סקירת ספר: כלכלת ישראל מאת יוסף זעירא (חלק ראשון)

(חלק ראשון מתוך סקירה בת שני חלקים על ספרו החדש של פרופסור יוסי זעירא)

(1,600 מילים. בערך 12 דקות קריאה)

כלכלת ישראל, מאת יוסף זעירא, הוצאת עליית הגג ומשכל, 2018, 498 עמודים

הערת שוליים מספר חמש במאמר חשוב של הכלכלן ג'יימס פיירר נפתחת כך:

"הסיכויים הנמוכים לפתיחה מחדש של התעלה [סואץ] בתקופה זו מקבלים אישוש מדבריו של הכלכלן יוסף זעירא, ששירת כקצין צבא ישראלי לאורך התעלה בתקופה זו."

הציטוט הזה מבהיר שני דברים. קודם כל, את מעמדו של זעירא בקרב קהילת המחקר. אם "אפילו יוסי אומר" הוא טיעון מקובל במאמר מדעי, אפשר להבין שזעירא הוא חבר בעל מעמד בקהילה הזו. אבל חשוב מכך: מאמר כמו זה שהציטוט לקוח ממנו, שבליבתו סגירת תעלת סואץ עם מלחמת ששת הימים, מדגים נקודה חשובה בנוגע לכתיבה האקדמית-כלכלית על ישראל. לפי טענה נפוצה, מבנה התמריצים האקדמי גורם לכלכלנים ישראלים להמעיט בעיסוק בכלכלת ישראל. זו טענה לא מדויקת. מאמרים שעוסקים בכלכלת ישראל מתפרסמים כל העת בחשובים שבז'ורנלים המדעיים בכלכלה וזוכים לאינספור ציטוטים. רק על קצה המזלג אפשר להזכיר מחקרים על הקיבוצים בישראל (רן אברמיצקי), על גודל הכיתות בישראל (ויקטור לביא וג'וש אנגריסט), על ההגירה האתיופית לישראל (ויקטור לביא, אריק גולד, ודניאל פסרמן), על נורמות במגזר החרדי (אלי ברמן), ואפילו על שוק מחנה יהודה בירושלים (אבי וייס ויהושע שרמן). זעירא עצמו, אגב, שיתף פעולה עם לא פחות מאשר חתן פרס נובל בכלכלה תום סרג'נט בכתיבת מאמר שעסק בהסדר מניות הבנקים משנות השמונים בישראל.

ובכל זאת, הביקורת איננה מופרכת. בכל הדוגמאות שלהלן כלכלנים מובילים עשו שימוש – לעיתים מבריק ממש – באפיזודות או נתונים מישראל כדי ללמוד משהו בעל ערך אודות תיאוריות מקובלות בכלכלה. בספרו החדש של זעירא קורה בדיוק הדבר ההפוך: כלכלן מוביל עושה שימוש בתיאוריות הכלכליות המקובלות כדי ללמוד משהו בעל ערך אודות כלכלת ישראל. זה אכן דבר נדיר – נדיר מדי – ולו מסיבה זו בלבד פרסום הספר הזה הוא יום חג לכל מי שהדיון הכלכלי בישראל יקר לליבו.

למי אכפת מהמאזן המסחרי?

הפרק שמדגים בצורה המוצלחת ביותר את מטרתו של הספר השאפתני הזה עוסק, מכל הדברים בעולם, בהיסטוריה של המאזן המסחרי של ישראל. אם הנושא הזה נשמע לכם כמו קריקטורה של כל מה שמשעמם בדיון הכלכלי, אשריכם שאתם חיים בישראל שבה הנושא איבד את חשיבותו. אלא שנפילתו של המאזן המסחרי ממעמדו כסלבריטאי קרתה רק בעשורים האחרונים: לפני כן הנושא הדיר שינה מעיני קברניטי המשק. הטיפול של זעירא בנושא הוא מופת של כתיבה כלכלית פופולארית.

