סקירת ספר: כלכלת ישראל מאת יוסף זעירא (חלק שני)

(חלק שני מתוך סקירה בת שני חלקים על ספרו החדש של פרופסור יוסי זעירא)

(קישור לחלק הראשון בסקירה)

(1,900 מילים. בערך 14 דקות קריאה)

כלכלת ישראל, מאת יוסף זעירא, הוצאת עליית הגג ומשכל, 2018, 498 עמודים

מחאה חברתית, ושכר ריאלי

כשזעירא ניגש לניתוח של נושאים עדכניים יותר, הוא מציע כמה תובנות חשובות ומעניינות. למשל, הוא סונט – בצדק – באלו שטוענים ש"כלל ההוצאה" הוא חוק חשוב לשמירה על אחריות פיסקלית. כלל ההוצאה, בגלגוליו השונים, הוא חוק שמגביל את קצב הגידול בהוצאות הממשלה בישראל, ובאופן כללי נוטה להקטין את חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית. זעירא מצביע על כך שאחריות תקציבית לא נוגעת לגודל ההוצאה כשלעצמה, אלא לפער בין ההוצאות וההכנסות של הממשלה. חוק שמגביל את הגידול בהוצאות הממשלה, ובכך מאפשר הורדת מיסים – כפי שקרה בישראל, הוא אחראי תקציבית בדיוק במידה שבה חוק היפותטי שמכריח את הממשלה להעלות מיסים, ובכך מאפשר הגדלה של תקציב הממשלה, הוא אחראי תקציבית.

לא מיותר לציין שהדעות חלוקות בנוגע להשפעתו של כלל ההוצאה בפועל. מעבר ליצירתיות חשבונאית שממשלת ישראל למדה להתמחות בה כדי לעקוף את החוק, הרי גם התקציב הממשלתי הוא חוק. אם הממשלה יכולה להשיג רוב פרלמנטרי להצעת תקציב שחורגת מכלל ההוצאה, מה מונע ממנה להשתמש באותו הרוב ממש כדי לשנות את כלל ההוצאה עצמו? למרות שזעירא מנהל דיון חלקי מאד בהיבטים אלו של החוק, התובנה שלו בנוגע לכך שהחוק איננו, ביסודו, מנגנון של אחריות תקציבית אלא דרך לצמצם את חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית תורמת לדיון בנושא.

אלא שכאשר מדובר בניתוח כלכלי, ולא רק בעקיצות כלפי רטוריקה חלולה, איכות הניתוח של זעירא היא לעיתים בעייתית. כיוון שיש לשער שחלקים אלו יזכו לתשומת הלב הרבה ביותר, מצער שהם לא נכתבו באותה רמה של הקפדה כמו חלקים אחרים בספר. החולשה של חלקים אלו מודגמת בצורה החדה ביותר בציטוט הבא, הלקוח מהפרק על אי השיוויון בישראל:

 

"…למימצא שהתוצר לעובד, או הפריון, גדל בהתמדה, בעוד שהשכר מדשדש במקום ולא עולה, יש גם חשיבות נוספת, חברתית-פוליטית. משמעותו היא שהצמיחה הכלכלית בישראל לא "מחלחלת" אל רוב-רובם של תושבי ישראל – עובדים שכירים או עצמאים קטנים שהכנסתם צמודה בדרך כלל לשכר. במונחים פופולריים יותר, הצמיחה הכלכלית מאז שנת 2000 מגיעה בעיקר לאחוזון העליון, של בעלי הרווח, ולא מגיעה ל-99 האחוזים שחיים משכר, או שהכנסתם צמודה לשכר במשק. התחושה הזו של עושר הולך וגדל, שמגיע רק למיעוט קטן בצמרת, גורמת הרבה תיסכול וכעס." (עמוד 326)

הציטוט הזה לא פחות ממדהים, וקשה להבין איך הוא מצא את מקומו בספר עיון רציני על כלכלת ישראל.

