חצי מחיר

(620 מילים)

בעקבות הפרסומים האחרונים על שכר גבוה במיוחד שהממשלה שילמה בכמה מקרים – החל מהתשלום לידוענים בפרסומות נגד שקיות ובעד השטרות החדשים, ועד השכר של רופאים בכירים – יצא לי לשמוע בכל מיני מקומות את הטענה הבאה: המחיר האמיתי שהממשלה משלמת לאותם אנשים הוא רק בערך חצי מהמספר שמדווח בתקשורת, בגלל שברמות ההכנסה האלו שיעור המס הוא בערך 50%. לכן, המדינה אולי משלמת לאבגי כמעט רבע מיליון שקל, אבל היא מקבלת חזרה במיסים בערך חצי מזה. אממ… לא יודע.

keep-calm-its-half-price-d
האמנם?

להמשיך לקרוא חצי מחיר

מה עושה מס לצודק?

(940 מילים)

שאלה: האם ההוצאות של פירמות עסקיות על שכר לעובדים צריכות להיות מוכרות לצורכי מס? למי שהשפה קצת זרה לו, השאלה היא מה צריך להיות הסכום שעליו חייבות הפירמות במס: האם השורה התחתונה של הפירמות צריכה להיות סך ההכנסות של הפירמה פחות סך ההוצאות שלה על חומרי גלם בלבד? או שהשורה התחתונה צריכה להיות סך ההכנסות פחות סכום ההוצאות על חומרי גלם ועל שכר לעובדים? אני יכול לדמיין טיעונים לטובת כל אחד מההסדרים האלה. אבל עזבו אותכם כרגע מהדיון ביתרונות והחסרונות הכלכליים של כל אחת מהאפשרויות האלו. מה דעתכם בנוגע למידת הצדק החלוקתי בשתי האפשרויות האלו? איזו משתיהן פוגעת יותר בעניים? למה? הרי עם כל הכבוד לחישובים כלכליים, כולנו יכולים להסכים שהשיקול החשוב ביותר בכל מערכת מס הוא מידת הצדק שבה. אז, מה יותר צודק, לאפשר ניכוי שכר עובדים או לא? התרגיל הזה עובד הכי טוב אם תרשמו לעצמכם רגע בצד את התשובה שלכם כולל הסיבות בראשי פרקים. קדימה. אני אחכה. כתבתם? הנה התשובה שלי: קשה לי לחשוב על טיעון על בסיס צדק חלוקתי לטובת אחד ההסדרים האלה. אולי יש יתרון מסוים לאפשר ניכוי של שכר העובדים כדי לעודד פירמות להעסיק עוד עובדים, אבל זהו פחות או יותר, וגם זה לא ממש שיקול של צדק, אלא יותר שיקול של יעילות. למה אני שואל? להמשיך לקרוא מה עושה מס לצודק?

כמה תמ"ג שווה פירמידה?

(1140 מילים)

שתי מחשבות בעקבות הפוסט הקודם.

1. אנחנו קוראים את אותם עיתונים?!

תגובה נפוצה יחסית שקיבלתי הייתה משהו בסגנון "טוב, נו אולי. אבל התמ"ג עדיין בעייתי כי הוא מתעלם מהמון דברים חשובים, ולמרות זאת פוליטיקאים ועתונאים עושים ממנו חזות הכל". אני מסכים, כמובן, שהתמ"ג מתעלם מהמון דברים. אבל בקשר לכך שמישהו עושה ממנו חזות הכל, אם להתנסח בעדינות, נדמה לי שאנחנו לא קוראים את אותם עיתונים. התמ"ג (ריאלי לנפש) בישראל צמח בצורה מרשימה בעשור האחרון. נו, בטח בגלל זה כל העתונים מלאים בתשבוחות למצב הכלכלי בארץ, ובגלל זה פוליטקאים בכלל לא מתייחסים לנושאים כמו אי-שיוויון, ובגלל זה הטענה "אולי התמ"ג עלה אבל האם הצמיחה הזו הגיעה לכלל הציבור?" כמעט בכלל לא נשמעת. כי, מסתבר, ברגע שמישהו אומר צמיחה או תמ"ג – עיני כולם מצטעפות, כי התמ"ג הפך לחזות הכל.

אולי פעם הייתה בעיה של אנשים שנתנו לנתונים כמו התמ"ג להשתלט על הדיון יותר ממה שראוי. נדמה לי שאנחנו כבר מזמן לא שם.

2. עדיין לא רוצה לדבר על קיינס

זוכרים את נקודה מספר 3 בפוסט הקודם? הנה היא שוב:

אם לא יתקנו מכוניות, אז לא יעשו שום דבר אחר עם המשאבים (עובדי מוסך, מכונות, מתכת) שיתפנו

להמשיך לקרוא כמה תמ"ג שווה פירמידה?

