מחשבות לא כל כך מסודרות על הספר "מסע האנושות"

מסע האנושות: מפץ הציויליזציות הגדול. מאת עודד גלאור ואורי כץ. הוצאת כינרת זמורה דביר, 320 עמודים

(1,740 מילים)

Great Man of History Theory

ויקיפדיה מתארת את "תיאוריות האדם הדגול" כתפיסה היסטורית מן המאה ה 19, לפיה מהלך ההיסטוריה מוסבר במידה רבה דרך פעולותיהם של אישים דגולים – נפוליאון, מוחמד, מרתין לותר – שהניעו מהלכים היסטוריים כבירים. תיאוריית הצמיחה המאוחדת, העומדת בבסיס הספר הנפלא של עודד גלאור ואורי כץ, היא דוגמה לתיאוריה שאוחזת בתפיסה הזו. כמה מהמהלכים הכבירים ביותר של ההיסטוריה האנושית, כך התיאוריה, ניתנים להסבר במידה רבה דרך פעולותיה של אישיות דגולה אחת – ההומו אקונומיקוס!

ההומו אקונומיקוס הוא אבסטרקט תיאורטי שמככב ברבים – לא כל, אבל רבים – מהמודלים הכלכליים, לפחות בזרם המרכזי של המחקר הכלכלי. ההגדרות המדויקות שלו יכולות להשתנות מעט בין מודל למודל, אבל עבור המודלים שהיוו את כלי העבודה העיקרי בפיתוח תיאוריית הצמיחה המאוחדת ההומו אקונומיקוס מתאפיין בשלוש תכונות עיקריות. ראשית, רצון להשיג מקסימום של צריכה עבור עצמו. שנית, רצון להשיג מקסימום הכנסה עבור כלל ילדיו – ואלו יוכלו להחליט איך לחלק את ההכנסה הזו בין צריכה עבור עצמם ובין השקעה בילדיהם הם. שלישית, מכיוון שבעולם של משאבים מוגבלים שני הרצונות האלו מתנגשים זה בזה, ההומו אקונומיקוס נאלץ לקבל החלטות קשות כיצד לכלכל את צעדיו, והוא מקצה את משאביו המוגבלים בין שתי המטרות האלו בצורה רציונלית לחלוטין.

שתי הערות על ההומו אקונומיקוס בהקשר הזה.

ראשית, עצם ההתעקשות על כך שגיבור הסיפור הוא ההומו אקונומיקוס, ובעיקר – ההתעקשות על כך שזהו אותו ההומו אקונומיקוס לאורך ההיסטוריה, אינה חולשה של הספר או של התיאוריה. להיפך – ההתעקשות הזו היא ההישג האינטקטואלי המרכזי של תיאוריית הצמיחה המאוחדת. תולדותיו הכלכליים של האדם מורכבים הרי מעידנים שונים בתכלית. אלפי שנים של קיפאון כלכלי התחלפו בעידן של צמיחה כלכלית מהירה. אלפי שנים של שיעור ילודה גבוה התחלפו במאה ומשהו שנים של ילודה נמוכה. הדעת נמשכת מאליה להסברים שנשענים על שינוי יסודי ברוח האדם: מה שמניע כיום עורכת דין מבוססת במנהטן בהחלטותיה שונה מן היסוד ממה שהניע איכר במזרח אירופה במאה השמינית, וההבדלים האלו הם שמסבירים את ההבדלים בשיעור הילודה, ביחס לילדים, ובשיעור הצמיחה הכלכלית. תיאורית הצמיחה המאוחדת לא מכחישה את ההבדלים האלו, אבל היא מסבירה אותם כתוצאה של מוטיבציות בסיסיות יותר, מוטיבציות שזהות הן אצל עורכת הדין ממנהטן והן אצל האיכר מן המאה השמינית: מיקסום צריכה עבור עצמם, מיקסום הכנסתם של הילדים, והקצאה רציונלית של המשאבים המוגבלים בין הרצונות המתנגשים האלה. עורכת הדין ממנהטן והאיכר מן המאה השמינית, שניהם, בסופו של דבר, הומו אקונומיקוס.

אני לא חושב שצריך להאמין שבני אדם אכן, מילולית, מכלכלים כך את צעדיהם. היכרתי פעם כמה בני אדם. הם לא כאלה. אני גם לא חושב שתיאורית הצמיחה המאוחדת היא בהכרח ההסבר החשוב ביותר לתפניות הדרמטיות בצמיחה ובפריון של בני האדם בכמה מאות השנים האחרונות. ובכל זאת, התיאוריה הזו, על ההנחות המפשטות והבלתי ריאליות בעליל שבה, מהווה נדבך חשוב מאד בהבנתנו את המפנה הכלכלי החשוב ביותר בתולדות האנושות, לפחות מאז המהפכה הניאוליתית.

