שטרסלר (כמעט לגמרי) צדק

(764 מילים)

כך שטרסלר בטור שעסק בין השאר במכסות ייבוא:

כל כלכלן זוטר יודע, שכאשר מאפשרים יבוא פטוּר ממכס של כמות קטנה, היחידים שנהנים מכך הם היבואנים שיקבלו "רווחי מכסה" גבוהים. המחירים בשוק לא יירדו, כי נקודת שיווי המשקל לא תשתנה. כל זה כתוב בספרי הלימוד של "תורת המחירים".

הדבר הראשון שיש לי להגיד הוא שזו עוד דוגמה לכך שלמרות ההאשמות הפופולאריות, הניתוח מקורסי המבוא לכלכלה דווקא כמעט ולא נוכח בדיון הציבורי. שטרסלר הוא היחיד (שמצאתי) שעושה בניתוח הזה שימוש בהקשר הנוכחי. הדבר השני שיש לי להגיד זה שמכסות ייבוא באמת יוצרות "רווחי מכסה" (quota rents בלעז), שילכו הישר לכיסי היבואנים. הדבר השלישי שיש לי להגיד זה שאם כבר בונים על הניתוח מספרי הלימוד, אז הטענה שהצרכנים כלל לא ירוויחו היא אולי נכונה, אבל כנראה לא לגמרי. ועכשיו – ההסבר המלא, עם גרפים והכל.

 

גרף ראשון – בלי מכסות

מה רואים בגרף הזה? קודם כל – הקווים הכחולים מתארים את שיווי המשקל במשק כאשר אין שום ייבוא. שיווי המשקל הזה מתקבל במפגש של ההיצע והביקוש בנקודה ב'. עקומת הביקוש יורדת משמאל לימין, כי ככל שהמחיר גבוה יותר, אנשים קונים פחות. זה לא בדיוק יפיל מישהו מהרגליים. קצת יותר מעניינת ההנחה שההיצע עולה עם המחיר. הרעיון הוא שזה ניתוח של מוצר חקלאי ספציפי. נניח (אם להשתמש בדוגמה של ירקות קפואים) שמדובר באפונה. בגלל שכל חקלאי מקבל החלטה איך לחלק את השטחים שלו (והעובדים שלו, והמים שלו, וכו') בין גידולים שונים, סביר שככל שמחיר האפונה יהיה גבוה יותר, יותר חקלאים יבחרו לגדל אפונה, ופחות יבחרו חיטה. לכן, ככל שמחיר האפונה גבוה יותר, ההיצע של האפונה יהיה גבוה יותר. ולסיכום – בשיווי המשקל המקומי, ללא ייבוא, המחיר גבוה יחסית, והכמות הנצרכת קטנה יחסית.

הקו האדום מתאר את ההיצע העולמי. בגלל שישראל מדינה קטנה יחסית, אפשר להניח שהקו הזה קרוב לשטוח לגמרי. כלומר, יש מחיר עולמי של אפונה, וישראלים יוכלו לייבא כל כמות שהיא במחיר הזה. מה שנקרא – היצע גמיש לחלוטין. שימו לב מה היה קורה אילו המשק היה פתוח לחלוטין לייבוא. נקודת שיווי המשקל הייתה נקודה א', שבה המחיר נמוך והכמות הנצרכת גבוהה, אבל גידולי האפונה המקומיים לא חייבים להיעלם לגמרי. יכול להיות שבמחיר הנמוך הזה עדיין יהיו חקלאים שיקדישו חלק מהשטח שלרשותם לאפונה. זה לא חייב להיות המצב – יכול להיות שהתעשייה המקומית תיעלם לגמרי, אבל יכול להיות גם שחלקה ישרוד. הכמות המיובאת, וזה חשוב לניתוח שעוד מעט יבוא, מסומנת בגרף בין שני הקווים המקווקוים. כל שאר הכמות – מייצור מקומי.