התמ"ג המרושע

(1370 מילים)

בראיון לדה-מרקר לא כל כך מזמן, הזהירו חברי תא הסטודנטים לכלכלה באוניברסיטת חיפה מפני השימוש בתמ"ג, ומפני כך שהכלכלנים שוב מסתירים מכם את האמת:

"הייתי רוצה קורס על חגי קוט, כלכלן שמתעסק בכלכלה אקולוגית והתארח בפורום הסטודנטים שלנו. הוא אומר 'חבר'ה, התמ"ג זו בדיחה'. זה לא שהתמ"ג הוא לא מדד חשוב, אבל אי אפשר להתעלם מזה שמדובר במדד שמביא בחשבון את תאונות הדרכים, שבישראל הן 1%–2% מהתמ"ג. תאונות דרכים הן דבר טוב לתמ"ג. אחד כמו קוט לא יתקבל לעולם ללמד באוניברסיטאות". [ההדגשות שלי]

הידד לצמיחה!

זו טענה נפוצה, והטיעון השלם הולך בערך כך: כאשר מתקנים מכונית שהתרסקה בתאונת דרכים, הערך של התיקון הזה נספר כחלק מהתמ"ג. אם יש יותר תאונות דרכים, יהיו יותר מכוניות לתקן. לכן, יותר תאונות דרכים=יותר תמ"ג. אבל למה לעצור בתאונות דרכים? לפי הטיעון הזה, כל נזק הדורש תיקון יתרום לתמ"ג.  נו, אז באמת לא עוצרים בתאונת דרכים. לפי העמותה לכלכלה בת קיימא:

"על פי הסטנדרט המוזר של התמ"ג, המאורע השמח ביותר הוא רעידת אדמה או הוריקן. הסביבה הרצויה ביותר הוא אזור מזוהם בפסולת רעילה שיעלה מיליארדי דולרים לנקותו. כל אלה תורמים לתמ"ג, בגלל שהם גורמים לכסף להחליף ידיים."

והמסקנה מהטיעון הזה – אולי בלי תאונות (או בלי רעידות אדמה) התמ"ג נמוך יותר, אבל כולנו מאושרים יותר. ומאידך, יותר תאונות דרכים אולי ישפרו את הצמיחה אבל ברור שכולנו נהיה אומללים יותר. לכן, התמ"ג הוא מדד דרעק. אפילו יותר מזה. התמ"ג לא רק בעייתי, הוא מרושע. איזה מן מדד זה לרווחה אם הסביבה הרצויה לו היא אזור מזוהם בפסולת רעילה?! וכדרכם של דברי רשע – מדובר בסוד גדול שהכלכלנים מסתירים מכם (מי שמחזיק בסוד הזה לעולם לא יתקבל ללמד באוניברסיטאות!). אומרים לכם שצמיחה זה  דבר טוב? פחחחח…

להמשיך לקרוא התמ"ג המרושע

תרגיל בפיקוח מחירים

(680 מילים)

לכבוד הראיון עם האחראית על פיקוח המחירים במשרד הכלכלה, ולכבוד הרעיונות החדשים של שר האוצר, הערה על פיקוח מחירים. למעשה, לחם אחיד, המוצר שעמד בלב השערוריה האחרונה, זו הדוגמה הקלאסית. למרות המשמעות הסמלית שלו, אזרחי ישראל בכלל, ואזרחי ישראל העניים בפרט, לא כל כך צורכים לחם אחיד. בשנת 2011, החמישון התחתון בישראל הוציא על לחם אחיד חמישה שקלים ושישים אגורות בחודש. סכום זה היווה באותה שנה 0.3% (במילים – שלוש עשיריות האחוז) מתוך ההוצאה על מזון של משק בית בחמישון התחתון, ו 0.06% (שש מאיות האחוז) מתוך סך ההוצאות. כמה בדיוק סייע להם הפיקוח על לחם אחיד?

להמשיך לקרוא תרגיל בפיקוח מחירים

מבזק משוודיה

(350 מילים)

אני לא אוהב את ריבי שוודיה. האם שוודיה מצליחה בגלל האלמנטים ה"קפיטליסטיים" שלה, או למרות האלמנטים האלה? בגלל ועדי העובדים, או למרות? או אולי בגלל שהם כולם בלונדינים? אני לא רוצה להיכנס לויכוחים האלה. You have to choose your battles.