שנית, נדמה לי שהצורך לבחור בין הגשמה שני רצונות מתנגשים – צריכה עצמית, ומיקסום הכנסה עתידית של הילדים – הוא במידה רבה מה שגורם לכלכלנים להרגיש בבית בדיון על תולדותיו הכלכליים של האדם. העיסוק בשאלה איך מחליט ההומו אקונומיקוס על צעדיו מזכיר כמובן את ההגדרה הקלאסית של ליונל רובינס למדע הכלכלה: חקר ההתנהגות האנושית כיחס בין מטרות נתונות ובין משאבים מוגבלים שיש להם שימושים מתחרים. ארגז הכלים הכלכלני מותאם בצורה מושלמת לניתוח מן הסוג הזה, וגורם לכלכלנים להרגיש מאד בבית בשיחה הזו.

מי צריך את כל המתמטיקה הזו?

להלן איור מתוך הספר שמסביר את עקרונות תיאוריית הצמיחה המאוחדת:

ולהלן, קטע מתוך מאמר משותף של עודד גלאור ועומר מואב שנחשב לאחד המאמרים החשובים בפיתוח תיאורית הצמיחה המאוחדת:

ואי אפשר שלא לשאול את עודד ועומר – למה ככה חזק? למה להתעלל בקוראים האקדמיים? האיור מהספר של עודד ואורי די ברור. לאורך השנים הטכנולוגיה מתקדמת, אם כי די לאט. כל עוד הטכנולוגיה היא כזו שהיא לא מקנה יתרון משמעותי מדי לעובדים בעלי הון אנושי גבוה, הורים יבחרו שלא להשקיע יותר מדי בהון האנושי של כל ילד, ובמקום זאת יבחרו להביא יותר ילדים לעולם. זהו העולם המלתוסיאני. אבל – ברגע שנחצה רף טכנולוגי מסוים, התשואה להון אנושי הופכת גבוהה מספיק, עד שהשקעה בהון האנושי של הילדים הופכת מוצדקת, והורים יבחרו להשקיע יותר בכל ילד במקום בהבאת יותר ילדים לעולם. האטת גידול האוכלוסיה מאפשרת בתורה צמיחה כלכלית מהירה יותר, וזהו העולם המודרני. למה צריך את כל המתמטיקה הזו? הרי המתמטיקה לא אסתטית במיוחד כשלעצמה, ולא מאד מתוחכמת (תלמיד ארבע יחידות עם סבלנות – או.קיי. הרבה סבלנות – יכול בקלות להבין אותה). למה צריך את כל זה?

התשובה היא שבהחלט צריך את כל המתמטיקה הזו. ההסבר שהאיור מהספר מציג הוא דרך נפלאה לזקק את עיקרי הטיעון בצורה בהירה, אבל ההסבר הזה איננו מספיק. ישנן שאלות פתוחות רבות שההסבר הזה לא משיב עליהן. למשל: האם ככל שיותר הורים יקנו לילדיהם הון אנושי גבוה, התשואה להון האנושי תרד, והורים רבים יחזרו להשקיע דווקא בהבאת יותר ילדים לעולם, ופחות בהשקעה בהון האנושי של כל ילד? וכתוצאה האם התהליך הזה יתכנס בסופו של דבר לשיווי משקל יציב, או שתיווצר נדנדה היסטורית בין השקעה בכמות הילדים ובין השקעה בהון האנושי של כל ילד? אבל השאלה החשובה ביותר (בעיני) שהאיור הפשוט לא מבהיר עד הסוף היא זו: מדוע ההסבר הזה יוצר "ערך סף" טכנולוגי, שמעבר לו קורית מהפכה של ממש באופן שבו הורים בוחרים לחלק את משאביהם בין יותר ילדים, ובין השקעה מוגברת בכל ילד? ההסבר הזה נראה מתאים דווקא לתהליך הדרגתי: שיפור הדרגתי ברמה הטכנולוגית, מביא לשיפור הדרגתי בחשיבות של הון אנושי, מה שמוביל בתורו לצמצום הדרגתי בילודה, ולגידול הדרגתי בהשקעה בהון האנשוי של כל ילד. אבל הישג אינטקטואלי משמעותי – אולי ההישג המשמעותי ביותר – של תיאורית הצמיחה המאוחדת היא בדיוק היכולת שלה להסביר מדוע השינוי לא היה הדרגתי ורציף, אלא שינוי חד ופתאומי, לפחות במונחים היסטוריים.

