חלק ההוצאה האזרחית בתוצר?

(פוסט טכנוקרטי משהו. מכיל 485 מילים)

מספר שרץ הרבה בדיון הציבורי בארץ הוא האחוז של ההוצאה הממשלתית האזרחית בתוצר (למשל כאן, בדברים של נגידת בנק ישראל). המספר הזה, שהוא בערך 34%, נמוך משמעותית מהממוצע בארצות ה OECD, ורבים רואים בכך הוכחה למנוולות הניאו-ליברלית של ממשלות ישראל. ייתכן שממשלות ישראל מנוולות וניאו-ליברליות, אבל אני חושב שהמספר הזה נע בין "דרוש הבהרה" ובין "מטעה ממש".

קודם כל – מאיפה המספר הזה מגיע? הרעיון בבסיס המספר הזה מתחיל ברצון למדוד את כמות (ודוק – כמות, לא איכות) השירותים שהאזרח מקבל מהממשלה. מדד סביר אחד הוא פשוט לספור דולרים: כמה דולרים מוציאה הממשלה בכל מדינה. אבל, בגלל שיש פערים גדולים מאד בין מדינות בכמות המשאבים שעומדים לרשותן, מקובל לנרמל את המספר הזה על ידי חלוקה בתמ"ג. כלומר, למדוד את  החלק של הממשלה בתוצר. עד כאן – סבבה. בשלב הבא, אנשים רוצים להפריד בין תשלומים של הממשלה שמממנים שירותים שהאזרח מקבל מהממשלה, ובין תשלומים של הממשלה שהאזרח לא ממש נהנה מהם, בעיקר תשלומי ריבית והוצאות ביטחון. אני אתעלם באלגנטיות מהשאלה האם האזרח "נהנה" מתשלומי הריבית והוצאות הביטחון או לא, ואמשיך תחת ההנחה שהאזרחים לא נהנים מהתשלומים האלה. ברוב מדינות ה OECD ההבחנות האלו לא משנות הרבה, אבל בישראל, שבה יש הוצאות ביטחון ניכרות, ההבחנה בין ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתוצר, ובין ההוצאה הממשלית האזרחית כאחוז מהתוצר, הוא גבוה מאד. לכן, למרות שממשלת ישראל בסה"כ דומה בגודלה לממוצע ב OECD מבחינת סך ההוצאות כחלק מהתוצר, ההוצאה הממשלתית האזרחית כחלק מהתוצר נמוכה משמעותית מהממוצע.

אני לא מת על החישוב הזה. כלומר, אם המטרה של הצגת המספרים היא לומר שבישראל, כל עוד הוצאות הבטחון כל כך גבוהות, יהיה קשה מאד מאד לספק שירותים אזרחיים ברמה דומה לשאר מדינות ה OECD, אז סבבה. זו אמירה במקום. אבל אם המטרה היא להגיד שממשלת ישראל קמצנית במיוחד בהוצאה האזרחית שלה, אני חושב שזה חישוב מטעה.

הסיבה העיקרית היא שהוצאות הממשלה לביטחון, מבאסות ככל שיהיו, נספרות כחלק מהתוצר. אפשר לדבר על אם זה טוב או רע שהוצאות בטחון נספרות בתמ"ג (וזה דיון שנמצא בספרי מבוא לכלכלה) אבל העובדה היא שהן נספרות. כשמודדים הוצאה אזרחית של הממשלה כחלק מהתמ"ג, יוצא שמוציאים את הוצאות הבטחון של הממשלה מהמונה, אבל סופרים אותן במכנה. זו נראית לי בחירה לא קונסיסטנטית. אם "לא סופרים" את הוצאות הביטחון כתוצר בעל ערך עבור האזרחים, אז צריך להוציא אותם גם מהמונה, וגם מהמכנה. כאילו המשאבים האלו לא עומדים לרשות המשק בכלל. סדר הגודל של השינוי יקרב את ישראל משמעותית לממוצע ה OECD. בחישוב גב-מעטפה זריז, נניח שהממשלה בישראל היא 45 אחוזי תוצר, ושהוצאות הביטחון הן 10 אחוזי תוצר. במצב כזה, ההוצאה הממשלתית האזרחית היא 35 אחוזי תוצר. אבל אם מחסרים את הוצאות הביטחון גם מהמונה, וגם מהמכנה, מקבלים שההוצאה הממשלתית האזרחית היא 39 אחוזי תוצר. אפשר לקרוא לזה ההוצאה הממשלתית האזרחית מתוך התמ"ג האזרחי.

זו אולי לא מהפכה בתפיסה שלנו את ההוצאה הממשלתית האזרחית בישראל, אבל זאת נראית לי נקודה ששווה להבהיר.

מה יהיה עם הלימות ההון?

(הפוסט מכיל 1,209 מילים, אבל יש חלקים שאפשר לדלג עליהם)

שוב פדיחה של עתונאים בנושא הלימות הון, והפעם דה מרקר, בכתבה על החלטות המפקח על הבנקים. תחת הכותרת האומללה ״המפקח שעלה לבנקים 20 מיליארד שקל״ מסבירה הכתבה שדרישות הלימות ההון החדשות של המפקח על הבנקים הביאו לכך שהבנקים הפנו רווחים בערך של 17 מיליארד שקל להגדלת ההון העצמי שלהם, במקום לחלק את הרווחים לבעלי המניות (והם יאלצו להוסיף עוד 2.7 מיליארד, לכן בסה"כ כעשרים מיליארד). לכן, לפי דה מרקר, לא רק שבעלי המניות מסכנים, המשק כולו נפגע, כי הגדלת ההון העצמי פוגעת איכשהו במתן אשראי. בגלל שחשוב לי פה לדייק, אני אנסח את הביקורת שלי בצורה מאד ניואנסית:

לא נכון!

מתן האשראי במשק לא יפגע. הוא אולי יצומצם, מעט מאד, לא בכמות שכותבים בדה-מרקר, ולא מהסיבות שכותבים בדה-מרקר, ובכל מקרה, זה יהיה צמצום רצוי.

ועכשיו – לחדשות בהרחבה.

zaken
דודו זקן. פשוט צודק.