ראשית, הטענה שהשכר "מדשדש במקום ולא עולה", שחוזרת מספר פעמים בספר, היא אולי סבירה בניתוח של הקשר בין הפריון והשכר (וגם אז היא לא זהירה במיוחד), אבל היא בעייתית כשבאים לדון בהשלכות החברתיות-פוליטיות של הנושא. במשך רוב השנים המדוברות השכר כן עלה, לעיתים משמעותית, אלא שעליות אלו נקטעו פעמיים בשל מיתונים. שנית, אפילו אילו השכר הממוצע לא היה עולה, טעות לגזור מכך שהצמיחה בשנים אלו לא חילחלה אל "עובדים שכירים". שלישית, אפילו הצמיחה לא הייתה מתרגמת לשיפור ההכנסות משכר של העובדים השכירים, טעות לגזור מכך שמיעוט קטן בצמרת – האחוזון העליון – נהנה מעיקר הגידול בהכנסות.

בנוגע לשכר הריאלי – זעירא טוען כי "החל משנות ה 2000, ולאמיתו של דבר משנת 1999, השכר הריאלי לא עולה כלל, בעוד התוצר לעובד ממשיך לעלות". (עמוד 325). אמנם הטענה נכונה טכנית, אך היא מציגה תמונה חלקית מאד של התפתחות השכר באותן שנים. שימוש בשנת 1999 או 2000 בתור שנת בסיס להשוואה הוא בעייתי מאד. כפי שניתן לראות בגרף להלן, שמתאר את מדד השכר הריאלי במגזר העסקי, השנים 1999-2000 היו שנים חריגות, עם שכר גבוה במיוחד שהושפע משיא בועת ההיי-טק. [1] יתר על כן, מטעה לומר שהשכר הריאלי "לא עלה" במהלך שנות האלפיים. הנתונים מראים שהוא היה במגמת עלייה עקבית, אלא שזו נקטעה פעמיים בשל שני מיתונים: זה של האינתיפאדה השניה (והתפוצצות בועת ההיי-טק) בראשית שנות האלפיים, וזה שהחל עם המשבר העולמי לקראת סוף העשור. מאז נקודת השפל במרץ 2003, עלה השכר ברציפות במשך כמעט ארבע שנים, עליה מרשימה של כאחד עשר אחוזים, שנקטעה רק בעקבות המשבר העולמי. לאחר מכן, השכר שב לעלות, ועד שנת 2011 הוא עלה בכשני אחוזים לעומת נקודת השפל אליה הגיע בשנות המשבר. זעירא מסיים את הניתוח שלו בנושא הזה בשנת 2011 מסיבות טכניות של חוסר רציפות מתודולגית בנתוני פריון העבודה. זו סיבה לגיטימית, גם אם אפשר היה להתגבר על הקושי הזה, לפחות חלקית. כך או כך – קשה מאד להבין מדוע זעירא לא מזכיר, ולו בהערת אגב, שאחרי שנת 2011 השכר הריאלי בישראל עלה בצורה עקבית ומשמעותית עד 2014 (השנה שבה, ככלל, הניתוחים בספר מפסיקים). בזמן כתיבת שורות אלו, אנחנו אף יודעים שהשכר הריאלי לא רק המשיך לעלות מאז, אלא אף עלה בקצב מוגבר. אין בכך הפתעה, שכן לא היה קיפאון בשכר הממוצע הריאלי, אלא מגמה ברורה של עליה, עם הפסקות בזמן מיתונים כלכליים. אני מוטרד מהמחשבה שטענתו של זעירא שהשכר "לא עלה כלל" במהלך העשור הראשון של האלף הנוכחי תהפוך לציטוט סטנדרטי שעליו יסתמכו טענות על קיפאון בשכר, הן במאמרים אקדמיים והן במאמרים פופולריים.

