חדשות מהחזית – מי קונה מוצרים מיובאים?

ההשפעות של סחר בינלאומי על אי שיוויון מהוות את אחת השאלות המרכזיות במחקר הסחר הבינלאומי כיום. אולי אפילו את ה-שאלה המרכזית. עד היום המחקר הזה התמקד בצד הייצור, כלומר – מה ההשפעות של סחר על שכר של עובדים שונים, על הרווחים של פירמות, וכו'. צד הצריכה – כלומר, מי מרוויח יותר מהייבוא? עשירים שקונים מרצדס בזול, או פחות עשירים שקונים גופיות בזול? –  קיבל הרבה פחות תשומת לב. זה קרה מכמה סיבות טובות, כמו למשל זה שההבנה התיאורטית שלנו, זו שמכווינה בסופו של דבר כל מחקר אמפירי, הרבה יותר טובה בכל הנוגע לייצור, לעומת כל הנוגע לצריכה. ומכמה סיבות פחות טובות, בעיקר זה שנתונים על צריכה הם פחות זמינים, וכשהם זמינים, הם פחות טובים.

ובכן, מחקר חדש מקבל הרבה תשומת לב עכשיו. שאלת המחקר היא מה ההשפעה של האפשרות לייבא על אפשרויות הצריכה של עשירוני הכנסה שונים. על המחקר חתומים שני רוק סטארס מהדור הצעיר של חוקרי הסחר הבינ"ל: פאבלו פייגנבאום מיו.סי.אל.איי (תלמיד של אלחנן הלפמן), ואמיט קאנדלוול מקולומביה. זה מחקר מעולה, שעושה שימוש במיטב הכלים שיש לכלכלנים כיום בארסנל. כמו כל מחקר מהחזית, לא תשמעו ממני שמה שהם עושים שם לחלוטין חסין מביקורות (לפני כמה שבועות העלינו את המחקר הזה על שולחן המנתחים האכזרי של קבוצת הקריאה שלנו כאן באן-ארבור, ויש מה לבקר), אבל, אני משוכנע שהמסקנות המרכזיות של המחקר יציבות, וישארו כפי שהן גם אם כמה אותיות קטנות יישתנו בדרך לפרסום הסופי. ומה התוצאות?

גופיה. דוגמן: אני. תמיד בסלפים נחתך לי הראש
מרצדס. לא שלי.

ובכן, מסתבר שכתוצאה מהגישה למוצרים מיובאים, העשירונים הנמוכים, ברוב המדינות, מרוויחים לא רק יותר, אלא הרבה יותר מאשר העשירונים הגבוהים. ההבדלים בין מדינות ניכרים, אבל כמה דוגמאות: בברזיל, העשירון התחתון מרוויח פי חמישים ושתיים יותר מהעשירון העליון. באיטליה, פי שבע. בדנמרק, "רק" פי שניים וחצי (בין השאר כי ההבדל בהכנסות בין עשירון תחתון ועליון בברזיל גדול הרבה יותר מההבדל בדנמרק). אתם מוזמנים להציץ בטבלא 4 בסוף המאמר כדי לקבל תמונה יותר מלאה.

מה זה אומר?

אפשר להסכים על כך שפתיחה למסחר בינ"ל מגדילה במשהו את פערי השכר במדינות המפותחות, וכנראה גם במדינות המתפתחות. בגדול – שכרם של מהנדסים עולה, שכרם של עובדי טקסטיל יורד. מדידה כמותית של ההשפעות של מסחר על השכר היא קשה, ורוב המחקרים שאני מכיר מצביעים על השפעות צנועות יחסית. סדר גודל של אחוזים בודדים. ההשפעה הגדולה ביותר שאני מכיר מתועדת בספרות היא במחקר של אבי אבנשטיין (מהאוניברסיטה העברית), אן הריסון, מרגרט מקמילן, ושנון פיליפס, שמצאו שבארה"ב הפסד השכר הריאלי בקרב אנשים שנאלצו, בעקבות תחרות עם מוצרים מיובאים, לעבור למקצוע אחר, הוא בין 12% ל 17%. מספר גבוה מאד לכל הדעות. יש מחקרים שמוצאים מספרים יותר נמוכים.  (בכל מקרה, רק להדגיש, אלו ההפסדים רק של מי שנאלץ להחליף מקצוע. קבוצה לא גדולה במיוחד, ולאו דווקא ענייה במיוחד). העניין הוא שאפילו המספרים האלה נמוכים בהרבה מהרווחים של העשירונים הנמוכים מהאפשרות שלהם לקנות מוצרים מיובאים. כלומר, אפילו אם בעשירונים הנמוכים יש יותר עובדים ששכרם נפגע בגלל התחרות עם הייבוא, עדיין, כשלוקחים בחשבון את כלל ההשפעות של הסחר הבינלאומי, נראה שהם דווקא אלו שמרוויחים יותר.

