סדקים באיזו אידיאולוגיה?

(1,960 מילים)

ד"ר אלי קוק, היסטוריון של הקפיטליזם מאוניברסיטת חיפה, לא אוהב את התיאוריה הכלכלית המכונה "התיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות", לפיה כל גורם ייצור במשק תחרותי – ובפרט העובדים – מקבל כתמורה לשירותיו את ערך התפוקה השולית שלו. במאמרו "סדקים באידיאולוגיית האי שיוויון" קוק מעלה בין השאר שלוש טענות נגד התיאוריה.

אחת, שהדיון על אי-שיוויון "נותר בשולי הדיסיפלינה" של המחקר הכלכלי, לפחות עד פרסום ספרו של תומא פיקטי "הון במאה העשרים ואחת". יתר על כן, התיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות "ה[י]א גם הסיבה המרכזית לשתיקתם של הכלכלנים בנוגע לשאלת אי-השוויון במשך שנים כה רבות".

שתיים, שהתיאוריה הצדיקה את התחלקות ההכנסות בכלכלות שוק, או במילותיו של קוק, התיאוריה "שימש[ה] לאורך המאה העשרים כהצדקה התיאורטית החשובה ביותר של הכלכלה הניאו-קלאסית לעצם קיומו של אי-שוויון".

שלוש, שתיאוריות חדשות שמתמקדות ביחסי הכוח הבלתי סימטריים בין הפירמות ועובדיהן עדיפות על פני התיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות.

שלוש הטענות לא משכנעות. ראשית, עיסוק באי-שיוויון שוכן לבטח בלב המיינסטרים. ממילא, הטענה שהתיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות היא הסיבה ל"שתיקתם של הכלכלנים" חסרת ביסוס. מי בדיוק שתק? שנית, התיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות היא הסבר, ולא הצדקה. כשלעצמה, היא לא יכולה להצדיק שום דבר, לפחות לא במובן הפשוט והמיידי שקוק מתכוון אליו. התיאוריה היא כלי שמסייע לנו להבין את המציאות. אפשר וצריך להתווכח בשאלה האם היא עושה את זה בהצלחה, ואם כן – מה הן המסקנות הערכיות שאפשר להגיע אליהן בהינתן ההבנה שלנו את המציאות. אבל תיאוריה כלכלית, כשלעצמה, לא יכולה להצדיק שום דבר. שלישית – קשה להאמין שתיאוריה שתתמקד ביחסי הכוחות הבלתי סימטריים בין עובדים ומעבידים, ושבו בזמן תתעלם מההשפעה של התפוקה על שכר, תצליח להסביר אפילו את הדפוסים הבסיסיים ביותר שעולים מן הנתונים.

 

האם הדיון באי-שיוויון נותר בשולי הדיסיפלינה הכלכלית?

להיסטוריונים, זאת לדעת, לא אכפת ממלחמת העולם השניה. העיסוק במלחמת העולם השניה נותר בשולי הדיספלינה. כך למשל, עיון ברשימת המאמרים זוכי הפרסים של הז'ורנל היוקרתי The American Historical Review מארבע השנים האחרונות מעלה שרק אחד מזוכי הפרסים עסק במלחמת העולם השניה, וגם הוא רק מאד בעקיפין. עלעול בכמה מהדורות של הז'ורנל מעלה מסקנה דומה – מאמרים שבליבתם מלחמת העולם השניה הם נדירים. כנראה שהנושא נמצא בשולי הדיסיפלינה.

