זאת שהצליחה

(1,150 מילים)

למה בכלל להקשיב לכלכלנים אם התחזיות שלהם פשוט לא מתגשמות?

השאלה הזו תמיד הייתה פופולארית, ואיך לומר, המשבר העולמי האחרון לא בדיוק פגע בפופולאריות של השאלה הזו. בצדק. זו שאלה לגיטימית, ואפילו חשובה, וכלכלנים, בייחוד כאלה שרוצים שיקשיבו להם (אם כי לא רק הם) צריכים לחשוב טוב מה התשובה שלהם לשאלה הזו.

יש כל מיני דרכים לחשוב על הנושא, אבל לב העניין הוא בעיני ההבדל בין שתי מילים לועזיות שלמרבה הבלבול מתרגמות לאותה המילה בעברית: forecast לעומת prediction. שתיהן מתורגמות בעברית למילה "תחזית", אבל יש הבדל ביניהן. ההבדל הזה הוא ההבדל בין לנחש את העתיד ובין להבין קשרים סיבתיים. להגיד שא' יגרום לב' – זו פרדיקציה. להגיד שב' יקרה זה forecast. כלכלנים לא טובים בכלל ב forecast. יש להם כמה הצלחות ב predictions. וכדי להבין טוב יותר על מה אני מדבר, תזכורת משנה א' בכלכלה: סיפורה של אחת התחזיות הכלכליות המפורסמות ביותר שאכן התגשמו – תנו כפיים לרוברט סולו ולצמיחה הכלכלית של בריה"מ.

[עדכון: בתגובות, אביב שכנע אותי עם הצעת התרגום הבאה: forecast=תחזית, לעומת זאת prediction=ניבוי.]

סולו בלי גרפים

אם את רוצה לקרוא יותר ספרים יש רק שתי דרכים לעשות את זה: להקדיש יותר שעות לקריאה, או לקרוא יותר מהר. פשוט, לא? ובאופן יותר כללי, כדי להגדיל את הכמות של תוצרת מסוימת (ספרים שקראת, מטלות שסיימת) אפשר  להגדיל את כמות התשומות שמוקדשות לעניין – למשל כמות השעות שמוקדשות לקריאה, או שאפשר להגדיל את היעילות של השימוש בתשומות הקיימות – לקרוא יותר מהר.

כן, הכל נשמע מובן מאליו אחרי שמישהו אחר ניסח את זה, אבל רוברט סולו קיבל פרס נובל בכלכלה, בין השאר, על הניסוח של הטאוטולוגיה הבאה: סך צמיחת התוצר שווה לגידול בכמות התשומות (יותר עובדים, יותר מכונות, וכו'), בתוספת הגידול ביעילות של השימוש בתשומות הקיימות.

או.קיי. אני כמובן מגזים. יש לנושא הזה לא מעט היבטים טכנים לא טריויאליים, בעיקר – איך נכון לחשוב על הגידול בתשומות כאשר יש יותר מסוג אחד של תשומות: מהו ה"גידול בתשומות" כאשר כמות העובדים גדלה ב 20%, כמות המכונות ב 13%, וכמות המבנים קטנה ב 11%? אבל לב העניין, שלימים יכונה "חשבונאות צמיחה", היה לחלק את הגידול בתוצר לשני חלקים: זה שנובע מהגידול בתשומות וזה שנובע מהשיפור ביעילות של השימוש בתשומות האלו. בפרויקט מחקרי מפורסם מאד משנות החמישים, סולו מצא שכמעט כל הצמיחה בארה"ב, בערך 80%, מוסבר על ידי הגידול ביעילות בשימוש בתשומות, ורק 20% מוסבר על ידי גידול בתשומות עצמן. והשאלה הנשאלת היא כמובן – למי אכפת?

