דו"ח העוני – פינת אין מצב

(552 מילים)

עדכון: מתברר שדו"ח העוני עצמו נוגע בסוגיה הזו בקצרה, וכיאה למחלקת מחקר במוסד ממשלתי, הוא מסכם אותה בלשון המקצועית ונטולת הפניות הבאה:

"מכאן ששיעורי העוני הכלכלי אמנם נמוכים יותר [במדינות עם מערכת רווחה מצומצמת] דווקא בגלל מערכת רווחה לא נדיבה במדינות אלה. הדלות של מדיניות הרווחה היא שדוחפת משפחות עניות לעבודה בשכר נמוך, בין היתר עקב חוסר הגינות, ציות נמוך לשכר המינימום ורמת התאגדות נמוכה וכו'." (עמ 26-27. ותודה להלל גרשוני על ההפניה). 

לא, לא מה שאתם חושבים.

קשה – מאד קשה – למצוא דברים שלא נאמרו עדיין על נתוני העוני. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז – הנה נתון אחד שאני פשוט לא מצליח להבין. זה לא לגמרי חדש. אורי כץ כתב על זה, ג'ון בראון(!) כתב על זה, ואפילו אני הזכרתי את זה כבר פעם בהערת אגב, אבל עכשיו אני רוצה להעביר את זה למרכז הבמה: שיעורי העוני ברוטו.

 

 

הקדמונת, ומיד לנתונים. הגרף הבא מציג את שיעורי העוני במדינות ה OECD בשנת 2012, האחרונה שיש לגביה נתונים זמינים (קנדה משום מה, מתמהמהת, ולכן השתמשתי עבורה בנתוני 2011). שני דברים חשובים:

1. אלו שיעורי העוני לפני תשלומי מיסים וקצבאות.
2. אלו המספרים רק עבור גילאי 18-65

המטרה של מבט בנתונים האלה היא לדעת באיזו מידה מוסדות השוק משפיעים על שיעורי העוני. כלומר, אנחנו בודקים כמה כסף יש לאנשים לפני שהממשלה ממסה אותם או נותנת להם קצבאות. בנוסף, כשמתמקדים בגילאי 18-65 מנטרלים במידה מסוימת את ההשפעות של הדמוגרפיה השונה בין מדינות. הנתון הזה מציג מה שמכונה אי שיוויון ב Market Outcomes, כלומר, האי שיוויון שמגיע מהשוק (על מוסדותיו, כולל למשל איגודי עובדים, חוקי עבודה, וכו').

חשוב לי להבהיר משהו: הנתון הזה מעניין וחשוב, אבל הוא לא משקף את רמת החיים של אף אחד. אם רוצים לדבר על חייהם של העניים, והקשיים שהם ניצבים מולם, אסור לנטרל השפעות דמוגרפיות, וצריך לקחת בחשבון מיסים והעברות, שלא לדבר על שירותים שהממשלה מספקת כמו חינוך ובריאות. מהרבה בחינות – עוני לאחר מיסים והעברות הוא יותר חשוב.  הנתון שאני מציג כאן מעניין רק כי הוא יכול לשפוך אור על המנגנונים שיוצרים את העוני היחסי.  ובכן:

מקור לנתונים: https://stats.oecd.org/Index.aspx?DataSetCode=IDD

 

לא רק שישראל במקום טוב באמצע, עם שיעור עוני נמוך מהממוצע, אלא שמבט בשיעורי העוני במדינות השונות הוא פשוט מדהים. ישראל, עם כל עובדי הקבלן, עם כל המגזר החרדי שמחפף בלימודי ליבה ושהגברים בו עובדים בשיעורים נמוכים למדי, עם כל המגזר הערבי, שכנ"ל רק לגבי נשים, עם שיעורי התאגדות נמוכים בכל קנה מידה, עם הג'ונגל הקפיטליסטי החזירי, עם ההפרטות, עם מערכת החינוך רווית הבעיות, עם כל זה – ועדיין המצב טוב יותר מצרפת, פינלנד, ובלגיה. עם כל זה, והמצב רק קצת יותר גרוע מדנמרק. אבל זה עוד כלום: צ'ילה, צ'ילה של מילטון פרידמן, במצב יותר טוב מנורווגיה ודנמרק(!). ושוויץ בכלל משאירה את שאר העולם הרחק מאחור.  הפערים בשיעורי העוני בין המדינות האלו מקבלים את הצורה שאנחנו מכירים ומבינים לא בגלל הבדלים בתוצאות השוק, לא בגלל שיש או אין בהן איגודי עובדים (לפחות לא השפעה בכיוון שמקובל לטעון לגביה), לא בגלל חוקי עבודה (אותה הערה), אלא בגלל הבדלים במיסוי והעברות.

מה?!

מה למדנו?

התגובה הראשונית שלי הייתה – אין מצב. יש בעיה בנתונים. עם יד על הלב, זה עדיין ההסבר המוביל שלי. חלק מהעניין (למרות שזה חלק קטן יחסית) הוא שהסקרים שעליהם הנתונים האלו מבוססים לא כוללים נתונים על העשירים ביותר – מאית האחוזון העליון למשל. לכן, הבדלים בין הסטרטוספרה הכלכלית של שוודיה וישראל לא נראים כאן. אבל אם זה כל מה שהנתונים האלו מפספסים, אז הממצאים עדיין מדהימים.

הסבר אפשרי אחר הוא כמובן האפשרות שיש טרייד אוף. אולי מערכת רווחה נדיבה, שמקלה על העוני, מחלישה את התמריצים לחלץ את עצמך מהעוני. כן, לחלק מהקוראים פוקע עכשיו וריד בצוואר. אבל זו אפשרות שצריך לקחת בחשבון, ונראה שהנתונים דווקא מסתדרים איתה. זה כמובן לא אומר שמערכת רווחה נדיבה זה דבר לא רצוי! בהחלט אפשר לטעון, ואני מאמין בכך במידה רבה, שעדיף כך. אבל זה כן שיקול שיכול להדריך אותנו בשאלה איפה למקד מאמצים, איך לתכנן את מערכת הרווחה, ומה באמת גורם לעוני.

 

אבל אני עדיין חושב על הנושא. מוזר מאד כל הסיפור.