טעות מספר אחת – דרישות הלימות הון לא מגבילות את ייצור האשראי

קודם כל, מה זה הון עצמי? למי שלא מכיר אני ממליץ לקרוא את זה, אבל בקיצור- כדי לתת הלוואות, שזה מה שבנק עושה כדי להרוויח כסף, הבנק צריך שיהיה לו כסף לתת. לבנק יש שני מקורות להביא מהם כסף: הלוואות שהבנק לוקח מהציבור (נניח, תכניות החסיכון שלכם), והון עצמי. הון עצמי הוא, בגדול, הכסף שבעלי המניות מביאים. בשלב ראשון, הכסף הזה מגיע מהנפקת המניות. בהמשך, בגלל שהרווחים שייכים לבעלי המניות, אפשר פשוט להעביר את הרווחים האלה לקופת הבנק וגם הם נחשבים להון עצמי. גם הם הרי, בעצם, כסף שהביאו בעלי המניות. עכשיו, וזה חשוב: אף אחד לא מגביל את כמות הכסף שהבנק יגייס מכל אחד מהמקורות. מה שהמפקח על הבנקים עושה זה רק להגביל את היחס בין שני המקורות. כמו שמוסבר בפירוט בלינק,  אין שום שחר לטענה שהגדלת ההון העצמי פוגעת במתן האשראי במשק. הטענה "עם הון בהיקף של 2.7 מיליארד שקל היו הבנקים יכולים לייצר אשראי במשק בהיקף של 28 מיליארד שקל" היא נון-סקויטר מוחלט. מה זאת אומרת "היו יכולים"? יכולים! קודם כל, ההון העצמי לא נשאר בכספת. הוא לא רזרבות. הוא משמש לייצור אשראי. הוא לא "היה יכול לשמש". הוא משמש. שנית, אם הבנק רוצה לייצר עוד אשראי – אף אחד לא מונע ממנו לגייס עוד הון עצמי על ידי הנפקת מניות חדשות למשל. אין שום מובן סביר שבו דרישות ההון העצמי מהוות חסם על ייצור אשראי. הטענה שחבל שצריך עוד הון עצמי, כי אחרת, באמצעות הכסף שהלך להון העצמי החדש הזה, היה אפשר לתת יותר הלוואות, שקולה פחות או יותר לטענה "חבל שהיית צריך לשים את הסדינים על המיטה, אחרת היית יכול לישון עליהם".

טעות מספר 2 – האם הפניית רווחים להון העצמי פוגעת בבעלי המניות?

אבל יש דברים בכתבה שאפילו יותר כואבים בעין. בעיקר הטענה שאם הרווחים נשארו בבנק, כלומר – נוספו להון העצמי, ולא חולקו לבעלי המניות, הרי שבעלי המניות "הפסידו" את הכסף הזה. כך בכתבה: "סיכום ביניים של קדנציית זקן מובילה למסקנה כי הוא עלה למשקיעים במניות הבנקים בישראל עד כה עשרות מיליארדים". טוב, זה ממש שטויות.

נניח שאני הבעלים היחיד של כל המניות של חברה ששווה בתחילת השנה 80 שקל. במהלך השנה רווחי החברה היו 20 שקל. חילקתי את הרווחים לעצמי. בסוף השנה יש לי מניות בשווי של 80 שקל, ו 20 שקל מזומן. עכשיו נניח שאסור לי לחלק רווחים, ואני חייב להשאיר אותם בקופת החברה – זו המשמעות של הפניית הרווחים להון העצמי. מה יהיה שווי החברה עכשיו? בגלל שמדובר באותה חברה בדיוק, אבל עם עוד 20 שקל בקופה, אז ערך החברה, ובהתאם, שווי המניות של החברה, עלה ב 20 שקל. הרי מי שקונה את החברה מקבל גם את הקופה שלה לידיו. אז במקום מניות בשווי 80 שקל, ו 20 שקל במזומן, יש לי מניות בשווי 100 שקל. ואם ממש בא לי מזומן? אני יכול פשוט למכור 20% מהמניות שלי, ולהישאר עם, ניחשתם נכון, 80 שקל במניות ועוד 20 שקל במזומן. בדיוק כאילו חילקתי לעצמי רווחים. הטענה שהמפקח על הבנקים עלה לבעלי המניות עשרות מיליארדי שקלים היא פשוט הבל.

טעות (למתקדמים) מספר 3 – האם הגדלת ההון העצמי פוגעת בתשואה?

אבל אבל אבל, תאמרו, התשואה על ההון של הבנקים ירדה. או. זה כבר שיפור משמעותי – שש דרגות מעל ההבנה של כתב דה מרקר, כי זה לפחות חצי נכון. כלומר, אם זו הטענה, אז ברור שאין מה לדבר על הפסדים של עשרות מיליארדים לבעלי מניות הבנקים, אלא רק על תשואה נמוכה יותר על המניות שלהם, שזה הרבה הרבה פחות מעשרות מיליארדים. אבל, בכל מקרה, גם זה לא טיעון תקף. הנה ההסבר.

קחו לדוגמא את בנק אסף. בנק אסף קיבל הלוואות מהציבור ב 100 שקל, ויש לו הון עצמי (מבעלי המניות) של 100 שקל. כלומר, בעלי המניות השקיעו 100 שקלים משל עצמם, ולקחו הלוואות ב 100 שקלים. בסך הכל – יש לבנק 200 שקל כדי לתת הלוואות, והוא אכן נותן הלוואות ב 200 שקלים (אפשר להתעלם כאן מיחס הרזרבה. הוא לא משנה את הסיפור). נניח שבסוף השנה הבנק קיבל החזרים בשווי 220 שקל. באמצעותם, החזיר בנק אסף את 100 השקלים שקיבל בהלוואות. ויתרת הכסף, 120 ש״ח טבין ותקילין, הולכים לבעלי המניות. עד כאן יש? הלאה.

120 שקלים של החזרים על השקעה של 100 מהווים תשואה נאה של 20% לבעלי המניות. אבל, מה היה קורה אם בעקבות הוראות המפקח על הבנקים, הבנק היה נאלץ להשתמש ביותר הון עצמי, נניח 150 שקל,  ורק 50 שקל בהלוואות מהציבור (וזו בדיוק המשמעות של ההוראות של המפקח)? שוב, הבנק ייתן 200 שקל של הלוואות, ושוב, נניח שההחזרים הם 220. במקרה הזה, אחרי החזרת ההלוואות, לבעלי המניות יישארו 170 שקלים. 170 שקל של החזרים על 150 שקל של השקעה מהווים 13% תשואה. אכן, תשואה נמוכה יותר מאשר המצב בו ההון העצמי הנדרש היה רק 100 שקלים – כזכור, זו הייתה 20%. אז, האם שימוש ביותר הון עצמי משמעו הפסד של 7% תשואה לבעלי המניות? ובכן, לא בדיוק.

