדולה (שהיא כמובן בעצמה רק פרט אחד מתמונה עוד יותר גדולה). כפי שאני מבין את הספרות, לגידול בסחר הבינלאומי הייתה השפעה לא טריוויאלית על פערי השכר הגדלים בעולם המפותח. סביר שגם בישראל. זה לא היה הגורם היחיד, ואני גם לא חושב שזה היה הגורם החשוב ביותר – אני כמעט בטוח שהגורם החשוב ביותר היה שינויים טכנלוגיים – אבל זה אחד הגורמים. כל דיון בנושא פתיחה לסחר צריך לקחת בחשבון את ההשפעה הזו של סחר בינלאומי.

אבל השאלה מה עושים עם הידע הזה פחות ברורה. אפשרות אחת היא לנסות לצמצם את הסחר בינלאומי של ישראל. לכאורה זו אפשרות סבירה: לוותר על רהיטים, פלאפונים, וביגוד זולים יותר, לוותר על חלק מהמשרות בהיי-טק, ולקבל התפלגות שכר יותר שיוויונית. אבל, כפי שאני רואה את זה, זו תהיה מדיניות צרת אופקים ומזיקה. אפילו אם נתעלם מהיתרונות העצומים שהמסחר הבינלאומי הביא לעובדים בחלקים העניים של העולם – הגלובליזציה הייתה אחד ממהלכי צמצום העוני הגדולים בהיסטוריה, אם לא הגדול שבהם – אי שיוויון בשכר הוא רק גורם אחד בתוך מה שבאמת חשוב למי שכמוני, סבור שאי שיוויון הוא נושא לגיטימי ואפילו חשוב לצעדי מדיניות. מה שבאמת חשוב זה אי שיוויון ברווחה. וזו הבחנה חשובה מאד. ראשית, מחקרים חדשים מראים שמשקי בית בעלי הכנסות נמוכות נהנים פי כמה יותר מאשר משקי בית עשירים מהוזלת סל הצריכה שהייבוא מאפשר. כלומר, ההשפעה הכוללת של הגלובליזציה, שלוקחת בחשבון לא רק את ההשפעה הדיפרנציאלית שלה על שכר, אלא גם את ההשפעה הדיפרנציאלית שלה על צריכה, מראה שכנראה שהיא דווקא כוח לצמצום פערים ברווחה הכלכלית. החשיבות של ערוץ הצריכה מתחזקת כשזוכרים שחלק ניכר מהאי שיוויון בהכנסות בישראל נובע לא רק מפערי שכר בין עובדים, אלא מפערים בין משפחות במספר המפרנסים יחסית למספר האנשים במשק הבית: הפער בין משק בית שבו מפרנס אחד תומך בשמונה נפשות ובין משק בית שבו שני מפרנסים תומכים בארבע נפשות מגמד את פערי השכר. (טוב, אני לא באמת יודע. אבל זה נראה לי הימור מושכל).

שנית – אם סופרים שקלים (תרגיל שונה מהותית מ"סופרים רווחה"), אין מחלוקת אמיתית על כך שבמדינה ברמת הפיתוח של ישראל פתיחה לסחר בינלאומי מגדילה את העוגה הכוללת במשק. פתיחה לסחר בתוספת רשת ביטחון רלוונטית בצורת תמיכה בהכנסה, הכשרות מקצועיות, וכו', זה מהלך טוב לאין שיעור מאשר סגירה לסחר. אני לא אומר שאין מה לדבר על המהלכים האלה – למה דווקא למי שנפגע מסחר ולא למי שסתם פוטר? אם הכשרות מקצועיות הן כל כך טובות, למה אנשים לא עושים אותם מרצונם ועל חשבונם? הכל סבבה, ועל הכל אפשר לדבר. אבל אם פערים מטרידים אותנו, ואם הקשר בין פערי שכר ופתיחות לסחר מטריד אותנו – בואו ננהל את השיחה הזו במקום את השיחה המיותרת והייתי אומר- אפילו המזיקה על הגבלות סחר.

 

נ.ב. כל זה היה רק על סחר במוצרים ושירותים. תהליך נלווה וקשור, אבל שונה מהותית הוא תנועות הון בינלאומיות. אני הרבה פחות משוכנע שליברלזציה מוחלטת של תנועות הון בינלאומיות היא דבר רצוי. להיפך. מיסוי ורגולציה של תנועות הון, בייחוד בטווח קצר, הוא דבר רצוי בעיני. אבל על כל זה -בפעם אחרת.

נ.נ.ב הבלוג יחזור עכשיו להתמקד בפוסטים קצרים ונשכניים יותר.

מודעות פרסומת

9 תגובות בנושא “גלובליזציה ופערים – מה נסגר, חלק ב'”

  1. סופר מעניין! תודה.
    לטעמי הנ.ב. הראשון אכן שווה רשומה – ומהר!… בייחוד רלוונטי למרכזים פיננסיים, ובייחוד דייחוד לאור זליגת ההשפעות על שווקי העבודה (בוגרי פיזיקה והנדסה בוול סטריט), או ההימור של ארה״ב והגרורה האם שלה, בריטניה, על השווקים והמועסקים בתחומי הפיננסים (ושיברו?).

    Liked by 1 person

  2. סתם רציתי להגיד שמפעם לפעם אני משתדל להשלים פערים ולקרוא את כל מה שהפסדתי בבלוג, ושאני נהנה מכל רגע, וממש שמח שהבלוג קיים!

    Liked by 1 person

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s