מבזק משוודיה

(350 מילים)

אני לא אוהב את ריבי שוודיה. האם שוודיה מצליחה בגלל האלמנטים ה"קפיטליסטיים" שלה, או למרות האלמנטים האלה? בגלל ועדי העובדים, או למרות? או אולי בגלל שהם כולם בלונדינים? אני לא רוצה להיכנס לויכוחים האלה. You have to choose your battles.

אבל, לכבוד הויכוח בין ד"ר עמי וטורי לקו המערכתי של דה-מרקר, ולכבוד המהדורה החדשה של ה JEP, הנה חיבור נחמד ששואל את השאלה שכל כלכלן צריך לשאול: למה, יא ראב אללה, הם בכלל יוצאים לעבודה? מס הכנסה שולי באיזור ה 50% (ואיזור ה 70% במדרגת המס העליונה), ועל מה שנשאר – משהו כמו  30% מיסי צריכה (מע"מ ודומיו). לפי החישוב של הנריק קליבן מהלונדון סקול אוף אקונומיקס, המס הממוצע הכולל על כל שקל נוסף מעבודה (כלומר, כשלוקחים בחשבון מס הכנסה, מיסי ביטוח לאומי למיניהם, אובדן סובסידיות מותנות הכנסה, ומיסי קניה כמו מע"מ) הוא 77% בנורבגיה ושוודיה, ולא פחות מ 87% בדנמרקובמילים – על כל שקל נוסף של גידול בהכנסה, העובד הדני הממוצע יוכל להגדיל את צריכתו ב 13 אגורות בלבד. לשם השוואה, בארה"ב העובד הממוצע יכול להגדיל את צריכתו ב 63 אגורות על כל שקל נוסף של גידול בהכנסתו. פי חמישה מהעובד הדני. אז, מה העניינים?

להמשיך לקרוא מבזק משוודיה

מודעות פרסומת

איך למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב דמי אבטלה

(1400 מילים)

אחת המטרות של הבלוג היא להנגיש מחקרים די עדכניים, אז – נראה איך יילך, ומה יאמרו בעל פייסבוק ועשתרת הטראפיק (עדכון: זה הפוסט הפופולארי ביותר בבלוג מאז הקמתו, בכל המדדים). והפעם, כמה מילים על דמי אבטלה. לטובת האמ;לק: הם אחלה. הצד החיובי שלהם הוא מאד מאד חיובי, והצד השלילי יותר קטן ממה שהוא נראה. לא אפס, אבל יותר קטן.

נדמה לי שיש הסכמה רחבה על הצדדים החיוביים של דמי אבטלה. בשווקי העבודה כיום יש מתאם חיובי בין שכר ויציבות בעבודה, ולכן האנשים שנמצאים בסיכון גדול יותר לאבד את מקום העבודה שלהם נוטים להיות אנשים שרמת החסכונות שלהם נמוכה, ולכן סביר שהם יתקשו לשרוד תקופה של הכנסה אפסית על ידי שימוש בחסכונות. בארה"ב למשל, החסכון (נטו, נזיל) החציוני  בקרב אנשים שמאבדים את מקום העבודה שלהם הוא בסביבות ה 100 דולר. לא זו אף זו – כאשר אתה מאבד את מקום העבודה שלך, זה בדיוק הרגע שבו יהיה לך קשה לקבל הלוואות בשוק, כך ש ה 100$ האלו עלולים להיות כל מה שיש לך. בלי דמי אבטלה, האפשרות האחרונה שנשארת היא להתאים את הצריכה שלך. ואפילו זה יותר גרוע ממה שזה נשמע, כי חלק ניכר מהצריכה של משק בית קשה מאד לשנות בטווח זמן קצר – לוקח זמן וכסף לצמצם את הוצאות הדיור למשל. לכן, החלקים בצריכה של משק הבית שכן אפשר לשנות בהם משהו, כמו אוכל, יאלצו לעבור קיצוצים מאד דרמטיים. דמי אבטלה הם לכן ביטוח שיש בו המון תועלת. אבל, בואו נדבר על הצד השלילי. בשורה התחתונה, נדמה לי שהוא יותר קטן ממה שנדמה. לא אפס, אבל קטן.

להמשיך לקרוא איך למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב דמי אבטלה

מהנעשה בעין השביעית, והערה סלולרית

(390 מילים)

פרסמתי לאחרונה שני טורים בעין השביעית. אחד על הביקורת המשונה מאד של אלי ציפורי מגלובס על השימוש בסקרי הכנסות:

די בלוף

ואחד על הטענות של יהודה שרוני על רפורמת הסלולר:

סרח עודף

תוספת קטנה בנוגע למה שיהודה שרוני כתב. אין לי מושג מאיפה הוא מביא את המספרים שהוא מביא, אבל – בואו נאמין להם לרגע. לפי שרוני, בעקבות פתיחת התחרות בסלולר, הציבור חוסך מדי שנה חמישה מיליארד ש"ח, אבל 3,000 עובדים איבדו את מקום עבודתם. בגלל שהמטרה של שרוני בטור שלו הייתה להמעיט ברווח של הציבור, ולהגזים בנזק, אני אומר – בואו נזרום איתו רגע. נניח שאף אחד מהעובדים האלו לא היה מאבד את עבודתו ללא הרפורמה, ונניח עוד שהם פשוט לא מסוגלים למצוא שום עבודה אחרת, לעולם. לא בחברות הסלולר החדשות ולא בכלל. כן, אני יודע. בכל זאת, זרמו איתי רגע. אז אם מקבלים את המספרים האלו, לפני החלת הרפורמה בסלולר, ההגנה החוקית על מפעילי הסלולר מפני תחרות הגנה על 3,000 מקומות עבודה, כשהעלות לציבור של ההגנה הזו היא חמישה מיליארד ש"ח לשנה. כלומר – מדובר בסכום הנאה של מעל מיליון וחצי ש"ח לשנה פר מקום עבודה. מעל 120,000 (ובמילים – מאה עשרים אלף) ש"ח לחודש לעובד. אפעס, אני יכול לחשוב על כמה דרכים יותר מוצלחות להשתמש במיליון וחצי ש"ח לשנה לעובד מאשר להבטיח שהוא יוכל להיות נציג שירות לקוחות בסלקום.

עם רון בלב ומיקרופון ביד – אני כל כך אוהבת את העבודה שלי, שהיה שווה כל שקל מהמליון וחצי שאזרחי ישראל השקיעו כל שנה כדי שאוכל להישאר בעבודה הזו!

האם זו עוד ראיה לתיקית "להשקיע בהגנה על עובדים, לא בהגנה על מקומות עבודה"? עד כמה זה בכלל מייצג? אחרי הכל, ההגנות על מפעילי הסלולר לא נומקו רק כהגנה על עובדים (איך הן נומקו, בעצם?). מה קורה בתעשיות אחרות? האמת היא שאני לא כל כך יודע. אני לא מכיר הערכות מהסוג הזה בארץ, ולא תמיד קל או אפילו אפשרי לעשות אותן, אבל אני מכיר כמה כאלה בנושא הגנות מפני ייבוא בארה"ב. הדוגמה המפורסמת ביותר היא תעשיית הסוכר, שבה המחיר ששילם הצרכן האמריקאי להצלת כל מקום עבודה בתעשייה הזו היה בשנת 2011 לא פחות מ 600,000$, בעוד השכר הממוצע בתעשייה היה 37,000$. לא מאד שונה מהדוגמה של הסלולרי. עכשיו, כשלוקחים בחשבון שהגנות מפני ייבוא הרי לא באמת משנות לסך התעסוקה במשק, אז בכלל זה מתסכל מאד. אבל גם כשמתמקדים בהשפעות על התתחלקות ההכנסות, וגם אם אכפת לנו דווקא ספציפית מהאנשים שיאבדו את מקום עבודתם בגלל ייבוא (ולא, למשל, מהאנשים שאינם מוצאים עבודה בגלל אותם חסמי ייבוא), ההגנה עליהם באמצעות מכסים היא זריקה של המון משאבים לפח.

חבל, לא?