אבל, לכבוד הויכוח בין ד"ר עמי וטורי לקו המערכתי של דה-מרקר, ולכבוד המהדורה החדשה של ה JEP, הנה חיבור נחמד ששואל את השאלה שכל כלכלן צריך לשאול: למה, יא ראב אללה, הם בכלל יוצאים לעבודה? מס הכנסה שולי באיזור ה 50% (ואיזור ה 70% במדרגת המס העליונה), ועל מה שנשאר – משהו כמו  30% מיסי צריכה (מע"מ ודומיו). לפי החישוב של הנריק קליבן מהלונדון סקול אוף אקונומיקס, המס הממוצע הכולל על כל שקל נוסף מעבודה (כלומר, כשלוקחים בחשבון מס הכנסה, מיסי ביטוח לאומי למיניהם, אובדן סובסידיות מותנות הכנסה, ומיסי קניה כמו מע"מ) הוא 77% בנורבגיה ושוודיה, ולא פחות מ 87% בדנמרקובמילים – על כל שקל נוסף של גידול בהכנסה, העובד הדני הממוצע יוכל להגדיל את צריכתו ב 13 אגורות בלבד. לשם השוואה, בארה"ב העובד הממוצע יכול להגדיל את צריכתו ב 63 אגורות על כל שקל נוסף של גידול בהכנסתו. פי חמישה מהעובד הדני. אז, מה העניינים?

להמשיך לקרוא מבזק משוודיה

איך למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב דמי אבטלה

(1400 מילים)

אחת המטרות של הבלוג היא להנגיש מחקרים די עדכניים, אז – נראה איך יילך, ומה יאמרו בעל פייסבוק ועשתרת הטראפיק (עדכון: זה הפוסט הפופולארי ביותר בבלוג מאז הקמתו, בכל המדדים). והפעם, כמה מילים על דמי אבטלה. לטובת האמ;לק: הם אחלה. הצד החיובי שלהם הוא מאד מאד חיובי, והצד השלילי יותר קטן ממה שהוא נראה. לא אפס, אבל יותר קטן.

נדמה לי שיש הסכמה רחבה על הצדדים החיוביים של דמי אבטלה. בשווקי העבודה כיום יש מתאם חיובי בין שכר ויציבות בעבודה, ולכן האנשים שנמצאים בסיכון גדול יותר לאבד את מקום העבודה שלהם נוטים להיות אנשים שרמת החסכונות שלהם נמוכה, ולכן סביר שהם יתקשו לשרוד תקופה של הכנסה אפסית על ידי שימוש בחסכונות. בארה"ב למשל, החסכון (נטו, נזיל) החציוני  בקרב אנשים שמאבדים את מקום העבודה שלהם הוא בסביבות ה 100 דולר. לא זו אף זו – כאשר אתה מאבד את מקום העבודה שלך, זה בדיוק הרגע שבו יהיה לך קשה לקבל הלוואות בשוק, כך ש ה 100$ האלו עלולים להיות כל מה שיש לך. בלי דמי אבטלה, האפשרות האחרונה שנשארת היא להתאים את הצריכה שלך. ואפילו זה יותר גרוע ממה שזה נשמע, כי חלק ניכר מהצריכה של משק בית קשה מאד לשנות בטווח זמן קצר – לוקח זמן וכסף לצמצם את הוצאות הדיור למשל. לכן, החלקים בצריכה של משק הבית שכן אפשר לשנות בהם משהו, כמו אוכל, יאלצו לעבור קיצוצים מאד דרמטיים. דמי אבטלה הם לכן ביטוח שיש בו המון תועלת. אבל, בואו נדבר על הצד השלילי. בשורה התחתונה, נדמה לי שהוא יותר קטן ממה שנדמה. לא אפס, אבל קטן.

להמשיך לקרוא איך למדתי להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב דמי אבטלה

מהנעשה בעין השביעית, והערה סלולרית

(390 מילים)

פרסמתי לאחרונה שני טורים בעין השביעית. אחד על הביקורת המשונה מאד של אלי ציפורי מגלובס על השימוש בסקרי הכנסות:

די בלוף

ואחד על הטענות של יהודה שרוני על רפורמת הסלולר:

סרח עודף

תוספת קטנה בנוגע למה שיהודה שרוני כתב. אין לי מושג מאיפה הוא מביא את המספרים שהוא מביא, אבל – בואו נאמין להם לרגע. לפי שרוני, בעקבות פתיחת התחרות בסלולר, הציבור חוסך מדי שנה חמישה מיליארד ש"ח, אבל 3,000 עובדים איבדו את מקום עבודתם. בגלל שהמטרה של שרוני בטור שלו הייתה להמעיט ברווח של הציבור, ולהגזים בנזק, אני אומר – בואו נזרום איתו רגע. נניח שאף אחד מהעובדים האלו לא היה מאבד את עבודתו ללא הרפורמה, ונניח עוד שהם פשוט לא מסוגלים למצוא שום עבודה אחרת, לעולם. לא בחברות הסלולר החדשות ולא בכלל. כן, אני יודע. בכל זאת, זרמו איתי רגע. אז אם מקבלים את המספרים האלו, לפני החלת הרפורמה בסלולר, ההגנה החוקית על מפעילי הסלולר מפני תחרות הגנה על 3,000 מקומות עבודה, כשהעלות לציבור של ההגנה הזו היא חמישה מיליארד ש"ח לשנה. כלומר – מדובר בסכום הנאה של מעל מיליון וחצי ש"ח לשנה פר מקום עבודה. מעל 120,000 (ובמילים – מאה עשרים אלף) ש"ח לחודש לעובד. אפעס, אני יכול לחשוב על כמה דרכים יותר מוצלחות להשתמש במיליון וחצי ש"ח לשנה לעובד מאשר להבטיח שהוא יוכל להיות נציג שירות לקוחות בסלקום.

