מסחר בינלאומי – הטווח הקצר

(950 מילים)

מסכת הטיעונים הסטנדרטית לטובת סחר בינלאומי חופשי נשענת, באופן גורף מאד, על ניתוח של הטווח הארוך. האם זה חור ענק בטיעון? האם המסקנות משתנות, או אפילו מתהפכות, אם לוקחים ברצינות את השיקולים של הטווח הקצר?

מאז שכתבתי על היתרונות של סחר חופשי, ועל חוסר הביסוס של חלק ניכר מהחששות בנושא, אני מבטיח לעצמי לכתוב פוסט שמפרט גם את שיקולי הטווח הקצר. זה נושא מסובך וטכני, ואני דחיין ידוע, אבל עד שיהיה פוסט שלם בנושא, אני רוצה לעסוק בקצרה בשאלה מאד חשובה: האם בכלל צריך ניתוח נפרד עבור הטווח הקצר? מהו בכלל הטווח הקצר?

מהו הטווח הקצר במסחר בינלאומי?

יש שני מועמדים עיקריים לכתר הטווח הקצר:

1. הזמן שייקח לשוק העבודה להתארגן מחדש, כלומר – הזמן שייקח לכל מי שאיבד את מקום העבודה שלו למצוא מקום עבודה אחר.
2. הזמן שייקח למערכת המחירים להתארגן מחדש, כלומר – הזמן שייקח עד ששער החליפין יתאים את עצמו כך שסך ערך הייבוא יהיה שווה בקירוב לסך ערך הייצוא.

האפשרות הראשונה אינטואיטיבית, עוסקת באופן ישיר בנושא חשוב – אבטלה, בעלת השלכות מדיניות ברורות, ו… היא כמעט לחלוטין לא מועילה לדיון על סחר בינלאומי.

הסיבה שאני חושב שהגדרה מספר 1 לא מועילה לדיון הזה היא לא שההגדרה הזו לא חשובה, אלא זה שהיא חשובה מדי. כל שינוי כלכלי לכל כיוון יגרום לאנשים לאבד מקומות עבודה. כל רפורמה משמאל או מימין, כל קיצוץ או הרחבה של תקציב הממשלה, כל מכס שיבוטל וכל מכס חדש שיאכף, כל טכנולוגיה חדשה, כל פעם שאנשים מתלהבים ממוצר חדש או מתעייפים ממוצר ישן (מי אמר קרוקס?), כל אלו יגרמו לאובדן מקומות עבודה ולסבל אמיתי מאד בטווח הקצר. הטווח הזה הוא שיקול כשחושבים על כל נושא כלכלי, גם על רפורמות במדיניות הסחר הבינלאומי, והוא סיבה טובה לתמוך ברשת ביטחון. אבל מה ההגדרה הזו מלמדת אותנו ספציפית על מדיניות הסחר הבינלאומי? זה שלוקח זמן למצוא מקום עבודה אומר להסיר מכסים או להוסיף מכסים? לסבסד ייצוא או לא? זה מחזק את הטענה שייבוא גורם לאבטלה או מחליש אותה? עד כמה ההבנה שלוקח זמן למצוא מקום עבודה חדש, חשובה ככל שתהיה, משפרת את ההבנה שלנו בנושאי סחר? לדעתי – מעט מאד. אבל יש גם את הגדרה מספר 2.

מה זה הסינית הזאת בהגדרה מספר 2? 

הבה נחתוך בבולשיט – מתוך אלפי המילים שכתבתי בהסבר על מסחר בינלאומי אנשים זוכרים בעיקר גרף אחד. לימדתי מסחר בינלאומי במשך ארבעה סימסטרים, וקל לראות שהגרף הזה יוצר אצל הקורא/סטודנט את מה שפסיכולגים מכנים The a-ha! moment. הייבוא הוא התמורה לייצוא. איך לא חשבתי על זה קודם? כל שאר הדברים בפוסט נובעים מההבנה הזו, או שהם פשוט הרבה פחות חשובים. הנה הגרף עם הנתונים עבור ישראל בעשורים האחרונים, למי שפספס:

אלא שהשיוויון בין ייבוא לייצוא לא חייב להתקיים בכל רגע, והחריגות האלה מהשיוויון בהחלט יכולות להציג שיקולים חדשים, חשובים, וספציפיים לנושא הסחר הבינלאומי. אלו שיקולים שבאמת משפרים את ההבנה שלנו בנושא – אי אפשר בכלל לדבר על הפעולות של בנק ישראל בשוק המט"ח, למשל, בלי להבין אותם. אז עכשיו אפשר להסביר את ההגדרה השניה, זו שיותר רלוונטית לדיון. שער החליפין הריאלי הוא זה שמביא לשיוויון בין הייצוא לייבוא (וזה יהיה הנושא המרכזי של הפוסט על הטווח הקצר, בלי נדר). כל עוד השיוויון הזה לא מתקיים, שיקולי הטווח הארוך אינם שלמים, ולפעמים מטעים ממש. אבל בגלל שלשער החליפין הריאלי לוקח זמן להתאים את עצמו, יכול להיות שייקח זמן בין גידול משמעותי בייבוא וגידול דומה בייצוא. עד שהם משתווים – אנחנו בעולם של הטווח הקצר.