 

ראשית, זעירא מציג את הנתונים: מאז שנות החמישים ועד אמצע שנות התשעים המשק הישראלי ייבא מדי שנה מוצרים ושירותים בערך גבוה משמעותית מערך המוצרים והשירותים שהמשק ייצא לחו"ל. מצב כזה נקרא "גירעון במאזן המסחרי". זעירא אף סוקר את המאמצים הכושלים של ממשלות שונות להקטין את הגירעון הזה. לאחר מכן, חמוש בנתונים ובהקשר ההיסטורי שלהם, זעירא ניגש להבנת הנתונים באמצעות התיאוריה הכלכלית המקובלת כיום – התיאוריה הבין-זמנית של המאזן המסחרי.

איך ייתכן פער מתמשך בין הייבוא לישראל והייצוא ממנה? הרי כדי לייבא, יישראל זקוקה למטבע זר, ומטבע זר מתקבל כתוצאה מייצוא. רוב הפער, מסביר זעירא, מומן באמצעות מתנות שקיבלה ישראל מיהודי התפוצות ומממשלות זרות, בעיקר גרמניה וארה"ב. מאליו מובן שמתנות כאלו יגדילו את הייבוא מעבר לגידול בייצוא – מה רציתם שישראל תעשה עם מטבע החוץ שמתקבל במתנה? שאר ההפרש מומן על ידי לקיחת הלוואות מחו"ל. באופן כללי יותר, גירעון במאזן המסחרי הוא, בליבתו, הלוואה שהמשק לוקח מחו"ל: במקום לממן את הייבוא של היום באמצעות ההכנסות מהייצוא של היום, המשק מממן את הייבוא של היום באמצעות הכנסות מן הייצוא של מחר.

מתי ומדוע לוקח משק הלוואות מחו"ל לפי התיאוריה הבין-זמנית של המאזן המסחרי? באופן שלא מאד שונה ממשק בית, המשק כולו ייטה להיכנס לגירעון במאזן המסחרי, כלומר ייטה לקחת הלוואות מחו"ל, כאשר יש במשק ציפיות לגידול עתידי בהכנסה, או כאשר ישנן הוצאות גדולות וחד פעמיות. זעירא מדגים בצורה משכנעת שההיסטוריה של הגירעון במאזן המסחרי של ישראל מוסברת בצורה טובה להפליא על ידי התיאוריה הזו: הגירעון במאזן המסחרי נטה לגדול בתקופות של צמיחה מהירה, ובתקופות של הוצאות גדולות וחד פעמיות (מלחמה, גל עלייה גדול), כלומר – בדיוק בתקופות שלפי התיאוריה היה צפוי שהגירעון יגדל! זעירא אף מבהיר מדוע הבנה טובה יותר של המנגנונים הכלכליים היא דבר חשוב: התיאוריה לא רק מתאימה לנתונים בצורה מדויקת למדי, היא גם מבהירה שהמדיניות שננקטה לצמצומו של הגירעון – מדיניות שעלותה הכלכלית הייתה עצומה – הייתה שגויה. ראשית, ברור היה שלא תצליח, כיוון שהיא ירתה בכיוונים הלא נכונים – רוב הצעדים לא היו לא רלוונטיים לכוחות שבאמת יצרו את הגירעון, ולכן ממילא לא צמצמו אותו. שנית, וחשוב יותר – לא היה במדיניות הזו טעם אפילו הייתה מצליחה, כיוון שהגירעון במאזן המסחרי לא היה בעיה כלל! במילותיו של זעירא: "אנחנו מבינים עכשיו כי לא היתה זו בעיה כרונית, לא התקף של חוסר משמעת תקציבית, ולא בזבזנות-יתר של משקי הבית, אלא תגובה רציונלית של פרטים המחליקים את הצריכה על פני זמן, בתנאים כלכליים לא-שיגרתיים של צמיחה מהירה, מלחמה, וגלי עליה". הלב נחמץ כחושבים על כל הסבל שגרמו לפחות חלק מהצעדים שממשלות נקטו כדי להקטין את הגירעון במאזן המסחרי, סבל שיכול היה להימנע באמצעות הבנה טובה יותר של הסיבות לגירעון, ראשית אצל חוקרי הכלכלה, ודרכם גם אצל קובעי המדיניות.

