פינת התגובה המהירה – מרכז אדוה ופריון

(1036 מילים)

דו"ח חדש של מרכז אדוה מספק קריאה מעניינת, כרגיל. תמיד שווה לקרוא את הדו"חות שלהם: ככל שהם לא מושלמים, ההצגה שלהם בתקשורת בדרך כלל לא מוצלחת, וכמעט תמיד יש בהם גם דברים ששווה לדעת. בכל מקרה, בדו"ח החדש, לצד דברים שקל להסכים איתם (למשל בנוגע להשפעות של עובדים זרים על הכלכלה הישראלית, וקצת על הפלסטינאית), יש כמה דברים לא כל כך ברורים. בעיקר, אחת הטענות המרכזיות בדו"ח, וזו שזכתה להכי הרבה חשיפה תקשורתית (נדמה לי לפחות שכך) היא הטענה שהפריון הנמוך בישראל נובע, סיבתית, מהשכר הנמוך. על פניה זו טענה משונה. אני מבין איך פריון נמוך גורם לשכר נמוך: אף מעסיק לא יישלם לעובד יותר מהערך שהעובד מייצר. אבל איך שכר נמוך גורם, סיבתית, לפריון נמוך? אלא שבקריאה קרובה יותר של הדו"ח, מתברר שהטיעון הוא טיעון בין-דורי:

עובדים ועובדות "זולים" אינם יכולים  להשקיע בשדרוג היכולות של עצמם וגם לא באלה של ילדיהם, ובוודאי כאשר המדיניות התקציבית של ממשלות ישראל מבוססת על העברה של חלק גדול נטל המימון של השירותים החברתיים מהממשלה אל משקי הבית. כל אלה מבטיחים פריון נמוך – ואולי אף נמוך יותר גם בדור הבא.

על פניו הטיעון סביר, אבל עד כמה הוא משכנע?

 

כשאדוה הסתמכו על עומר מואב

ככל שאני מצליח להבין את הטיעון, לכותבי הדו"ח יושב בראש סוג של מודל גלאור-מואב (כן, מואב הזה. מעניין האם באדוה מודעים לאירוניה) או מודל גלאור-זעירא של צבירת הון אנושי בעולם עם שווקי אשראי לא משוכללים. במודלים מהסוג הזה, כשלהורים אין כסף משל עצמם, ואין להם אפשרות לקבל הלוואות, ילדים מוכשרים להורים עניים לא יצליחו להשקיע מספיק בהון האנושי שלהם, וכתוצאה – השכר הנמוך בדור הזה יביא לפריון נמוך בדור הבא. כלשעצמו, זה טיעון סביר מאד. אבל לא השתכנעתי מהיישום שלו בהקשר הנוכחי, משתי סיבות:

1. הפריון הנמוך הנוכחי בישראל צריך, לפי המודל הזה, להיות תוצאה של שכר נמוך לפני דור או יותר. עכשיו, קשה לכמת בדיוק כמה זה "דור", אבל אפשר להניח שרוב העובדים בישראל כיום רכשו את רוב ההון האנושי שלהם לפני שנת 2002, כלומר – לפני הירידה המשמעותית בחלקה של הממשלה במימון חינוך או בריאות, שהם ההוצאות הממשלתיות שמקובל לקשר לצבירת הון אנושי. מה גם שבקרב העובדים הצעירים יותר, שאולי היו חשופים יותר למגמות האלו, יש חלק משמעותי שעובד דווקא בהיי-טק, ושם הפריון דווקא גבוה. כך שקשה לי לראות איך ירידה בחלקה של הממשלה בחינוך ובריאות, שהחלה בעיקר בעשור וקצת האחרונים, היא זו שמסבירה את הפריון הנמוך בישראל כיום. למען ההגינות יש לציין שמרכז אדוה מסמנים את קו פרשת המים בשנת 1985 – תכנית הייצוב של המשק –  ואין ספק ששנת 1985 הייתה קו פרשת מים בהיסטוריה הכלכלית של הישראל. אבל כל מדד סביר להשקעה בהון אנושי  – למשל שיעור מסיימי תיכון, ועוד יותר מזה, שיעור בעלי תואר אקדמי – עלה דרמטית מאז שנת 1985. כך ששוב, קשה לי לראות איך זה ההסבר לפריון הנמוך בישראל כיום.
2. כאן כבר צריך להכינס לדקויות של המודל, אבל בגדול, צריך להפריד בין שתי טענות שונות:
   1. כשלהורים אין כסף, אבסולוטית, אז ההשקעה בהון האנושי של הדור הבא נפגעת. זה בוודאי לא המצב בישראל בעשורים האחרונים. ההכנסה האבסולוטית של כל עשירוני ההכנסה עלתה משמעותית בעשורים האחרונים, וגם ההשקעה הממשלית האבסולוטית (להבדיל מחלקה של הממשלה) עלתה משמעותית בעשורים האחרונים. כך שזה לא יכול להיות ההסבר לפריון הנמוך.
   2. האי שיוויון משחק תפקיד: אם העלות של השקעה בהון אנושי נקבעת, לפחות חלקית, לפי הביקוש של משקי הבית העשירים יותר, אז משקי הבית העניים יתקשו להשקיע אופטימלית בהון האנושי של ילדיהם, אפילו אם יש להם, אבסולוטית, יותר כסף מאשר הדור הקודם. שוב, זה פשוט לא המצב בישראל. העלות הישירה של רכישת השכלה תיכונית או על תיכונית לא עלתה משמעותית, והיא עדיין נמוכה מאד. כמעט כל העלות של רכישת השכלה על תיכונית כיום היא העלות האלטרנטיבית של אובדן שנות עבודה. העלות האלטרנטיבית הזו אכן עלתה, אבל במודלים מהסוג הזה זה תהליך שלא יכול, כמעט בהגדרה, לפגוע ברכישת השכלה אופטימלית. חוץ מזה, כאמור, יש גידול דרמטי במספר העובדים שרוכשים השכלה על תיכונית. אפשר אולי להתווכח על הערך של ההשכלה הזו, אבל אי אפשר לטעון שעובדים נמנעים מלרכוש אותה בגלל שהיא יקרה מדי.