מה זה אומר על מכסים?

עוד לפני פייגנבאום וקאנדלוול ידענו שמכסים הם מס רגרסיבי (או לפחות יותר רגרסיבי מאשר מס הכנסה למשל), בגלל שהוא מס עקיף. כמו המע"מ, הוא מטיל עול כבד יותר על מי שצורך חלק גדול יותר מההכנסה שלו. אבל פייגנבאום וקאנדלוול לימדו אותנו משהו מרחיק לכת בהרבה. במתודה שבה הם משתמשים הם מניחים שאנשים צורכים את כל ההכנסה שלהם. ואפילו אז, גם כשמתעלמים מזה שאנשים עם הכנסות גבוהות חוסכים יותר, מכסים הם מס אולטרא רגרסיבי. אז כן. גם עשירים נהנים מזה שהם יכולים לקנות מרצדס בזול. אבל מסתבר שמי שמרוויח הרבה יותר הם דווקא אלו שיכולים עכשיו לקנות טי-שירטים, בננות, וטונה בזול. מכסים הם פשוט דוגמא מושלמת למס לא יעיל כלכלית, וחמור מזה – מאד לא צודק.

למה זו שאלת מחקר קשה?

לסיכום, מילה על למה צריך שני רוק סטארס וכל כך הרבה משוואות כדי לענות על שאלה שנראית יחסית פשוטה, ומאד אמפירית. למה אי אפשר פשוט להסתכל על מה כל עשירון קונה, לבדוק כמה מזה מיובא, לעשות אחד ועוד שלוש, ולהגיע לתוצאות? ובכן, זה לא כזה פשוט.

הקושי העיקרי כשבאים להגיד מה ההשפעה של האפשרות לקנות מוצרים מיובאים בזול, הוא הקושי ליצור תרחיש משכנע של מה היה קורה אילו המוצרים המיובאים האלו לא היו זמינים. מה היו קונים העשירים במקום מרצדס? מה היו קונים העניים במקום טונה מיובאת? או כמה פחות טי שירטים הם היו קונים? בכמה זה היה פוגע ברווחה שלהם? איך אפשר להשתמש בנתונים שיש לנו כדי לנסות להעריך את הגמישויות האלו? וזה עוד מסתבך: איך היו מגיבים היצרנים המקומיים להיעדר התחרות? בכמה הם היו מעלים את המחירים שהם גובים? בקיצור – מסובך.

מודעות פרסומת

שטרסלר עושה ניימ-דרופינג

נחמיה שטרסלר, לא תאמינו, חושב שאסור להגדיל את הגירעון. סבבה. יש סיבות טובות לא להגדיל גירעון. אבל שטרסלר אומר יותר מזה, ועל ה"יותר מזה" אני רוצה לדבר. שטרסלר לא רק מתנגד לגירעון כיוון שמשמעות הדבר היא להטיל עול על הדורות הבאים. לא, לא.  הוא קובע ש –

"לתת "בוסט" למשק באמצעות גירעון גדול, זו גישה מיושנת ולא נכונה. היא מסתמכת על המודל הקיינסיאני שתוקפו פג מזמן. הוא נכתב לפני 79 שנים, על רקע השפל העולמי הגדול, כאשר המשק העולמי היה סגור ותנועות ההון מעטות".

ואם פג תוקפו של קיינס, עם מי נשארנו? רוברט בארו ומהפכת הציפיות הרציונלאיות. כך שטרסלר:

"התיאוריה המקרו-כלכלית הנכונה להיום היא זו שמייצג פרופ' רוברט בארו: "מודל הציפיות הרציונליות". זו תיאוריה שמוכיחה היטב מדוע אסור להעלות גירעון."

