איך לפעמים

(1,304 מילים)

לפני שהרגולציה של תעשיית כרטיסי האשראי בארה"ב נולדה (שקיבלה את השם המתחכם Credit Card Accountability Responsibility and Disclosure , או בראשי תיבות – CARD), היו מי שהסבירו שלא רק שהרגולציה הזו לא תעבוד – היא לא יכולה לעבוד! מחירים נקבעים לפי שיווי המשקל בין ביקוש להיצע, וניסיון של הרגולטור לשנות את המחירים האלה לא יצליח. תוריד את המחיר של עמלה א' בחקיקה? הבנקים יעלו את המחיר של עמלה ג'. תגביל גם את עמלה ג', כך שממש תפגע הרווחיות של כרטיסי האשראי? הבנקים יתנו פחות אשראי. זה פשוט לא יילך. ואז, שנתיים אחרי שהרגולציה החדשה ייושמה, ארבעה כלכלנים שמו את הידיים שלהם על אוצר – נתונים על 160 מיליון חשבונות כרטיסי אשראי, ובדקו מה באמת קרה. מה אתם יודעים – הרפורמה דווקא כנראה עבדה.

123

לפני שאנחנו צוללים לפרטים של המחקר האמפירי ולמסקנות שעלו ממנו, מילה על תיאוריה. השיקולים לפיהם הרגולציה הזו "לא יכולה לעבוד" הם טיעונים תיאורטיים חשובים: היצע וביקוש משפיעים מאד על מחירים, ולפעמים רגולציה לא תוכל לשנות אותם בלי לגרום לתוצאות לוואי שליליות. כאשר פעילות הופכת לפחות רווחית סביר לצפות לירידה בהיצע, ולכן רגולציה עלולה לגרום לנזק. טיעונים כאלה צריכים להיות חלק מכל דיון בנושא. אבל, וזה אבל חשוב – טיעונים תיאורטיים תמיד נשענים על הנחות מסוימות (תחרות משוכללת ורציונלית במקרה הזה), ובדרך כלל לא ברור עד כמה ההנחות האלו מתקיימות במציאות. אם למשל לחברות כרטיסי האשראי יש כוח מונופוליסטי מסוים, אז תקרת מחיר יכולה להוריד מחירים בלי לפגוע בכמות המוצעת. אם אנשים לא מודעים מספיק לעמלות שהם משלמים, או נוטים להתעלם מעלויות בעתיד (לעומת הנאה בהווה), היצע, ביקוש, ותחרות בין כרטיסי האשראי לא בהכרח יביאו את העמלות לגובה אופטימלי. להתעלם מהשיקולים התיאורטיים הפשוטים נגד הרגולציה הזו זו טעות, ונדמה לי שזו טעות נפוצה. אבל להתעקש שהרפורמה "לא יכולה לעבוד" זה לא להיות כלכלן שקול שמבין היטב את התיאוריה הניאו-קלאסית. זה בעיקר להיות עקשן שלא לצורך.

ועכשיו – המחקר.

קודם כל, למי שלא מכיר – כרטיסי האשראי בארה"ב שונים מעט מהמקובל בארץ הקודש. בארה"ב כרטיס אשראי הוא לא רק נוחות פלסטיקית בארנק, הוא גם מכשיר לקבלת הלוואות (זה קיים בארץ, אבל הרבה פחות). בסוף כל חודש חברת כרטיסי האשראי שולחת לך חשבון הביתה, ממש כמו חשבון חשמל, שבו הפירוט של העסקאות שלך מהחודש האחרון, ואתה יכול להחליט לשלם את מלוא הסכום, או רק את חלקו. אם שילמת רק את חלקו, שאר הסכום מוענק לך כהלוואה, שאותה אתה אמור לשלם בתשלומים לאורך זמן.