אלא שכאמור, אפילו אילו השכר הריאלי לא היה עולה, אין משמעות הדבר שהעובדים לא נהנו מפירות הצמיחה. אחת התופעות הכלכליות המשמעותיות ביותר בעשורים האחרונים בישראל הייתה ההצטרפות הדרמטית של אוכלוסיות חדשות לכוח העבודה – אנשים רבים שקודם לכן אפילו לא חיפשו עובדה, יצאו לחפש ובדרך כלל אף מצאו עבודה. במהלך העשור וחצי האחרונים, הפכה ישראל מאחת המדינות המפותחות שבהן שיעור המועסקים מכלל האוכלוסיה היה הנמוך ביותר, למדינה שבה שיעור זה הוא מעל הממוצע. מעבר לשפע המשמעויות של שינוי זה, איך הוא משפיע על טענתו של זעירא, שגוזר מכך שהשכר הממוצע לא עלה את המסקנה שהצמיחה לא חלחלה לעובדים?

דמיינו משק בית זוגי, שבו רק ראובן עובד, ואילו דינה איננה עובדת. ראובן עובד אצל מעסיק נדיב, כך שמתוך 12,000 השקלים שראובן מייצר מדי חודש, המעסיק משלם לו בשכר 10,000 שקלים. כעת נניח שדינה מצטרפת גם היא לכוח העבודה, אבל היא מוצאת עבודה אצל מעסיק נצלן: למרות שהיא מייצרת ערך גבוה יותר מראובן – נניח ש 16,000 שקלים – המעסיק משלם לה כשכר בדיוק את אותו השכר כמו ראובן: רק 10,000 שקלים לחודש. הנתונים על משק הבית הזה יצביעו על כך שהתוצר לעובד גדל מ 12,000 שקלים לחודש (כאשר רק ראובן עבד) ל 14,000 שקלים לחודש (כאשר שני בני הזוג עובדים), בעוד השכר הממוצע במשק הבית נשאר כשהיה – 10,000 שקלים לחודש. למען הסר ספק – השינוי בחלק שבני הזוג מקבלים מתוך כלל התוצר שלהם הוא התפתחות חשובה (עוד על כך, בהמשך). אבל מופרך לטעון שמקבלי השכר לא נהנו מהצמיחה במשק הבית הזה: בגלל שיש יותר עובדים, סך תשלומי השכר של משק הבית הזה הכפיל את עצמו! מאליו מובן שהנתונים עבור המשק הישראלי אינם קיצוניים כל כך, אבל העליה הדרמטית במספר העובדים למשק בית ממוצע, עלייה שנבעה מהצטרפות מסיבית לכוח העבודה, העלתה משמעותית את ההכנסות משכר של משקי הבית.

לבסוף, הטענה שרק, או בעיקר, מתי-מעט (האחוזון העליון!) נהנים מהעליות ברווחי הפירמות מופרכת. אמנם, אין מחלוקת על כך שרווחי החברות, ובאופן כללי יותר ההכנסות מבעלות על הון, מתחלקות בצורה מאד לא שיוויונית. אבל כל מי שיש לו קרן השתלמות, קופת גמל, כל חיסכון אחר לפנסיה, או למעשה כל חיסכון בבנק – הוא בעל הון, וגם הוא נהנה מהגידול בהכנסות של ההון. למעשה, למרות האי-שיוויון הרב בבעלות על הון, הרוב המכריע של ההון בישראל לא נמצא בבעלות האחוזון העליון בישראל. לפי דו"חות העושר שמפרסמת חברת קפג'מיני, ערך הנכסים בידי עשירי ישראל בתקופה המדוברת היה בערך 150 מיליארד שקל (עשיר הוגדר כמי שבבעלותו נכסים, לא כולל דיור בבעלות, בשווי של מעל מליון דולר. הגדרה זו איננה מאד רחוקה מ"האחוזון העליון"). לשם השוואה, סך ערכו של תיק הנכסים של הציבור באותה תקופה – לא כולל דיור בבעלות – נאמד על ידי בנק ישראל כשווה כמה טריליוני שקלים. כלומר, עשירי ישראל מחזיקים רק בחלק מזערי מכלל ההון בישראל. יש מקום לטענה שעשירי ישראל נהנו יותר מאחרים מהעלייה בחלק התוצר המופנה להון, אבל הם בוודאי לא נהנו מעיקר העלייה, שהתפזרה – גם אם באופן לא שיוויוני – על חלקים גדולים בהרבה מאשר אחוז אחד מהאכולוסיה.

