האם יש אפליה נגד שחורים באכיפת החוק בארה"ב? חלק ב

(2,700 מילים)

קראתם את חלק א'? מעולה, אז ממשיכים. מושג המפתח בפוסט הזה הוא "יחסית לחלקם באוכלוסיה". מה זה בדיוק אומר בהקשר של אפליה נגד שחורים באכיפת החוק בארה"ב, ובעיקר – מהי ה"אוכלוסיה" – היה הנושא של ויכוח אקדמי די סוער. והכל התחיל בפרויקט ענק – באמת ענק – של כלכלן מהארווארד בשם רולנד פרייר.

Risk Set

אוניברסיטת הארווארד מדווחת ש 14.7% מהתלמידים לתואר ראשון בה הם שחורים. המספר הזה קרוב מאד לחלקם של השחורים בכלל אוכלוסית ארה"ב, שהוא 13.4%. כלומר, חלקם של השחורים בקרב תלמידי תואר ראשון בהארווארד דומה מאד לחלקם באוכלוסיה.

אבל האם זו ההשוואה לאוכלוסיה הנכונה? די ברור שלא. קודם כל, התפלגות הגילאים של שחורים בארה"ב שונה מאד מזו של לבנים, וחלקם בקרב הגילאים הרלוונטיים ללימודים בקולג' גבוה יותר מאשר חלקם בכלל האוכלוסיה. לכן, אם בכלל, יש לשאול האם חלקם של תלמידים שחורים בהארווארד דומה לחלקם באכלוסית הגילאים הרלוונטית.

זה שהגיל הנפוץ בקרב ילדים של הורים מגזעים/מוצא אתני שונה הוא שלוש, בפרשנות סבירה אחת, הוא סיבה לאופטימיות, אבל לא על זה הפוסט. מקור:
https://en.wikipedia.org/wiki/Demographics_of_the_United_States.

מאידך, שיעור השחורים שלא מסיימים תיכון, ולכן אינם מועמדים כלל לקולג', גבוה מאשר בשאר האוכולוסיה, ולכן השוואה מועילה אפילו יותר יכולה להיות "יחסית לחלקם בקרב מסיימי תיכון בגילאים הרלוונטיים". כמובן, שהסיפור לא נגמר שם. לא כל בוגר תיכון הוא מועמד רלוונטי להארווארד, וכו', וכו'. לכן, עוד לפני שנכנסים בכלל לשאלות של מנגנונים, ואם זה טוב או רע וכמה ולמה – השאלה האם שחורים בכלל נמצאים בתת או עודף ייצוג בקרב קבוצה מסוימת – תלמידי הארווארד או מי ששוטרים הפעילו כלפיהם כוח – יחסית לחלקם באכלוסיה, תלויה לחלוטין בשאלה "איזו אוכלוסיה?". ועכשיו, למחקר של רולנד פרייר.

לא תמיד יש הברקה

בפוסט הקודם דיברנו על מחקר שבדק את קיומה של אפליה בקרב אוכפי החוק באמצעות הברקה מחקרית. הרעיון היה לבדוק איך משתנה היחס בין מספר דו"חות התנועה ללבנים מול מספר דו"חות התנועה של שחורים לאחר שיורדת החשיכה, כלומר – כשהשוטר פחות יכול לדעת את מי הוא עוצר בצד. תמיד כיף לדבר על המחקרים האלה, וההברקות האלו הן תרומות חשובות ומשמעותיות. ואם אנחנו כבר בנושא, הנה עוד דוגמה – להשוות את השכר של עובדים שהם חצי אשכנזים וחצי מזרחיים שאמא שלהם היא בת עדות המזרח, ולכן שם המשפחה שלהם אשכנזי, מול אלו שאבא שלהם הוא בן עדות המזרח, ולכן שם המשפחה מזרחי. התוצאה, אגב – בקרב אלו שאחד מהוריהם מזרחי ואחד אשכנזי, אלו ששם המשפחה שלהם מזרחי הרוויחו שכר נמוך משמעותית. אפשר לדבר על הפרטים והמגבלות גם של המחקר הזה, אבל הוא בוודאי דוגמה להברקה. עכשיו תראו, הברקות הן דרך חשובה אחת שבה המחקר מתקדם, אבל לא תמיד יש הברקות. ופה, במאמץ לעשות מחקר טוב שמבוסס בעיקר על המון עבודה אפורה, וזהירה, אבל לא מבריקה בעליל, מתחיל הסיפור של המחקר שעשה המון גלים של רולנד פרייר מהארוארד.