גרף שני – שיווי משקל עם מכסות ייבוא

מה קורה כאשר מאפשרים לייבא כמות מוגבלת? הדרך להבין את הגרף הזה היא ללכת על עקומת ההיצע משמאל לימין. בקצה השמאלי, כל עוד המחיר נמוך מהמחיר העולמי, עקומת ההיצע היא עקומת ההיצע המקומית הכחולה, כי אי אפשר לייבוא מהעולם כלום במחיר הזה, אבל יש מעט היצע מקומי. ברגע שמגיעים למחיר העולמי, עקומת ההיצע הופכת להיות עקומת ההיצע העולמי – כאשר המחיר הוא המחיר העולמי אפשר לייבא מהעולם. אבל אי אפשר לייבא כמות בלתי מוגבלת, אלא רק את הכמות הנקובה במכסות, ולכן, כאשר ממצים את המכסות, עקומת ההיצע חוזרת להיות עקומת ההיצע המקומית, רק עם תזוזה קלה ימינה. גודל התזוזה ימינה, כגודל המכסות. שיווי המשקל החדש הוא במחיר נמוך יותר מאשר במצב שבו הייבוא חסום לחלוטין, אבל גבוה יותר ממצב שבו הייבוא חופשי.

מדוע שטרסלר טוען שהמחיר לא ירד כלל? המחיר כן צפוי לרדת, אבל יכול להיות שההשפעה תהיה קטנה. אולי כי המכסות מאד קטנות כפי ששטרסלר טוען, אולי כי הביקוש המקומי מאד גמיש (כלומר, דרושה ירידת מחיר קטנה מאד כדי שהצרכנים המקומיים יקנו כמות גדולה יותר), אולי שניהם. בכל מקרה, זו שאלה כמותית. אז בזה שטרסלר קצת חותך פינה, אבל שטרסלר בהחלט צודק כשהוא מדבר על רווחי המכסה.

מה הם רווחי מכסה?

העיקרון פשוט מאד, והגרף פה הוא רק אופציונלי. בגלל שמחיר שיווי המשקל בשוק המקומי גבוה יותר מהמחיר העולמי, היבואן לוקח לכיס שלו את ההפרש. אם המחיר בשיווי המשקל עם המכסות הוא 10 ש"ח ליחידה, בעוד שהמחיר העולמי הוא 6 ש"ח ליחידה, אז היבואן מרוויח 4 ש"ח ליחידה, כלומר, בסך הכל 4*גודל המכסה שקלים. סתם צ'ופר מהממשלה. על כלום.

עכשיו, מעולם לא הסתרתי את תמיכתי בסחר חופשי. אבל אני עוד איכשהו יכול לחיות, במקרים מסוימים, עם זה שמכסים מעבירים משאבים מידי הצרכנים ומידי יצרנים בענף אחד, לידי יצרנים בענף אחר. זה כמעט תמיד רעיון גרוע, אבל ניחא. לפחות היצרן שמרוויח מהמכסים צריך לעשות משהו חיובי בשביל הרווח הזה. הוא לפחות צריך לייצר משהו שצרכנים מוכנים לשלם עבורו. רווחי מכסה לעומת זאת זה ליגה אחרת של שחיתות. מי שמרוויח מרווחי מכסה לוקח לכיסו כסף גם מהיצרנים המקומיים וגם מהצרכנים המקומיים, והוא לא צריך לעשות שום דבר חיובי בשביל זה, חוץ מאשר להיות בר המזל שמקבל לידיו את מכסות הייבוא.

אם רק סופרים נטל עודף, שהוא מדד לחוסר יעילות בהקצאת המקורות, מכסות ייבוא עדיפות על מצב שבו אין בכלל ייבוא. אבל, אם יורשה לי להוריד רגע את חלוק המעבדה שלי, אני מעדיף קצת יותר חוסר יעילות, ושלפחות שמי שמרוויח מהעיוות הוא מישהו שאשכרה מייצר משהו, על פני קצת פחות חוסר יעילות, וצ'ופרים לבעלי מכסות.

 

להכניס לתיקיית: מבוא א' כן רלוונטי למציאות