שתי טענות יש פה, ולפחות מילה לועזית אחת מיותרת (בוסט?! אין מילה יותר טובה?). אחת שקיינס כבר לא רלוונטי, ושניה שמודל הציפיות הרציונליות מוכיח שאסור להעלות גירעון. אז, פרה פרה.

האם קיינס לא רלוונטי יותר?

בואו נתחיל בשורה התחתונה. כשרוצים לבדוק מה המצב של תיאוריות מסוימות, למשל "המודל הקיינסיאני",  בקרב הקהילה האקדמית, כדאי להתחיל את החיפוש בסקר הכלכלנים של IGM. הסקר שואל את מצעד הסלבריטים של האקדמיה האמריקאית כל מיני שאלות בנושאים אקטואליים. המשיבים בסקר הם הטופ של הטופ של הכלכלה באקדמיה. זה לא אומר שהם צודקים, אבל הם בוודאי משקפים את מה שהולך בקרב כלכלנים אקדמיים. ולהלן מידת ההסכמה (משוקללת לפי מידת הבטחון של המשיב בתשובה שלו) עם הטענה שבזכות חבילת התמרוץ של הממשל האמריקאי (Stimulus), האבטלה בשנת 2010 הייתה נמוכה יותר ממה שהיא הייתה עלולה להיות ללא התמרוץ: 40% "מאד מסכימים". 53% "מסכימים". 2% בכל אחת מהקבוצות "לא בטוחים", "לא מסכימים", ו"מאד לא מסכימים". (מקור) הטענה שחבילת התמרוץ המדוברת הורידה את האבטלה (לעומת מצב שבו היא לא הייתה מתבצעת) נשענת בדיוק על ה"גישה מיושנת ולא נכונה" ש"מסתמכת על המודל הקיינסיאני". אם פג תוקפו של המודל הזה, מישהו צריך לעשות טלפון לאקדמיה ולהודיע להם. אז האם מה ששטרסלר אומר מופרך לחלוטין? לא ממש. בלי להיכנס לכל פרטי ההיסטוריה האינטלקטואלית של המחקר המקרו-כלכלי מאז קיינס, חשוב להבין שכשאומרים "המודל הקיינסיאני" לא מתכוונים רק למודל אחד, אלא למשפחה של מודלים שיש להם כמה תכונות משותפות. בעיקר – שהגורם למיתונים הוא רמה נמוכה של ביקושים. אין חולק על כך שבשמונים השנים האחרונות בעטו היטב בגלגלים של התובנות הקיינסיאניות, ונכון גם שלא כולן שרדו. בחיבור מפורסם משנת 1978, כתבו רוברט לוקס ותומס סארג'נט (לימים, שניהם יזכו בפרס נובל בכלכלה[1]) כך על התחזיות של המודל הקיינסיאני:

That these predictions were wildly incorrect and that the doctrine on which they were based is fundamentally flawed are now simple matters of fact, involving no novelties in economic theory.

כך שהטענה של שטרסלר לא מצוצה לגמרי מהאצבע. אבל, וזה אבל מאד חשוב, מזה שהמודל הקיינסיאני המקורי לא עמד במבחן הזמן לא נובע שאפשר לזרוק לפח כל מה שקשור אליו. בפרט, יש מודלים קיינסיאנים (או ניאו-קיינסיאנים. לא חשוב כרגע) שבהם תמרוץ ממשלתי על ידי הגדלת גירעון יכול לסייע למשק במיתון. אפשר להתווכח על המודלים האלה – ואנשים בהחלט מתווכחים בלהט. אבל הטענה של שטרסלר שפג תוקפו של המודל הקיינסיאני בגלל שכיום יש יותר תנועות הון היא מופרכת.