רולנד פרייר

[התנצלות המחבר: הפסקה הבאה, עם אינספור תיקונים ושינויים, נכנסה ויצאה מטיוטות שונות של הפוסט כתריסר פעמים. בסוף השארתי אותה, אבל אני קורא למגיבים – אנא, אל תעשו ממנה את כל הפוסט]

רולנד פרייר שייך לקצה השפיץ של הפרמידה המקצועית בכלכלה. הוא פרופסור מלא בהארווארד, ולא זו אף או – הוא קיבל את הקביעות בהארווארד בגיל שלושים, ובכך היה לאפריקאי-אמריקאי הצעיר ביותר שקיבל קביעות בהאורוורד אי פעם בכל תחום אקדמי שהוא. הוא גם חתן מלגת מקארתור, ומדליית בייטס-קלארק, ואם כל השמות האלה לא אומרים לכם כלום – אז תצטרכו לסמוך עלי: למעט זכיה בפרס נובל, שלא כל כך רלוונטית בהתחשב בגילו הצעיר, אי אפשר להיות יותר מעוטר מזה מבחינה מקצועית. סיפור חייו האישיים הוא סיפור דרמטי לא פחות מזה של חייו המקצועיים. פרייר גדל ללא אם, ואצל אב מכה שבסופו של דבר הורשע באונס. הוא עצמו מתואר בספר פריקונומיקס בתור מי שבשנות העשרה שלו היה גנגסטר לכל דבר ועניין. ומתוך הרקע הזה, פרייר לא רק הלך לקולג' כנגד כל הסיכויים, אלא סיים בהצטיינות בתוך שנתיים וחצי (קולג' אמריקאי נמשך בדרך כלל ארבע שנים), המשיך לדוקטורט בכלכלה, ומשם לשפיץ האקדמי. בקריצה מבודחת לשורה המקובלת בקורות החיים של פרופסורים רבים, בסנגון "לפני בואו להארוארד, מוישה גרויס הרצה בפרינסטון ובשיקגו" פרייר כותב בשלו "לפני בואו להארוארד, פרייר עבר במקדולנדס. בדרייב-ת'רו".

בשנת 2018 הוגשו נגד פרייר תלונות על הטרדה מינית במסגרת עבודתו כחוקר וכמנחה, וב 2019 חקירה אוניברסיטאית מצאה שהתלונות מבוססות, ובצעד חריג השעתה אותו למשך שנתיים ממשרתו (ללא שכר), וסגרה לצמיתות את מרכז המחקר שפרייר הפעיל. המאמר שעליו נדבר מיד התפרסם בסופו של דבר ביוני 2019, אם כי טיוטות מוקדמות של המאמר כבר יצרו סערה שנים לפני כן.

פרויקט איסוף הנתונים

הפרויקט של פרייר – רק את חלקו אני מתאר בפוסט הזה – התחיל ממפעל אדיר של ריכוז ואיסוף נתונים. פרייר עשה שימוש בארבעה מסדי נתונים.

הראשון, מסד נתונים שאוספת העיר ניו יורק ושמכיל חמישה מליון אירועים בין השנים 2003 ו 2013 שבהם שוטר עצר אזרח (עצר במובן stopped, לאו דווקא במובן arrest) עבור כל אחד מחמשת מליון האירועים, יש נתונים בנוגע למאפייני האירוע (המקום שבו התרחש ובפרט האם זה איזור עם פשיעה גבוהה, השעה ביום, הסיבה שהשוטר עצר את האזרח, מה היה החשד, האם נתפס נשק, האם האירוע הסתיים במעצר, וכו), תיאור האזרח המעורב (גיל, גובה, משקל, מין, גזע), והאם ואיזה כוח הפעיל השוטר – האם השתמש בידיו בלבד, האם הצמיד את החשוד לקיר, האם השתמש באזיקים, האם שלף נשק והאם כיוון אותו כלפי האזרח, האם השכיב את האזרח על האדמה, האם השתמש בגז פלפל, או באלה (או ביותר מאחד מאלה)?

