סחר בינלאומי ושנאת זרים

(894 מילים)

ככלל, בוחרי טראמפ שהצביעו עבורו מתוך אמונה שהוא יחזיר את המשרות מסין אינם פועלים מגזענות. המצוקה שלהם אמיתית, ומבט שטחי עלול להוביל אותם למסקנה שסין אשמה. במקום להאשים, כל אדם הגון צריך לשים את עצמו בנעליהם ולדמיין – איך אתה היית מרגיש אם התעשייה שבה עבדת כל חייך קרסה? אם המפעל שבמשך שנים או עשורים איפשר לך חיים נוחים ויציבים במעמד הבינוני פשוט נסגר יום אחד? למי שחסר דמיון, זו הזדמנות להמליץ על המחזה זוכה פרס הפוליצר "זיעה". זו באמת קריאה (או צפייה) חשובה.

אבל העובדות מצביעות על כך שסין נמצאת נמוך מאד ברשימת האשמים במצוקתם של אותם בוחרים. ומי שמנצל, בציניות בלתי נסבלת, את המצוקה האמיתית של אנשי הצווארון הכחול האמריקאי, ומפנה את כעסם כלפי סין – ראוי בהחלט לחשוד בו בשנאת זרים, בואך גזענות, או לפחות בלאומנות (ולא בפניה בריאה לסולידריות על בסיס לאום). אני רוצה להדגיש – מעבר למדיניות ההרסנית שטראמפ מוביל בנושא סחר בינלאומי, התיעול של מצוקתם האמיתית של עובדים אמריקאיים לכעס כלפי סין אינו מבוסס על עובדות, והוא פועל לשלהוב של רגשות שעדיף לא לשלהב. מנהיג אחראי צריך היה בהחלט לבחור מדיניות אחרת, אבל חשוב מכך – מנהיג (או כלכלן) אחראי צריך היה גם להסביר שלהאשים את הסינים זו פשוט טעות.

כמה עובדות שיכולות לעזור לדיון:

 

1. מספר מקומות העבודה בתעשייה בארה"ב – הענף שלכאורה סין הורגת – נמצא בירידה מאמצע שנות השישים, ואפילו אז – בשיא תהילתו, ענף התעשייה הקיף רק רבע מכוח העבודה. העובד במפעל הייצור, שמיוצג על ידי איגוד חזק, ונהנה משכר ראוי, תנאים סוציאליים, ויציבות תעסוקתית, הוא ייצור נדיר ומתנדר כבר חמישים שנה. כאשר סין מתחילה להיות שחקן משמעותי בסחר הבינלאומי – תחילת שנות האלפיים – פחות מחמישה עשר אחוז מהעובדים בארה"ב היו מועסקים בענפי הייצור:

מקור: https://pubs.aeaweb.org/doi/pdfplus/10.1257/jep.28.1.3

 

2. כפי שהגרף מראה, ענף הייצור בארה"ב שומר על חלק די קבוע מכלל התמ"ג במונחי ערך, מה שאומר שענף הייצור צומח באותו הקצב שבו צומחת כלכלת ארה"ב. אז לאן נעלמים מקומות העבודה? בעיקר, טכנולוגיה מחליפה אותם. אפשר לייצר את אותו הערך – למעשה הרבה יותר ערך – עם הרבה פחות עובדים. הצטרפות סין לסחר העולמי לא מזיזה כמעט בכלל את המגמה הזו – לא של יציבות חלק התעשייה במונחי ערך, ולא של הצטמצמותה במונחי תעסוקה. המפעלים לא עוברים לסין כל כך, כפי שהם עושים שימוש גובר והולך בטכנולוגיה, ולכן צריכים פחות עובדים.

3. למה אנחנו מדברים על סין כל הזמן? עד ממש לאחרונה, ארה"ב ייבאה יותר (ועד שנת 2000 הרבה יותר) ממדינות עשירות אחרות מאשר מסין (או מדינות עניות אחרות). הגרף הזה למשל משווה את הייבוא לארה"ב מסין לייבוא לארה"ב משלוש מדינות עשירות – קנדה, גרמניה, ובריטניה. אפילו אם נקבל לרגע את הטענה שהייבוא גרם לאבטלה, האם למובטל בדטרויט חשוב במיוחד אם הוא מובטל בגלל ייבוא סיני או ייבוא גרמני? האם האבטלה פחות כואבת אם איבדת את מקום עבודתך לפועל בריטי? האם למובטל מתעשיית הפלדה משנה מאד אם הייבוא היה "הוגן" או שהוא הסתמך על סובסידיות ממשלתיות ומניפולציה בשער המטבע? ומה זה בכלל הוגן בהקשר הזה? אז למה סין מככבת בדיון הזה, ולא מדינות אירופה?

