שטרסלר עושה ניימ-דרופינג

נחמיה שטרסלר, לא תאמינו, חושב שאסור להגדיל את הגירעון. סבבה. יש סיבות טובות לא להגדיל גירעון. אבל שטרסלר אומר יותר מזה, ועל ה"יותר מזה" אני רוצה לדבר. שטרסלר לא רק מתנגד לגירעון כיוון שמשמעות הדבר היא להטיל עול על הדורות הבאים. לא, לא.  הוא קובע ש –

"לתת "בוסט" למשק באמצעות גירעון גדול, זו גישה מיושנת ולא נכונה. היא מסתמכת על המודל הקיינסיאני שתוקפו פג מזמן. הוא נכתב לפני 79 שנים, על רקע השפל העולמי הגדול, כאשר המשק העולמי היה סגור ותנועות ההון מעטות".

ואם פג תוקפו של קיינס, עם מי נשארנו? רוברט בארו ומהפכת הציפיות הרציונלאיות. כך שטרסלר:

"התיאוריה המקרו-כלכלית הנכונה להיום היא זו שמייצג פרופ' רוברט בארו: "מודל הציפיות הרציונליות". זו תיאוריה שמוכיחה היטב מדוע אסור להעלות גירעון."

שתי טענות יש פה, ולפחות מילה לועזית אחת מיותרת (בוסט?! אין מילה יותר טובה?). אחת שקיינס כבר לא רלוונטי, ושניה שמודל הציפיות הרציונליות מוכיח שאסור להעלות גירעון. אז, פרה פרה.

האם קיינס לא רלוונטי יותר?

בואו נתחיל בשורה התחתונה. כשרוצים לבדוק מה המצב של תיאוריות מסוימות, למשל "המודל הקיינסיאני",  בקרב הקהילה האקדמית, כדאי להתחיל את החיפוש בסקר הכלכלנים של IGM. הסקר שואל את מצעד הסלבריטים של האקדמיה האמריקאית כל מיני שאלות בנושאים אקטואליים. המשיבים בסקר הם הטופ של הטופ של הכלכלה באקדמיה. זה לא אומר שהם צודקים, אבל הם בוודאי משקפים את מה שהולך בקרב כלכלנים אקדמיים. ולהלן מידת ההסכמה (משוקללת לפי מידת הבטחון של המשיב בתשובה שלו) עם הטענה שבזכות חבילת התמרוץ של הממשל האמריקאי (Stimulus), האבטלה בשנת 2010 הייתה נמוכה יותר ממה שהיא הייתה עלולה להיות ללא התמרוץ: 40% "מאד מסכימים". 53% "מסכימים". 2% בכל אחת מהקבוצות "לא בטוחים", "לא מסכימים", ו"מאד לא מסכימים". (מקור) הטענה שחבילת התמרוץ המדוברת הורידה את האבטלה (לעומת מצב שבו היא לא הייתה מתבצעת) נשענת בדיוק על ה"גישה מיושנת ולא נכונה" ש"מסתמכת על המודל הקיינסיאני". אם פג תוקפו של המודל הזה, מישהו צריך לעשות טלפון לאקדמיה ולהודיע להם. אז האם מה ששטרסלר אומר מופרך לחלוטין? לא ממש. בלי להיכנס לכל פרטי ההיסטוריה האינטלקטואלית של המחקר המקרו-כלכלי מאז קיינס, חשוב להבין שכשאומרים "המודל הקיינסיאני" לא מתכוונים רק למודל אחד, אלא למשפחה של מודלים שיש להם כמה תכונות משותפות. בעיקר – שהגורם למיתונים הוא רמה נמוכה של ביקושים. אין חולק על כך שבשמונים השנים האחרונות בעטו היטב בגלגלים של התובנות הקיינסיאניות, ונכון גם שלא כולן שרדו. בחיבור מפורסם משנת 1978, כתבו רוברט לוקס ותומס סארג'נט (לימים, שניהם יזכו בפרס נובל בכלכלה[1]) כך על התחזיות של המודל הקיינסיאני:

That these predictions were wildly incorrect and that the doctrine on which they were based is fundamentally flawed are now simple matters of fact, involving no novelties in economic theory.

כך שהטענה של שטרסלר לא מצוצה לגמרי מהאצבע. אבל, וזה אבל מאד חשוב, מזה שהמודל הקיינסיאני המקורי לא עמד במבחן הזמן לא נובע שאפשר לזרוק לפח כל מה שקשור אליו. בפרט, יש מודלים קיינסיאנים (או ניאו-קיינסיאנים. לא חשוב כרגע) שבהם תמרוץ ממשלתי על ידי הגדלת גירעון יכול לסייע למשק במיתון. אפשר להתווכח על המודלים האלה – ואנשים בהחלט מתווכחים בלהט. אבל הטענה של שטרסלר שפג תוקפו של המודל הקיינסיאני בגלל שכיום יש יותר תנועות הון היא מופרכת.