פוסט מטא

(1480 מילים)

כמה מחשבות מטא בעקבות הפוסט על יאיר לפיד:

1. איש פח

איש פח הוא בן דוד של איש קש. לתקוף איש קש זה לתקוף טיעון שלא באמת קיים, או שאף אחד (בדרך כלל – כמעט אף אחד) לא באמת טוען. איש פח זה מצב שבו יש טיעון שקיים בשתי גרסאות, אחת רצינית ומעניינת, ואחת קריקטורה שטותית. כשל איש פח זה מצב שבו אתה בוחר לתקוף את הגרסה השטותית. זה לא טיעון לא קיים. זה לא איש קש. יכול להיות שאנשים חשובים – אולי אפילו שר האוצר, טוענים את הטיעון הזה. עדיין, זה לבחור לעשות לעצמך חיים קלים. האם תקפתי איש פח? אולי. כלומר, לפעמים צריך להבהיר שמה שאנשים חשובים אומרים זה שטויות. כמו שסיר פול הזהיר אותנו: Take ignorance seriously. אבל אם אנשים חשובים אומרים שטויות שהן הדהוד קריקטורי של משהו רציני – צריך גם, צריך בעיקר, להתייחס למקור הרציני.

2. שתי התרבויות וכלכלה

כפי שעלה בתגובות, מעבר להנחות הספציפיות שכלכלנים כוללים תחת "הנחת הרציונאליות", יש את עצם היומרה לעשות מדע ריגורוזי על ההתנהגות של בני אדם, והביקורת על האחת לעיתים מתערבבת עם הביקורת על השניה (ושתיהן מתערבבות עם הרציונאליות במחשבה הפוליטית, בין אם זו "הבנקאים יודעים מה הם עושים" סטייל גרינספן, ובין אם זו "אל תגידו לעניים מה לעשות, הם יודעים יותר טוב מכם" שמגיע בדרך כלל מהשמאל). יש ביניהן קשר, אבל גם חשוב להפריד ביניהן. כהנמן, למשל, איננו חלק  מהביקורת על המדעיסטיות של המחקר הכלכלי. הוא חלק מהמדעיסטיות הזו.

המחקר הכלכלי כפי שאנחנו מכירים אותו היום ברוב המחלקות הגדולות לכלכלה בעולם, ובכל המחלקות הגדולות לכלכלה בעולם דובר האנגלית, הוא מדעי, או מדעיסטי. תלוי אם אתם בעד או נגד. כולנו, פחות או יותר, מדקלמים את אותו הדקלום ששיננו לנו המנחים שלנו "בנה טיעון ריגורוזי, כלומר כזה שתוכל לבטא במשוואות. גזור ממנו תחזיות ניתנות להפרכה. מצא נתונים רלוונטיים, והסבר איך אתה יוצר מיפוי מהמשתנים במודל לגדלים מדידים במציאות. בחן את התחזיות שגזרת. הסבר מה למדנו מהתרגיל". כמובן שלא כל פייפר צריך להכיל את כל הצעדים, אבל זו רוח הדברים. פעם, לפני שפול סמואלסון וקן ארוו שכנעו את כולם שככה צריך לעשות כלכלה, זה היה מאד אחרת. הרבה יותר דומה למה שאפשר למצוא היום בעיקר במדעי הרוח. מה שהיה עבודה קלאסית בשנות השלושים סביר להניח שלא יצליח להתפרסם היום. מי אם לא פול קרוגמן כתב על זה חיבור משעשע, ומעט ארסי. ציטוט נבחר:

Back in 1992, I supplied the American Prospect with an article on the problem of growing income inequality. In the published piece, the editor, Kuttner, improved on my drab title, but also added a dreadful subtitle: "The Rich, the Right, and the Facts: Deconstructing the Income Distribution Controversy."

Deconstructing? Why on earth would anyone not a member of the Modern Language Association want to use an academic buzzword that has been the butt of so many jokes? (What do you get when you cross a Mafioso and a deconstructionist? Someone who makes you an offer you can't understand.)…

The opponents of mainstream economics dislike people like me not so much for our conclusions as for our style: They want economics to be what it once was, a field that was comfortable for the basically literary intellectual… In effect, they are saying, "You have Paul Samuelson on your team? Well, we've got Jacques Derrida on ours."

ואל תפספו את מה שהוא אומר שם על רוברט רייך… קרוגמן אף פעם לא הואשם באדיבות יתר כלפי בני הפלוגתא שלו. בגלל שגדלתי במדעי הרוח, ולפחות חצי מהלב שלי נשאר שם, אני פחות קיצוני מקרוגמן. אבל – שווה קריאה.

3. אצבע בעין

דיסקליימר מודגש באלף צבעי פלורסנט זוהרים: אני לא משווה שום תיאוריה כלכלית לאבולוציה. יש? ברור לחלוטין ששום תיאוריה כלכלית לא קרובה, מקילומטר, לבטחון שיש לנו בנכונות האבולוציה. ואחרי שאמרנו את זה:

אחת הביקורות המפורסמות נגד האבולוציה הולכת בערך ככה: תהליך הברירה הטבעית חייב להתקדם בצעדים קטנים מאד. יש איברים שרמת המורכבות שלהם גדולה מאד, ושמספיק שחלק אחד בהם לא יעבוד, כדי שהאיבר כולו לא יעבוד. הדוגמה החביבה על הטוענים היא העין האנושית. כאשר זה המצב, לפי הטענה, מתחייבות קפיצות אבולוציוניות. העין היא לא פיתוח מתמשך של חלק אחרי חלק, כי יש לה ערך רק כאשר כל החלקים עובדים. לכן – דארווין טעה.  אני לא רוצה לדבר על התוכן של הטיעון הזה כי אני לא באמת מתמצא בנושא. אבל, למיטב הבנתי, למרות שהוא נשמע סביר בשמיעה ראשונה, אפשר למצוא את ההפרכה שלו בכל ספר פופולארי על אבולוציה, מהאצ'ינס ועד גולד, שלא לדבר על ספרים רציניים יותר. אני רוצה לדבר על מה בעצם מניח מי שטוען את הטיעון הזה על חוקרי האבולוציה: מי שמקבל את טיעון העין טוען בעצם שחוקרי האבולוציה הם סתומים או חסרי יושר בצורה קיצונית, או שניהם. איך אחרת אפשר להעלות על הדעת שבמשך מעל 150  שנה מאז דארווין החוקרים מתעלמים מביקורת כל כך מתבקשת וכל כך מפורסמת? מתמיה אותי שאנשים מוכנים להאמין שלחוקרי אבולוציה אין תשובות לביקורת הזו. מה בדיוק הם חושבים שעושים כל חוקרי האבולוציה מאז דארווין? יושבים בחדרי הסמינר ומהנהנים "אבולוציה היא תיאוריה אחלה. ממש ממש אחלה. תעביר את הבורקס תרד"? כמובן שבמציאות לא רק שחוקרים מאז דארווין עסקו לעומק בביקורת הזו, אלא שדארווין עצמו כבר אמר:

“If it could be demonstrated that any complex organ existed, which could not possibly have been formed by numerous, successive, slight modifications, my theory would absolutely break down. But I can find no such case.”

אז, רציונאליות.

טוב. אני קצת מגזים. כמובן שהביקורות על הרציונאליות במחקר הכלכלי הן יותר רציניות וחשובות מהביקורת על האבולוציה. אבל כדי להפריד בין ביקורת מחורטטת ובין ביקורת רצינית, אני ממליץ תמיד לשקול – מה בעצם מניחה הביקורת הזו על חוקרי הכלכלה?