השני, הוא סקר שעורכת הממשלה האמריקאית בקרב אזרחים בנוגע לאירועים שבהם היו מעורבים שוטרים. הסקר הזה מכיל הרבה פחות תצפיות מאשר מסד הנתונים מניו יורק, אבל – וזה אבל משמעותי – הוא מציג את המקרים מנקודת המבט של האזרח, ולא של השוטר.

השלישי הוא מסד נתונים שפרייר וצוותו יצרו בעצמם ספציפית כדי לבחון מקרי ירי של שוטרים. צוות המחקר בראשותו של פרייר יצר בעצמו מסד נתונים על אירועי ירי של שוטרים. הם פנו לחמש עשרה משטרות (police departments), וכולן הסכימו לשתף פעולה, אם כי בעת כתיבת המחקר שלוש מתוכן טרם סיפקו את הנתונים. ה"נתונים" הם סיכומי אירוע טקסטואליים ששוטרים כתבו לאחר מקרים שבהם הם עשו שימוש בנשק חם. כל תיאור כזה הוא משהו בין פסקה למעל חמישים עמודים של תיאור האירוע. הצוות של פרייר קרא את כל סיכומי האירוע האלה והפיק מכל אחד מהם נתונים על שישים וחמישה משתנים שונים בנוגע לחשוד, לשוטר, לכלי הנשק המעורבים מכל הצדדים, מאפייני האירוע, המיקום שלו, וכו'. אחרי כל עבודת הנמלים הזאת, צוות חדש של עוזרי מחקר חזר במלואו על כל התרגיל הזה, כדי לוודא שטעויות פה ושם של צוות המחקר בהפיכת סיפור מעשה למשתנים מוגדרים היטב לא משפיעות על התוצאות. הן לא.

למסד הנתונים הזה יש הרבה יתרונות. אבל גם יש לו בעיה אחת חשובה במיוחד – אין בו שום מידע על האירועים שבהם שוטרים בחרו שלא לירות. למה זה כל כך חשוב? כי ליבת שאלת המחקר נוגעת לסיכוי של אזרחים שונים להיות קורבן – מוצדק או לא – של כוח משטרתי, כולל של ירי. כדי לדעת מה הסיכוי הזה, צריך לדעת לכל הפחות כמה אזרחים היו קורבנות של הפעלת כוח משטרתית לעומת כמה אזרחים בסיטואציה דומה לא היו קורבנות של הפעלת כוח משטרתית. למסד הנתונים הזה, בהגדרה, אין שום פרט על אירועים שבהם לא נעשה שימוש בנשק על ידי שוטרים. וכאן נכנס לתמונה מסד הנתונים הרביעי, שסביבו בסופו של דבר יתרכז עיקר הויכוח.

מסד הנתונים הרביעי מגיע ממשטרת יוסטון בטקסס. ביוסטון, שהיא לב מטרופולין בן כשבעה מליון איש, מתבצעים מדי שנה כמליון מעצרים. (אגב, לשם השוואה, בישראל, על תשעה מליוני אזרחיה, מתבצעים מדי שנה מעט פחות משישים אלף מעצרים פליליים). בכל מקרה – משטרת יוסטון מתחזקת מאגר נתונים של כל המעצרים שהתרחשו בה. לצוות של פרייר הייתה גישה לשש עשרה שנות נתונים, כלומר כששה עשר מליון מעצרים.