כפי שרוב הקוראים מן הסתם כבר הבינו, אני לא מנסה לטעון ברצינות שמלחמת העולם השניה היא נושא שנמצא בשולי הדיסיפלינה ההיסטורית. זו טענה מגוחכת כמובן. אני כן מנסה להצביע על הקושי לאבחן אילו נושאים שייכים לשוליים של דיסיפלינה אקדמית, וגם על הקלות שבה ניתן לייצר טענות מופרכות בנושא. ובכל זאת, להלן כמה דוגמאות על קצה המזלג למרכזיות הדיון באי-שיוויון במחקר הכלכלי עוד לפני צאת ספרו של פיקטי:

"המירוץ בין חינוך וטכנולוגיה", ספרם של לארי כץ וקלאודיה גולדין, שניים מהכלכלנים המשפיעים ביותר בעולם, יצא לאור בשנת 2010 (שלוש שנים לפני יציאת ספרו של פיקטי) והוא עוסק כולו בגידול באי שיוויון בארה"ב. הספר זכה לשבחים מקיר לקיר בקרב כלכלנים, ועל הדרך גם לכמעט 3,000 ציטוטים אקדמיים, מספר עצום בסטנדרטים כלכליים. מאמרם של עודד גלאור ויוסף זעירא "התפלגות ההכנסות ומקרו-כלכלה" ראה אור בשנת 1993 באחד הז'ורנלים החשובים ביותר בכלכלה, זכה מאז לכמעט 5,000 ציטוטים אקדמיים. זהו אחד המאמרים המצוטטים ביותר בכלכלה בעשורים האחרונים, והוא נבחר על ידי עורכי הז'ורנל לאחד המאמרים המשפיעים ביותר בתולדותיו. מאמרם של קווין מרפי, ברוקס ספירס, וצ'ינהוי ג'ון, "אי-שיוויון בשכר ועליית התשואה לכישורים", פורסם גם הוא בשנת 1993, ונכנס גם הוא לרשימת המאמרים המצוטטים ביותר בכלכלה בעשורים האחרונים עם מעל 3,500 ציטוטים אקדמיים. המאמרים האלו אמנם משאירים אבק למאמריהם של דיוויד קארד וג'ון די-נארדו משנת 2002 (כ 1,700 ציטוטים אקדמיים) ושל דארון אסמוגלו משנת 1998 (כ 2,300 ציטוטים אקדמיים) שעסקו בדיוק באותו הנושא, אבל אני מזכיר בכל זאת את שני האחרונים בגלל שדיוויד קארד ודארון אסמוגלו, שני חתני מדליית בייטס-קלארק היוקרתית, הם ללא צל של ספק שניים מהכלכלנים המשפיעים ביותר בעשורים האחרונים. שוליים זו לא מילה!

אלא שהתמקדות במאמרים שאי-שיוויון הוא נושאם המרכזי מחמיצה חלק חשוב מהסיפור. איך צריך לספור למשל את מאמריו הקלאסיים של חתן פרס נובל ג'יימס מירליס בנושא מיסוי אופטימלי? המאמר המצוטט ביותר באג'נדת המחקר הזו (מעל 5,000 ציטוטים אקדמיים) נפתח במילים "ניתן להניח שבכל מערכת כלכלית שבה שיוויון הוא ערך, מס הכנסה פרוגרסיבי יהיה כלי מדיניות חשוב". האין זה מאמר שעוסק, לפחות בעקיפין, באי-שיוויון? אם כלכלנים לא התעניינו באי-שיוויון בגלל שלפי הפרדיגמה השלטת האי-שיוויון הוא מוצדק, מדוע הם העתירו כל פרס אפשרי, כולל הנובל, על מירליס שתרומתו המפורסמת ביותר עוסקת בדרכים להפחתת האי-שיוויון? המאמר הזה של מירליס, אגב, פורסם כחודש לפני הולדתו של פיקטי.

מעבר לכל אלו ישנה גם עצם התיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות. הרי קוק עצמו מסביר, בצדק, שהתיאוריה משמשת כדי להסביר (ולדעתו, גם להצדיק) את האי-שיוויון בהכנסות. כלומר, לפי קוק עצמו, תיאוריה שהוא רואה בה חלק מ"יסודות הפרדיגמה הכלכלית השלטת – התיאוריה הניאו-קלאסית" עוסקת בדיוק בנושא של אי-שיוויון. אולי זו לא תיאוריה שקוק אוהב, אבל זוהי תיאוריה של מקורות האי-שיוויון. קשה ליישב את הטענה שתיאוריה שעניינה הוא אי-שיוויון היא מיסודות הפרדיגמה, עם הטענה שאותה הפרדיגמה עצמה משאירה את העיסוק באי-שיוויון לשוליים.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על התיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות

נכון לשנת 2017, הפער בין השכר החציוני של בעלי תואר ראשון ובין השכר החציוני של בוגרי תיכון בארה"ב היה כ 65%. כדי לשים את הפער הזה בפרופורציה, אפשר להזכיר שזהו פער גדול פי שניים וחצי מהפער בין עובד מאוגד ועובד שאינו מאוגד. כשמשווים בעלי תואר ראשון לעובדים שלא השלימו אפילו השכלה תיכונית הפער גדול יותר – השכר החציוני של בעלי תואר ראשון היה יותר מכפול משכרם של עובדים ללא השכלה תיכונית. השכר החציוני של בעלי תארים מתקדמים היה גדול כמעט פי שלושה מהשכר החציוני של עובדים ללא השכלה תיכונית.

הנתונים האלו מעלים אינספור שאלות בנוגע לדיוק בנתונים ובנוגע לתקפות ההשוואות, והמחקר הכלכלי מקדיש כמות ניכרת של מאמץ ויצירתיות לתיעוד מדויק ככל האפשר של העובדות הכלכליות, ולהקפדה על השוואות תקפות. אבל תיעוד עובדות, מדויק ככל שיהיה, איננו מספיק. בסופו של דבר השאלה החשובה ביותר היא זו: מהו ההסבר לדפוסים האלו בנתונים?

ההסבר העיקרי – לא היחיד – של הכלכלה הניאו-קלאסית לדפוסים האלו מכונה "התיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות". לפי התיאוריה הזו, במשק תחרותי כל גורם ייצור ייקבל כתמורה לשירותיו את ערך התפוקה השולית שלו. כך, השכר של כל עובד יהיה שווה לערך התפוקה השולית שלו, התשואה על כל יחידת הון תהיה שווה לערך התפוקה השולית של ההון, התשואה על דונם קרקע תהיה שווה לערך התפוקה השולית של הקרקע הזו, וכן הלאה.

האם זהו הסבר טוב? מבחינות רבות הוא לא רק טוב – הוא מצוין! הוא ברור, הוא שקוף וחסכוני בהנחותיו, כל צעד בפיתוח ההסבר הזה יציב לוגית, וחשוב מכל – הוא עושה סדר בכמה מהדפוסים הבולטים ביותר בנתונים, למשל הנתונים מכמה שורות למעלה. מי שמבין היטב את התיאוריה הזו מבין משהו רב ערך על האופן שבו מתחלקות ההכנסות בכלכלות שוק. יתר על כן – התיאוריה הרבה פחות טריויאלית מכפי שהיא אולי נראית במבט ראשון. המודל לא רק מסביר שבעלי תואר ראשון ירוויחו יותר ממי שלא סיים תיכון – לא צריך יותר מדי מודל כדי להסביר את זה. המודל מקשר במסגרת קוהרנטית אחת בין התנהגות הפירמות, התנהגות העובדים, התנהגות הצרכנים, מחירי המוצרים, השכר, והתשואה להון במשק. המודל הזה הוא הישג אינטקלטואלי נדיר.