אם כבר לצטט את ריקרדו – עדיף לעשות את זה נכון

(התנצלות המחבר – זה שחזור של ויכוח שסער בבלוגוספירה האמריקאית לפני משהו כמו שנתיים. פול קרוגמן האשים את רוברט לוקאס בזה שלוקאס לא מבין שקילות ריקרדיאנית. נדמה לי שקרוגמן טעה בויכוח ההוא. אבל אם עקבתם אחריו – לא תלמדו הרבה מכאן)

אני לא לגמרי בטוח למה שטרסלר מתכוון כשהוא מדבר על "מודל הציפיות הרציונליות" של רוברט בארו, אבל אני משער שהוא מתכוון למאמר הקלאסי של בארו “Are Government Bonds Net Wealth”. למרות השם, שהוא ללא ספק אחד השמות המעפנים ביותר למאמר בתולדות המחקר הכלכלי, זה באמת מאמר חשוב ומשפיע (אל תפספסו את רשימת התודות במאמר). אבל אם כבר לצטט אותו – אז כדאי לעשות את זה נכון. הטיעון של בארו במאמר לא "מוכיח" שאסור להעלות גירעון.  גם, כמובן, בגלל שמאמר תיאורטי אף פעם לא "מוכיח" מה מותר ומה אסור לעשות. אבל בעיקר בגלל שהטיעון של בארו, שזכה לכינוי "שקילות ריקרדיאנית", הוא שהאופן שבו ממשלה מממנת את פעולותיה, בין אם על ידי הטלת מס, ובין אם על ידי לקיחת הלוואות, לא משנה. כלומר, אם כבר, הטיעון של בארו הוא שלא משנה אם מעלים גירעון או לא. בדיוק ההיפך ממה ששטרסלר טוען! לוז הטיעון הוא שכאשר הממשלה לוקחת הלוואות מהציבור, הציבור יודע שיום יבוא והממשלה תצטרך להחזיר את ההלוואות האלה. כשיגיע היום להחזיר את ההלוואות, הממשלה תאלץ לגבות מיסים נוספים כדי להחזיר את ההלוואות. אם הציבור מאד מאד חכם ורציונאלי (שיעול, שיעול), הוא יתנהג באותו האופן אם המיסים מוטלים עליו היום, או אם כיום הממשלה לוקחת הלוואות – והמיסים יגיעו רק בעתיד. איך זה קשור לתמרוץ כלכלה במיתון על ידי גירעון? יש מי שטוען, בטעות, שבגלל שהציבור יודע שגירעון אומר שהמסים יגיעו בעתיד, הציבור כבר עכשיו יחסוך יותר, ויוציא פחות. אם זה יקרה, יתבטל האפקט המתמרץ של הגדלת ההוצאה הממשלתית: הממשלה תגדיל הוצאות בעשרה שקלים בלי להטיל מסים? הציבור יודע שהמסים יגיעו מתישהו, ולכן יחסוך עשרה שקלים יותר. האפקט נטו יהיה אפס. זה יישום לא נכון של שקילות ריקרדו. אפילו אם קונים את שקילות ריקרדו לחלוטין, הטיעון הולך כך: הממשלה מגדילה היום את הוצאותיה בעשרה שקלים, ולא מעלה מיסים למשך עשר שנים. הציבור החכם יודע שהמסים יעלו בעוד עשר שנים בעשרה שקלים, ולכן מקטין את ההוצאות שלו כבר עכשיו. אבל, הציבור ירכך את המכה, ויצמצם את ההוצאה שלו רק בשקל אחד לשנה על פני עשר שנים[2]. לעומת זאת, הממשלה הגדילה את הוצאותיה בכל העשרה שקלים במכה. לכן יכולה להיות למהלך כזה השפעה מתמרצת של תשעה שקלים. מה ששקילות ריקרדו כן אומרת זה שלא משנה איך הממשלה תממן את חבילת התמרוץ הזו – תטיל מס של עשרה שקלים היום, תגדיל גירעון ותטיל מס של עשרה שקלים עוד עשר שנים, תטיל מס של שקל כל שנה במשך עשר שנים, או כל שילוב אחר. בכל אחד מהמקרים האלה, א-לה ריקרדו, ההשפעה על גודל הצריכה הפרטית תהיה זהה. אם אתה חושב שתמרוץ יכול לעבוד – הוא יעבוד ללא קשר לאופן שבו הוא ממומן. אם אתה חושב שהוא לא יכול לעבוד – הוא לא יעבוד ללא קשר לאופן שבו הוא ממומן. אבל שקילות ריקרדו כשלעצמה לא קובעת אם התמרוץ יעבוד או לא. אז אפשר לא להסכים בשאלה האם תמרוץ ממשלתי והגדלת גירעון יעזרו למשק לצאת ממיתון. יש הרבה אנשים מאד חכמים, שחשבו הרבה מאד על העניין, בשני הצדדים של הויכוח הזה. אבל להגיד שבארו "הוכיח היטב" שאסור להגדיל גירעון זה פשוט לא נכון. שטרסלר לא באמת הציג בטור שלו הבנה כלכלית. הוא סתם עשה ניים דרופינג.

[1] הראשון שיכתוב פה שזה "לא באמת פרס נובל" מקבל מיידית חסימה לנצח מלפרסם פה תגובות. די, נו. התהליך של בחירת הזוכה זהה הרי לפרסי הנובל האחרים. אז הצוואה של אלפרד קשישא היא זו שכל כך חשובה?

 

[2] כן. אני יודע. אני מתעלם פה מהריבית. היא לא משנה לטיעון.