בואו נחזור רגע לעולם שבו בנק אסף נדרש רק ל 100 שקלים של הון עצמי. למה בעצם בעלי המניות של הבנק מקבלים תשואה של 20% בעוד שמי שהלווה כסף לבנק מקבל תשואה אפסית? התשובה המקובלת היא שבעלי המניות נושאים בסיכון. מה היה קורה  אם, נניח, במקום החזרים של 220 שקל, מיתון ופשיטות רגל במשק היו מביאים לכך שהבנק היה מקבל החזרים של 180 שקל בלבד? מי שהלווה לבנק כסף יקבל את מה שהובטח לו. על פי חוק, לפני שבעלי המניות רואים שקל, חייבים להחזיר את כל ההלוואות. כל 100 השקלים שהבנק קיבל כהלוואה יוחזרו למלווים. אבל לבעלי המניות ישארו במצב הזה רק 80 שקלים. על השקעה של 100 שקל, זהו הפסד של 20%, או תשואה של מינוס 20%. רוצה להיות זה שמרוויח 20% בזמנים טובים? רק אם אתה מוכן להיות זה שמפסיד 20% בזמנים רעים. רוצה לקבל את כל כספך חזרה גם בזמנים רעים? תאלץ לקבל תשואה אפסית בזמנים טובים. אמור מעתה: תשואה גבוהה בזמנים טובים קיימת בגלל שהיא תהפוך לתשואה מחורבנת בזמנים רעים. זה לא רק עיקרון בתורת המימון, זה גם טיפ חשוב לחיים: יותר תשואה משמעה יותר סיכון. כל מי שאומר אחרת איז סלינג סמת׳ינג.

עכשיו, מה יקרה אם ההון העצמי יהיה 150 שקל? במצב כזה, אם ההחזרים יהיו רק 180 שקל, לבעלי המניות יישארו 130 שקלים (אחרי שהוחזרו ההלוואות בשווי 50 שקלים). אם נשארו לך 130 שקלים מתוך 150, מדובר בתשואה שלילית של (בערך) 13%. כלומר, מניית הבנק אמנם הפכה לפחות רווחית בזמנים הטובים, אבל גם לפחות הפסדית בזמנים הרעים. אותו תרחיש שקודם גרם להפסד של 20%, גורם עכשיו להפסד של 13% בלבד. אותו הדבר שגרם לתשואה לקטון בזמנים טובים – זה שהרווח מתחלק על בסיס יותר רחב, גורם לכך שהתשואה גרועה פחות בזמנים רעים. גם ההפסדים מתחלקים על בסיס יותר רחב.

מה כל זה אומר? שהירידה בתשואה על ההון של הבנקים אמנם אמיתית, אבל היא לא מהווה הפסד ערך אמיתי עבור בעלי המניות. היא רק הופכת את מניות הבנק לנכס פחות מסוכן, וכמו כל נכס פחות מסוכן, הוא גם משיא תשואה נמוכה יותר. אין פה שום הפסד ערך. אם בעלי מניות הבנקים מעדיפים תשואה גבוהה יותר בסיכון גבוה יותר, תפאדל. שימכרו את מניות הבנקים שלהם, ויקנו נכסים מסוכנים יותר. אף אחד לא יעלב.

ודה מרקר- ראבק. לא לעניין בכלל. למדו את הנושא לפני שאתם מביעים עמדות כל כך נחרצות. העלאת דרישות ההון העצמי הן לא מצב של ״מצד אחד… אבל מצד שני…״. אין פה מחנק אשראי, אין פה הפסד לבעלי המניות. זה סתם רעיון טוב. יש כמה כאלה.

מי שרוצה באמת להבין את הנושא עד הסוף, מוזמן לקרוא את הספר החדש של ענת אדמתי ומרטין הלויג. או, לחלופין, ללוות את שי כשהוא הולך לראות טרומבון  מפלסטיק (בדיחה פרטית, אבל הי, זה הבלוג שלי!)

הערה מנהלתית: הערות על זה שכסף הוא חוב, ובנקים מייצרים הלוואות מהאוויר ומה לא, יחסמו ויימחקו. אין לי כוח לשטויות האלה יותר.

הערה (לא מאד חשובה) למתקדמים: למה בכלל הרגולטור צריך להתערב ביחס ההון העצמי? הסיבה היא שהממשלה בעצם מסבסדת את עלות החוב עבור הבנקים. בגלל שיש ערבות בלתי מוכרזת לכספי הציבור שנמצאים בחיסכון בבנקים (לכולם ברור שאם בנק יפשוט רגל הממשלה תערוב לחוסכים), הבנקים משלמים פרמיית סיכון נמוכה מדי על החוב שלהם. שימוש בהון עצמי הוא ויתור של הבנקים על הסובסידיה הזו. בטח שהבנקים לא מרוצים מזה. לכן, יש מקום לרגולציה. יותר מזה – דרישה להגדלת ההון העצמי היא ילד הפוסטר לרגולציה טובה: היא פותרת כשל שוק מוגדר היטב. היא פותרת את הכשל ישירות. היא פשוטה. היא קלה להגדרה ולאכיפה. היא אינה תלויה בשיקול דעת של פקידים. תענוג. אני באמת לא מכיר טיעון טוב נגד המהלך הזה.

האם מתכנתים ב 8200 בעצם מרוויחים משירותם הצבאי?

בשולי הסערה סביב המתקפה של שלי יחימוביץ' על סרבני 8200, מתקפה שכללה טענה שהם בעצם מרוויחים משירותם הצבאי, ידיד הבלוג, אורי כץ, העלה בפייסבוק את הטענה הבאה:

"חשוב להדגיש: בוגרי 8200 לא "הרוויחו" משירותם הצבאי. הם בסך הכל "הפסידו פחות" מאחרים, ואפילו זה לא בטוח – בהתחשב בפוטנציאל השכר הגבוה שהיה להם עוד לפני שהגיעו ליחידה, כל שנה אבודה עולה להם יותר מלאחרים."

העיקרון שאורי מעלה נכון – דרך טובה להעריך את העלות למתגייס של כל חודש של שירות חובה הוא השכר שאותו מתגייס היה מקבל אילו הוא לא היה בצבא. אחרי שכולם פחות או יותר הסכימו על זה, התחיל שם דיון על הדרך הנכונה להעריך את סך העלויות והרווחים של שירות כאיש תוכנה ב 8200. בגלל שאף פעם לא נוכל לדעת כמה היה מרוויח בדיוק בוגר 8200 אילו לא היה כלל גיוס חובה, קשה לענות על השאלה הזו.