4. פאסיב-אגרסיב וקונצנזוס הסינמטק

לכלכלנים יש הרבה מזל. קודם כל, בניגוד לסטריאוטיפ הרווח, סקרים (בארה"ב לפחות) מראים שמחלקות לכלכלה הן דווקא אחד המקומות במדעי החברה והרוח שבהם אפשר למצוא את הגיוון הגדול ביותר של עמדות. למרות שהרוב המכריע עדיין תומך במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, בחוגים לכלכלה יש גם מיעוט לא מבוטל שמחזיק בעמדות שמרניות, לפחות בנושאים כלכליים. מהבחינה הזו לכלכלנים יש המון מזל. המתח בין העמדות הפופולאריות בחוגים החברתיים שלהם, ובין עמדות שלפחות מיוצגות במידה סבירה בחוגים המקצועיים שלהם, הוא מתח מפרה. זה אחלה שהוא קיים. רובנו פשוט לא יכולים, ברמה הפסיכולוגית – לא רק האינטלקטואלית, לעקם את האף כלפי כל מי שטוען לטובת מדיניות כלכלית ימנית, ולבטל אותו בתור שואינעראי קפיטליסט שבטח רוצה לסרס עניים, וגם לא להיפך כלפי טוענים מהשמאל. אחת המנחות שלי בדוקטורט למשל הייתה במובהק אשת ימין כלכלי. מנויה על נשיונל אפיירס והכל. והיא גם אחד האנשים הכי חכמים, שקולים ומעניינים שאי פעם הכרתי. למרות שעל הציר האמריקאי אני בוודאי נחשב לשמאל (את הציר בישראל אני לא מבין, ולא יודע למקם את עצמי עליו), אני מכיר יותר מדי אנשי ימין כלכלי מכדי לזלזל בהם, קל וחומר לראות בהם דושבגים מיזנטרופיים.

ומה עם קונצנזוס הסינמטק/גילמניזם/איך שבא לכם לקרוא לזה? האם מוצדק להיכנס בהם, ועוד בסגנון פאסיב-אגרסיב ("אולי עכשיו ירשו לנו להיכנס לסינמטק?"), סגנון שמעצבן גם כשהוא מוצדק? האמת היא שכנראה שלא. כלומר, יש סיבות לחשש, ועדיין נדמה לי שהחוג לכלכלה עבור השמאל הוא לעיתים מה שהחוג למגדר הוא עבור הימין. בשני המקרים זה חבל. למרות שיצא לי כמה פעמים לכתוב דברים שהיו אמורים להרגיז מאד לפחות את הקריקטורה של קונצנזוס הסינמטק, מעולם, מעולם, לא נתקלתי ביחס עוין, ואפילו להיפך. אנשים רוצים לשמוע ולדבר. כל עוד אני נשארתי ענייני – גם הם נשארו ענייניים. כן, פה ושם, מעט ובשוליים, יש קצת שימוש בהון חברתי כדי להפחיד אנשים מלהביע עמדות, ויש כמובן טוקבקיסטים עם פה ג'ורה, אבל באמת שלא צריך להתייחס אליהם.

5. מה אמרו אחרים?

אני שמח במיוחד לראות שמתחילה לבצבץ מסה של בלוגוספירה כלכלית בעברית. עצם קיומה של מסה כזו יוצרת דברים שאף בלוג בודד לא יכול ליצור. ויאיר לפיד בהחלט עורר אותה. כמה ציטוטים שאהבתי:

מורי אמיתי, במידה, על עיקום האף של לפיד כלפי "רק תיאוריה":

 כשאתה מזלזל במילה "תיאוריה", אתה חושב בעצם על המילה "השערה". כל חוקר מעלה השערה שהוא מעוניין לבדוק. נדרשת השקעה רבה ועשרות שנים של בדיקות, ניסויים ומאמצי הפרכה על מנת שהשערה תגיע לרמה של "תיאוריה". יחסות? תיאוריה. אבולוציה? תיאוריה. הורדת מיסוי החברות ב1% במדינה שבה התל"ג מעל 30 אלף דולר תעלה את הצמיחה ב0.1%? השערה.

החבר'ה של נביא שקר, על כלכלנים וכלכלה:

מודלים הם מטאפורות לוגיות מופשטות שמנסות להקנות אינטואיציות, לא ניסיון לטעון שזו המציאות. מהבחינה הזו, הם לא שונים מהותית מניסויים מחשבתיים בפילוסופיה. הביקורת של לפיד על תיאוריות כלכליות דומה לטענה שבגלל שבמציאות כן אפשר להסיט קרונית ממסלולה בלי נפגעים, כל הקביעות המוסריות שלנו לא תקפות ופילוסופים הם שרלטנים.

וגם:

אני לא חושב שאנשים (רק) לעגו לו שהוא לא מבין את חוקי הכלכלה. הם לעגו לו שהוא לא מבין בכלל את הדיון. אף אחד לא טוען שהגענו לאיזשהי תיאוריה אחידה בכלכלה, א-לה פיזיקת חלקיקים. העניין הוא שיש תיאוריות מתחרות, וללפיד אין את הכלים בכלל להבין את הדיון ביניהן או להכריע ביניהן כשהוא מבצע מדיניות כלכלית כלשהי. השאלות שהוא שואל לא נוחתות על אף כלכלן כרעם ביום בהיר, זה בדיוק הלחם והחמאה של אנשי מקצוע. אני מתאר לעצמי מישהו בכנס על מדעי המוח מודיע לכולם על ההברקה שלו – ׳חוקי המוח אינם חוקי טבע! יש רק תיאוריות. האם זכרון באמת מחולק לקצר טווח וארוך טווח? האם חישוב נעשה באופן סימבולי או א-סימבולי? האם למידה מתבצעת בדנדריטים, בתאי העצב? עד כמה משפיעה ההתפתחות על הלמידה וכמה ידע יש כבר כשאנחנו נולדים? זה לא נשמע כמו מהפכן, זה נשמע כמו פרופסור שמברך את תלמידי שנה א׳ בפתיחת השנה ומעורר את סקרנותם.
אבל גם:
כשאני קורא דברים שלפיד כותב אני ישר חושב על הקונספט של בולשיט (הכוונה להגדרה הזו. א.צ.) – בגלל שבתוך הנאום שזורים כל מיני דברים שאני מסכים איתם או חושב שהם עמוקים, אבל ללפיד לא איכפת – הוא אוסף מפה ומשם כל מיני שבריריר רעיונות וביחד הם נהיים הנאום של לפיד.
בקיצור – קורים דברים מעניינים. סטיי טיונד.

פעמיים כיפאק ליאיר לפיד

(740 מילים)

כיפאק ראשון

אז כולנו קצת התכווצנו בכיסא ממבוכה כשקראנו את הנאום של שר האוצר, יאיר לפיד, מול אנשי אגף התקציבים. אני מתחיל לחשוב שאחת התרומות שיאיר לפיד ישאיר אחריו זה החזרת האמון הציבורי בכלכלנים. כי זאת לדעת – יש אמנם ביקורת רצינית וחשובה כלפי כלכלנים, אבל יש גם, והרבה יותר, מצב רוח כללי ומעורפל נגד כלכלנים. בחברה מהוגנת, צריך קצת לשנוא כלכלנים, או לפחות לחשוד בהם. לאכול בפה סגור, לחשוב שאלמדובר נורא התמסחר מאז Hable con Ella, ולחשוד בכלכלנים. אבל, א-הא, יש ציווי עוד יותר חזק: כל אדם מהוגן יודע שכל מה שיאיר לפיד אומר הוא קלישאה ריקה. אז אולי, אפשר רק לקוות, עכשיו כשגם יאיר לפיד מסביר ש"חוקי הכלכלה הם לא חוקי טבע", הטיעון הזה ייחשף בתור מה שהוא באמת: יותר קלישאה מביקורת עניינית. ואם יאיר לפיד יגיד מספיק פעמים שכלכלנים הם דרעק מיט לעבער, אולי סוף סוף ירשו לנו שוב להיכנס לסינמטק.

כיפאק שני

מכל הדברים שאפשר לדבר עליהם בנאום הזה, ובלי עין הרע – יש לא מעט, מעניין אותי במיוחד הקישור בין רציונליות ובין מה שיאיר לפיד לפחות תופס בתור מדיניות כלכלית שמרנית. לכבוד זה, אני מקפסט לכאן טקסט שכתבתי פעם מתוך כוונה לשלוח אותו לעיתון של גדולים (לכן, שימו לב, הטקסט הוא בדיוק, על המילה, 450 מילים). בגלל שאינני חובב פדיחות ציבוריות, ובגלל שהטקסט המדובר היה בכוונה קצת פרובוקטיבי, שלחתי אותו להערות אצל חברים שאני מעריך את דעתם, ושאני יודע שחושבים מאד אחרת על הנושא. התגובה לטקסט הזה הייתה שהוא לא ראוי לתגובה בכלל. איש קש מוחלט. עלבון לאינטלגנציה. הממ… לא לגמרי הסכמתי אז, אבל – לא שלחתי את הטקסט. נדמה לי שהנאום של לפיד הוא הזדמנות לפחות לחשוב שוב על הדברים. אגב, הטקסט מתייחס למאמר הבאמת נהדר בקישור הזה. אני רחוק מלהיות מומחה בנושא, אבל זה אולי המאמר החביב ביותר על כלכלת ישראל שאני מכיר.