אכן, מזה תקופה, וכמעט בכל הארצות המפותחות, ישנה ירידה בחלק מתוך כלל התוצר שמשולם לעובדים, כפי שהודגם במשק הבית של ראובן ודינה. מחקר כלכלי ענף עוסק בשאלה מדוע, ומעלה בדרך כלל שלוש סיבות אפשריות. אחת, כנראה הפחות חשובה, היא שינוי במבנה הענפי במשק: ייתכן שראובן הוא איש תוכנה וכל הציוד שדרוש לו הוא מחשב פשוט, כך שהמעסיק יכול, וצריך, לשלם חלק ניכר מערך התוצר של ראובן כשכר. דינה לעומתו היא נהגת משאית, כך שחלק משמעותי מהערך שהיא מייצרת משולם על שכירת המשאית (או קנייתה), ורק חלק קטן יותר יכול להיות משולם כשכר. אפשרות אחרת היא שינויים טכנולוגיים: כל ההבדל בין דינה וראובן, זה שהופך את התוצר של דינה לגדול בשליש מזה של ראובן, הוא שהמחשב שעומד לרשות דינה חזק ומשוכלל הרבה יותר משל ראובן. כיוון שהשיפור הטכנולוגי הוא זה ששיפר את התוצר של דינה לעומת ראובן, הבעלים של הטכנולוגיה – נניח שזה המעסיק – הוא זה שמקבל לידיו את כל הגידול בתוצר של דינה לעומת התוצר של ראובן. שלישית, ייתכן שכוח המיקוח של דינה נמוך יותר משל ראובן, אולי בגלל שהיא איננה חברת איגוד עובדים, ואולי בגלל שהמעסיק שלה הוא המעסיק היחיד שמציע עבודה לאנשים עם הכישורים שלה. כדי לקבל מושג על היקף המחקר האקדמי בנושא, מאמר של ברנט ניימן ולוקס קרברבוניס שעוסק בדיוק בנושא הזה, ושפורסם באחד הז'ורנלים המקצועיים החשובים ביותר בתחום, צוטט ביותר מ-850 מחקרים אקדמיים נוספים – מספר עצום (לפחות בסטנדרטים של המחקר הכלכלי) עבור מאמר שפורסם לפני פחות מחמש שנים. אמנם, יש מחלוקת אמיתית בשאלה מה הם הגורמים החשובים ביותר לתופעה, ואנשים סבירים יכולים לא להסכים בנושא. אבל זעירא מציע לקוראיו כהסבר רק את האפשרות של היחלשות כוח המיקוח של העובדים, ולא מזכיר כלל שמדובר בנושא שניצב בלב עשייה מחקרית פורה. מתמיה מכל – במקום הפנייה למחקר העצום בנושא שגועש בז'ורנלים המובילים, זעירא מפנה רק למחקר יחיד – עבודת גמר לתואר מוסמך באוניברסיטת תל אביב! מאליו מובן שקבלת ההסבר של כוח המיקוח בתור הגורם המרכזי לירידת חלקם של העובדים בתוצר היא עמדה לגיטימית. אבל זו עמדה שרחוקה – מאד רחוקה – מלהיות קונצנזוס מחקרי, ויש להצטער על כך שההסברים האחרים לא מוזכרים כלל.