אני מסכים שקשה מאד להסתכל על נתונים של שכר של מתכנתים שכן או לא היו ב 8200, ולהגיע על בסיס זה למסקנות. אבל, בשביל זה יש תיאוריה. אם לא לתת תשובה סופית, לפחות להבהיר לנו מה עומד בבסיס כל טיעון. אם לוקחים ברצינות את התיאוריה הכלכלית הסטנדרטית על קביעת שכר, אז הטענה שאנשי תוכנה ב 8200 בעצם מרוויחים משירותם הצבאי שקולה, פחות או יותר, לטענה הבאה: אילו לא היה גיוס חובה בישראל, השכר לאנשי תוכנה ב 8200 היה אפס (או, בגלל החוק – שכר מינימום). זה כל כך רחוק מלהיות המצב בסוכנות המקבילה בארה"ב, שקצת קשה לי להאמין לתרחיש כזה. נכון, יש הבדלים בין 8200 למקבילה האמריקאית, אז כמובן שההשוואה לא מושלמת, ולא קרובה למושלמת. אבל – האם ההבדלים האלה גדולים מספיק כדי להסביר למה השכר במקבילה האמריקאית של 8200 כל כך רחוק משכר מינימום? בכל מקרה, ההקבלה הזו חשובה ולו רק כדי שנהיה סגורים על מה אנחנו אומרים כשאנחנו אומרים שאנשי 8200, בשורה התחתונה, מרוויחים משירותם הצבאי.
במחשבה שניה, אני כן יכול לדמיין מצב שבו, ללא גיוס חובה, 8200 היו מפעילים איזה אינטרנשיפ יוקרתי מאד, שבו השכר היה אפסי, ועדיין אנשים היו עומדים בתור להתקבל אליו. יש דברים דומים בחברות היי-טק גדולות בארה"ב . (כנראה שאין. ראו תגובה של יאיר ליבנה, שיודע על מה הוא מדבר). מה שקשה לי מאד להאמין, זה שמישהו היה מסכים לאינטרנשיפ כזה שנמשך שלוש שנים או יותר. אני, אגב, לא מכיר את עומס העבודה של המתכנתים של 8200, אבל הניחוש שלי הוא שהם עובדים יותר שעות ביום מאינטרן ממוצע.

מה השורה התחתונה שלי? אין לי. רק להדגיש – אני לא אומר שברור שאנשי 8200 בעצם כן או לא מרוויחים, בשורה התחתונה, מהשירות הצבאי שלהם. אני רק רוצה שנהיה סגורים על המשמעות של הטענה הזו – שבהיעדר גיוס חובה שערי 8200 היו מוצפים באנשים שמוכנים לעבוד לפחות שלוש שנים בשכר מינימום. ההימור שלי הוא שזה לא המצב. אבל – ההימור שלי לא הרבה יותר טוב מההימור של כל אחד אחר.

עדכון:

אנשים העירו לי, בצדק, שלא ברור שזו ההשוואה הנכונה. או לפחות לא ההשוואה היחידה שחשוב לעשות.  אולי ההשוואה הנכונה צריכה להיות לחייל בתותחנים, ולא לעולם שבו אין גיוס חובה. בעיני שתי ההשוואות במקום. אלו שתי שאלות, שכל אחת מהן חשובה. הפוסט הזה נכתב בהתייחס לפוסט של אורי בפייסבוק, שעוסק, במפורש, רק בהשוואה לעולם שבו אין גיוס חובה.

חדשות מהחזית – מי קונה מוצרים מיובאים?

ההשפעות של סחר בינלאומי על אי שיוויון מהוות את אחת השאלות המרכזיות במחקר הסחר הבינלאומי כיום. אולי אפילו את ה-שאלה המרכזית. עד היום המחקר הזה התמקד בצד הייצור, כלומר – מה ההשפעות של סחר על שכר של עובדים שונים, על הרווחים של פירמות, וכו'. צד הצריכה – כלומר, מי מרוויח יותר מהייבוא? עשירים שקונים מרצדס בזול, או פחות עשירים שקונים גופיות בזול? –  קיבל הרבה פחות תשומת לב. זה קרה מכמה סיבות טובות, כמו למשל זה שההבנה התיאורטית שלנו, זו שמכווינה בסופו של דבר כל מחקר אמפירי, הרבה יותר טובה בכל הנוגע לייצור, לעומת כל הנוגע לצריכה. ומכמה סיבות פחות טובות, בעיקר זה שנתונים על צריכה הם פחות זמינים, וכשהם זמינים, הם פחות טובים.

ובכן, מחקר חדש מקבל הרבה תשומת לב עכשיו. שאלת המחקר היא מה ההשפעה של האפשרות לייבא על אפשרויות הצריכה של עשירוני הכנסה שונים. על המחקר חתומים שני רוק סטארס מהדור הצעיר של חוקרי הסחר הבינ"ל: פאבלו פייגנבאום מיו.סי.אל.איי (תלמיד של אלחנן הלפמן), ואמיט קאנדלוול מקולומביה. זה מחקר מעולה, שעושה שימוש במיטב הכלים שיש לכלכלנים כיום בארסנל. כמו כל מחקר מהחזית, לא תשמעו ממני שמה שהם עושים שם לחלוטין חסין מביקורות (לפני כמה שבועות העלינו את המחקר הזה על שולחן המנתחים האכזרי של קבוצת הקריאה שלנו כאן באן-ארבור, ויש מה לבקר), אבל, אני משוכנע שהמסקנות המרכזיות של המחקר יציבות, וישארו כפי שהן גם אם כמה אותיות קטנות יישתנו בדרך לפרסום הסופי. ומה התוצאות?

גופיה. דוגמן: אני. תמיד בסלפים נחתך לי הראש
מרצדס. לא שלי.

ובכן, מסתבר שכתוצאה מהגישה למוצרים מיובאים, העשירונים הנמוכים, ברוב המדינות, מרוויחים לא רק יותר, אלא הרבה יותר מאשר העשירונים הגבוהים. ההבדלים בין מדינות ניכרים, אבל כמה דוגמאות: בברזיל, העשירון התחתון מרוויח פי חמישים ושתיים יותר מהעשירון העליון. באיטליה, פי שבע. בדנמרק, "רק" פי שניים וחצי (בין השאר כי ההבדל בהכנסות בין עשירון תחתון ועליון בברזיל גדול הרבה יותר מההבדל בדנמרק). אתם מוזמנים להציץ בטבלא 4 בסוף המאמר כדי לקבל תמונה יותר מלאה.

מה זה אומר?