אם כבר לצטט את ריקרדו – עדיף לעשות את זה נכון

(התנצלות המחבר – זה שחזור של ויכוח שסער בבלוגוספירה האמריקאית לפני משהו כמו שנתיים. פול קרוגמן האשים את רוברט לוקאס בזה שלוקאס לא מבין שקילות ריקרדיאנית. נדמה לי שקרוגמן טעה בויכוח ההוא. אבל אם עקבתם אחריו – לא תלמדו הרבה מכאן)

אני לא לגמרי בטוח למה שטרסלר מתכוון כשהוא מדבר על "מודל הציפיות הרציונליות" של רוברט בארו, אבל אני משער שהוא מתכוון למאמר הקלאסי של בארו “Are Government Bonds Net Wealth”. למרות השם, שהוא ללא ספק אחד השמות המעפנים ביותר למאמר בתולדות המחקר הכלכלי, זה באמת מאמר חשוב ומשפיע (אל תפספסו את רשימת התודות במאמר). אבל אם כבר לצטט אותו – אז כדאי לעשות את זה נכון. הטיעון של בארו במאמר לא "מוכיח" שאסור להעלות גירעון.  גם, כמובן, בגלל שמאמר תיאורטי אף פעם לא "מוכיח" מה מותר ומה אסור לעשות. אבל בעיקר בגלל שהטיעון של בארו, שזכה לכינוי "שקילות ריקרדיאנית", הוא שהאופן שבו ממשלה מממנת את פעולותיה, בין אם על ידי הטלת מס, ובין אם על ידי לקיחת הלוואות, לא משנה. כלומר, אם כבר, הטיעון של בארו הוא שלא משנה אם מעלים גירעון או לא. בדיוק ההיפך ממה ששטרסלר טוען! לוז הטיעון הוא שכאשר הממשלה לוקחת הלוואות מהציבור, הציבור יודע שיום יבוא והממשלה תצטרך להחזיר את ההלוואות האלה. כשיגיע היום להחזיר את ההלוואות, הממשלה תאלץ לגבות מיסים נוספים כדי להחזיר את ההלוואות. אם הציבור מאד מאד חכם ורציונאלי (שיעול, שיעול), הוא יתנהג באותו האופן אם המיסים מוטלים עליו היום, או אם כיום הממשלה לוקחת הלוואות – והמיסים יגיעו רק בעתיד. איך זה קשור לתמרוץ כלכלה במיתון על ידי גירעון? יש מי שטוען, בטעות, שבגלל שהציבור יודע שגירעון אומר שהמסים יגיעו בעתיד, הציבור כבר עכשיו יחסוך יותר, ויוציא פחות. אם זה יקרה, יתבטל האפקט המתמרץ של הגדלת ההוצאה הממשלתית: הממשלה תגדיל הוצאות בעשרה שקלים בלי להטיל מסים? הציבור יודע שהמסים יגיעו מתישהו, ולכן יחסוך עשרה שקלים יותר. האפקט נטו יהיה אפס. זה יישום לא נכון של שקילות ריקרדו. אפילו אם קונים את שקילות ריקרדו לחלוטין, הטיעון הולך כך: הממשלה מגדילה היום את הוצאותיה בעשרה שקלים, ולא מעלה מיסים למשך עשר שנים. הציבור החכם יודע שהמסים יעלו בעוד עשר שנים בעשרה שקלים, ולכן מקטין את ההוצאות שלו כבר עכשיו. אבל, הציבור ירכך את המכה, ויצמצם את ההוצאה שלו רק בשקל אחד לשנה על פני עשר שנים[2]. לעומת זאת, הממשלה הגדילה את הוצאותיה בכל העשרה שקלים במכה. לכן יכולה להיות למהלך כזה השפעה מתמרצת של תשעה שקלים. מה ששקילות ריקרדו כן אומרת זה שלא משנה איך הממשלה תממן את חבילת התמרוץ הזו – תטיל מס של עשרה שקלים היום, תגדיל גירעון ותטיל מס של עשרה שקלים עוד עשר שנים, תטיל מס של שקל כל שנה במשך עשר שנים, או כל שילוב אחר. בכל אחד מהמקרים האלה, א-לה ריקרדו, ההשפעה על גודל הצריכה הפרטית תהיה זהה. אם אתה חושב שתמרוץ יכול לעבוד – הוא יעבוד ללא קשר לאופן שבו הוא ממומן. אם אתה חושב שהוא לא יכול לעבוד – הוא לא יעבוד ללא קשר לאופן שבו הוא ממומן. אבל שקילות ריקרדו כשלעצמה לא קובעת אם התמרוץ יעבוד או לא. אז אפשר לא להסכים בשאלה האם תמרוץ ממשלתי והגדלת גירעון יעזרו למשק לצאת ממיתון. יש הרבה אנשים מאד חכמים, שחשבו הרבה מאד על העניין, בשני הצדדים של הויכוח הזה. אבל להגיד שבארו "הוכיח היטב" שאסור להגדיל גירעון זה פשוט לא נכון. שטרסלר לא באמת הציג בטור שלו הבנה כלכלית. הוא סתם עשה ניים דרופינג.