עם רון בלב ומיקרופון ביד – אני כל כך אוהבת את העבודה שלי, שהיה שווה כל שקל מהמליון וחצי שאזרחי ישראל השקיעו כל שנה כדי שאוכל להישאר בעבודה הזו!

האם זו עוד ראיה לתיקית "להשקיע בהגנה על עובדים, לא בהגנה על מקומות עבודה"? עד כמה זה בכלל מייצג? אחרי הכל, ההגנות על מפעילי הסלולר לא נומקו רק כהגנה על עובדים (איך הן נומקו, בעצם?). מה קורה בתעשיות אחרות? האמת היא שאני לא כל כך יודע. אני לא מכיר הערכות מהסוג הזה בארץ, ולא תמיד קל או אפילו אפשרי לעשות אותן, אבל אני מכיר כמה כאלה בנושא הגנות מפני ייבוא בארה"ב. הדוגמה המפורסמת ביותר היא תעשיית הסוכר, שבה המחיר ששילם הצרכן האמריקאי להצלת כל מקום עבודה בתעשייה הזו היה בשנת 2011 לא פחות מ 600,000$, בעוד השכר הממוצע בתעשייה היה 37,000$. לא מאד שונה מהדוגמה של הסלולרי. עכשיו, כשלוקחים בחשבון שהגנות מפני ייבוא הרי לא באמת משנות לסך התעסוקה במשק, אז בכלל זה מתסכל מאד. אבל גם כשמתמקדים בהשפעות על התתחלקות ההכנסות, וגם אם אכפת לנו דווקא ספציפית מהאנשים שיאבדו את מקום עבודתם בגלל ייבוא (ולא, למשל, מהאנשים שאינם מוצאים עבודה בגלל אותם חסמי ייבוא), ההגנה עליהם באמצעות מכסים היא זריקה של המון משאבים לפח.

חבל, לא?

פוסט מטא

(1480 מילים)

כמה מחשבות מטא בעקבות הפוסט על יאיר לפיד:

1. איש פח

איש פח הוא בן דוד של איש קש. לתקוף איש קש זה לתקוף טיעון שלא באמת קיים, או שאף אחד (בדרך כלל – כמעט אף אחד) לא באמת טוען. איש פח זה מצב שבו יש טיעון שקיים בשתי גרסאות, אחת רצינית ומעניינת, ואחת קריקטורה שטותית. כשל איש פח זה מצב שבו אתה בוחר לתקוף את הגרסה השטותית. זה לא טיעון לא קיים. זה לא איש קש. יכול להיות שאנשים חשובים – אולי אפילו שר האוצר, טוענים את הטיעון הזה. עדיין, זה לבחור לעשות לעצמך חיים קלים. האם תקפתי איש פח? אולי. כלומר, לפעמים צריך להבהיר שמה שאנשים חשובים אומרים זה שטויות. כמו שסיר פול הזהיר אותנו: Take ignorance seriously. אבל אם אנשים חשובים אומרים שטויות שהן הדהוד קריקטורי של משהו רציני – צריך גם, צריך בעיקר, להתייחס למקור הרציני.

2. שתי התרבויות וכלכלה

כפי שעלה בתגובות, מעבר להנחות הספציפיות שכלכלנים כוללים תחת "הנחת הרציונאליות", יש את עצם היומרה לעשות מדע ריגורוזי על ההתנהגות של בני אדם, והביקורת על האחת לעיתים מתערבבת עם הביקורת על השניה (ושתיהן מתערבבות עם הרציונאליות במחשבה הפוליטית, בין אם זו "הבנקאים יודעים מה הם עושים" סטייל גרינספן, ובין אם זו "אל תגידו לעניים מה לעשות, הם יודעים יותר טוב מכם" שמגיע בדרך כלל מהשמאל). יש ביניהן קשר, אבל גם חשוב להפריד ביניהן. כהנמן, למשל, איננו חלק  מהביקורת על המדעיסטיות של המחקר הכלכלי. הוא חלק מהמדעיסטיות הזו.