וזה הטקסט שלא נשלח:

בפער ניכר, הביקורת הפופולארית ביותר המופנית כלפי התיאוריה הכלכלית מכוונת נגד הנחת הרציונאליות. אפשר ורצוי לדבר על הביקורת הזו ועל התשובות לביקורת, אבל השאלה המתבקשת ביותר היא זו: זה מה שמפריע לכם?!  מכל שפע ההנחות המפשטות במדעי החברה, דווקא זו נדמית לרבים כל כך בעייתית?

קחו לדוגמא את ההנחות הבאות, כמותן אפשר למצוא באינספור מאמרים: 1. אין במשק בנקים; 2. קיימים רק שני נכסים פיננסיים: אג"ח אחת בריבית קבועה, וכסף מזומן; 3. כל הצרכנים במשק הם בעלי הכנסה זהה, והעדפות זהות בצריכה. 4. אנשים מחלקים את כספם בין מזומן ואג"ח בצורה אופטימלית ומחושבת היטב. ההנחה האחרונה היא, בבסיסה, הנחת הרציונאליות. מדוע דווקא היא הפכה להיות ראש החץ בביקורת נגד המחקר הכלכלי? ברור שהיא לא מתקיימת במדויק, אבל בהשוואה לשלוש הראשונות היא נראית מופת של סבירות. ובכל זאת, דווקא היא הפכה להיות שק החבטות של מבקרי המחקר הכלכלי. למה?

יתכן שתרמה לכך העובדה שהביקורת הזו קלה מאד להבנה, והניסויים שמדגימים אותה הם לעיתים קרובות שנונים ומשעשעים לקריאה. בנוסף, במילה אחת: כהנמן. חתן פרס נובל משלנו, שאיננו רק עילוי מחקרי, אלא גם כותב פופולארי בעל כישרון נדיר. יש משהו בהסברים האלו, אבל כדי להבין במלואה את הפופולאריות של הביקורת כנגד הנחת הרציונאליות צריך להתייחס להקשר שבו היא מושמעת, שהוא לעיתים קרובות לא מחקרי, אלא פוליטי. בין השורות, ולעיתים גם במפורש, הביקורת טוענת כך: בתפיסת העולם של התיאוריה הכלכלית, בני האדם הם רובוטים רציונאליים ואנוכיים. בעולמם של הכלכלנים אין מקום לחמלה וסולידריות, ואין ערך למה שלא נמדד בכסף. אין אנשים שבחולשה של רגע מנהל הבנק שלהם ניצל את תמימותם, או שהם עצמם עשו טעות. מפעל שנסגר הוא רק מספר בסטטיסטיקה רציונאלית למהדרין, ולא סיפור קורע לב על קהילה שעומדת מול שוקת שבורה. נו, ממשיכה הביקורת, כשזו תפיסת העולם שלהם, מה הפלא שכלכלנים מאמינים בפנאטיות דתית בשוק החופשי? אולי עבור הרובוטים האנוכיים שלהם השוק החופשי הוא באמת שיטה מוצלחת…

הביקורת הזו לא רק מבולבלת בכל חלקיה, היא גם מסוכנת. הנחת הרציונאליות איננה, בעיקרה, ביטוי מעמיק לתפיסת עולם בנוגע לטבע האדם, אלא כלי אנליטי, לפעמים טוב יותר ולפעמים טוב פחות. ניתן להגיע לתובנות חשובות, ולהבין טוב יותר תופעות כלכליות רבות, מתוך התבססות על הנחת הרציונאליות, ובו בזמן להחזיק במערכת ערכים שסולידריות וחמלה הן אבני הראשה שלה. ארבע ההנחות שהזכרתי קודם לקוחות, במקרה, ממאמר משותף של חתן פרס נובל בכלכלה תום סרג'נט, ופרופסור יוסי זעירא מהאוניברסיטה העברית. המאמר, העוסק במשבר מניות הבנקים בישראל, וקפיצת האינפלציה שבאה אחריו, משפר מאד את הבנתנו בנושא, והנחת הרציונליות שבו לא מפריעה לפרופסור זעירא להיות מהדוברים הבולטים לטובת מדיניות כלכלית שמאלית בישראל. החשד כלפי הנחת הרציונאליות כהנחה "קפיטליסטית", שנועדה להצדיק שוק חופשי, הפרטות, ולימודי הנדסה, איננה התקפה מושכלת על יסודות הקפיטליזם, אלא ויתור מצער על כלי עבודה רב ערך. חשוב להמשיך בויכוח על ערכה של הנחת הרציונאליות במחקר, ויש על מה להתווכח! אבל כדאי להיזהר מפוליטיזציה מיותרת, ולא מדויקת, של הדיון הזה.

מינימום שלושים

(852 מילים)

זה קצת התאבדות לדבר על שכר מינימום, כי הנושא הפך לאחד הדיונים הכי מורעלים אידיאולוגית שיש: אם אתה בעד, אתה סוציאליסט שלא מבין כלום בכלכלה. אם אתה נגד, אז אתה שוואינעראי קפיטליסט שרוצה לסרס עניים. אבל בגלל שהנושא קצת מתעורר, ובלי שורה תחתונה, אני רוצה להעלות פה טיעון שהוא בעיני די חשוב, ושלא מקבל המון תשומת לב. אני מדבר על מה שמכונה לפעמים "טיעון המזגן", וככל הידוע לי גורדון טולוק הוא מהאנשים שהטיעון מיוחס להם. מה זה "טיעון המזגן"? בקיצור, לפי הטיעון, הממשלה יכולה להכריח את המעסיק לשלם קצת יותר, אבל היא לא יכולה להכריח אותו להשאיר את המזגן דולק כל המשמרת.

30

הרעיון הזה הוא כמובן יותר כללי, והוא יושב על הטענה הסבירה מאד שהשכר הוא רק חלק אחד מתוך מערכת שלמה של תן וקח בין העובד והמעביד. חלק גדול מאד מהמערכת הזאת לא נמצא בשום חוזה רשמי, ולכן גם קשה לדמיין רגולציה שלו. הנה כמה דוגמאות מימי כשוטף כלים (בשכר מינימום, כמובן) בבית קפה חביב בירושלים אי אז בימי תואר ראשון: לא הייתי צריך לעזור בסגירה אחרי משמרת הלילה, והסינור שלי היה עובר כביסה לפני כל משמרת. אבל המים החמים היו מצומצמים (מה שהצריך יותר קרצוף), ורשימת הפריטים מהתפריט שקיבלתי בחינם להפסקת צהריים הייתה מצומצמת מאד. כל הדברים האלו, כמובן, יכלו להשתנות לטובה או לרעה בקלות רבה. קשה מאד לתפקד בלי שוטף כלים בכלל – אפילו כשיש מדיח צריך מישהו שיפעיל אותו, כך שהמשרה שלי לא עמדה בסכנה ולא משנה מה היה גובה שכר המינימום. אבל, כל שאר המאפיינים של העבודה שלי יכלו להשתנות בקלות. ומה שנכון לשוטף כלים, נכון גם למפעלי ענק. לנסות לסדר מחדש את כל תהליך הייצור שלך, למשל להעסיק יותר הון וטכנולוגיה במקום עובדים, זה תהליך יקר, ותהליך שלוקח זמן. בתור בעלת הון, יכול להיות שרק מה שתשלמי למקינזי בדרך יאכל לך את כל החיסכון בכוח אדם. בתוך כמה שנים סביר שבכל מקרה אינפלציה ושיפורים בפרודוקטיביות ישחקו את ההשפעה של העלאת שכר המינימום, ולכי תדעי מתי יעלו אותו שוב, ואם כל ההשקעה תתברר כמוצדקת. הרבה יותר קל לקצץ בשעות מזגן.

לטיעון הזה יש שתי השלכות חשובות: אחת נורמטיבית – האם כדאי להעלות את שכר המינימום, ואחת פוזיטיבית – למה כל כך קשה למצוא ראיות להשפעות (לטוב ולרע) של שכר המינימום. אני מרגיש קצת יותר בבית בדיון הפוזיטיבי, אז אני אתחיל איתו.