[1] הראשון שיכתוב פה שזה "לא באמת פרס נובל" מקבל מיידית חסימה לנצח מלפרסם פה תגובות. די, נו. התהליך של בחירת הזוכה זהה הרי לפרסי הנובל האחרים. אז הצוואה של אלפרד קשישא היא זו שכל כך חשובה?

 

[2] כן. אני יודע. אני מתעלם פה מהריבית. היא לא משנה לטיעון.

למה צריך מבוא – ג'? רשימת פתיחה

אז למה בכלל בלוג? מעשה שהיה כך היה.

זה היה צריך להיות רגע שיעשה איזשהו מורה לכלכלה, איפשהו בישראל, מאד גאה. שאול אמסטרדמסקי, בוגר תכנית פכ"מ, תכנית הדגל של הפקולטה למדעי החברה בירושלים,  חתן פרס סוקולוב, ואחד העתונאים הכלכליים הבולטים בישראל, פרסם יחד עם רחלי בינדמן כתבה על נושא חשוב: מי נושא בנטל העלות של ניהול קרן הפנסיה? החוק בישראל, מוסבר בכתבה, מחייב את המעסיק לשאת באחריות לניהול הפנסיה. אז אחריות זה נחמד, אבל מי משלם? חלק משמעותי מהכתבה מוקדש להזדעזעות רבה מכך שהמעסיקים לא משלמים בעצמם את העלויות של ניהול הפנסיה, אלא העובדים משלמים עבור השירות הזה, כחלק מסך דמי הניהול שהם משלמים עבור קרן הפנסיה שלהם.

רגע כזה הוא חלום של מורה לכלכלה. על רגעים כאלה חושבים מי שכותבים ספרי לימוד. תלמיד לשעבר מגיע לעמדת השפעה, והוא נתקל בסיפור שהוא בדיוק מסוג המקרים שלימודי מבוא לכלכלה אמורים לסייע לו להבין טוב יותר. הרי השאלה מחשבון הבנק של מי נגבה הכסף עבור עלויות ניהול הפנסיה היא לא חשובה, או לכל היותר היא משנית. האופן שבו העלות הזו תתחלק בין העובד למעביד תלויה בגמישות הביקוש ובגמישות ההיצע של העבודה, ולא בשאלה מי שולח את הצ'ק לרואה החשבון. הפער בין ההתחלקות האמיתית של העלויות ובין השאלה "מי שולח את הצ'ק"  הוא אחת התובנות החשובות והמעניינות שנלמדות בשיעורי המבוא. בלי נדר – באחד הפוסטים בעתיד אסביר את זה בפירוט. רק כדי להסיר ספק – הטענה שחלוקת העלויות האמיתית תלויה בגמישויות, ולא בשאלה מי שולח את הצ'ק, היא לא טענה שאומרת שהעובד לא יכול להיפגע אף פעם, ושאין מה לדאוג. בכלל לא. היא רק אומרת שהשאלה עד כמה העובד נפגע לא תלויה בשאלה מי שולח את הצ'ק. אם הגמישויות הן כאלה שהעובד יישא ברוב העלות – הוא יישא ברוב העלות ללא קשר לשאלה מי משלם באופן ישיר על ניהול הפנסיה, ואם הן להיפך – אז העובד יישא רק בחלק קטן מהעלות. אבל, כאמור, מה שמשנה זה הגמישויות – לא מי שולח את הצ'ק.

וכלום. אין לתובנה הזו אפילו רמז בכתבה.