האם זהו הסבר מושלם? אפילו לשאול את השאלה הזו זו בדיחה. ברור שלא! כל אחת מההנחות בו לא מתקיימת במציאות. על קצה המזלג אפשר להזכיר שבמציאות, בניגוד לתיאוריה, אין אינפורמציה מושלמת, יש עלות לחיפוש עובדים או לחיפוש עבודה, לחברות רבות יש כוח שוק הן בשוק העבודה והן בשוק המוצרים, ועוד ועוד. לא זו אף זו – ישנם מקרים שבהם הניבויים של התיאוריה כנראה לא מתקיימים, וישנם מקרים – השכר של מנכ"לים למשל – שבהם לא ברור כלל איך ליישם את התיאוריה (חברה עסקית תמשיך לשכור עוד ועוד מנכ"לים עד ששכרם ישתווה לתפוקה השולית שלהם?). אין עדות מובהקת יותר לכך שהתיאוריה הזו רחוקה משלמות מהעובדה שכבר יותר ממאה שנים שהמחקר הכלכלי בוחן אמפירית ובודק השלכות תיאורטיות, מוסיף ומחסיר, מיישם ומשנה, כל תג ותו בתיאוריה הזו. אי אפשר שלא להזכיר שאפילו בשני הנושאים שקוק עצמו מעלה בתור נקודות תורפה של התיאוריה – שכרם של מנכ"לים (למאמר הזה בנושא יש כ 2,000 ציטוטים) והפער שנפתח בין הפריון והשכר של העובדים (למאמר הזה יש כאלף ציטוטים)  – יש כמות מסחררת של מחקר. ובכל זאת, בתור נקודת התחלה לדיון, בתור מפה בקנה מידה 1:100,000, זוהי תיאוריה מעולה, ובצדק היא מהווה חלק מלימודי המבוא לכלכלה פחות או יותר בכל העולם.

האם התיאוריה הזו מצדיקה את פערי השכר בכלכלות השוק? התשובה העיקרית היא שזה לא מבחן רלוונטי לערכה של התיאוריה. מבחנה של תיאוריה איננו בטיב המסקנות הערכיות שהיא נותנת להם תמיכה, אלא בהתאמתה לנתונים. אבל מעבר לכך, דווקא הבנה של התיאוריה היא זו שעוזרת להבין את חולשת ההצדקות לשכר בכלכלות שוק, בכך שהיא חושפת את ההנחות הנוספות – החיצוניות לתיאוריה – הדרושות כדי להגיע למסקנה שהתפלגות ההכנסות בכלכלות שוק היא צודקת.

למשל, לפי התיאוריה, התשלום לכל עובד נקבע לפי מחיר המוצר שאותו עובד מייצר, ובגרסה הרחבה שלה, התיאוריה מסבירה גם איך נקבעים מחירי המצרים. לכן, כדי להצדיק את חלוקת ההכנסות צריך גם לטעון שמחירי המוצרים בכלכלות שוק הם, במובן מסוים, "צודקים". אפשר להסכים או לא עם הטענה שמחירי המוצרים "צודקים", אבל הטענה עצמה אינה חלק מהתיאוריה, והתיאוריה עוזרת לחשוף את חשיבותה. יתר על כן, לפי התיאוריה כל עובד מקבל את ערך התפוקה השולית שלו. כלומר, לפי התיאוריה השכר של כל העובדים יהיה שווה לערך התפוקה השולית של העובד האחרון שנוסף לתהליך הייצור, תפוקה שלפי הנחות התיאוריה היא הנמוכה ביותר מכל העובדים. האם זה מוצדק? תחת אילו הנחות? התשובות לשאלות האלו לא יכולות להגיע מהתיאוריה עצמה, ומידת שביעות הרצון שלנו מהתשובות האלו אינן מבחן לערכה.

פוסט-ניאו-קלאסיזם

לפי התיאוריה השולית של התחלקות ההכנסות יש למאפיינים של הפרט השפעה ניכרת על השכר שלו. קוק משתמש בטרמינולוגיה מגרת-מיצים כדי לקומם את הקורא, ושם בפי הכלכלנים את האמירה לפיה – "אם הסכום בתלוש השכר שלך אינו משביע רצון – אין זו אלא אשמתך הישירה", אבל הנקודה עצמה נכונה: בקרב המיינסטרים הכלכלני יש הסכמה נרחבת שהשכר מושפע משמעותית מהתפוקה השולית של העובד. את הטענה החשובה, והנפוצה גם בקרב כלכלנים, שאין פה שאלה של אשמה, כי היכולת לסיים תואר מתקדם לא תלויה רק בפרט עצמו, קוק מבטל כ"ביקורתית-לכאורה". לא הדבר האמיתי. נראה שלפי קוק רק תיאוריה שבה הפריון של העובד לא משחק תפקיד משמעותי בקביעת השכר היא משביעת רצון. שווה להתעכב רגע על כמה האמירה הזו מרחיקת לכת.