עבודות אמפיריות על ההשפעה של שכר מינימום בכלל, ועל ההשפעה של שכר מינימום על תעסוקה בפרט, הן תחום בפני עצמו בכלכלה. להגיד שזו ספרות ענקית זה אנדרסטייטמנט. אבל, לא משנה מי אתה חושב שצודק בדיון הזה, כולם מסכימים שמאד קשה למצוא ראיות חותכות. טיעון המזגן יכול להסביר, לפחות חלקית, למה. אחרי הכל, ולמרות שזה נהיה מסוכן פוליטית להגיד את זה, התיאוריה שקושרת שכר מינימום לאבטלה היא די משכנעת: תיאורטית, שכר מינימום גבוה פוגע בתעסוקה פעמיים. פעם אחת בגלל שעסקים יעדיפו להעסיק הון וטכנולוגיה במקום עובדים, ופעם שניה בגלל שהגידול בעלויות יוריד את הכמות המבוקשת, ולכן כלל הייצור יהיה קטן יותר (שימו לב שזה הטיעון בגרסת שו"מ כללי, לא הטיעון ממבוא א', שהוא בשו"מ חלקי. אם לא הבנתם כלום ממה שכתוב בסוגריים האלה – לא ממש משנה). למעט עבודה, לא ידוע לי על אף תחום שבו יש טיעון שמחירי מינימום הם טובים לספקים הכי פחות יעילים. אז למה כל כך קשה לראות את זה בנתונים? אולי כי התיאוריה שגויה. אבל אולי גם בגלל שכל האקשן קורה במזגן. אמנם יש מחקרים שמסתכלים על ההשפעה של שכר מינימום על הטבות לא כספיות, למשל כמות ואיכות ההכשרות שעסקים נותנים לעובדיהם, אבל שום מחקר לא יוכל לקחת בחשבון את כלל המאפיינים שיכולים להשתנות כתגובה לשינוי בשכר מינימום. לכן, חוץ מכל הקשיים האמפיריים הרגילים (השינויים קטנים מדי, איטיים מדי, מתואמים עם גורם שלישי, כיוון הסיבתיות יכול להיות הפוך, וכו'), טיעון המזגן אומר שיש עולם שלם של משתנים שהחוקר לא יכול לראות. זו סיבה מרכזית, בעיני, לנחש שהדיון האמפירי בשכר המינימום לא יוכרע לעולם.

נורמטיבית, אני קצת פחות קונה את הטיעון. אבל, אם אתה מאמין אדוק במה שנקרא "אקסיומת ההעדפה הנגלית", אז זו סיבה להתנגד להעלאת שכר המינימום. הטיעון הולך כך: אפילו נניח שהעלאת שכר המינימום תביא לעליית שכר ללא גידול באבטלה, המעסיק יקצץ בשעות מזגן (או יוסיף משימות לעובד, כמו לעזור בסגירה). אבל אם העובד היה מעוניין לקבל שכר גבוה יותר ולקבל פחות שעות מזגן (או יותר משימות), הוא היה יכול להציע את זה למעסיק שלו כבר קודם. מכיוון שהוא לא עשה את זה, אנחנו מסיקים שהוא כנראה מעדיף פחות כסף, אבל יותר מזגן.

אם מרחיבים קצת את הטיעון הזה, אפשר להתייחס גם לטיעונים לפיהם העלאת שכר המינימום תגרום ליותר עובדים לרכוש יותר כישורים רלוונטיים, כדי שיהיה כדאי למעסיקים להעסיק אותם גם בשכר המינימום החדש. אבל, יטענו חסידי ההעדפה הנגלית, העובדים יכלו לרכוש את הכישורים האלו גם קודם ולקבל שכר גבוה יותר. אם הם לא עשו את זה לפני שינוי החוק, כנראה שהם מעדיפים לא לעשות את זה. מש"ל.

אממ… לא יודע. אני לא מאמין עד כדי כך אדוק בהעדפה נגלית. אל תבינו אותי לא נכון – זה כלי אנליטי חשוב לאללה! אבל, הרושם שלי מהעולם האמיתי הוא שצריך לפעמים לקחת אותו בערבון מוגבל. אם אכן כל העלות הנוספת של שכר המינימום החדש תבוא מלקצץ לעובדים את המגוון בארוחת צהריים בקפיטריה של המפעל, אז זה אולי חבל. אם אנשים יעשו יותר מאמץ לסיים תיכון או לרכוש מקצוע כי בלי זה אין סיכוי שהם יצדיקו שכר של 30 ש"ח לשעה – אני דווקא די בעד. מה משניהם יקרה יותר? כל אחד והניחוש שלו.

האם הכלכלה ההתנהגותית היא תחום ללא עתיד?

Is Behavioral Economics Doomed? The Ordinary versus the Extraordinary

By David K. Levine

OpenBook Publishers

זמין בחינם ברשת

(אזהרה: הפוסט מכיל 3,000 מילים. שימו מים לקפה, או שתקראו בשתי נגלות)

לדיוויד לוין, חוקר משפיע בתחום תורת המשחקים, נמאס. שמו של כתב ההגנה שלו על התיאוריה הכלכלית, "Is Behavioral Economics Doomed?", לא משאיר מקום לספק – הספר הזה, שמבוסס על הרצאת מקס וובר, אותה הרצה ב European University Institute , הוא חיבור פולמי. מאד. כותרת המשנה של הספר היא, בתרגום חופשי "הרגיל מול הבלתי רגיל", אבל היא יכולה הייתה להיות באותה המידה "למה נמאס לי שכל בר בי רב שיודע להגיד כהנמן משתין בקשת על תיאוריה שלמרות חסרונותיה, היא עדיין ההופעה הכי טובה בעיר". למעשה, זו גם נקודת החולשה החשובה ביותר של הספר: רוב הספר מוקדש למאבק באותו בר בי רב, ונעשה מאמץ מועט מדי להתמודד עם הטענות המורכבות יותר, והחשובות יותר, של הכלכלה ההתנהגותית, ויש רבות כאלה. אבל על כך בהמשך.

התזמון של ההרצאה ושל יציאת הספר איננו מקרי כמובן. מאז תחילת המשבר הכלכלי העולמי, המחקר הכלכלי הפך להיות מטרה לחיצים לא מעטים של ביקורת ואפילו לעג. אך בעוד שבחלק מהביקורת יש בוודאי מידה של אמת, חלק גדול עוד יותר ממנה הוא, אם להתנסח בזהירות, מבולבל. ישנן תשובות חשובות לחלקים המבולבלים ביותר מהביקורת שהוטחה בכלכלנים, אבל לוין לא בוחר במטרות הקלות האלו (למרות שחשוב לענות גם להן), אלא יוצא להגן דווקא על נקודה שכלל לא קל להגן עליה ושרבים בחרו לתקוף: הכוח הניבויי של תיאוריות הנשענות על שיווי משקל בין שחקנים רציונליים. במילים פשוטות יותר, שלוין עצמו בוודאי לא היה עושה בהן שימוש – הוא יוצא להגן על "הנחת הרציונאליות", ללא ספק הכלי המושמץ ביותר בארגז הכלים הכלכלני.

לב הטיעון של לוין בספר נשען על שני עמודים: ראשית – לוין מגדיר את קו ההגנה: תיאוריה טובה לא צריכה להיות מושלמת. היא צריכה להיות כזו שהחריגות ממנה אינן חשובות מבחינה כמותית לצורך הבנת התופעה שהתיאוריה מנסה להסביר. ההסבר שלו הוא כל כך חינני, שאני לא מתאפק מלצטט פסקה ארוכה ממנו:

The importance of the quantitative nature of economics often eludes clever observers… Take for example the following (possibly apocryphal) quotation, from the "original" behavioral economist Kenneth Boulding: "Anyone who believes exponential growth can go on forever in a finite world is a madman or an economist". This appears to involve a straw man, since as far as I know no economist would argue that exponential growth can go on forever – at best this is something we are uncertain about. The point is not debatable. But what conclusions can we draw from the fact that exponential growth cannot go on forever? Boulding evidently would like us to conclude that if it cannot go on forever, it cannot go on for very long. Of course that does not follow. Exponential growth may be possible for the next ten years, or it might be possible for the next ten thousand years[…] The point is that philosophers' and lawyers' reasoning – trying to draw a practical conclusion from an extreme hypothetical statement – "exponential growth cannot go on forever" – is false reasoning. All the action is in the quantitative dimension: some numbers are big, some numbers are small and how big and how small matters, not whether numbers are exactly equal to zero, or "infinite"

שנית – לוין מיישם את קו ההגנה הזה עבור התיאוריה הכלכלית: שפע של ראיות תומכות בכך שהתיאוריה הכלכלית בכלל, וליבה של התיאוריה, מושג שיווי המשקל של נאש, עומדים במבחן הזה בהצלחה.