המחקר הכלכלי כפי שאנחנו מכירים אותו היום ברוב המחלקות הגדולות לכלכלה בעולם, ובכל המחלקות הגדולות לכלכלה בעולם דובר האנגלית, הוא מדעי, או מדעיסטי. תלוי אם אתם בעד או נגד. כולנו, פחות או יותר, מדקלמים את אותו הדקלום ששיננו לנו המנחים שלנו "בנה טיעון ריגורוזי, כלומר כזה שתוכל לבטא במשוואות. גזור ממנו תחזיות ניתנות להפרכה. מצא נתונים רלוונטיים, והסבר איך אתה יוצר מיפוי מהמשתנים במודל לגדלים מדידים במציאות. בחן את התחזיות שגזרת. הסבר מה למדנו מהתרגיל". כמובן שלא כל פייפר צריך להכיל את כל הצעדים, אבל זו רוח הדברים. פעם, לפני שפול סמואלסון וקן ארוו שכנעו את כולם שככה צריך לעשות כלכלה, זה היה מאד אחרת. הרבה יותר דומה למה שאפשר למצוא היום בעיקר במדעי הרוח. מה שהיה עבודה קלאסית בשנות השלושים סביר להניח שלא יצליח להתפרסם היום. מי אם לא פול קרוגמן כתב על זה חיבור משעשע, ומעט ארסי. ציטוט נבחר:

Back in 1992, I supplied the American Prospect with an article on the problem of growing income inequality. In the published piece, the editor, Kuttner, improved on my drab title, but also added a dreadful subtitle: "The Rich, the Right, and the Facts: Deconstructing the Income Distribution Controversy."

Deconstructing? Why on earth would anyone not a member of the Modern Language Association want to use an academic buzzword that has been the butt of so many jokes? (What do you get when you cross a Mafioso and a deconstructionist? Someone who makes you an offer you can't understand.)…

The opponents of mainstream economics dislike people like me not so much for our conclusions as for our style: They want economics to be what it once was, a field that was comfortable for the basically literary intellectual… In effect, they are saying, "You have Paul Samuelson on your team? Well, we've got Jacques Derrida on ours."

ואל תפספו את מה שהוא אומר שם על רוברט רייך… קרוגמן אף פעם לא הואשם באדיבות יתר כלפי בני הפלוגתא שלו. בגלל שגדלתי במדעי הרוח, ולפחות חצי מהלב שלי נשאר שם, אני פחות קיצוני מקרוגמן. אבל – שווה קריאה.

3. אצבע בעין

דיסקליימר מודגש באלף צבעי פלורסנט זוהרים: אני לא משווה שום תיאוריה כלכלית לאבולוציה. יש? ברור לחלוטין ששום תיאוריה כלכלית לא קרובה, מקילומטר, לבטחון שיש לנו בנכונות האבולוציה. ואחרי שאמרנו את זה:

אחת הביקורות המפורסמות נגד האבולוציה הולכת בערך ככה: תהליך הברירה הטבעית חייב להתקדם בצעדים קטנים מאד. יש איברים שרמת המורכבות שלהם גדולה מאד, ושמספיק שחלק אחד בהם לא יעבוד, כדי שהאיבר כולו לא יעבוד. הדוגמה החביבה על הטוענים היא העין האנושית. כאשר זה המצב, לפי הטענה, מתחייבות קפיצות אבולוציוניות. העין היא לא פיתוח מתמשך של חלק אחרי חלק, כי יש לה ערך רק כאשר כל החלקים עובדים. לכן – דארווין טעה.  אני לא רוצה לדבר על התוכן של הטיעון הזה כי אני לא באמת מתמצא בנושא. אבל, למיטב הבנתי, למרות שהוא נשמע סביר בשמיעה ראשונה, אפשר למצוא את ההפרכה שלו בכל ספר פופולארי על אבולוציה, מהאצ'ינס ועד גולד, שלא לדבר על ספרים רציניים יותר. אני רוצה לדבר על מה בעצם מניח מי שטוען את הטיעון הזה על חוקרי האבולוציה: מי שמקבל את טיעון העין טוען בעצם שחוקרי האבולוציה הם סתומים או חסרי יושר בצורה קיצונית, או שניהם. איך אחרת אפשר להעלות על הדעת שבמשך מעל 150  שנה מאז דארווין החוקרים מתעלמים מביקורת כל כך מתבקשת וכל כך מפורסמת? מתמיה אותי שאנשים מוכנים להאמין שלחוקרי אבולוציה אין תשובות לביקורת הזו. מה בדיוק הם חושבים שעושים כל חוקרי האבולוציה מאז דארווין? יושבים בחדרי הסמינר ומהנהנים "אבולוציה היא תיאוריה אחלה. ממש ממש אחלה. תעביר את הבורקס תרד"? כמובן שבמציאות לא רק שחוקרים מאז דארווין עסקו לעומק בביקורת הזו, אלא שדארווין עצמו כבר אמר:

“If it could be demonstrated that any complex organ existed, which could not possibly have been formed by numerous, successive, slight modifications, my theory would absolutely break down. But I can find no such case.”

אז, רציונאליות.