מוסכם על כולם שתיאוריות שיוסיפו היבטים נוספים מעבר לתפוקה השולית בקביעת שכר יכולות לתרום להבנתנו את העולם. הספרות המחקרית בכלכלה מלאה ברעיונות כאלו, כולל כאלו שזכו בפרס נובל. אבל אני מתקשה להאמין שתיאוריה שתתעלם מחשיבות התפוקה של העובד תוכל להסביר ולו את הדפוסים הבסיסיים והמובהקים ביותר בנתוני השכר. נדמה לי שהתיאוריות שקוק מעלה על נס בחיבורו, ושמתמקדות ביחסי הכוחות הלא סימטריים בין פירמות ובין עובדיהן, יעשו עבודה מצוינת בהסבר הפער של 25% בשכר בין עובדים מאוגדים וכאלו שאינם מאוגדים, ואולי גם בהסבר שכרם של 0.01% בעלי השכר הגבוה ביותר. אבל הן יתקשו להסביר רבים מהדפוסים הבסיסיים ביותר של השכר בכלכלות שוק: מדוע קופאי בוולמארט מרוויח שכר מינימום שעתי ללא הטבות, בעוד שהרוקח באותה חנות ממש מרוויח מעל 10,000 דולר לחודש בתוספת שפע הטבות? ייתכן שהעתיד יוכיח אותי על טעותי, ותיאוריות חדשות דווקא יצליחו להסביר את העולם טוב יותר. אני גם פתוח לדיון בשאלה מה הם הדפוסים שאותם הכי חשוב להסביר. בכל מקרה, חשוב לזכור – זה יהיה המבחן של כל תיאוריה חדשה: האם היא עושה עבודה טובה יותר בהסבר של הדפוסים העולים מן הנתונים.

סיכום

ואחרי כל אלו, משפט אחד בחיבור של קוק, תמים למראה, הוא המטריד ביותר בעיני. "זהו… החידוש העיקרי בדיון הזה… הוא מבקש לערער מבפנים על יסודותיה של הפרדיגמה הכלכלית הדומיננטית, ובכך לצרף גם את המיינסטרים המחקרי למאבק למען שוויון כלכלי."

אסור לו למחקר, במיינסטרים שלו או בשוליו, להצטרף למאבק פוליטי, יהא המאבק מוצדק ככל שיהא. המאבק היחיד של המחקר הוא חתירה לאמת. כן, כן, בסדר. אני לא איכר פולני מהמאה השש-עשרה. אני מכיר את הטיעונים על יחסי הכוח בייצור הידע, ועל כך שכל ידע הוא בהכרח פוליטי, ואם פוליטי – עדיף כבר שיהיה פוליטי במודע ויצטרף למאבקים ראויים. מכיר, ומעולם לא מצאתי אותם משכנעים. לכל הפחות יש היפר-אינפלציה ביישום של הטיעונים האלו כדי לתקוף מחקרים ראויים, ולעיתים כדי להגן על מחקרים שיותר משהם אידיאולוגיים, הם בעיקר מרושלים. אני מאמין ומקווה שכלכלנים לעולם לא יפעלו במודע כדי "לצרף את המיינסטרים המחקרי למאבק" כלשהו. כשזה קורה אני מקווה ומאמין שעמיתיהם במחלקות השכנות, כולל ד"ר קוק עצמו, יקראו אותם לסדר. קוק מציין בצדק, ש"השפעתם של חוקרי כלכלה על הדיון הציבורי בסוגיות חברתיות-כלכליות גדולה לאין שיעור מזו של סוציולוגים והיסטוריונים." אם לסיים את החיבור הזה בעקיצה מחויכת – אם כלכלנים יגייסו במודע את המחקר שלהם לצרכים פוליטיים, נניח למאבק למען שיוויון כלכלי, ייתכן שהפער הזה בהשפעה ייסגר.