לוין מתחיל את הדיון שלו בפרשנות מעניינת למושג שיווי המשקל. אבל לפני הפרשנות של לוין, תזכורת להגדרה הטכנית של המושג: נניח מצב שבו קבוצת פרטים נמצאת באינטראקציה כלשהי, כך שלפעולות של כל אחד מהפרטים בקבוצה עשויה להיות השפעה על התוצאה המתקבלת אצל כל פרט אחר. אם כל אחד מהפרטים סבור שבהינתן האופן שבו פועלים כל הפרטים האחרים, הפעולה שבה הוא עצמו בחר היא האופטימלית עבורו, זהו מצב של שיווי משקל. למשל, אם אני מוכר מכוניות משומשות ומטרתי היא למקסם את רווחי, ואני סבור שבהינתן המחירים שגובים כל המוכרים האחרים, ובהינתן הנכונות של קונים לשלם, המחיר שאני גובה הוא המחיר שיניב לי את הרווחים הגבוהים ביותר, ויתר על כן – כל שאר המוכרים והקונים סבורים כך גם הם, המצב המתקבל הוא שיווי משקל. על פניו, תיאוריה שסבורה שתוצאה של שיווי משקל תתקבל במציאות היא מופרכת: איך אפשר לקוות אפילו שבאינטראקציה מורכבת יחסית, שבה הפעולות של כל אחד משפיעות על התוצאות עבור כל אחד אחר, כולם יפעלו באופן כזה שאף אחד לא יהיה מעוניין לשנות בדיעבד את האופן שבו פעל? מי מסוגל בכלל לחשב כיצד ישתנה מצבו אילו יפעל מעט אחרת? ישנם מצבים מציאותיים לגמרי שעבורם אפילו מחשבים חזקים למדי יתקשו למצוא את שיווי המשקל הזה – איך אפשר לדמיין בכלל מצב שבו אנשים בשר ודם יפעלו באופן שמתאים לתיאוריה הזו?

הפרשנות של לוין למושג שיווי המשקל נותנת מענה מסוים לתמיהה הזו. לפי לוין, שיווי משקל הוא מצב שבו לא ניתן יותר ללמוד. כלומר, אילו התוצאה המתקבלת היא כזו שיש פרט אחד או יותר בקבוצה שבהינתן פעולותיהם של האחרים יכול לפעול אחרת ולשפר את מצבו – הוא ילמד מטעותו, ויפעל טוב יותר בפעם הבאה שייתקל בסיטואציה הזו. אם השינוי הזה יגרום לאחרים לרצות גם הם לשנות את הפעולה שבה נקטו – הם ילמדו מטעותם, ויעשו זאת. התהליך הזה, שבו פרטים לומדים מהטעויות שלהם, משנים את החלטותיהם, ומגיבים לשינויים של פרטים אחרים, הוא תהליך של למידה. בשיווי משקל התהליך ייעצר.  אף פרט לא ירצה לשנות את הפעולה שבה נקט. לא ניתן יותר ללמוד. לוין מביא ראיות רבות בספר לכך שבני אדם, גם אם יכולת החישוב שלהם מוגבלת, הם בעלי יכולת לימוד מרשימה, אבל דוגמא אחת מבהירה את גישתו היטב: שעת העומס בכבישים בכל עיר בעולם, לפי לוין, היא מצב של שיווי משקל. בהינתן רמת העומס בכל כביש (כלומר, בהינתן הפעולות של עשרות או מאות אלפי פרטים אחרים, כולל פרטים שבחרו תחבורה ציבורית או שבחרו להישאר בבית), כל פרט מוצא את הדרך המהירה ביותר ליעד שלו. זוהי אינטראקציה כל כך מסובכת, שאין בנמצא כיום מחשב המסוגל לחשב את שיווי המשקל הזה. ובכל זאת, הנהגים עצמם פעלו כך שהתקבלה תוצאה של שיווי משקל. למרות שלוין לא מציג ראיות מדעיות לכך, קל לקבל את טענתו שרוב הנהגים אכן נוסעים במסלול שלפחות בממוצע, לפחות בקירוב, הוא המסלול המהיר ביותר ליעדם בשעות עומס. או במילים אחרות, בהינתן הפעולות של כל הנהגים האחרים, כל נהג בוחר בפעולה אופטימלית – וזו בדיוק ההגדרה של שיווי משקל. בוודאי – אילו היינו משליכים את כל הנהגים בעיר אל עיר חדשה אין שום סיכוי שביום הראשון לנהיגתם הייתה מתקבלת תוצאה של שיווי משקל. אפילו שיפוצים בכביש בודד יכולים לגרום לבלאגן לא קטן. אבל, המציאות מלמדת שעם הזמן יש תהליך של למידה, ונוצרת התכנסות לשיווי משקל – עד שאין עוד מה ללמוד.

אחד הדברים המעניינים בדוגמא שבחר לוין היא שהיא מבהירה את הפער בינו ובין אחד המפורסמים שבמבקרי התיאוריה הכלכלית וישימותה למצבים מציאותיים – אריאל רובינשטיין. רובינשטיין עם שותפתו לכמה מחקרים, איילה ארד, ערכו ניסוי בשיתוף עם היומון "כלכליסט", שבו התבקשו הקוראים להשיב כיצד ינהגו במספר סיטואציות אסטרטגיות. מטרת הניסוי הייתה להבהיר כי אנשים אינם פועלים על פי התחזיות שמספק שיווי משקל נאש. ה-דוגמא שבחרו רובינשטיין וארד כדי להבהיר לקוראיהם מהי אינטראקציה אסטרטגית הייתה של נהג המנסה לבחור את נתיב הנסיעה המהיר ביותר ליעדו: "בהמשך נראה שתורת המשחקים רחוקה מלתת עצות מועילות לגבי איך לשחק בשלושת המשחקים, שלא לדבר על מה לעשות במחלף בן שמן" מזהירים ארד ורובינשטיין בתחילת מאמרם. מול השימוש הקריקטורי שנעשה לעיתים בתורת המשחקים – הראיון המשונה של אומן למעריב הוא דוגמא עדכנית ומצערת – התזכורת של רובינשטיין וארד היא חשובה. אבל חשוב גם לזכור שלא כל תורת המשחקים היא מה שאומן אומר בראיונות למעריב.

לוין מציג בספרו עוד ראיות אמפיריות רבות, כולל ניסויי מעבדה – כולם כוללים חזרה של מספר פעמים על הסיטואציה האסטרטגית, וכולם מתעדים למידה מהירה מאד של המשתתפים, והתכנסות למצב של שיווי משקל גם בסיטואציות מורכבות להפליא, ובעיקר – גם כאשר ברור לחלוטין שאף אחד מהמשתתפים לא יכול היה לחשב בעצמו את שיווי המשקל הזה. אוסף הראיות המרשים שמביא לוין בספר הוא מרתק ומשכנע מאד. בסוף הפוסט הזה, תוכלו למצוא תיאור של דוגמא אחת, חביבה במיוחד.

אז הכל סבבה? 

לוין הוא מדען טוב מדי מכדי להסתפק בהצגה שמצטמצמת רק לראיות שתומכות בטענתו. והרי למרות ההצלחות האמפיריות המרשימות של תיאוריות המתבססות על מושג שיווי המשקל של נאש, אין להכחיש שיש גם ראיות מדעיות חד משמעיות על מצבים שבהם התחזית של התכנסות לשיווי משקל עומדת בסתירה לנתונים.  לוין כלל לא מסתיר אותן. להיפך – הוא עוסק בהרחבה בדרך שבה השפיעו התוצאות האלו על התיאוריה. האופן בו לוין מתאר את ההתמודדות של המחקר התיאורטי עם התוצאות האמפיריות שהצביעו על הבעיות במושג שיווי המשקל הוא מאיר עיניים משתי סיבות.