אפשר להסכים על כך שפתיחה למסחר בינ"ל מגדילה במשהו את פערי השכר במדינות המפותחות, וכנראה גם במדינות המתפתחות. בגדול – שכרם של מהנדסים עולה, שכרם של עובדי טקסטיל יורד. מדידה כמותית של ההשפעות של מסחר על השכר היא קשה, ורוב המחקרים שאני מכיר מצביעים על השפעות צנועות יחסית. סדר גודל של אחוזים בודדים. ההשפעה הגדולה ביותר שאני מכיר מתועדת בספרות היא במחקר של אבי אבנשטיין (מהאוניברסיטה העברית), אן הריסון, מרגרט מקמילן, ושנון פיליפס, שמצאו שבארה"ב הפסד השכר הריאלי בקרב אנשים שנאלצו, בעקבות תחרות עם מוצרים מיובאים, לעבור למקצוע אחר, הוא בין 12% ל 17%. מספר גבוה מאד לכל הדעות. יש מחקרים שמוצאים מספרים יותר נמוכים.  (בכל מקרה, רק להדגיש, אלו ההפסדים רק של מי שנאלץ להחליף מקצוע. קבוצה לא גדולה במיוחד, ולאו דווקא ענייה במיוחד). העניין הוא שאפילו המספרים האלה נמוכים בהרבה מהרווחים של העשירונים הנמוכים מהאפשרות שלהם לקנות מוצרים מיובאים. כלומר, אפילו אם בעשירונים הנמוכים יש יותר עובדים ששכרם נפגע בגלל התחרות עם הייבוא, עדיין, כשלוקחים בחשבון את כלל ההשפעות של הסחר הבינלאומי, נראה שהם דווקא אלו שמרוויחים יותר.

מה זה אומר על מכסים?

עוד לפני פייגנבאום וקאנדלוול ידענו שמכסים הם מס רגרסיבי (או לפחות יותר רגרסיבי מאשר מס הכנסה למשל), בגלל שהוא מס עקיף. כמו המע"מ, הוא מטיל עול כבד יותר על מי שצורך חלק גדול יותר מההכנסה שלו. אבל פייגנבאום וקאנדלוול לימדו אותנו משהו מרחיק לכת בהרבה. במתודה שבה הם משתמשים הם מניחים שאנשים צורכים את כל ההכנסה שלהם. ואפילו אז, גם כשמתעלמים מזה שאנשים עם הכנסות גבוהות חוסכים יותר, מכסים הם מס אולטרא רגרסיבי. אז כן. גם עשירים נהנים מזה שהם יכולים לקנות מרצדס בזול. אבל מסתבר שמי שמרוויח הרבה יותר הם דווקא אלו שיכולים עכשיו לקנות טי-שירטים, בננות, וטונה בזול. מכסים הם פשוט דוגמא מושלמת למס לא יעיל כלכלית, וחמור מזה – מאד לא צודק.

למה זו שאלת מחקר קשה?

לסיכום, מילה על למה צריך שני רוק סטארס וכל כך הרבה משוואות כדי לענות על שאלה שנראית יחסית פשוטה, ומאד אמפירית. למה אי אפשר פשוט להסתכל על מה כל עשירון קונה, לבדוק כמה מזה מיובא, לעשות אחד ועוד שלוש, ולהגיע לתוצאות? ובכן, זה לא כזה פשוט.

הקושי העיקרי כשבאים להגיד מה ההשפעה של האפשרות לקנות מוצרים מיובאים בזול, הוא הקושי ליצור תרחיש משכנע של מה היה קורה אילו המוצרים המיובאים האלו לא היו זמינים. מה היו קונים העשירים במקום מרצדס? מה היו קונים העניים במקום טונה מיובאת? או כמה פחות טי שירטים הם היו קונים? בכמה זה היה פוגע ברווחה שלהם? איך אפשר להשתמש בנתונים שיש לנו כדי לנסות להעריך את הגמישויות האלו? וזה עוד מסתבך: איך היו מגיבים היצרנים המקומיים להיעדר התחרות? בכמה הם היו מעלים את המחירים שהם גובים? בקיצור – מסובך.

שטרסלר עושה ניימ-דרופינג

נחמיה שטרסלר, לא תאמינו, חושב שאסור להגדיל את הגירעון. סבבה. יש סיבות טובות לא להגדיל גירעון. אבל שטרסלר אומר יותר מזה, ועל ה"יותר מזה" אני רוצה לדבר. שטרסלר לא רק מתנגד לגירעון כיוון שמשמעות הדבר היא להטיל עול על הדורות הבאים. לא, לא.  הוא קובע ש –

"לתת "בוסט" למשק באמצעות גירעון גדול, זו גישה מיושנת ולא נכונה. היא מסתמכת על המודל הקיינסיאני שתוקפו פג מזמן. הוא נכתב לפני 79 שנים, על רקע השפל העולמי הגדול, כאשר המשק העולמי היה סגור ותנועות ההון מעטות".

ואם פג תוקפו של קיינס, עם מי נשארנו? רוברט בארו ומהפכת הציפיות הרציונלאיות. כך שטרסלר:

"התיאוריה המקרו-כלכלית הנכונה להיום היא זו שמייצג פרופ' רוברט בארו: "מודל הציפיות הרציונליות". זו תיאוריה שמוכיחה היטב מדוע אסור להעלות גירעון."

שתי טענות יש פה, ולפחות מילה לועזית אחת מיותרת (בוסט?! אין מילה יותר טובה?). אחת שקיינס כבר לא רלוונטי, ושניה שמודל הציפיות הרציונליות מוכיח שאסור להעלות גירעון. אז, פרה פרה.

האם קיינס לא רלוונטי יותר?