רק כדי להיות ברור, אני לא מדבר פה על לצטט את סלמרוד (2014) על התחלקות מיסי הדלק במדינות שונות בארה"ב כדי לעדן את הטענה ממבוא א' (למרות שבעולם מושלם, אולי גם זה היה מופיע בכתבה), ולא על טענות של "בטווח הארוך, אולי, אבל בינתיים…" (ואגב, בנוגע לפנסיה, טווח ארוך זה דווקא דבר שכדאי לחשוב עליו). לא. אין בכתבה כל זכר לרעיון הזה בכלל. התובנה שנטל העלות האמיתי אולי שונה מהשאלה מי שולח את הצ'ק לא מוזכרת אפילו כדי לדחות אותה. להיפך. הכותבים יוצאים מגדרם בתיאור הנזק האיום שנגרם לעובדים, שחלקם "הפסידו עשרות עד מאות אלפי שקלים", בגלל שהתשלום מגיע מכיסו של העובד. וכאילו בכוונה כדי להרגיז את מורי הכלכלה באשר הם, אחד המרואיינים מסביר: "קח דוגמא מקבילה: המעסיק חייב לייצר לעובדים שלו תלושי משכורת. האם הוא מטיל על העובד את עלות הפקת התלוש? לא, הוא נושא בזה". אבל הרי זו הייתה יכולה להיות דוגמא  מעולה דווקא לכך שלא משנה מי שולח את הצ'ק – הרי בוודאי שהמעסיק מגלגל חלק מעלות הפקת התלוש על העובד! (איזה חלק? תלוי בגמישויות. כבר אמרתי שבעתיד אסביר בפירוט). מדהים שהכותבים דווקא מצטטים את הטענה המבולבלת הזו כחיזוק לדבריהם.

רגע אחר של נחת למרצה כלשהו היה אמור להיגרם כשאותו שאול אמסטרדמסקי כתב בדאגה רבה על כך שחלק מכספי החוסכים הישראלים מושקע בחו"ל, ולא בישראל, ולכן פוגע בצמיחה ובשכר בישראל. ניר גלעד, מנכ"ל החברה לישראל, וכפי שמוסבר בכתבה – בעל עניין מובהק בכך שכספי החיסכון של ישראלים יופנו לכיוונו מבלי שהוא יצטרך להציע להם יחס תשואה-סיכון תחרותי, חיזק בראיון עמו את החשש הנורא מכך שכספי הפנסיה של העובד הישראלי הולכים לחו"ל ומייצרים מקומות עבודה שם, ולא מושקעים בארץ. רגע לפני שמוצעת חקיקה בנושא – הנה עוד תובנה חשובה מלימודי שנה א' בכלכלה (דווקא מבוא ב' הפעם): ההשקעות הישראליות בחו"ל נטו (כלומר בניכוי ההשקעות של זרים בישראל) שוות, חשבונאית, לעודף הייצוא של ישראל. זו זהות חשבונאית, כן? זו לא תיאוריה, וזו לא תחזית של טווח בינוני או ארוך. זו זהות חשבונאית. היא תמיד נכונה. כאשר מזהירים אותנו מפני הסכנה בכך שכספי הפנסיה שלנו מושקעים בחו"ל במקום בארץ, בעצם מזהירים אותנו מפני עודף ייצוא.

עודף ייצוא הוא לא בעיה אסטרטגית, לא של ישראל, ולא בכלל, ובטח ובטח שהוא לא פוגע בצמיחה לטווח ארוך. קודם כל בגלל שהיסטורית כמעט אף פעם אין כזה בישראל, בוודאי לא גדול במיוחד. שנית, בטווח הארוך, למנגנון שער החליפין (פוסט, בעתיד, בלי נדר) יש נטיה חזקה לאזן בין ההשקעות הישראליות בחו"ל ובין ההשקעות של זרים בישראל. אז כן, יש מה לדבר על תנועות הון, ויש מצבים, בדרך כלל זמניים מטיבעם, שבהם התנועות האלו הן חשובות. אבל בדרך כלל, זה מצוין שישראלים משקיעים בחו"ל, כדי לפזר את הביצים שלהם בכמה שיותר סלים, וזה מתאזן, בדרך כלל, עם זרים שמשקיעים בישראל, כדי לפזר את הביצים שלהם בכמה שיותר סלים. אבל הניחו את הדיון הזה בצד לרגע. מה שאין לגביו ויכוח הוא שההשקעות הישראליות בחו"ל (נטו) שוות לעודף הייצוא. כל מרצה לכלכלה חולם על הרגע שבו תלמיד לשעבר יוכל לעשות שימוש בלימודי המבוא לכלכלה כדי להטיח את האמת הפשוטה הזו בפניו של מרואיין רב עצמה כמו ניר גלעד. ידע מול כוח וכל זה. שוב – זה אפילו לא נרמז בכתבה. אין לזה שום זכר.