טוב. אני קצת מגזים. כמובן שהביקורות על הרציונאליות במחקר הכלכלי הן יותר רציניות וחשובות מהביקורת על האבולוציה. אבל כדי להפריד בין ביקורת מחורטטת ובין ביקורת רצינית, אני ממליץ תמיד לשקול – מה בעצם מניחה הביקורת הזו על חוקרי הכלכלה?

4. פאסיב-אגרסיב וקונצנזוס הסינמטק

לכלכלנים יש הרבה מזל. קודם כל, בניגוד לסטריאוטיפ הרווח, סקרים (בארה"ב לפחות) מראים שמחלקות לכלכלה הן דווקא אחד המקומות במדעי החברה והרוח שבהם אפשר למצוא את הגיוון הגדול ביותר של עמדות. למרות שהרוב המכריע עדיין תומך במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, בחוגים לכלכלה יש גם מיעוט לא מבוטל שמחזיק בעמדות שמרניות, לפחות בנושאים כלכליים. מהבחינה הזו לכלכלנים יש המון מזל. המתח בין העמדות הפופולאריות בחוגים החברתיים שלהם, ובין עמדות שלפחות מיוצגות במידה סבירה בחוגים המקצועיים שלהם, הוא מתח מפרה. זה אחלה שהוא קיים. רובנו פשוט לא יכולים, ברמה הפסיכולוגית – לא רק האינטלקטואלית, לעקם את האף כלפי כל מי שטוען לטובת מדיניות כלכלית ימנית, ולבטל אותו בתור שואינעראי קפיטליסט שבטח רוצה לסרס עניים, וגם לא להיפך כלפי טוענים מהשמאל. אחת המנחות שלי בדוקטורט למשל הייתה במובהק אשת ימין כלכלי. מנויה על נשיונל אפיירס והכל. והיא גם אחד האנשים הכי חכמים, שקולים ומעניינים שאי פעם הכרתי. למרות שעל הציר האמריקאי אני בוודאי נחשב לשמאל (את הציר בישראל אני לא מבין, ולא יודע למקם את עצמי עליו), אני מכיר יותר מדי אנשי ימין כלכלי מכדי לזלזל בהם, קל וחומר לראות בהם דושבגים מיזנטרופיים.

ומה עם קונצנזוס הסינמטק/גילמניזם/איך שבא לכם לקרוא לזה? האם מוצדק להיכנס בהם, ועוד בסגנון פאסיב-אגרסיב ("אולי עכשיו ירשו לנו להיכנס לסינמטק?"), סגנון שמעצבן גם כשהוא מוצדק? האמת היא שכנראה שלא. כלומר, יש סיבות לחשש, ועדיין נדמה לי שהחוג לכלכלה עבור השמאל הוא לעיתים מה שהחוג למגדר הוא עבור הימין. בשני המקרים זה חבל. למרות שיצא לי כמה פעמים לכתוב דברים שהיו אמורים להרגיז מאד לפחות את הקריקטורה של קונצנזוס הסינמטק, מעולם, מעולם, לא נתקלתי ביחס עוין, ואפילו להיפך. אנשים רוצים לשמוע ולדבר. כל עוד אני נשארתי ענייני – גם הם נשארו ענייניים. כן, פה ושם, מעט ובשוליים, יש קצת שימוש בהון חברתי כדי להפחיד אנשים מלהביע עמדות, ויש כמובן טוקבקיסטים עם פה ג'ורה, אבל באמת שלא צריך להתייחס אליהם.

5. מה אמרו אחרים?

אני שמח במיוחד לראות שמתחילה לבצבץ מסה של בלוגוספירה כלכלית בעברית. עצם קיומה של מסה כזו יוצרת דברים שאף בלוג בודד לא יכול ליצור. ויאיר לפיד בהחלט עורר אותה. כמה ציטוטים שאהבתי:

מורי אמיתי, במידה, על עיקום האף של לפיד כלפי "רק תיאוריה":

 כשאתה מזלזל במילה "תיאוריה", אתה חושב בעצם על המילה "השערה". כל חוקר מעלה השערה שהוא מעוניין לבדוק. נדרשת השקעה רבה ועשרות שנים של בדיקות, ניסויים ומאמצי הפרכה על מנת שהשערה תגיע לרמה של "תיאוריה". יחסות? תיאוריה. אבולוציה? תיאוריה. הורדת מיסוי החברות ב1% במדינה שבה התל"ג מעל 30 אלף דולר תעלה את הצמיחה ב0.1%? השערה.

החבר'ה של נביא שקר, על כלכלנים וכלכלה:

מודלים הם מטאפורות לוגיות מופשטות שמנסות להקנות אינטואיציות, לא ניסיון לטעון שזו המציאות. מהבחינה הזו, הם לא שונים מהותית מניסויים מחשבתיים בפילוסופיה. הביקורת של לפיד על תיאוריות כלכליות דומה לטענה שבגלל שבמציאות כן אפשר להסיט קרונית ממסלולה בלי נפגעים, כל הקביעות המוסריות שלנו לא תקפות ופילוסופים הם שרלטנים.