סוציאליזם, קפיטליזם, והטיות של כלכלנים

בפרק האחרון בספר, "סוציאליזם מול קפיטליזם", טוען זעירא שישראל "לא רק… קמה כמדינה קפיטליסטית, אלא שברגע שהדבר התאפשר, היא נעה אל הקוטב הקיצוני של הקפיטליזם ואימצה מדיניות ניאו-ליברלית מאד". מכיוון שאינני מבין את משמעות המושגים "סוציאליזם" או "קפיטליזם" ועוד פחות מהם את משמעות המושג "ניאו-ליברליזם", אין לי שום דרך להעריך את איכות הטיעונים בפרק. ובכל זאת, קריאה בפרק יוצרת אצל הקורא תחושה שיותר משזעירא מעריך היכן על הציר קפיטליזם-סוציאליזם נמצאה ישראל לאורך השנים, הוא פועל כשומר סף מחמיר, שמבהיר שישראל מעולם לא עמדה ברף הדרוש כדי להיות מוגדרת כסוציאליסטית באמת. קל להסכים עם טענה זו – שום מדינה, בשום תקופה, לא יישמה בפועל את האידיאל הסוציאליסטי בטהרתו: לנין עצמו הנהיג בשנת 1921 את ה"מדיניות הכלכלית החדשה" המפורסמת, ששילבה במגזר החקלאי אלמנטים של כלכלת שוק. אבל מה בכך? בוודאי שישראל מעולם לא הגשימה את האידיאל הסוציאליסטי – אך האם היא הגשימה את האידיאל הקפיטליסטי? שפע הדרכים והצורות שבהן ממשלות ישראל לדורותיהן פעלו כדי להכווין את הפעילות הכלכלית במשק מעלות בכך ספק. דוגמה שבוודאי תגרום לחיוך אצל קורא בן ימינו, שעבורו רכישה של מוצרים מחו"ל דרך האיטנרט היא מעשה של יום ביומו, הוא "חוק הפיקוח על המטבע תשל"ח", שאסר על כל פעולה במטבע חוץ ללא קבלת היתר מיוחד מן הממשלה. וברור שיש עוד שפע של דוגמאות, שמציבות את ישראל די רחוק גם מן האידיאל הקפיטליסטי. אמנם, ישנם מדדים חשובים לפיהם ישראל נמצאת ימינה מבחינה כלכלית לעומת מרבית המדינות המפותחות. אך להשקפתי, אם ממשלה שאחראית במישרין לכ- 40% מהפעילות הכלכלית (זהו בערך חלק הממשלה בתוצר בישראל), ושמדורגת במקום ה 54 בעולם במדד "קלות עשיית עסקים" של הבנק העולמי, נחשבת ל"קוטב הקיצוני של הקפיטליזם" יש בכך יותר כדי להעיד על ערכם של המושגים "קפיטליזם" ו"סוציאליזם" כיום, ופחות על היותה של ישראל ביטוי של קפיטליזם קיצוני.

האם זעירא מוטה אידיאולוגית? האם הסקירה הזו מוטה לכיוון ההפוך? התשובה היחידה לשאלה הזו היא שאין לה שום חשיבות, ואסור לתת לה להסיח את הדעת מהעיקר. את הספר, ואת הסקירה הזו, יש לשפוט לגופם של הטיעונים והניתוחים שעולים בהם. אין מחלוקת שבעומק הדברים ישנן הנחות שאפשר לקרוא להן אידיאולוגיות – לא זעירא, ולא אני, ניגשים לניתוח מתוך הנחה שמערכת השווקים היא משטר של ניצול שמוציא מידי העובדים את הערך העודף, ושממסד את ניכור העבודה. אבל בשום נקודה שעלתה בסקירה זו אין מחלוקת אידיאולוגית ביני ובין זעירא, ואת כל אי ההסכמות אפשר לפתור – או לכל הפחות להשתדל לפתור – דרך דיון מושכל בראיות וביציבות הלוגית של הטיעונים. יש לקוות שזה הכיוון שדיונים עתידיים בספר יתפתחו בו.

סוף דבר, ספרו של זעירא הוא תרומה אמיתית וחשובה לדיון הציבורי הכלכלי בישראל, תרומה שנדיר כל כך שנכתבת על ידי כלכלנים מן השורה הראשונה. הספר שופע ניתוחים ונתונים חשובים (לעיתים, יש לומר, שופע מדי, ומקשה על הקריאה), ופרקים ממנו יכולים להיות תוספת נאה לקורסים אקדמיים, או אפילו ללימודי האזרחות בתיכון. יש לקוות שהקוראים ישכילו להינות משפע הטוב שיש בספר החשוב הזה, גם מבלי לקבל כל אות בו כפסיקה ברורה של המחקר הכלכלי.

 

 

 

[1] ניתוח של כלל השכר במשק, כולל המגזר הציבורי, מעלה תמונה דומה. השימוש במגזר העסקי כאן הוא כדי להיות עקבי עם ההצגה של זעירא