כדי להבין מדוע השינוי מ"עולם מלתוסיאני" ל"עולם המודרני" היה חד ופתאומי, ולא הדרגתי לאורך אלפי שנים, צריך את המודל המתמטי המלא. כדי לענות על כלל השאלות שיכולות לעלות בנוגע להסבר הזה, כלומר – כדי לדעת שהמנגנון שמניע את תיאוריית הצמיחה המאוחדת הוא אכן יציב לוגית, שכל ה"אז ניתן להסיק" באמת נובע מכל ה"אם מניחים ש", צריך לפרט את הטיעון עד הסוף, ולגזור את המסקנות בצורה ברורה. המתמטיקה היא הכלי העיקרי שמאפשר את זה, בייחוד אם זוכרים את אמירתו של המתמטיקאי חתן פרס נובל בכלכלה לויד שאפלי:

"אם להעלות שוב את השאלה הישנה, מהי מתמטיקה? התשובה, כך נראה, היא שכל טיעון שמפותח בדיוק מספק הוא מתמטי".

תחת ההבנה הזו גם ברור הרבה יותר שהפשטות (הכל יחסי בחיים) של המתמטיקה של תיאוריית הצמיחה המאוחדת היא יתרון גדול, ולא חיסרון. זכורה לי – למה דווקא הטור הזה נתקע לי בראש אינני יודע – ביקורת של המשפטן פרופסור אוריאל פרוקצ'ה ששיקפה חשיבה נפוצה, וכך כתב פרוקצ'ה:

"בעשורים האחרונים כלכלנים אקדמיים חדלו לחשוב חשיבה "אנושית" על בני אדם אמיתיים, על צרכיהם, תשוקותיהם והתנהגותם, והחלו לבסס את עבודותיהם על מודלים מתמטיים סבוכים, שרבים (למעט מתמטיקאים מקצועיים) מאמינים שהם מתוחכמים."

אז כאמור – רוב המודלים כלל אינם סבוכים במיוחד, הם רק דורשים סבלנות, באופן שלא שונה עקרונית מטיעונים מתקדמים בפילוסופיה או במשפטים (או בדף תלמוד) ובלבד שטיעונים אלו "מפותחים בדיוק מספיק". קשה לי לחשוב על סיבה שכלכלן ומתמטיקאי לא יסכימו ביניהם בשאלה האם מודל מסוים הוא "מתוחכם" או לא. ובעיקר – המודלים הכלכליים המתמטיים אינם אלא מאמץ לפרט את הטיעון בצורה מדויקת. שימוש בהם לא סותר בשום אופן "חשיבה אנושית על בני אדם אמיתיים".

מי צריך צמיחה כלכלית?

התרגלנו לא לחשוב על זה יותר מדי, למרות שכולנו יודעים את זה: הפערים ברמת החיים בין מדינות שונות בעולם כיום הם בלתי נתפסים. זוהי מחשבה עוכרת שלווה במובן העמוק ביותר שבשנת 2021, בעיקר באפריקה שמדרום לסהרה, ישנן מדינות שתוחלת החיים בהן היא כחמישים שנה. למרות שיפור משמעותי מאז, עד לשנות התשעים המוקדמות יותר מאחד מכל עשרה תינוקות שנולדו באפריקה שמדרום לסהרה מת לפני הגיעו לגיל שנה. במאלי, בשנת 1990, היו איזורים נרחבים שבהם אחד מכל שלושה תינוקות מת לפני הגיעו לגיל חמש. אחד מכל שלושה! וכמובן שההבדלים ברמת החיים החומרית אפילו בין אותם ילדים ממאלי ששרדו לבגרות ובין רמת החיים שלך קורא יקר הם כמעט בלתי נתפסים. מדי פעם אני מוצא את עצמי מהרהר בכך שישנם עשרות או מאות מליוני בני אדם שחייהם כבר כיום דומים במובנים רבים לאיך שייראו חייהם של אנשי העולם המפותח תחת התרחישים הקיצוניים ביותר של קטסטרופה אקלימית. ספרם של גלאור וכץ מזכיר לנו עד כמה לא מובן מאליו הפער הזה, ועד כמה לא מובנת מאליה רמת החיים שכולנו נהנים ממנה הודות לצמיחה הכלכלית. זוהי תזכורת חשובה מאד.