כלכלת ישראל והסכסוך

ביקורת שמופנית לעיתים קרובות כלפי השמאל הישראלי עוסקת בהפרדה בין המאמץ המכוון לסיום השלטון הצבאי על הפלסטינאים ובין זה המכוון לצמצום פערים כלכליים וסיוע לשכבות החלשות. זעירא מזכיר לנו כשל נוסף, קשור: גם המאמצים האינטלקטואלים להבנת הסכסוך ולהבנת כלכלת ישראל אינם שלובים זה בזה במידה שראוי היה להם להיות. נדמה שלמעט כמה יוצאים מן הכלל, הדיון הציבורי בנושאים כלכליים, בייחוד בהיסטוריה הכלכלית של ישראל, מופרד מן הדיון בסכסוך הישראלי-ערבי. הספר של זעירא מקדיש תשומת לב ניכרת בדיוק לנקודת התפר הזו.

בין השאר, זעירא מחשב את העלות הכלכלית האמיתית של הסכסוך. כלומר, לא רק המספר שמופיע בתקציב המדינה, אלא כמות המקורות היצרניים שיכלו לייצר מוצרים ושירותים אחרים, ושבמקום זאת מופנים לביטחון. חלק מהטיעונים ברורים, ואין עליהם מחלוקת משמעותית: הוצאות שיקום של נכי צה"ל או של משפחות שכולות, הוצאות אבטחה של המגזר הפרטי, וכו' – כולן עלויות ישירות של הסכסוך. אבל הנתון המפתיע והמטריד ביותר נוגע לאובדן ההון האנושי שנגרם לעובדים בישראל בגין השירות הצבאי.

נסו להיזכר איפה הייתם לאחר ארבע השנים הראשונות שלכם בשוק העבודה. השכר מתחיל לטפס, הניסיון מתחיל להצטבר, ואולי הוא אף מאפשר לכם לחפש עבודה אצל מעסיקים אחרים. כעת דמיינו שמכשף מרושע היה מוחק מקורות החיים שלכם את כל ארבע השנים האלו, ומחזיר אתכם ליום הראשון שלכם בשוק העבודה. נשמע לכם כמו סיוט שיעלה לכם מאות ואולי אלפי שקלים לשנה בשכר? בהתבסס על עבודת מחקר שלו עם טל וולפסון וסעד חטיב, זעירא טוען שהשירות הצבאי, בתוספת הטיול שאחריו, עושים לקורות החיים שלכם פחות או יותר את אותו הדבר. בין שנתיים לארבע שנים שיכלו לשמש לצבירת הון אנושי בלימודים או בשוק העבודה נמחקות מקורות החיים של חלק גדול מכל מחזור. סך אובדן התוצר כתוצאה מכך מגיע למספר המדהים של 5.7% תוצר – בערך גודלו של תקציב הביטחון כיום. זעירא כמובן לא מתעלם מהטענה שהשירות הצבאי יכול גם לתרום להון האנושי – דרך יכולת לעבוד היטב בצוותים למשל, או רכישת ידע ייחודי (בייחוד בתקפידים טכנולוגיים מסוימים) – אך הוא טוען שסביר שהשפעות אלו זניחות. אני מסכים שיש עודף רומנטיזציה בתרומה של שירות צבאי להון האנושי של המתגייסים, ושבכל מקרה סביר שכמעט כל התרומה הזו מושגת בשנה אחת של שירות צבאי, ואין בשאר שנות השירות תרומה משמעותית נוספת להון האנושי. אבל הטיפול של הספר בצד הזה של השירות הצבאי איננו יסודי כלל, ולכן אינו משכנע. יתר על כן, ישנם שיקולים נוספים. למשל, סטודנטים ישראלים רבים עובדים במהלך התואר האקדמי שלהם בעבודות "רציניות", ומזרזים בכך את צבירת ההון האנושי שלהם. כמו כן, הכניסה המאוחרת לשוק העבודה, כשלרבים כבר יש משפחה לתמוך בה, ממקדת את המאמצים בשוק העבודה, מאמצים שהיו יכולים להיראות לגמרי אחרת עבור עובד צעיר יותר בארבע שנים. ללא תמיכה אמפירית ברורה יותר לחשיבות המנגנון הזה, הטענה שהוא גורם לאובדן של כמעט 6% תוצר נשארת בגדר רעיון מעניין, שמגרה מאד את המחשבה על הנושא, ושבוודאי תופס משהו חשוב, אבל קשה לקבל אותו כנתון מוסכם.