יש כמובן אינספור דוגמאות נוספות. אז למה דווקא להיטפל לאמסטרדמסקי אתם שואלים? כי אמסטרדמסקי הוא תותח. הוא עתונאי מעולה, ישר, חרוץ, מעניין, ובטח לא טיפש. ההכשרה הכלכלית שלו – תכנית פכ"מ – היא הכי טובה שאפשר לקוות לה אצל עתונאים. ההיטפלות אליו כאן היא בבחינת "אם בארזים". זו חוכמה קטנה לצטט כתב זוטר של מקומון עושה טעויות. אבל כשזה קורה בסדרת כתבות שלא רק שעברו את כל שרשרת העריכה בכלכליסט, אלא בנושא שהעיסוק בו זיכה את כותבן בפרס סוקולוב (הכתבה עם רחלי בינדרמן פורסמה רק לאחר הזכיה), הפרס היוקרתי ביותר בעתונות העברית, יש סיבה להתחיל לחשוב על הנושא ברצינות. אם אמסטרדמסקי, עורכיו, ואפילו ועדת פרס סוקולוב, לא שמו לב לשיהוקים האלה, קשה להימלט מהמסקנה שהתובנות של המבוא לכלכלה – לא כל שכן תובנות מחזית המחקר – אינן חלק משמעותי מהדיון הציבורי בישראל, וכדאי לשאול את עצמנו מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב.  ודוק – אני לא עוסק פה בשאלה האם התובנות האלו נכונות, ובטח שלא טוען שרק הן חשובות. כל זה דיון לפעם אחרת. אני עוסק פה בשאלה למה מכל התובנות החשובות האלו, כל כך מעט מגיע לדיון הציבורי.

אני יודע, אני יודע. כמות ההאשמות המוטחות בלימודי הכלכלה כל כך גדולה, שהתגובה הראשונית לביקורת נוספת היא – קח מספר, ילד. ובינינו, התגובה הזו לעיתים קרובות במקום. אני לא יודע אם הביקורת צריכה להתמקד בלימודי הכלכלה, בתלמידי הכלכלה, במורי הכלכלה, או ביחס הציבורי לתובנות כלכליות, שמשום מה נתפסות כבעלות נטיה שמרנית אינהרנטית. למעשה, אני חושב שחלק מהביקורות הרגילות, שנוטות להתמקד ב"שטיפת המוח הקפיטליסטית" בשיעורי הכלכלה, הן לפעמים חלק מהבעיה. הן מיקדו חלק גדול מדי מהאנרגיות הביקורתיות בטענות לא מבוססות, יצרו פוליטיזציה מוגזמת של הדיון, ולעיתים יצרו מצג בעייתי, שבו שלל התובנות המעניינות של המבוא מצטמצות לכדי ענן מעורפל של "שוק/תחרות זה תמיד אחלה".  יודגש: אני לא אומר שאין על מה לדבר בנושא ההשפעה הערכית של לימודי הכלכלה, ויש אנשים שאני מאד מעריך את דעתם שלא מסכימים איתי בנושא הזה. אבל נדמה לי שהבעיה הדחופה יותר רחוקה מלהיות השפעה ערכית מוגזמת של לימודי הכלכלה על הסטודנטים. במובן מסוים – להיפך. אין  עודף של השפעה ערכית. יש חוסר בהשפעה מקצועית. הבעיה בקרב בוגרי החוגים לכלכלה (או לפחות נציגיהם בתקשורת), בקיצור, היא לא שהם קפיטליסטיים מדי, אלא שהם לא יודעים מספיק כלכלה.

אז, בלוג. הרעיון הוא לנסות ליצור גשר בין לימודי הכלכלה למה שקוראים בעיתון. זה גשר שהיה אמור להיות קיים ממילא בתוך העיתונים עצמם, אבל זה לא קורה. אז – בלוג.