איפה הכסף?

את החלק הזה בדו"ח פשוט לא הבנתי. אדוה מציגים את הנתונים המעניינים על חלוקת ההכנסה הלאומית בישראל בין העובדים ובין ה"מעסיקים". אני לא משתגע על השימוש במונח "מעסיקים" בהקשר הזה, ומעדיף את "הון" הישן והטוב. הסיבה היא שרוב ההון מוחזק בקרנות הפנסיה (או מכשירים דומים) של העובדים, ולכן רוב ההכנסות ממנו הולכות לכיסים של עובדים, ולא לכיסים של "מעסיקים". אבל זה לפעם אחרת. מה שהותיר אותי מגרד בפדחת הייתה העובדה הבאה: לפי הנתונים שאדוה מציגים, חלקם של העובדים ירד בין שנת 2000 לשנת 2015 בלא פחות משמונה נקודות אחוז, מ 65% מכלל ההכנסה הלאומית עד ל 57%. זו ירידה לא פחות ממדהימה. לעומת זאת, חלקם של ה"מעסיקים" עלה רק בשתי נקודות אחוז, מ 15% ל 17%. הנה הגרף:

אם חלקם של העובדים ירד בשמונה נקודות אחוז, וחלקם של המעסיקים עלה רק בשתי נקודות אחוז, כדברי יאיר לפיד – איפה הכסף?

אפשרות אחת היא מיסים, או ליתר דיוק "מיסים נטו על ייצור מקומי וייבוא". אלא מאי? מסתבר שכאשר מתייחסים אל החלק של המיסים נטו בהכנסה, לא רק שהתמונה לא מתבהרת, היא הופכת עמומה יותר! הנה הטבלה של אדוה:

חלקם של המיסים נטו ירד בנקודת אחוז! אז בואו נגיד שנקודת אחוז אחת של עלייה בחלקם של ה"מעסיקים" מגיעה מהירידה בחלקם של המיסים. נגיד גם שנקודת אחוז נוספת הגיעה מירידה בחלקם של העובדים. לאן נעלמו עוד שבע נקודות אחוז – סכום עצום! – מחלקם העובדים?

ההסבר בהערת השוליים לטבלה כנראה חשוב: החלקים לא מסתכמים ל100% בגלל שהם לא כוללים הכנסות מדירות בבעלות והכנסות מרכוש ויזמות בחו"ל. הייתי מסתפק בהערת השוליים הזו אילו כל הנתונים היו נראים כמו שנת 2000 – סכימה של החלקים נותנת 98%, אז אפשר להתעלם לרגע משני האחוזים הנעלמים. אבל עד שנת 2015 החלקים כבר מתסכמים רק ל 91%. לא רק שעשירית מההכנסה הלאומית מוחבאת בהערת שוליים – אלא שנראה שכל האקשן הוא שם. כמעט כל הירידה בחלקם של העובדים הלכה לא לכיסים של ה"מעסיקים" אלא להערת השוליים.

ההימור שלי הוא שהאקשן הוא בהכנסות מדירות בבעלות. עכשיו, אמנם בעלות על דירות בכלל, והכנסה מדירות בבעלות בפרט, היא בלתי שיוויונית (לבעלי הכנסה גבוהה יותר יש יותר דירות, יותר יקרות), אבל אפשר להניח שהרוב המוחץ של הדירות בישראל מוחזקות על ידי עובדים (במובן של אנשים שרוב הכנסתם מגיעה מעבודה, ולא מבעלות על הון). אם זה המצב, אז חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית דווקא נשאר פחות או יותר קבוע. כמובן – זה יכול להעיד על גידול באי שיוויון בקרב עובדים, בין עובדים עשירים ועובדים עניים, אבל זה כבר נושא נפרד. בכל הנוגע לחלוקת ההכנסה הלאומית בין עובדים ו"מעסיקים", לא הצלחתי להגיע למסקנות מיוחדות מהנתונים שאדוה מדווחים.

אבל קראו את כל הדו"ח. הוא מעניין.