בואו נתחיל בשורה התחתונה. כשרוצים לבדוק מה המצב של תיאוריות מסוימות, למשל "המודל הקיינסיאני",  בקרב הקהילה האקדמית, כדאי להתחיל את החיפוש בסקר הכלכלנים של IGM. הסקר שואל את מצעד הסלבריטים של האקדמיה האמריקאית כל מיני שאלות בנושאים אקטואליים. המשיבים בסקר הם הטופ של הטופ של הכלכלה באקדמיה. זה לא אומר שהם צודקים, אבל הם בוודאי משקפים את מה שהולך בקרב כלכלנים אקדמיים. ולהלן מידת ההסכמה (משוקללת לפי מידת הבטחון של המשיב בתשובה שלו) עם הטענה שבזכות חבילת התמרוץ של הממשל האמריקאי (Stimulus), האבטלה בשנת 2010 הייתה נמוכה יותר ממה שהיא הייתה עלולה להיות ללא התמרוץ: 40% "מאד מסכימים". 53% "מסכימים". 2% בכל אחת מהקבוצות "לא בטוחים", "לא מסכימים", ו"מאד לא מסכימים". (מקור) הטענה שחבילת התמרוץ המדוברת הורידה את האבטלה (לעומת מצב שבו היא לא הייתה מתבצעת) נשענת בדיוק על ה"גישה מיושנת ולא נכונה" ש"מסתמכת על המודל הקיינסיאני". אם פג תוקפו של המודל הזה, מישהו צריך לעשות טלפון לאקדמיה ולהודיע להם. אז האם מה ששטרסלר אומר מופרך לחלוטין? לא ממש. בלי להיכנס לכל פרטי ההיסטוריה האינטלקטואלית של המחקר המקרו-כלכלי מאז קיינס, חשוב להבין שכשאומרים "המודל הקיינסיאני" לא מתכוונים רק למודל אחד, אלא למשפחה של מודלים שיש להם כמה תכונות משותפות. בעיקר – שהגורם למיתונים הוא רמה נמוכה של ביקושים. אין חולק על כך שבשמונים השנים האחרונות בעטו היטב בגלגלים של התובנות הקיינסיאניות, ונכון גם שלא כולן שרדו. בחיבור מפורסם משנת 1978, כתבו רוברט לוקס ותומס סארג'נט (לימים, שניהם יזכו בפרס נובל בכלכלה[1]) כך על התחזיות של המודל הקיינסיאני:

That these predictions were wildly incorrect and that the doctrine on which they were based is fundamentally flawed are now simple matters of fact, involving no novelties in economic theory.

כך שהטענה של שטרסלר לא מצוצה לגמרי מהאצבע. אבל, וזה אבל מאד חשוב, מזה שהמודל הקיינסיאני המקורי לא עמד במבחן הזמן לא נובע שאפשר לזרוק לפח כל מה שקשור אליו. בפרט, יש מודלים קיינסיאנים (או ניאו-קיינסיאנים. לא חשוב כרגע) שבהם תמרוץ ממשלתי על ידי הגדלת גירעון יכול לסייע למשק במיתון. אפשר להתווכח על המודלים האלה – ואנשים בהחלט מתווכחים בלהט. אבל הטענה של שטרסלר שפג תוקפו של המודל הקיינסיאני בגלל שכיום יש יותר תנועות הון היא מופרכת.

אם כבר לצטט את ריקרדו – עדיף לעשות את זה נכון

(התנצלות המחבר – זה שחזור של ויכוח שסער בבלוגוספירה האמריקאית לפני משהו כמו שנתיים. פול קרוגמן האשים את רוברט לוקאס בזה שלוקאס לא מבין שקילות ריקרדיאנית. נדמה לי שקרוגמן טעה בויכוח ההוא. אבל אם עקבתם אחריו – לא תלמדו הרבה מכאן)

אני לא לגמרי בטוח למה שטרסלר מתכוון כשהוא מדבר על "מודל הציפיות הרציונליות" של רוברט בארו, אבל אני משער שהוא מתכוון למאמר הקלאסי של בארו “Are Government Bonds Net Wealth”. למרות השם, שהוא ללא ספק אחד השמות המעפנים ביותר למאמר בתולדות המחקר הכלכלי, זה באמת מאמר חשוב ומשפיע (אל תפספסו את רשימת התודות במאמר). אבל אם כבר לצטט אותו – אז כדאי לעשות את זה נכון. הטיעון של בארו במאמר לא "מוכיח" שאסור להעלות גירעון.  גם, כמובן, בגלל שמאמר תיאורטי אף פעם לא "מוכיח" מה מותר ומה אסור לעשות. אבל בעיקר בגלל שהטיעון של בארו, שזכה לכינוי "שקילות ריקרדיאנית", הוא שהאופן שבו ממשלה מממנת את פעולותיה, בין אם על ידי הטלת מס, ובין אם על ידי לקיחת הלוואות, לא משנה. כלומר, אם כבר, הטיעון של בארו הוא שלא משנה אם מעלים גירעון או לא. בדיוק ההיפך ממה ששטרסלר טוען! לוז הטיעון הוא שכאשר הממשלה לוקחת הלוואות מהציבור, הציבור יודע שיום יבוא והממשלה תצטרך להחזיר את ההלוואות האלה. כשיגיע היום להחזיר את ההלוואות, הממשלה תאלץ לגבות מיסים נוספים כדי להחזיר את ההלוואות. אם הציבור מאד מאד חכם ורציונאלי (שיעול, שיעול), הוא יתנהג באותו האופן אם המיסים מוטלים עליו היום, או אם כיום הממשלה לוקחת הלוואות – והמיסים יגיעו רק בעתיד. איך זה קשור לתמרוץ כלכלה במיתון על ידי גירעון? יש מי שטוען, בטעות, שבגלל שהציבור יודע שגירעון אומר שהמסים יגיעו בעתיד, הציבור כבר עכשיו יחסוך יותר, ויוציא פחות. אם זה יקרה, יתבטל האפקט המתמרץ של הגדלת ההוצאה הממשלתית: הממשלה תגדיל הוצאות בעשרה שקלים בלי להטיל מסים? הציבור יודע שהמסים יגיעו מתישהו, ולכן יחסוך עשרה שקלים יותר. האפקט נטו יהיה אפס. זה יישום לא נכון של שקילות ריקרדו. אפילו אם קונים את שקילות ריקרדו לחלוטין, הטיעון הולך כך: הממשלה מגדילה היום את הוצאותיה בעשרה שקלים, ולא מעלה מיסים למשך עשר שנים. הציבור החכם יודע שהמסים יעלו בעוד עשר שנים בעשרה שקלים, ולכן מקטין את ההוצאות שלו כבר עכשיו. אבל, הציבור ירכך את המכה, ויצמצם את ההוצאה שלו רק בשקל אחד לשנה על פני עשר שנים[2]. לעומת זאת, הממשלה הגדילה את הוצאותיה בכל העשרה שקלים במכה. לכן יכולה להיות למהלך כזה השפעה מתמרצת של תשעה שקלים. מה ששקילות ריקרדו כן אומרת זה שלא משנה איך הממשלה תממן את חבילת התמרוץ הזו – תטיל מס של עשרה שקלים היום, תגדיל גירעון ותטיל מס של עשרה שקלים עוד עשר שנים, תטיל מס של שקל כל שנה במשך עשר שנים, או כל שילוב אחר. בכל אחד מהמקרים האלה, א-לה ריקרדו, ההשפעה על גודל הצריכה הפרטית תהיה זהה. אם אתה חושב שתמרוץ יכול לעבוד – הוא יעבוד ללא קשר לאופן שבו הוא ממומן. אם אתה חושב שהוא לא יכול לעבוד – הוא לא יעבוד ללא קשר לאופן שבו הוא ממומן. אבל שקילות ריקרדו כשלעצמה לא קובעת אם התמרוץ יעבוד או לא. אז אפשר לא להסכים בשאלה האם תמרוץ ממשלתי והגדלת גירעון יעזרו למשק לצאת ממיתון. יש הרבה אנשים מאד חכמים, שחשבו הרבה מאד על העניין, בשני הצדדים של הויכוח הזה. אבל להגיד שבארו "הוכיח היטב" שאסור להגדיל גירעון זה פשוט לא נכון. שטרסלר לא באמת הציג בטור שלו הבנה כלכלית. הוא סתם עשה ניים דרופינג.