עכשיו הרגע לגשת לנתונים ולשאול: האם זהו פן חשוב של המציאות? האם במציאות אכן נוצרים פערים גדולים בין היבוא והייצוא? האם יש טעם להשקיע זמן ומאמץ בניסיון להבין מה יכול לגרום לפערים בין הייבוא והייצוא, ולמה הפערים האלו גורמים? אם התשובה היא לא – אז שיקולי הטווח הקצר הם מאד משניים. אבל אם התשובה היא כן – אז הם יכולים להיות שיקולים חשובים.

התשובה – בהמון המון גרפים, עם כל מדינות ה OECD, ומעט מילים.

בדרך כלל לא

גם אם הייבוא והייצוא לא זהים ממש, הם מאד קרובים, ונעים במתאם קרוב למושלם:

 

לפעמים כן, אבל עדיין לא ברור שזה מעניין, ויותר מאשר בעיות במדידה

קודם כל, ידוע לנו בודאות שיש בעיות במדידה, כי כאשר סוכמים את הייבוא בכל העולם, ואת הייצוא בכל העולם, מתברר שהעולם מייבא יותר ממה שהוא מייצא. זה כמובן בלתי אפשרי. לכן, קבוצת המדינות הבאה, שבה יש פערים לא טריויאלים אבל לא מאד גדולים בין הייבוא לייצוא, גורמת לדריכות מסוימת, אבל עוד לא ברור שזה סיפור חשוב.

אבל אז מגיעה הקבוצה השלישית וצועקת עלינו – צריך ללמוד את הנושא הזה!

הקטע בקבוצה השלישית של המדינות הוא לא רק שהן סוטות משמעותית משיוויון בין הייבוא והייצוא, ולעיתים לאורך זמן, אלא שאלו מדינות מאד מסוימות. זו רשימה שפשוט מתחננת לתיאוריה כלכלית שתקשר בין הפער הגדול בין הייבוא והייצוא שלהן ובין אלמנטים כלכליים אצלן. נוורבגיה – משהו עם הגז? אין איזה מחלה הולנדית שקשורה לסיפור? אירלנד – בירת הרפורמות של אירופה, אם לא של העולם כולו? ארה"ב (שהיא הגרף נטול העיצוב והכותרת) – מדפיסה את המטבע של העולם, הדולר. וכמובן – יוון… נדמה לי שגם הם היו בכותרות לאחרונה, לא?

אז מה אני בעצם אומר? 

רוב המדינות המפותחות, רוב הזמן, מקיימות שיוויון, או כמעט שיוויון בין הייבוא והייצוא שלהן. כל עוד המצב הזה נשמר, וזה בהחלט המצב בישראל כבר כמה עשורים, טיעונים של הטווח הארוך יכולים וצריכים להיות בקדמת הבמה. בגלל זה אני עומד לגמרי מאחורי הפוסט שכתבתי בנושא: כדי לנתח את המדיניות הרצויה לישראל בנושאים כמו מכסים, סובסידיות לייצוא, וכו', טיעונים של הטווח הארוך, כלומר – טיעונים שמניחים שיוויון בין הייבוא לייצוא, הם הכלים הרלוונטיים. אבל, זה לא אומר שאף פעם אין משמעות לשיקולי טווח קצר.

אנחנו יודעים שיש מקום לשיקולי טווח קצר כי יש מדינות שבהן יש פער לא זניח בין הייבוא והייצוא. בחלקן נראה שהוא לא כל כך חשוב, או שיטתי. אבל יש מדינות  שבהן יש פער משמעותי, שנמשך לאורך זמן, והכי חשוב – לא נראה שזו רשימה מקרית של מדינות. יש שם משהו שדורש הסבר. בגלל זה יש ענף שלם בכלכלה – מקרו בינלאומי, שעוסק בעיקר בחריגות האלו. מה גורם להן? למה הן גורמות? מהי המדיניות שנובעת מהתשובות לשאלות האלו? וכו'. בלי נדר – אכתוב מתישהו פוסט היכרות על מה התחום הזה מנסה לעשות, ועד כמה הוא מצליח.