או, אז טוב שאתם שואלים. אכפת לנו גם כי פעם היה מקובל לחשוב שהצבר הון הוא ליבו הפועם של הקפיטליזם, ומאז סולו ברור לנו שצבירה של הון היא חלק משני ביותר בתהליך הצמיחה המודרני. אבל אכפת לנו בעיקר כי יש הבדל עקרוני בין שני סוגי המקורות לצמיחה. צמיחה שנובעת מגידול בתשומות פגיעה באופן כמעט בלתי נמנע למה שנקרא תפוקה שולית פוחתת. כאשר עושים שימוש ביותר ויותר מכונות, או יותר ויותר עובדים, כל תוספת כזו של תשומות מביאה לגידול הולך וקטן בתוצר: הטרקטר הראשון יגדיל את התפוקה הרבה יותר מאשר הטרקטור החמישים. לכן, לאורך זמן, צמיחה שנובעת מגידול בתשומות תלך ותאט, ובסוף, תחת הנחות מסוימות שלא ניכנס אליהן כרגע, אפילו תיעצר. לעומת זאת, אין גבול עקרוני לשיפור ביעילות, ושיפור ביעילות לא פגיע ל"תפוקה שולית פוחתת". התוצאה של סולו, לכן, לא הייתה מפתיעה. אילו הצמיחה בארה"ב הייתה מבוססת בעיקר על גידול בתשומות, היא הייתה צריכה להאט או אפילו להיעצר כבר מזמן. ועכשיו בואו נדבר על הפרדיקציה שהצליחה.

געגועי לסטאלין

היום קשה להאמין, אבל בשנות החמישים והשישים, בריה"מ, והגוש מזרחי באופן כללי צמחו מהר. מאד. בפרט – יותר מהר מארה"ב. מי שפשוט השליך את קצב הצמיחה של הדוב הרוסי לעתיד הגיע למסקנה שבריה"מ תדביק, ותעקוף את ארה"ב במדדים הסטנדרטיים כמו תמ"ג ותמ"ג לנפש מתישהו בשנות השמונים או התשעים. התמונה הזו, למשל, לקוחה מהמהדורה של שנת 1961 של ספר הלימוד שכתב גדול כלכלני המאה העשרים, פול סמואלסון:

אלא מאי? כלכלנים שבחנו מקרוב את הנתונים על צמיחה בבריה"מ, למרות שפע של קשיים טכניים (שנובעים מהיעדרה של מערכת מחירים), וכמה בעיות אמינות, הגיעו למסקנה שכמעט כל הצמיחה המרשימה בתוצר של בריה"מ הגיעה מגידול בתשומות – הכנסת יותר אנשים, ונשים, למעגל העבודה, ובעיקר, שיעורי השקעה עצומים שהופנו לצבירת הון משמעותית – עוד ועוד מכונות, עוד ועוד מפעלים. מעט מאד מהצמיחה הסובייטית הגיע משיפור ביעילות. עכשיו, מי שלקח ברצינות את הנתונים האלה, והבין אותם בתוך המסגרת המושגית של חשבונאות הצמיחה של סולו, הגיע למסקנה שככה זה לא יכול להימשך. וזו, כאן בדיוק, התחזית שהצליחה. עוד לפני שהמעצמה הסובייטית התפוררה, קצב הצמיחה בה, ובגוש המזרחי בכלל, האט משמעותית. רוברט סולו FTW! למתעניינים, ספר הלימוד של מבוא לכלכלה -מאקרו של יורם מישר מספר את הסיפור הזה עם קצת יותר פרטים.

וזה רגע טוב לעצור ולחשוב מה אפשר או אי אפשר היה לחזות בנוגע לצמיחה בבריה"מ בעזרת מודלים כלכליים. הבנה כלכלית טובה יותר של מנגנונים, בתוספת נתונים רלוונטיים, שמתפרשים במסגרת של מודל כלכלי, עזרה לאנשים להגיע למסקנה שאי אפשר להשליך מהצמיחה המהירה של בריה"מ בעבר בנוגע לקצב הצמיחה העתידית שלה. הצמיחה בבריה"מ הייתה מבוססת על גידול בתשומות, וככזו היא הייתה צפויה להאט, ולבסוף להיעצר. אבל מה שלא פחות חשוב מלהבין מה כן הייתה התחזית של חשבונאות הצמיחה הזו בנוגע לבריה"מ הוא להבין מה לא הייתה התחזית כאן: אף אחד לא יכול היה לחזות, או לפחות לא בהתבסס על מודלים של צמיחה, האם למשל בריה"מ תשנה את המדיניות שלה, ותתחיל להשקיע יותר במחקר ופיתוח למשל במקום בעוד ועוד מפעלים, או איך תשפיע עליה המלחמה באפגניסטן. אין כאן תחזית פשוטה שקצב הצמיחה בבריה"מ בהכרח ייאט. תחזית כזו היא לא כלכלה, אלא כדורי בדולח. יש פה הבנה של מנגנונים כלכליים. באנלוגיה לרפואה – רופא טוב יכול להגיד לך שאם תמשיך לעשן אתה עלול לפתח מחלות לב. הוא לא יכול להגיד לך האם אתה עומד להפסיק לעשן או לא.