הצוות של פרייר דגם מקרית 10% ממקרי המעצרים בחמש קטגוריות של פשעים שבהם הסיכוי לירי מוצדק גבוה יותר – ניסיון רצח של שוטר, תקיפה בנסיבות מחמירות של שוטר, התנגדות למעצר, התחמקות ממעצר, ושיבוש מעצר (איך לתרגם interfering in arrest?). במדגם הזה היו 1,600 תצפיות, והצוות של פרייר בילה בין 30 ל 45 דקות על כל אחד מהמקרים כדי ליצור מתיאורי המקרה מסד נתונים סיסטמטי, שכלל לא פחות מ 290 משתנים, כולל כל מה שקשור לאירוע עצמו, לשוטר, או לחשוד, מדמוגרפיה ועד מעצרים בעבר. מסד הנתונים הזה, לפי פרייר – וכאן, ממש כאן מתחילה הסערה האקדמית – הוא מסד נתונים של מקרים שבהם שימוש בכוח – כולל כוח קטלני – על ידי המשטרה יכול היה אולי להיות מוצדק. אבל, וזה כל הקטע – מסד הנתונים הזה כולל גם את המקרים שבהם שוטרים לא ירו, ובוודאי לא הרגו, אף אחד. זו לפי פרייר ה"אוכלוסיה" שבה יש לבדוק האם שחורים או היספניים או לבנים נמצאים בייצוג יתר בקרב אלו שנורו על ידי שוטרים. כלומר, קבוצת האינטראקציות בין אזרחים לשוטרים במקרים שהסתיימו במעצר בקטגוריה חמורה יחסית, היא האוכלוסיה במשפט "שחורים נמצאים בייצוג יתר בקרב מקרי הירי של שוטרים יחסית לחלקם באוכלוסיה".

וסוף סוף – התוצאות

הנתונים מצביעים על שתי תופעות.

אחת, שבהינתן שכבר מתרחשת אינטראקציה עם שוטר, הסיכוי של אזרח שחור שיופעל כלפיו כוח שאיננו כולל ירי גדול יותר בכ 18%, גם אחרי שלוקחים בחשבון את כל המאפיינים של האינטראקציה שיש לגביהם נתונים, וזה כולל את מקום האירוע, שעת האירוע, מה היה החשד, האם נתפס נשק, האם האירוע הסתיים במעצר, וכו'. איזה משתני בקרה שלא זורקים על הרגרסיה הזו – לשחורים יש סיכוי גבוה יותר שיופעל כלפיהם כוח בהינתן שכבר מתרחשת אינטראקציה עם המשטרה. זו תוצאה חשובה מאד, ומטרידה מאד מאד, וחבל שהיא קצת נבלעת ברעש שנוצר שביב התוצאה השניה.

השניה, היא הפסקה שעמדה במוקד הסערה, והנה היא במלואה. ההדגשות שלי):

"Given the stream of video “evidence”, which many take to be indicative of structural racism in police departments across America, the ensuing and understandable outrage in black communities across America, and the results from our previous analysis of non-lethal uses of force, the results displayed in Table 4 are startling.
Blacks are 23.5 percent less likely to be shot by police, relative to whites, in an interaction."

[בהינתן הזרם של "ראיות" בצורת סרטוני וידיאו, שרבים רואים בהם תמיכה לטענות בנוגע לגזענות מוסדית במשטרה בארה"ב, והזעם המובן בעקבותיהם בקרב קהילות שחורות בארה"ב, ובהתחשב בתוצאות של החלק הקודם של המחקר הזה בנוגע לשימוש בכוח לא קטלני, התוצאות בטבלה 4 מפתיעות מאד. הסיכוי של שחורים להיירות על ידי שוטר נמוך ב 23.5% לעומת הסיכוי של לבנים, הבינתן שכבר מתקיימת אינטראקציה בין השוטר לאזרח]

ואם מתשמשים במסד הנתונים שיצר צוות המחקר של פרייר, שבו אפשר לקחת בחשבון משתנים רבים שנוגעים לאופי האירוע עצמו? כך פרייר: (ההדגשות שוב שלי)

"Including encounter characteristics – which one can only accomplish by hand coding the narratives embedded in arrest reports – creates more parity between blacks and non-black non-Hispanic suspects, rendering the coefficient closer to 1. Finally, when we include whether or not a suspect was found with a weapon or year fixed effects, the coefficients still suggest that, if anything, officers are less likely to shoot black suspects, ceteris paribus, though the racial differences are not significant."