וגם:

אני לא חושב שאנשים (רק) לעגו לו שהוא לא מבין את חוקי הכלכלה. הם לעגו לו שהוא לא מבין בכלל את הדיון. אף אחד לא טוען שהגענו לאיזשהי תיאוריה אחידה בכלכלה, א-לה פיזיקת חלקיקים. העניין הוא שיש תיאוריות מתחרות, וללפיד אין את הכלים בכלל להבין את הדיון ביניהן או להכריע ביניהן כשהוא מבצע מדיניות כלכלית כלשהי. השאלות שהוא שואל לא נוחתות על אף כלכלן כרעם ביום בהיר, זה בדיוק הלחם והחמאה של אנשי מקצוע. אני מתאר לעצמי מישהו בכנס על מדעי המוח מודיע לכולם על ההברקה שלו – ׳חוקי המוח אינם חוקי טבע! יש רק תיאוריות. האם זכרון באמת מחולק לקצר טווח וארוך טווח? האם חישוב נעשה באופן סימבולי או א-סימבולי? האם למידה מתבצעת בדנדריטים, בתאי העצב? עד כמה משפיעה ההתפתחות על הלמידה וכמה ידע יש כבר כשאנחנו נולדים? זה לא נשמע כמו מהפכן, זה נשמע כמו פרופסור שמברך את תלמידי שנה א׳ בפתיחת השנה ומעורר את סקרנותם.
אבל גם:
כשאני קורא דברים שלפיד כותב אני ישר חושב על הקונספט של בולשיט (הכוונה להגדרה הזו. א.צ.) – בגלל שבתוך הנאום שזורים כל מיני דברים שאני מסכים איתם או חושב שהם עמוקים, אבל ללפיד לא איכפת – הוא אוסף מפה ומשם כל מיני שבריריר רעיונות וביחד הם נהיים הנאום של לפיד.
בקיצור – קורים דברים מעניינים. סטיי טיונד.

פעמיים כיפאק ליאיר לפיד

(740 מילים)

כיפאק ראשון

אז כולנו קצת התכווצנו בכיסא ממבוכה כשקראנו את הנאום של שר האוצר, יאיר לפיד, מול אנשי אגף התקציבים. אני מתחיל לחשוב שאחת התרומות שיאיר לפיד ישאיר אחריו זה החזרת האמון הציבורי בכלכלנים. כי זאת לדעת – יש אמנם ביקורת רצינית וחשובה כלפי כלכלנים, אבל יש גם, והרבה יותר, מצב רוח כללי ומעורפל נגד כלכלנים. בחברה מהוגנת, צריך קצת לשנוא כלכלנים, או לפחות לחשוד בהם. לאכול בפה סגור, לחשוב שאלמדובר נורא התמסחר מאז Hable con Ella, ולחשוד בכלכלנים. אבל, א-הא, יש ציווי עוד יותר חזק: כל אדם מהוגן יודע שכל מה שיאיר לפיד אומר הוא קלישאה ריקה. אז אולי, אפשר רק לקוות, עכשיו כשגם יאיר לפיד מסביר ש"חוקי הכלכלה הם לא חוקי טבע", הטיעון הזה ייחשף בתור מה שהוא באמת: יותר קלישאה מביקורת עניינית. ואם יאיר לפיד יגיד מספיק פעמים שכלכלנים הם דרעק מיט לעבער, אולי סוף סוף ירשו לנו שוב להיכנס לסינמטק.

כיפאק שני

מכל הדברים שאפשר לדבר עליהם בנאום הזה, ובלי עין הרע – יש לא מעט, מעניין אותי במיוחד הקישור בין רציונליות ובין מה שיאיר לפיד לפחות תופס בתור מדיניות כלכלית שמרנית. לכבוד זה, אני מקפסט לכאן טקסט שכתבתי פעם מתוך כוונה לשלוח אותו לעיתון של גדולים (לכן, שימו לב, הטקסט הוא בדיוק, על המילה, 450 מילים). בגלל שאינני חובב פדיחות ציבוריות, ובגלל שהטקסט המדובר היה בכוונה קצת פרובוקטיבי, שלחתי אותו להערות אצל חברים שאני מעריך את דעתם, ושאני יודע שחושבים מאד אחרת על הנושא. התגובה לטקסט הזה הייתה שהוא לא ראוי לתגובה בכלל. איש קש מוחלט. עלבון לאינטלגנציה. הממ… לא לגמרי הסכמתי אז, אבל – לא שלחתי את הטקסט. נדמה לי שהנאום של לפיד הוא הזדמנות לפחות לחשוב שוב על הדברים. אגב, הטקסט מתייחס למאמר הבאמת נהדר בקישור הזה. אני רחוק מלהיות מומחה בנושא, אבל זה אולי המאמר החביב ביותר על כלכלת ישראל שאני מכיר.