[1] הראשון שיכתוב פה שזה "לא באמת פרס נובל" מקבל מיידית חסימה לנצח מלפרסם פה תגובות. די, נו. התהליך של בחירת הזוכה זהה הרי לפרסי הנובל האחרים. אז הצוואה של אלפרד קשישא היא זו שכל כך חשובה?

 

[2] כן. אני יודע. אני מתעלם פה מהריבית. היא לא משנה לטיעון.

למה צריך מבוא – ג'? רשימת פתיחה

אז למה בכלל בלוג? מעשה שהיה כך היה.

זה היה צריך להיות רגע שיעשה איזשהו מורה לכלכלה, איפשהו בישראל, מאד גאה. שאול אמסטרדמסקי, בוגר תכנית פכ"מ, תכנית הדגל של הפקולטה למדעי החברה בירושלים,  חתן פרס סוקולוב, ואחד העתונאים הכלכליים הבולטים בישראל, פרסם יחד עם רחלי בינדמן כתבה על נושא חשוב: מי נושא בנטל העלות של ניהול קרן הפנסיה? החוק בישראל, מוסבר בכתבה, מחייב את המעסיק לשאת באחריות לניהול הפנסיה. אז אחריות זה נחמד, אבל מי משלם? חלק משמעותי מהכתבה מוקדש להזדעזעות רבה מכך שהמעסיקים לא משלמים בעצמם את העלויות של ניהול הפנסיה, אלא העובדים משלמים עבור השירות הזה, כחלק מסך דמי הניהול שהם משלמים עבור קרן הפנסיה שלהם.

רגע כזה הוא חלום של מורה לכלכלה. על רגעים כאלה חושבים מי שכותבים ספרי לימוד. תלמיד לשעבר מגיע לעמדת השפעה, והוא נתקל בסיפור שהוא בדיוק מסוג המקרים שלימודי מבוא לכלכלה אמורים לסייע לו להבין טוב יותר. הרי השאלה מחשבון הבנק של מי נגבה הכסף עבור עלויות ניהול הפנסיה היא לא חשובה, או לכל היותר היא משנית. האופן שבו העלות הזו תתחלק בין העובד למעביד תלויה בגמישות הביקוש ובגמישות ההיצע של העבודה, ולא בשאלה מי שולח את הצ'ק לרואה החשבון. הפער בין ההתחלקות האמיתית של העלויות ובין השאלה "מי שולח את הצ'ק"  הוא אחת התובנות החשובות והמעניינות שנלמדות בשיעורי המבוא. בלי נדר – באחד הפוסטים בעתיד אסביר את זה בפירוט. רק כדי להסיר ספק – הטענה שחלוקת העלויות האמיתית תלויה בגמישויות, ולא בשאלה מי שולח את הצ'ק, היא לא טענה שאומרת שהעובד לא יכול להיפגע אף פעם, ושאין מה לדאוג. בכלל לא. היא רק אומרת שהשאלה עד כמה העובד נפגע לא תלויה בשאלה מי שולח את הצ'ק. אם הגמישויות הן כאלה שהעובד יישא ברוב העלות – הוא יישא ברוב העלות ללא קשר לשאלה מי משלם באופן ישיר על ניהול הפנסיה, ואם הן להיפך – אז העובד יישא רק בחלק קטן מהעלות. אבל, כאמור, מה שמשנה זה הגמישויות – לא מי שולח את הצ'ק.

וכלום. אין לתובנה הזו אפילו רמז בכתבה.

רק כדי להיות ברור, אני לא מדבר פה על לצטט את סלמרוד (2014) על התחלקות מיסי הדלק במדינות שונות בארה"ב כדי לעדן את הטענה ממבוא א' (למרות שבעולם מושלם, אולי גם זה היה מופיע בכתבה), ולא על טענות של "בטווח הארוך, אולי, אבל בינתיים…" (ואגב, בנוגע לפנסיה, טווח ארוך זה דווקא דבר שכדאי לחשוב עליו). לא. אין בכתבה כל זכר לרעיון הזה בכלל. התובנה שנטל העלות האמיתי אולי שונה מהשאלה מי שולח את הצ'ק לא מוזכרת אפילו כדי לדחות אותה. להיפך. הכותבים יוצאים מגדרם בתיאור הנזק האיום שנגרם לעובדים, שחלקם "הפסידו עשרות עד מאות אלפי שקלים", בגלל שהתשלום מגיע מכיסו של העובד. וכאילו בכוונה כדי להרגיז את מורי הכלכלה באשר הם, אחד המרואיינים מסביר: "קח דוגמא מקבילה: המעסיק חייב לייצר לעובדים שלו תלושי משכורת. האם הוא מטיל על העובד את עלות הפקת התלוש? לא, הוא נושא בזה". אבל הרי זו הייתה יכולה להיות דוגמא  מעולה דווקא לכך שלא משנה מי שולח את הצ'ק – הרי בוודאי שהמעסיק מגלגל חלק מעלות הפקת התלוש על העובד! (איזה חלק? תלוי בגמישויות. כבר אמרתי שבעתיד אסביר בפירוט). מדהים שהכותבים דווקא מצטטים את הטענה המבולבלת הזו כחיזוק לדבריהם.