[כשכוללים בניתוח בקרה על מאפייני האינטראקציה בין השוטר לאזרח – מה שאפשרי רק באמצעות מסד הנתונים שהפך את תאיורי השוטרים של האירוע לנתונים סטנדרטיים – השיוויון (בהסתברויות לירי) בין חשודים שחורים ולבנים גדל עוד יותר… לבסוף, כשאנו לוקחים בחשבון האם נמצא בכליו של החשוד אקדח… בהינתן שכל שאר המאפיינים של האירוע שווים, עדיין נראה שאם בכלל, יש סיכוי נמוך יותר ששוטר יירה בחשוד שחור, אם כי ההבדלים אינם מובהקים סטטיסטית]

ובקיצור, למרות שיש ראיות לכך ששוטרים מפעילים יותר כוח באופן כללי כלפי שחורים (גם לאחר שלוקחים בחשבון נתונים רבים בנוגע לשוטר, לאזרח, לסביבה, וכו'), אין ראיות לכך שהם יורים יותר בשחורים בהינתן כלל המאפיינים של הסיטואציה.

ליבת הויכוח

לאחר שהמאמר של פרייר התפרסם בז'ורנל מאד יוקרתי, התפרסם באותו הז'ורנל מאמר תגובה. על מאמר התגובה חתומים חתן פרס נובל ג'יימס הקמן, ועמיתו סטיבן דורלאוף (שגם אם לא זכה בפרס נובל הוא בהחלט בעל משקל אקדמי משמעותי). התגובה הזו כתובה בצורה רשלנית משהו, וחבל, אבל את ליבתה אתם יכולים כבר לנחש. לטענת הכותבים, אי אפשר לקפוץ מהממצא שבהינתן אינטראקציה עם המשטרה, הסיכוי של חשוד שחור להיירות אינו שונה מזה של חשוד לבן למסקנה לפיה אין אפליה (או פערים גזעיים באופן כללי יותר) בהחלטות הירי של שוטרים. כל כך למה?

נניח ששוטרים הם חשדניים מאד כלפי שחורים, והם פשוט עוצרים כל שחור שני שהם נתקלים בו. לעומת זאת, הם עוצרים לבנים רק אם יש סיבה ממש טובה לחשוד בהם, נניח רק אחד מכל 500 לבנים. ונניח שבעולם כזה הסיכוי שהאינטראקציה תסתיים בירי של השוטר זהה בשתי הקבוצות, והוא עשרה אחוז. האם מכך שהסיכוי לירי בהינתן אינטראקציה עם שוטר זהה בין הקבוצות אפשר ללמוד שהשוטרים לחלוטין לא מפלים? כמובן שלא. להיפך! אם בשתי הקבוצות הסיכוי לירי הוא עשרה אחוז, ואם שוטרים עוצרים כל שחור שני רק כי הוא לא בא להם טוב בעין אבל עוצרים לבנים רק אם הם ממש ממש חשודים, אז התוצאה של סיכויי ירי זהים היא מדהימה! הרי הרוב העצום של השחורים בסיפור הזה הם עוברי אורח תמימים, לעומת הלבנים שנעצרו רק אם הם ממש ממש חשודים. אם בכלל, במצב כזה, שיעורי ירי זהים הם ראיה לכך ששוטרים מחליטים יותר בקלות לירות בחשוד שחור לעומת חשוד לבן. המציאות כמובן אפורה בהרבה, אבל הבעיה הזו היא בעיה קשה מאד, וגם אם הנתונים של פרייר מאפשרים לו לקחת בחשבון המון מאפיינים של החשוד, של השוטר, ושל האירוע, הבעיה לא נפתרת. אם בהינתן כלל מאפייני החשוד, השוטר, והאירוע, שוטרים נוטים יותר ליצור אינטראקציה עם חשוד שחור מאשר עם חשוד לבן, אז מסקנות שנשענות על מה קורה בהינתן שכבר יש אינטראקציה, הן מסקנות בעייתיות.