מסקנה אחת שרבים מבקשים לגזור מכך היא שעידוד הצמיחה הכלכלית צריך להיות יעד ראשון במעלה עבור קובעי המדיניות בעולם המפותח. אני מסכים שצמיחה כלכלית היא יעד מדיניות חשוב, אבל המסקנה הזו לא נובעת בקלות מההיסטוריה של הצמיחה הכלכלית. פיתוחן של תרופות למחלות זיהומיות מאז גילוי הפניצלין והסולפה היווה מהפכה אמיתית בתולדות הרפואה, ותרופות אלו הצילו את חייהם של אינספור בני אדם. האם נובע מכך שיעד מדיניות ראשון במעלה הוא השקעה בפיתוחן של עוד תרופות למחלות זיהומיות? ספק רב. מחלות זיהומיות כבר אינן מהוות את אותו האיום שהן היו לפני מאה וחמישים שנה, והשקעת משאבים ניכרים בהתמודדות איתן כיום לא יכולה להיות מוצדקת על בסיס התרומה העצומה של הפניצלין והסולפה לפיתוח האנושי בתחילת המאה העשרים. האם התמקדות של המדיניות הכלכלית כיום בקידום צמיחה כלכלית בעולם המפותח דומה להתמקדות של המדיניות הרפואית בקידום תרופות למחלות זיהומיות? האם הצמיחה הכלכלית בעולם המפותח עשתה את שלה, והגיעה העת להתמקד אך ורק במטרות אחרות כמו חלוקה רחבה יותר של פירות הצמיחה שכבר התרחשה, או התמודדות עם משבר האקלים המשמש ובא? אני לא חושב.

ראשית, גם בעולם המפותח הצמיחה הכלכלית עדיין משפרת, משמעותית, את רמת החיים. ישנה נטייה – שגויה – לזהות את הצמיחה הכלכלית עם הגילויים השטחיים ביותר שלה. גם אני חוטא בזה לפעמים. אני זוכר עד היום את האושר הצרוף שחשתי כשאמא קנתה לי, לאחר חודשים ושנים של הבטחות, נעלי פקקים (של פומה!) לאימוני הכדורגל שלי, ומגוחך בעיני לחשוב שילדים כיום מאושרים יותר בגלל שהוריהם יכולים להרשות לעצמם – הן בגלל עליית השכר, והן בגלל ירידת מחירי הנעליים – לקנות להם נעלי פקקים שלוש פעמים בשנה בלי למצמץ. יש טיעון לא רע שייתכן שלהיפך. אני כבר לא מדבר על התרומה המפוקפקת לאושר האנושי מכך שבמקום מכוניות מעופפות קיבלנו 140 תווים. אלא שזו טעות לזהות את הצמיחה הכלכלית רק עם מוצרי צריכה כאלה. צמיחה כלכלית היא גם שיפור אדיר באיכות וזמינות שירותי הרפואה, ביכולת לראות את העולם (זוכרים שהיה דבר כזה "טיול בר/בת מצווה"?), וכן – גם בנוחות היומיומית שמזגן, ומכונת ומייבש כביסה (ובעזרת השם יום יבוא ומקפל כביסה!) יכולים לספק. כן, צמיחה כלכלית כיום כבר איננה הנס הבלתי נתפס של הזינוק האנושי ברמת החיים במהלך המאה התשע עשרה למשל. ייתכן בהחלט שהגיעה השעה לתת קדימות למטרות אחרות. אבל אסור לזלזל בחשיבות של צמיחה כלכלית נוספת, וצריך להיזהר שלא לזהות את הטעמים של המעמד המברבר (the chattering classes) שמאכלס את עמודי הדעות וערבי העיון עם ההעדפות של כלל האוכלוסיה.

שנית, כלל לא ברור שצמיחה כלכלית מחמירה בעיות של אי שיוויון או את משבר האקלים. יש סיבות טובות לחשוב שצמיחה כלכלית מואצת דווקא תסייע להתגבר על משבר האקלים, ותוכל – עם קצת סיוע מידידים – גם לצמצם את האי-שיוויון, הן הגלובלי והן בתוך כל מדינה. אני לא רוצה לרוץ חזק מדי על הטיעון הזה – אני עצמי לא בטוח שהוא נכון. אבל אני גם בטח שלא בטוח שההיפך נכון. ימים, ומחקרים נוספים צמיחה, יגידו.

מחשבה אחת על ”מחשבות לא כל כך מסודרות על הספר "מסע האנושות"“

  1. לגבי הקטע האחרון, אם תוחלת חיים היא מדד חשוב, זה מעורר שאלות לגבי משקלה של הצמיחה (כפי שנמדדת בתוצר לנפש). ארה"ב, עם תוצר גבוה יחסית לרוב המערב, משתרעת מאחור בתוחלת החיים, וברוב מדדי הבריאות. הפער רק גדל בשנים האחרונות. (ובקורונה עוד זינק – הכלכלה האמריקנית נפגעה פחות מרוב המערב, ואילו הבריאות האמריקנית נפגעה יותר).

    עולה השאלה אם זה בגלל איזה כשל נקודתי, או בגלל בעיה בסיסית בשיטה וגם במודל המתואר, של אדם שאין לו כל עניין ברווחת הכלל, של חברות שמתקדמות רק מכוח מאמצים של פרטים, שנושאים שכר ברמת הפרט (גם על חשבון טובת הכלל) , ולא גם בשיתוף פעולה במטרה להשיג מטרות רחבות יותר. נוסח ניו זילנד בקורונה, למשל.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s