ראשית, בכך שלוין מתאר את הגלגולים שעבר מושג שיווי המשקל כדי להתאים אותו לתוצאות אמפיריות שלא מתיישבות עם המושג המקורי, הוא מדגים לקורא את מערכת היחסים במחקר הכלכלי בין תיאוריה ואמפיריקה: הפרייה הדדית, ולא התעלמות ועצימת עיניים כלפי תוצאות חדשות. בכל הנוגע למושג שיווי המשקל, תוצאות אמפיריות חדשות הפרו כל העת את המחקר התיאורטי, וחוקרים רבים לאורך השנים עידנו, שיכללו, והוסיפו ניואנסים רבים למושג המקורי של שיווי משקל נאש. כיום, לצד שיווי המשקל של נאש, ישנם גם שיווי משקל עם מושלמות לתתי משחקים, שיווי משקל מרקוב, שיווי משקל של "יד רועדת", ועוד רבים וטובים. אך מעבר לפרטים, עצם ההדגמה של התהליך הזה, של ההפריה ההדדית בין התיאוריה לאמפיריקה בכלכלה, הוא תרומה משמעותית לדיון הפופולארי. בהקשר הזה שוב מעניין להנגיד בין הגישה של לוין לגישה שרבים מוצאים בדבריו של אריאל רובינשטיין (אני, אגב, לא חושב שזה מה שהוא מנסה לומר), למשל בספרו "אגדות הכלכלה". כך כתבה על הספר עדי מרקוזה-הס במדור ביקורת הספרים של עיתון "הארץ" – פסק הדין הרשמי של האינטלגנציה הישראלית:

לביקורת של רובינשטיין יש מבנה אחיד פחות או יותר. הוא מציג מודל כלשהו מהמודלים המרכזיים של התיאוריה הכלכלית, ומראה איך הוא קורס כאשר מעמידים אותו במבחן אמפירי, ולפעמים אף במבחן המציאות ממש.

אני מקוה שזה לא הרושם שקיווה רובינשטיין להשאיר אצל קוראיו: הקביעה של מרקוזה-הס היא לא פחות ממדהימה, וקשה שלא להתאכזב מהמחשבה שזה הרושם שמקבלים הקוראים בספר. ניחא אילו הקורא היה מקבל את הרושם שאחרי שנים של מחקר ודיון אקדמי, שכולל אינספור מאמרים, מחקרים, קריירות מדעיות, ואף פרסי נובל, ספר פופולארי אחד של רובינשטיין הוא זה שמיישב סופית את הדיון בנושא, כשהוא מראה איך הכל קורס בתיאוריה הכלכלית. אבל מהביקורת של מרקוזה-הס (ושל אחרים) עולה שהקורא מקבל רושם הרבה יותר מטריד. לא זאת בלבד שספר פופולארי אחד הוא נצחון מוחץ בדיון על ערכה של התיאוריה הכלכלית, אלא שאין בכלל דיון מחקרי בנושא! כמה רשלני מצד הכלכלנים שעד שרובינשטיין כתב את ספרו לא חשב מי מהם להעמיד את המודלים במבחן אמפירי. לו רק היו עושים זאת, היו מבינים מיד, כפי שמסבירה מרקוזה-הס, שמודל אחר מודל קורס "במבחן המציאות ממש". אחח, אני אומר לכם – אילו כסילים הם הכלכלנים שלא שמו לב לכך… התרומה של לוין לדיון הזה חשובה יותר מכל פרט אמפירי שהוא מביא או הגדרה לסוגים נוספים של שיווי משקל שהוא מסביר: כל מי שמעונין להאשים כלכלנים בעצימת עיניים כלפי ראיות אמפיריות – טוב יעשה אם יקרא בעיון את החלקים האלו בספר. אפשר שלא להסכים – גם אני לא רוויתי נחת מכל שורה ושורה בספר, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהדיון הזה מתקיים במלא העוז.

הדגמת המתודה המחקרית בכלכלה היא אמנם חשובה, אבל גם התוכן שלוין יוצק לתוכה הוא מרתק. הדוגמאות בספר למחקרים רלוונטיים הן מאירות עיניים. למשל, כשל אמפירי ידוע של מושג שיווי המשקל קיים בסיטואציה שנקראת משחק האולטימטום. במשחק האולטימטום יש שני משתתפים שצריכים להחליט כיצד לחלק ביניהם סכום כסף – נניח 100 שקלים. המשתתף הראשון מציע חלוקה, למשל – שכל משתתף יקבל את מחצית הסכום. המשתתף השני יכול להסכים לחלוקה המוצעת, ואז היא מתבצעת, או לדחות אותה, ואז שני המשתתפים מקבלים אפס שקלים. שיווי משקל אפשרי של המשחק (והיחיד שהוא מושלם לתתי משחקים. לא חשוב כרגע.) הוא כזה: המשתתף הראשון יציע חלוקה שבה הוא מקבל כמעט את כל הסכום, נניח 99 שקלים, והמשתתף השני, שנאלץ לבחור בין לדחות את ההצעה, ולקבל אפס שקלים, ובין לקבל את ההצעה, ולקבל שקל אחד, יעדיף לקבל שקל אחד, ויקבל את ההצעה. שפע ניסויים בואריאציות שונות מראות שכאשר בני אדם בשר ודם משתתפים בסיטואציה הזו, התוצאה המתקבלת איננה דומה כלל לתחזית של שיווי המשקל. אנשים אינם מציעים חלוקה של 99-1, ומן הצד השני רבים דוחים גם הצעות נדיבות יותר מאשר שקל אחד. האם זהו כשל של התיאוריה של שיווי משקל נאש? נראה שכן. האם צריך לכן לשבור את הכלים ולזרוק את כל התיאוריה לפח? כפי שלוין מבהיר, זו תהיה התנהגות שמנוגדת לאתוס המחקרי לא פחות מאשר התעלמות מתוצאות שאינן מתאימות לתיאוריה. אין חולק על כך שאסור להתעלם מראיות שמנוגדות לתיאוריה, ושלעיתים אכן צריך לשבור את הכלים ולזרוק את התיאוריה לפח. אבל – לא צריך למהר כל כך לעשות את זה, בייחוד כאשר יש לתיאוריה גם הצלחות אמפיריות משמעותיות. איך מיישב לוין את הסתירה בין תוצאות הניסוי והניבוי של התיאוריה?

ראשית, מסביר לוין, התיאוריה הכלכלית אינה קובעת שהפרטים הם אגואיסטים שאכפת להם רק מתועלתם האישית, למרות שבמצבים מסוימים זהו קירוב לא רע, למשל בתיאור של שווקים תחרותיים. במשחק האולטימטום ברור שאנשים מפעילים שיקולים נוספים. שמו הטכני של השיקול שנראה שמשחק תפקיד משמעותי במשחק האולטימטום הוא, בתרגום חופשי, "דווקאיזם" (Spite). כלומר, נכונות לספוג נזק לעצמי, כדי למנוע רווח ממישהו אחר. כשלוקחים בחשבון את ההעדפה של אנשים ל"דווקאיזם" במצבים מסוימים, קל להבין מדוע אנשים אינם מציעים חלוקה של 99-1, מתוך חשש מוצדק שההצעה הזו תידחה. אבל לוין לא מסתפק באבחנה הזו. במאמר משותף שלו ושל דרו פיודנברג מהארווארד, הוא פיתח את מושג ה"שיווי משקל שמאשר את עצמו" (Self-Confirming Equilibrium). בשיווי משקל כזה, נדרשת רציונליות מהסוג הבא: שחקנים צריכים שיהיו להם אמונות נכונות בנוגע למצבים שהשחקנים אכן חווים, אבל יכולות להיות להם אמונות לא נכונות בנוגע למצבים שהם לא חוו עדיין. היישום של התיאוריה הזו למשחק האולטימטום הוא טבעי: שחקנים שחוזרים על המשחק מספר פעמים יודעים אילו הצעות היו נמוכות מדי, ולכן נדחו, והם יזהרו מלהציע אותן שוב. אבל, אם הם הציעו, למשל, 50 שקלים לשחקן השני, והוא קיבל את ההצעה, הם אינם יודעים האם הצעה של 40 שקלים בלבד הייתה מתקבלת. אילו הציעו 10 שקלים ונדחו – הם אינם יודעים האם הצעה של 20 שקלים הייתה נדחית גם היא. את הפרטים הטכניים אפשר לקרוא בספר, אבל יישום מדוקדק של התיאוריה של "שיווי משקל שמאשר את עצמו" בתוספת "דווקאיזם" לתוצאות של משחק האולטימטום מעלה ששחקנים משחקים בצורה רציונאלית להפליא. למעשה, מתוך 100 שקלים, רק 3.34 שקלים "מתבזבזים" בגלל התנהגות לא רציונאלית של השחקן המציע. האם ה"בזבוז" הזה הוא משמעותי? לפי איזו מטריקה? האם התיאוריה של שיווי משקל שמאשר את עצמו היא סבירה? כל קורא מוזמן להחליט עבור עצמו. יודגש שוב – לא חייבים לקבל את ההסבר של לוין ופיודנברג, אבל אי אפשר להכחיש שהוא תרומה בעלת ערך לדיון. ומה שחשוב מכך בהרבה – יש דיון!