פרייר לא הגיע לאן שהגיע בגלל שהוא לא מבין דברים כאלה. הוא הקדיש להם חלק חשוב במאמר שלו, ובטח ובטח ובטח עוד שבע עשרה פעם בטח – חבר'ה מה נסגר איתכם? – בטח שהוא לא מתעלם מהנושא. הוא מקדיש לו את פרק שלוש במאמר, תחת הכותרת "הערה על הפוטנציאל לבחירה לא מקרית [של אירועים] לתוך נתוני המשטרה" שזה בלינגו המקצועי בדיוק מה שכתוב פה פסקה אחת למעלה. פרייר מנסה לבחון האם אכן יש הבדלים משמעותיים בסיכוי שתקרה בכלל אינטרקאציה עם שוטר כתלות בגזע. הוא עושה את זה בשתי דרכים עיקריות. הבעיה? התוצאות פשוט לא חד משמעיות לשום כיוון…

האם יש בחירה לא מקרית של אירועים לתוך נתוני המשטרה?

דרך אחת לבחון את השאלה הזו לוקחת רעיון מעבודותיו של חתן פרס נובל גרי בקר בנוגע לאפליית שחורים בבנקים. השוואה של שיעור הריבית הממוצעת שמשלמים לקוחות שחורים ולקוחות שאינם שחורים, או של שיעור מבקשי ההלוואה שנדחים, לא יכולה להוכיח אפליה, כי יש אינספור גורמים כשרים למהדרין שמשפיעים על החלטות הבנק שלא מתבטאים בנתונים. אבל, כאשר אין אפליה, הרווחיות של הלוואות ללקוחות שחורים ושל הלוואות ללקוחות שאינם שחורים צריכה להיות, בממוצע, זהה. אם הבנק מרוויח יותר מהלוואות ללקוחות שחורים, זו ראיה לכך שקיימת אפליה. הרווחיות הגבוהה יותר על הלוואות לשחורים היא ראיה לכך שהבנק עוצר בנקודה מוקדמת יותר על עקומת ההיצע. ללא אפליה, הבנק היה נותן עוד הלוואות לשחורים, שבממוצע היו מורידות את שיעור הרווחיות, עד שהשיעור הזה היה משתווה לשיעור הרווחיות של הלוואות ללבנים. אז – אותו רעיון על אינטראקציות של שוטרים עם אזרחים. אם שוטרים סתם מטרידים שחורים יותר מאשר לבנים, אז שיעור האינטראקציות עם שחורים שמסתיימות במעצר או בתפיסה של נשק או סמים יהיה נמוך יותר. התוצאה – תלוי מה בודקים. בהינתן אינטראקציה בין שוטר ואזרח, יש לאזרח שחור סיכוי גבוה יותר להיעצר מאשר אזרח לבן, מה שמהווה ראיה, חלשה אמנם, להיעדר אפליה ביצירת אינטראקציה. לעומת זאת, בהינתן אינטראקציה, לשחורים יש סיכוי נמוך יותר שיימצאו עליהם נשק או סמים, מה שמהווה ראיה לקיום אפליה נגד שחורים ביצירת אינטראקציה. מסקנה חד משמעית – אין.

דרך שניה היא לחזור שוב לרעיון של "חלקם באוכלוסיה". האם חלקם של שחורים באינטראקציות עם שוטרים גבוה מחלקם של שחורים ב"אוכלוסיה". פרייר מקדיש לנושא מאמץ ניכר. אבל האם האוכלוסיה היא כלל הגברים בגילאי 18-34? או האם האוכלוסיה היא כלל אלו שנעצרו באישומים חמורים יחסית (פרייר בוחר עשרה fellonies ו misdemeanors). המתעניינים מוזמנים לקרוא את המאמר, אבל למרות כל המאמץ הסטטיסטי המרשים, וכל הטיפול המדוקדק במיטב הכלים – פרייר פשוט לא מגיע למסקנה חד משמעית. רחוק מזה. מסתבר שהתוצאה יכולה להשתנות לגמרי כתלות ברשימת האישומים שכן או לא נכללים בהגדרת האוכלוסיה למשל. פרייר מסכם כך:

Taken together, this evidence demonstrates how difficult it is to understand whether there is potential selection into police datasets. Estimates range from blacks being 323 percent more likely to be stopped to 45.4 percent less likely to be stopped. Solving this is outside the scope of this paper, but the data suggests the following rough rule of thumb – if one assumes that police are non strategic in stopping behavior there is bias. Conversely, if one assumes that police are stopping individuals they are worried will engage in violent crimes, the evidence for bias is exceedingly small.