וזה הטקסט שלא נשלח:

בפער ניכר, הביקורת הפופולארית ביותר המופנית כלפי התיאוריה הכלכלית מכוונת נגד הנחת הרציונאליות. אפשר ורצוי לדבר על הביקורת הזו ועל התשובות לביקורת, אבל השאלה המתבקשת ביותר היא זו: זה מה שמפריע לכם?!  מכל שפע ההנחות המפשטות במדעי החברה, דווקא זו נדמית לרבים כל כך בעייתית?

קחו לדוגמא את ההנחות הבאות, כמותן אפשר למצוא באינספור מאמרים: 1. אין במשק בנקים; 2. קיימים רק שני נכסים פיננסיים: אג"ח אחת בריבית קבועה, וכסף מזומן; 3. כל הצרכנים במשק הם בעלי הכנסה זהה, והעדפות זהות בצריכה. 4. אנשים מחלקים את כספם בין מזומן ואג"ח בצורה אופטימלית ומחושבת היטב. ההנחה האחרונה היא, בבסיסה, הנחת הרציונאליות. מדוע דווקא היא הפכה להיות ראש החץ בביקורת נגד המחקר הכלכלי? ברור שהיא לא מתקיימת במדויק, אבל בהשוואה לשלוש הראשונות היא נראית מופת של סבירות. ובכל זאת, דווקא היא הפכה להיות שק החבטות של מבקרי המחקר הכלכלי. למה?

יתכן שתרמה לכך העובדה שהביקורת הזו קלה מאד להבנה, והניסויים שמדגימים אותה הם לעיתים קרובות שנונים ומשעשעים לקריאה. בנוסף, במילה אחת: כהנמן. חתן פרס נובל משלנו, שאיננו רק עילוי מחקרי, אלא גם כותב פופולארי בעל כישרון נדיר. יש משהו בהסברים האלו, אבל כדי להבין במלואה את הפופולאריות של הביקורת כנגד הנחת הרציונאליות צריך להתייחס להקשר שבו היא מושמעת, שהוא לעיתים קרובות לא מחקרי, אלא פוליטי. בין השורות, ולעיתים גם במפורש, הביקורת טוענת כך: בתפיסת העולם של התיאוריה הכלכלית, בני האדם הם רובוטים רציונאליים ואנוכיים. בעולמם של הכלכלנים אין מקום לחמלה וסולידריות, ואין ערך למה שלא נמדד בכסף. אין אנשים שבחולשה של רגע מנהל הבנק שלהם ניצל את תמימותם, או שהם עצמם עשו טעות. מפעל שנסגר הוא רק מספר בסטטיסטיקה רציונאלית למהדרין, ולא סיפור קורע לב על קהילה שעומדת מול שוקת שבורה. נו, ממשיכה הביקורת, כשזו תפיסת העולם שלהם, מה הפלא שכלכלנים מאמינים בפנאטיות דתית בשוק החופשי? אולי עבור הרובוטים האנוכיים שלהם השוק החופשי הוא באמת שיטה מוצלחת…

הביקורת הזו לא רק מבולבלת בכל חלקיה, היא גם מסוכנת. הנחת הרציונאליות איננה, בעיקרה, ביטוי מעמיק לתפיסת עולם בנוגע לטבע האדם, אלא כלי אנליטי, לפעמים טוב יותר ולפעמים טוב פחות. ניתן להגיע לתובנות חשובות, ולהבין טוב יותר תופעות כלכליות רבות, מתוך התבססות על הנחת הרציונאליות, ובו בזמן להחזיק במערכת ערכים שסולידריות וחמלה הן אבני הראשה שלה. ארבע ההנחות שהזכרתי קודם לקוחות, במקרה, ממאמר משותף של חתן פרס נובל בכלכלה תום סרג'נט, ופרופסור יוסי זעירא מהאוניברסיטה העברית. המאמר, העוסק במשבר מניות הבנקים בישראל, וקפיצת האינפלציה שבאה אחריו, משפר מאד את הבנתנו בנושא, והנחת הרציונליות שבו לא מפריעה לפרופסור זעירא להיות מהדוברים הבולטים לטובת מדיניות כלכלית שמאלית בישראל. החשד כלפי הנחת הרציונאליות כהנחה "קפיטליסטית", שנועדה להצדיק שוק חופשי, הפרטות, ולימודי הנדסה, איננה התקפה מושכלת על יסודות הקפיטליזם, אלא ויתור מצער על כלי עבודה רב ערך. חשוב להמשיך בויכוח על ערכה של הנחת הרציונאליות במחקר, ויש על מה להתווכח! אבל כדאי להיזהר מפוליטיזציה מיותרת, ולא מדויקת, של הדיון הזה.