ולסיכום, בכל זאת – מילה של ביקורת.

נניח לרגע שלוין שכנע אתכם, ואתם מקבלים את זה שהתיאוריה הכלכלית המבוססת על פרטים רציונליים שיגיעו לשיווי משקל נאש היא בדרך כלל, יודעים מה – כמעט תמיד, כלי בעל ערך רב. עדיין, אנחנו נשארים עם השאלה כיצד נוהגים בני אדם כאשר הם אינם נוהגים באופן רציונלי? מתי הם נוטים לעשות זאת יותר ומתי פחות? לוין מטשטש את ההבחנה בין "ניתוח על בסיס הנחת הרצינליות הוא בעל ערך רב" ובין הטענה "רק ניתוח על בסיס הנחת הרצינליות הוא בעל ערך רב". במיטבה – ובהחלט יש לה מיטב – כלכלה התנהגותית לא רק מספרת לנו את המובן מאליו, כלומר, שאנשים אינם תמיד רציונליים לחלוטין, אלא היא גם עוזרת לנו להבין טוב יותר כיצד אנשים נוהגים כאשר הם אינם רציונליים. לאורך הספר נדמה לעיתים שלוין מבלבל בין "המחקר בכלכלה התנהגותית שהכי סביר שתשמעו עליו במסיבת קוקטייל או בטור נלהב בעיתון" ובין "המחקר החשוב והמשפיע בכלכלה התנהגותית". גם מי שחושב, כמוני, שהכלים הכלכליים האפקטיביים ביותר שעומדים לרשות הממשלה הם מיסים וסובסידיות, מתוך הנחה שבני אדם ינהגו בצורה רציונלית למדי מול התמריצים האלו, צריך להכיר, למשל, בחשיבותן של התובנות המתוארות בספרם הנפלא של דיק תהלר וקאס סונסטיין – Nudge. הרצון המוצדק לעצור את הסחף האופנתי לפיו אין כמעט שום דבר חשוב ללמוד ממודלים המבוססים על הנחת הרציונליות לא צריך להפוך לביטול גורף מדי של מחקר מעולה בכלכלה התנהגותית. אני לא מודאג. הדיון נמשך ויימשך.

הדוגמא המובטחת – למיטיבי לכת בלבד

שאלה קלאסית שקשורה לשיווי משקל נאש נוגעת להתנהגותם של בוחרים. כיוון שהסיכוי של בוחר בודד להכריע בחירות הוא נמוך מאד, מדוע כל כך הרבה אנשים מצביעים? תיאוריות יש למכביר – ההקדמה למאמר הקלאסי הזה יכולה לתת לכם מושג כללי מה אנשים חושבים על הנושא. לוין ושותפו למחקר, תומס פלפרי, ניסו ללמוד באמצעות ניסוי מעבדה האם ועד כמה שיווי משקל נאש רלוונטי בנוגע לבחירות. בכל חזרה של הניסוי נערכו בחירות, כאשר המשתתפים חולקו לקבוצת רוב, שמנתה שני שליש מהמשתתפים, וקבוצת מיעוט שהיו השליש הנותר (מספר המשתתפים הכולל נע בין שלושה ובין חמישים אחת). כל חבר בקבוצה שזכתה בבחירות זוכה בשקל, ובמקרה של תיקו כל משתתף בכל אחת מהקבוצות זוכה בחצי שקל. לכל משתתף נקבעה עלות להצבעה, שנעה בין אפס ובין חצי שקל, וכל משתתף ידע רק את העלות שלו עצמו, ושבקרב האחרים, הסיכוי לכל עלות בין אפס לחצי שקל היא זהה (התפלגות אחידה). מהי התחזית של שיווי משקל נאש לניסוי כזה?

שימו לב שהכי הרבה השפעה שיכולה להיות למשתתף בבחירות היא הפיכה של תיקו לנצחון (ובכך להרוויח שקל במקום חצי שקל), או הפיכה של הפסד לתיקו (ובכך להרוויח חצי שקל במקום אפס). כך או כך, אפילו במקרה הכי טוב, הרווח הצפוי מהצבעה הוא חצי שקל. לכן, מי שהעלות שלו להצבעה היא אפס, יצביע תמיד, ומי שהעלות  שלו להצבעה היא חצי שקל, לא יצביע אף פעם. עבור מי שהעלות שלו בין לבין, החישוב מסובך. התוצאה של החישוב הזה היא "עלות סף", שתלויה בסיכוי של כל מצביע לגרום לשינוי בתוצאות הבחירות. אם, ורק אם, העלות להצבעה נמוכה מהסף הזה, המשתתף יצביע. על בסיס זה, לכל בחירות יש שיווי משקל נאש, אבל החישוב שלו הוא מסובך: שיעור ההשתתפות בבחירות מושפע מ"עלות הסף" – ככל שהיא נמוכה יותר, פחות אנשים יצביעו (כי יש פחות אנשים עם עלות נמוכה מעלות הסף, ורק הם מצביעים). מאידך, ככל שפחות אנשים מצביעים, הסיכוי להשפיע עולה, ולכן "עלות הסף" עולה גם היא (קחו רגע לחשוב על זה), ואז יותר אנשים ירצו להצביע. המתמטקאים שבכם מחייכים עכשיו לעצמם ואומרים – "נקודת שבת". הם צודקים. לא משנה כל כך כרגע. מה שכן משנה הוא שיש שיווי משקל (סימטרי) יחיד לכל מערכת בחירות כזו, ועם מחשב וסבלנות, אפשר למצוא מהו. לוין ופלפרי ערכו מספר גדול של מערכות בחירות כאלו, ואפשרו למשתתפים ללמוד – כל משתתף בניסוי לקח חלק בחמישים מערכות בחירות. עבור כל סוג מערכת בחירות ("סוג" הוא מספר המשתתפים) הם חישבו מה הסיכוי לתיקו או לנצחון של מפלגת המיעוט אם התוצאה היא שיווי משקל נאש, והשוו את התחזית התיאורטית הזו לתוצאות בפועל. הגרף הבא מתאר את התוצאות. על הציר האופקי – התחזית של שיווי משקל נאש (למשל: סיכוי של 40% לתיקו, או סיכוי של 15% לניצחון המיעוט). על הציר האנכי – האחוז מתוך סך הבחירות שהסתיימו בתיקו או נצחון המיעוט. כל נקודה מתארת סוג של מערכת בחירות. אם התיאוריה מוצלחת, הנקודות צריכות להיות לאורך קרן בשיפוע של 45 מעלות מהראשית, כלומר – אם למשל התחזית התיאורטית עבור סוג מסוים של בחירות היא ש 40% מהבחירות יסתיימו בתיקו, אז אכן 40% מהבחירות בפועל יסתיימו בתיקו. מה אתם יודעים… בול.

beahviral_doom_graph

כמו שאתם רואים, הדוגמאות לא טריויאליות – ובטח שלא קצרות – להסבר, וגם ככה יוצא לי פוסט ארוך, ולכן מי שמעוניין לקרוא עוד – מוזמן לקרוא אותן בספר. הן מרתקות.