[כמכלול, הראיות מדגימות כמה קשה להבין האם יש בחירה לא מקרית לתוך נתוני המשטרה. האומדנים נעים בין היותם של שחורים בעלי סיכוי גבוה ב 323% להיות מעוכבים על ידי שוטר ובין היותם בעלי סיכוי נמוך יותר ב 45.4%. פיתרון הקושי הזה נמצא מחוץ למטרותיו של המחקר הזה, אבל הנתונים מציעים את כלל האצבע הבא: אם מניחים שהמשטרה פועלת ללא שום שיקול אטסרטגי – אז ישנה אפליה. אם מניחים שהמשטרה מעכבת אנשים בגלל חשש שהם יקחו חלק בפשעים אלימים, הראיות לקיומה של אפליה מזעריות]

סיכום ביניים – מה למדנו?

המחקר של פרייר מספק ראיות משכנעות לכך שיש שימוש עודף בכוח בלתי קטלני כלפי שחורים לעומת לבנים. הביקורת שטחנתי לכם פה לא ממש מבטלת את הממצא הזה, כי האפשרות ששוטרים נוטים יותר ליצור אינטראקציות עם לבנים מאשר עם שחורים, גם אם היא אפשרית תיאורטית, איננה סבירה. הסיכוי של שחור להיות בצד הסופג של כוח משטרתי, גם לאחר ששולטים בהמוווון מאפיינים של האירוע, גבוה בכמעט חמישית. זה לא מעט בכלל, זה נורא ואיום, וזה גם מתיישב עם תוצאות של מחקרים קודמים שהצביעו על קיומה של אפליה.

האם המחקר של פרייר מהווה ראיה חזקה לכך ששוטרים אינם מפלים בין שחורים ולבנים כשמדובר בירי? לטוב ולרע, אני חושב שהמאמר של פרייר לא מביא ראיות ברמה המקובלת כיום בזו'רנלים המובילים מדעי החברה לכך שאין אפליה כזו. אבל זה גם לא אומר שהוא לא הראה כלום. קודם כל, אפילו הממצא המוגבל – שבהינתן שכבר מתרחשת אינטראקציה, ובהינתן המאפיינים של האינטראקציה, הסיכוי ששוטר ירה באדם שחור לא שונה מהסיכוי שהוא יירה באדם לבן – הוא כבר ממצא לא טריויאלי. זאת ועוד, עצם העובדה שקשה למצוא ראיות לגמרי משכנעות היא בעלת חשיבות. לפי הרטוריקה שמלווה לעיתים את הדיון הזה, מידת האפליה נגד שחורים, בייחוד בכל הנוגע לירי של שוטרים, היא כל כך עצומה, ששום ניואנס סטטיסטי לא יוכל להסתיר אותה. נראה שזה איננו המצב.

אני מסיים במה שהתחלתי איתו את הפוסט הקודם. חשוב מאד להבין אם ועד כמה יש אפליה משטרתית נגד שחורים, אבל מידת האפליה איננה כל הסיפור. בגרף הזה מתואר הסיכוי של קבוצות אתניות שונות בארה"ב להיעצר, או לספוג הפעלת כוח או אפילו ירי מידי שוטרים יחסית לחלקם באוכלוסיה (במובן הכי נאיבי של "חלקם באוכלוסיה"). הפערים הגזעיים מדהימים:

אפליה או גזענות של שוטרים כנראה איננה ההסבר המרכזי לפערים האלה, אבל היא כנראה כן חלק מההסבר. חשוב לדעת את זה כדי שיהיה אפשר ליצור מדיניות מועילה, וחשוב לדעת את זה כדי להבין את העולם טוב יותר. אבל גם חשוב לזכור – המרחק בין הטענה שאפליה או גזענות של שוטרים איננה ההסבר המרכזי ובין הטענה שאין בעיה הוא עצום.