מקור: https://comtrade.un.org/data/

 

חשוב לי להדגיש עוד משהו, דווקא בתור מי שלפרנסתו מרבה לעסוק בפרטי הפרטים. זו שאלה מעניינת עד כמה השפיעה מדיניות שער החליפין של סין על הייצוא הסיני. כנ"ל לגבי היעדר (יחסי) של רגולציה על תנאי עבודה, רגולציה של זיהום, וכו'. אבל אלו הערות שוליים בסיפור ענק – כלכלה של מעל מליארד איש פנתה לסוג אחר לגמרי של מדיניות כלכלית, והצטרפה כמעט בן לילה לשוק העולמי. כל הרגולציות, והמניפולציות המקומיות בשער המטבע, הן זוטי דברים. אז לא רק שלעשות מסין את ה-סיפור של מצוקת הצווארון הכחול בארה"ב זה מטעה, לעשות מפעולות ספציפיות של ממשלת סין את ה-סיפור של הסחר עם סין זה מטעה בריבוע.

4. כאמור, הרבה לפני עליית סין על בימת הסחר העולמי, מרבית העובדים בארה"ב, ובוודאי מרבית העובדים ברמות השכר הנמוכות, עבדו בענפי שירותים. עבור העובדים האלו הייבוא מסין מהווה את אחת ההתפתחות הכלכליות המועילות ביותר מזה עשורים. להם, ולא רק לניידים. כאן אני דווקא אעשה טאוב, ואאשים בניתוק את האליטות שמעקמות את אפן מול הצעצועים הסיניים מפלסטיק שכל העמך האלו מתעקשים לקנות במקום לרכוש עוד ספר של דוסטויבסקי. יש שכבות אוכלוסיה משמעותיות בארה"ב שתודות לייבוא מסין יכולות עכשיו לקנות מוצרי אלקטרוניקה וטקסטיל – וכן, גם צעצועים מפלסטיק לילדים – הרבה יותר בקלות. וסליחה שאני חוזר על עצמי, אבל זה חשוב – ענפי השירותים, שמטיבעם לא הושפעו כמעט כלל מהסחר עם סין (או כל סחר אחר) הקיפו את הרוב הגדול של העובדים, בוודאי הרוב הגדול של העובדים העניים, הרבה לפני הבום הסיני.

5. קצת מספרים למתקדמים: אני מצטט, כרגיל, את דאג אירווין: ההערכות הרציניות ביותר של מספר מקומות העבודה שהלכו לאיבוד בגלל ייבוא סיני על פני עשור, שוות בערך למחצית מספר האנשים שמאבדים את מקום עבודתם בארה"ב בכל חודש. מה שלא תהיה העמדה שלכם לגבי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה – סין היא הערת שוליים, לא גדולה במיוחד, בחוסר היציבות התעסוקתי של אנשי הצווארון הכחול בארה"ב.

6. פיטר נאווארו, היועץ הכלכלי הבכיר של טראמפ לעניינני סחר בינלאומי, הוא חרפה למקצוע, והסרט (על בסיס הספר) שהוא חתום עליו – Death by China –  ראוי לכל גינוי. שוב, אני לא רוצה לתקוף אנשים בארה"ב שחווים מצוקה אמיתית – והיא אמיתית – ולהאשים אותם בגזענות. אני בהחלט רוצה להאשים את נאוורו ואת טראמפ עצמו, בכך שהם משלהבים יצרים שעדיף לא לשלהב, כדי למכור לאנשים פתרונות קסם שלא באמת ישפרו את מצבם. אין שום קייס רציני שמייחס לסין יותר מקמצוץ מהמצוקה – אמרתי כבר שהיא אמיתית? – של שכבות אוכלסיה לא קטנות בארה"ב. מי שבונה קמפיין פוליטי על הפניית הזעם לסין, ראוי קודם כל לגנאי מוסרי. וגם – הפתרונות שיתבססו על התפיסה הזו לא באמת יסייעו לאנשים שבאמת צריכים סיוע.