מעבר לחישוב של עלויות הביטחון, זעירא מנתח גם את ההשפעות של הסכסוך על ההיסטוריה הכלכלית של ישראל. הקישור המעניין והמשכנע ביותר – גם אם זעירא לא היה הראשון לעשות אותו – נעשה בין ההוצאות העצומות של ממשלות ישראל על ביטחון לאחר מלחמת ששת הימים (וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים), ובין האינפלציה הדוהרת בשנות השמונים. למי שכבר שכח, ואולי אף התרגל לחיות במדינה שבה המחירים פחות או יותר קבועים לאורך זמן, נזכיר שבשנות השמונים המוקדמות המחירים נטו להכפיל את עצמם מדי שנה, ובשיאה של אותה תקופה נמדדה אף אינפלציה בקצב שנתי של 500%,  כלומר – המחירים עלו בערך פי שישה בתוך שנה אחת! האינפלציה הזו, שלה מקדיש זעירא פרק משלה בספר, חוסלה רק בעקבות שורת צעדים החלטיים ביותר שיישמה ממשלת ישראל בשנת 1985, ושזכתה לשם "תכנית הייצוב". יש הסכמה נרחבת שתכנית הייצוב הזו הייתה אבן דרך בתולדות כלכלת ישראל, ואסופת המאמרים המעולה "ממעורבות ממשלתית לכלכלת שוק – המשק הישראלי 1985-1998" מציגה בפרוטרוט את שלל היבטי התכנית והשפעתם לאורך השנים. התרומה של זעירא כאן היא כפולה. ראשית, הוא יוצר הקשר היסטורי כלכלי לאינפלציה של שנות השמונים, וכל תופעה מובנת טוב יותר מתוך הבנה של ההקשר ההיסטורי שלה. שנית, ההבנה של ההקשר ההיסטורי מובילה את זעירא לטעון טענה מעניינת מאד ומרחיקת לכת: תכנית הייצוב – מוצלחת ככל שתהא – לא הייתה יכולה להצליח אלמלא הסכסוך הישראלי-ערבי היה משנה את פניו עם חתימת הסכם השלום עם מצרים. כלומר, ללא החיסכון המשמעותי בצד ההוצאה הממשלתית על ביטחון, לא היה ניתן לבצע את תכנית הייצוב, וקשה לשער מה היה מצבה הכלכלי של ישראל כיום.

הטיעון הזה מעלה בלב את ההרהור הבא. זעירא מתייחס להסכם השלום עם מצרים כאל שינוי חיצוני למערכת הכלכלית, שינוי שאפשר את העלאת הכלכלה הישראלית על פסים יציבים יותר, או לכל הפחות מנע הידרדרות של הכלכלה הישראלית בכיוונים לא רצויים. אבל האם ייתכן שהסכם השלום איננו רק הסיבה לכך שהייצוב התאפשר, אלא הוא גם התוצאה של כך שהיה צורך מיידי וברור בייצוב? אם נקבל את הטענה של זעירא שללא הסכם השלום לא היה אפשר לייצב את כלכלת ישראל (אגב, לא חייבים לקבל את הטענה הזו), האם ייתכן שמקבלי ההחלטות באותה תקופה הגיעו למסקנה שחייבים לחתום על הסכם שלום כדי להציל את הכלכלה הישראלית? האם הם הגיעו למסקנה שאולי עדיף, אבל פשוט יקר מדי להחזיק ב"שארם ללא שלום"?

לא כל הדרכים שבהן מקשר זעירא בין הסכסוך ובין ההיסטוריה הכלכלית של ישראל משכנעות באותה המידה.  אבל אין ספק שעצם המאמץ להציב את הניתוח של ההיסטוריה הכלכלית הישראלית בתוך ההקשר של ההסיטורי של הסכסוך  מעלה תרומה חשובה מאד לדיון הכלכלי העברי.