רגע אחר של נחת למרצה כלשהו היה אמור להיגרם כשאותו שאול אמסטרדמסקי כתב בדאגה רבה על כך שחלק מכספי החוסכים הישראלים מושקע בחו"ל, ולא בישראל, ולכן פוגע בצמיחה ובשכר בישראל. ניר גלעד, מנכ"ל החברה לישראל, וכפי שמוסבר בכתבה – בעל עניין מובהק בכך שכספי החיסכון של ישראלים יופנו לכיוונו מבלי שהוא יצטרך להציע להם יחס תשואה-סיכון תחרותי, חיזק בראיון עמו את החשש הנורא מכך שכספי הפנסיה של העובד הישראלי הולכים לחו"ל ומייצרים מקומות עבודה שם, ולא מושקעים בארץ. רגע לפני שמוצעת חקיקה בנושא – הנה עוד תובנה חשובה מלימודי שנה א' בכלכלה (דווקא מבוא ב' הפעם): ההשקעות הישראליות בחו"ל נטו (כלומר בניכוי ההשקעות של זרים בישראל) שוות, חשבונאית, לעודף הייצוא של ישראל. זו זהות חשבונאית, כן? זו לא תיאוריה, וזו לא תחזית של טווח בינוני או ארוך. זו זהות חשבונאית. היא תמיד נכונה. כאשר מזהירים אותנו מפני הסכנה בכך שכספי הפנסיה שלנו מושקעים בחו"ל במקום בארץ, בעצם מזהירים אותנו מפני עודף ייצוא.

עודף ייצוא הוא לא בעיה אסטרטגית, לא של ישראל, ולא בכלל, ובטח ובטח שהוא לא פוגע בצמיחה לטווח ארוך. קודם כל בגלל שהיסטורית כמעט אף פעם אין כזה בישראל, בוודאי לא גדול במיוחד. שנית, בטווח הארוך, למנגנון שער החליפין (פוסט, בעתיד, בלי נדר) יש נטיה חזקה לאזן בין ההשקעות הישראליות בחו"ל ובין ההשקעות של זרים בישראל. אז כן, יש מה לדבר על תנועות הון, ויש מצבים, בדרך כלל זמניים מטיבעם, שבהם התנועות האלו הן חשובות. אבל בדרך כלל, זה מצוין שישראלים משקיעים בחו"ל, כדי לפזר את הביצים שלהם בכמה שיותר סלים, וזה מתאזן, בדרך כלל, עם זרים שמשקיעים בישראל, כדי לפזר את הביצים שלהם בכמה שיותר סלים. אבל הניחו את הדיון הזה בצד לרגע. מה שאין לגביו ויכוח הוא שההשקעות הישראליות בחו"ל (נטו) שוות לעודף הייצוא. כל מרצה לכלכלה חולם על הרגע שבו תלמיד לשעבר יוכל לעשות שימוש בלימודי המבוא לכלכלה כדי להטיח את האמת הפשוטה הזו בפניו של מרואיין רב עצמה כמו ניר גלעד. ידע מול כוח וכל זה. שוב – זה אפילו לא נרמז בכתבה. אין לזה שום זכר.

יש כמובן אינספור דוגמאות נוספות. אז למה דווקא להיטפל לאמסטרדמסקי אתם שואלים? כי אמסטרדמסקי הוא תותח. הוא עתונאי מעולה, ישר, חרוץ, מעניין, ובטח לא טיפש. ההכשרה הכלכלית שלו – תכנית פכ"מ – היא הכי טובה שאפשר לקוות לה אצל עתונאים. ההיטפלות אליו כאן היא בבחינת "אם בארזים". זו חוכמה קטנה לצטט כתב זוטר של מקומון עושה טעויות. אבל כשזה קורה בסדרת כתבות שלא רק שעברו את כל שרשרת העריכה בכלכליסט, אלא בנושא שהעיסוק בו זיכה את כותבן בפרס סוקולוב (הכתבה עם רחלי בינדרמן פורסמה רק לאחר הזכיה), הפרס היוקרתי ביותר בעתונות העברית, יש סיבה להתחיל לחשוב על הנושא ברצינות. אם אמסטרדמסקי, עורכיו, ואפילו ועדת פרס סוקולוב, לא שמו לב לשיהוקים האלה, קשה להימלט מהמסקנה שהתובנות של המבוא לכלכלה – לא כל שכן תובנות מחזית המחקר – אינן חלק משמעותי מהדיון הציבורי בישראל, וכדאי לשאול את עצמנו מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב.  ודוק – אני לא עוסק פה בשאלה האם התובנות האלו נכונות, ובטח שלא טוען שרק הן חשובות. כל זה דיון לפעם אחרת. אני עוסק פה בשאלה למה מכל התובנות החשובות האלו, כל כך מעט מגיע לדיון הציבורי.

אני יודע, אני יודע. כמות ההאשמות המוטחות בלימודי הכלכלה כל כך גדולה, שהתגובה הראשונית לביקורת נוספת היא – קח מספר, ילד. ובינינו, התגובה הזו לעיתים קרובות במקום. אני לא יודע אם הביקורת צריכה להתמקד בלימודי הכלכלה, בתלמידי הכלכלה, במורי הכלכלה, או ביחס הציבורי לתובנות כלכליות, שמשום מה נתפסות כבעלות נטיה שמרנית אינהרנטית. למעשה, אני חושב שחלק מהביקורות הרגילות, שנוטות להתמקד ב"שטיפת המוח הקפיטליסטית" בשיעורי הכלכלה, הן לפעמים חלק מהבעיה. הן מיקדו חלק גדול מדי מהאנרגיות הביקורתיות בטענות לא מבוססות, יצרו פוליטיזציה מוגזמת של הדיון, ולעיתים יצרו מצג בעייתי, שבו שלל התובנות המעניינות של המבוא מצטמצות לכדי ענן מעורפל של "שוק/תחרות זה תמיד אחלה".  יודגש: אני לא אומר שאין על מה לדבר בנושא ההשפעה הערכית של לימודי הכלכלה, ויש אנשים שאני מאד מעריך את דעתם שלא מסכימים איתי בנושא הזה. אבל נדמה לי שהבעיה הדחופה יותר רחוקה מלהיות השפעה ערכית מוגזמת של לימודי הכלכלה על הסטודנטים. במובן מסוים – להיפך. אין  עודף של השפעה ערכית. יש חוסר בהשפעה מקצועית. הבעיה בקרב בוגרי החוגים לכלכלה (או לפחות נציגיהם בתקשורת), בקיצור, היא לא שהם קפיטליסטיים מדי, אלא שהם לא יודעים מספיק כלכלה.

אז, בלוג. הרעיון הוא לנסות ליצור גשר בין לימודי הכלכלה למה שקוראים בעיתון. זה גשר שהיה אמור להיות קיים ממילא בתוך העיתונים עצמם, אבל זה לא קורה. אז – בלוג.