פוקס חד פעמי?

אחד הדברים המעניינים בנוגע לתחזית של חשבונאות הצמיחה בנוגע לבריה"מ הוא שהיא לא הייתה חד פעמית. בשנת 1994, כלכלן צעיר בשם פול קרוגמן, שלמרות שלא היה מוכר עדיין לציבור הרחב, כבר החל לבסס את עצמו ככוכב על אקדמי, פרסם חיבור קצר בפוריין אפיירס. בחיבור הזה הוא טען שהצמיחה הפנטסטית של ה"נמרים האסייאתיים" (הונג-קונג, דרום קוריאה, טאייואן, וסינגפור), ובמידה מסוימת-למרות-שזה-יותר-מורכב גם סין ואפילו יפן, היא שידור חוזר של הצמיחה הסובייטית: בהתבסס על מיטב המחקר הזמין בנושא (המאמר הזה נחשב היום כבר לחצי קלאסיקה, ויש בו את משפט הפתיחה הטוב ביותר של מאמר בכלכלה אי פעם), לפחות בכל הנוגע לנמרים האסיאתיים, כמעט כל הצמיחה הגיעה מגידול בתשומות, וכמעט כלום הגיע מגידול ביעילות. צמיחה כזו דינה להאט. הפאניקה מזה שארה"ב תהפוך להיות מדינת לווין קטנה בעולם כלכלי שיישלט על ידי הכוחות העולים באסיה  – פאניקה אופנתית בשנות השמונים והתשעים – מוגזמת. אחרי ההסבר על הקשיים שיש עם חישובים על מקורות הצמיחה הסינית, קרוגמן הדגיש שוב שצמיחה שמבוססת במידה משמעותית על גידול בתשומות צפויה להאט:

Even a modest slowing in China's growth will change the geopolitical outlook substantially. The World Bank estimates that the Chinese economy is currently about 40 percent as large as that of the United States… If China can continue to grow at 10 percent annually, by the year 2010 its economy will be a third larger than ours. But if Chinese growth is only a more realistic 7 percent, it's GDP will be only 82 percent that of the United States. There will still be a substantial shift of the world economic center of gravity, but it will be far less drastic than many people now imagine.

אז מה נגמר עם התחזית הזאת?

בנתונים העדכניים ביותר, בשנת 2013 התמ"ג הסיני היה עדיין רק 55% מהתמ"ג האמריקאי. הצמיחה הסינית, עדיין מרשימה בכל קנה מידה, האטה. לאחרונה יותר ויותר אנשים מדברים על ערי הרפאים, ובועות נדל"ן בסין, וממש בשבועות  האחרונים אנחנו מתבשרים על נפילות בבורסה של בייג'ינג. הצבר הון, וגידול בכמות העובדים (שעברו מהכפרים לערים) פגיעים מאד לתפוקה שולית פוחתת, וצמיחה שמבוססת עליהם צפויה להאט. מצד שני, אצל הנמרים האסיאתיים מה שקרה מאז החיבור של קרוגמן הוא דווקא משבר פיננסי מפורסם לקראת סוף שנות התשעים, ששינה לא מעט מהמדיניות שלהן, וכיום הן בהחלט מדיניות רוויות בחדשנות, ולא רק בהצבר הון. הצמיחה בהן יציבה יחסית, גם אם היא לא בקצב המטורף של פעם.

אז, האם כלכלנים ידעו מראש מה יקרה בסין ובנמרים האסיאתיים? לא ממש. האם ההבנה הכלכלית שמבוססת על מודלים של צמיחה, ונתונים רלוונטיים סייעה להבנה טובה יותר של המציאות בסין ובנמרים האסיאתיים? לדעתי – בהחלט כן. אבל בין אם אתם מסכימים ובין אם לא – חשוב להבין את ההבחנה בין היכולת לחזות את העתיד, ובין היכולת להבין מנגנונים כלכליים. ההמלצה שלי: היו חשדניים מאד כשכלכלנים אומרים לכם מה צפוי לקרות, וכשהם עושים את זה – הזכירו להם את 316 הכשלונות האחרונים. אבל להזכיר את 316 המקרים האלה זה טיעון די חלש כשמדברים על ההבנה של קשרים סיבתיים. וכאן, לפחות לפעמים, יש סיבה להקשיב.