הרגולציה החדשה ניסתה לעשות כמה דברים, אבל שניים מהחשובים ביותר היו –

  1. קביעת תקרה לקנס על איחור בתשלום
  2. שינוי בברירת המחדל של מה קורה כאשר אתה מבצע תשלום שחורג ממגבלות האשראי של הכרטיס שלך (לכל כרטיס יש מסגרת אשראי שכאשר מגיעים אליה אי אפשר לקחת איתו עוד הלוואות): אם לפני הרגולציה ברירת המחדל הייתה שעסקה שבה אתה חורג מגבולות האשראי שלך תאושר, אבל אתה תשלם עליה עמלה כהוגן, הרגולציה החדשה הפכה את ברירת המחדל לכזו שבה לא תוכל לבצע את העסקה הזו (כרטיס האשראי "לא יעבור"). גם לפני וגם אחרי הייתה קיימת אפשרות (לפחות לחלק מהלקוחות) לבחור אחרת מאשר ברירת המחדל.

הקושי האמפירי

כשבאים לבדוק את ההשפעות של הרגולציה החדשה על שוק כרטיסי האשראי צריך לשים לב לשני דברים:

  1. מה היה קורה ללא הרפורמה? זו הבעיה הקלאסית של מחקרי לפני-אחרי: אם מסתכלים רק על המצב לפני לעומת המצב אחרי, מאד קשה לקבוע בביטחון האם השינוי נגרם בגלל הרפורמה, או שהיו עוד שינויים (ותמיד יש עוד שינויים) שקרו באותו הזמן ממש, והם אלו שמשפיעים על התוצאות.
  2. איפה לחפש את התוצאות האחרות, הבלתי מתוכננות, של הרפורמה? האם חברות כרטיסי האשראי העלו עמלות אחרות? אילו עמלות? האם הן חתכו בהוצאות? האם הן מפיקות פחות כרטיסים?

 

ארבעה חוקרים עבדו על המחקר הזה – יוהנס שטרויבל וניל מהוני (שניהם, בזמן המחקר, מאוניברסיטת שיקגו), סאמט אגרוול (האוניברסיטה הלאומית של סינגפור) וסופלה קומסיסנגפט (מהסוכנות הרגולטורית הרלוונטית בארה"ב), והפטנט שהם מצאו כדי לפתור את בעיית ה"מה עוד קרה בדיוק באותו הזמן?" הייתה שימוש בכרטיסי אשראי שמוענקים לעסקים קטנים בתור קבוצת ביקורת. הכרטיסים האלו לא היו נתונים להשפעה של הרגולציה, אבל סביר להניח שכל השפעה משמעותית אחרת על תנאי האשראי בארה"ב היו משפיעים עליהם במידה דומה מאד לכרטיסי האשראי של משקי הבית, שכן היו חשופים לרגולציה החדשה.

התשובה שלהם לשאלה השניה – איפה לחפש תוצאות בלתי מתוכננות – הייתה, בפשטות, להיות מאד מאד חרוצים. קודם כל לחשוב לבד על כל מה שאפשר, ואז לחרוש את הסצינה האקדמית בסמינרים שבהם יטיחו בהם כל ביקורת שהם כן או לא דמיינו, להתווכח כשאפשר, אבל כשצריך – להוריד את הראש, להתנצל, לחזור לשולחן השרטוטים לבדוק את הביקורות החדשות, ולראות אם התוצאות מחזיקות מעמד.

במחקר עצמו יש את כל הפירוטכניקה הסטטיסטית שיש למקצוע להציע, אבל כמה גרפים מספרים את הסיפור בצורה די משכנעת.

התוצאות שכן התכוונו אליהן אכן התממשו

אחד החששות כשבאים לבדוק האם העמלות אכן ירדו הוא שבזמן הדיונים על הרגולציה, חברות כרטיסי האשראי עלולות היו להגדיל את העמלות, כך שאפילו אם נראה שהרגולציה הורידה אותן, בעצם היא רק החזירה אותן לרמה המקורית. הגרף הבא, שמציג את העמלות שנגבו על חריגה ממסגרת האשראי (עבור לקוחות עם דירוג אשראי נמוך, ועבור לקוחות עם דירוג אשראי גבוה), מראה שזה לא המצב. הקו האנכי הראשון בכל גרף מסמן את תאריך אישור הרגולציה החדשה, ושני הקוים האנכיים אחריו מסמנים את שני שלבי היישום שלה. כפי שאפשר לראות,  לא הייתה העלאה מקדימה של עמלות, ומיד אחרי תחילת היישום של הרגולציה העמלות של צרכנים פרטיים ירדו משמעותית לעומת העמלות של עסקים קטנים:

pic1

גם העמלות על איחור, שהוגבלו ברגולציה החדשה, ירדו יחסית למה שקרה אצל העסקים הקטנים:

pic1

אז הרגולציה הזו מקבלת ציון עובר על התוצאות שקיוו להן – הן אכן התממשו. אבל מה עם התוצאות הבלתי מתוכננות?

התוצאות הבלתי מתוכננות לא התממשו, לפחות לא בטווח הזמן הקצר

בשווקים תחרותיים, עם אינפורמציה מלאה ורציונאליות מושלמת, אפשר לצפות לשתי תגובות להגבלת העמלות בחקיקה. הראשונה – שעמלות אחרות, או שהריבית על האשראי, יעלו. אבל זה לא קרה. כפי שהגרף הבא מראה, לא היה שום הבדל בין מה שקרה לריבית על האשראי של משקי בית פרטיים ומה שקרה לריבית על עסקים קטנים (במאמר עצמו יש עוד הרבה בדיקות דומות):

pic1

התגובה האפשרית השניה היא צמצום ההיצע: אם חברות האשראי מרוויחות פחות על הפעילות שלהן, הן יצמצמו אותה, ויפתחו פחות חשבונות חדשים, או שיתנו פחות אשראי לחשבונות קיימים. אבל גם זה לא קרה. גם כאן השוואה בין כרטיסי אשראי למשקי בית פרטיים ובין כרטיסי אשראי לעסקים קטנים מראה שלא הייתה לרגולציה השפעה.

תקרת האשראי:

pic1מספר החשבונות החדשים (שימו לב גם כמה חשוב להשוות לקבוצת ביקורת, ולא רק לעשות השוואות לפני ואחרי!):

pic1

 

למה הרגולציה הזו הצליחה להשיג את מטרותיה?

אז מה? כל הביקוש וההיצע הזה זה שטויות? האם המחקר הזה מוכיח שאפשר פשוט לקבוע בחוק שהמחיר יהיה יותר נמוך, והכל יהיה בסדר? כמובן שלא. הרגולציה הזו אמנם הצליחה, אבל הרבה רגולציות אחרות כשלו. נסיון להוריד את שכר הדירה באמצעות רגולציה, אם להזכיר דוגמה מפורסמת במיוחד, זה לא גליק גדול. אז לא. המחקר הזה הוא לא אישור לפוליטיקאים להחליט מה צריך להיות המחיר של כל מוצר שבמקרה היה בכותרות אמש.

מה שצריך ללמוד מהסיפור הזה הוא לא ש"רגולציה זה סבבה". מה שצריך ללמוד זה שרגולציה יכולה להיות סבבה, אם עושים אותה כמו שצריך. הרגולציה הספציפית במקרה הזה, כך נדמה לי, חייבת את ההצלחה שלה לשני דברים. אחד – צניעות. בעיות קשות באמת לא פותרים עם רגולציה שתוציא אותן מחוץ לחוק. אבל בעיות נקודתיות – יש על מה לדבר. שני – שיעורי בית רציניים שהמנסחים שלה עשו. בין השאר, מחקר ענף מצביע לא רק על כך שצרכנים רבים בשוק האשראי אינם רציונאליים, אלא גם על האופן המדויק שבו הם חורגים מההגדרה של רציונליות. מנסחי הרגולציה תפרו רגולציה שמתאימה לכשלי השוק הרלוונטיים. הם לא התעלמו מחוקי הביקוש וההיצע – הם לקחו אותם מאד ברצינות, חשבו טוב אם, איפה ואיך הם מובילים לתוצאות לא רצויות, ואיך אפשר להתמודד עם הכשלים האלו.

לפני פרידה – יש פה שאלת מטא: מי ישמור על השומרים? גם אם קוראי הבלוג הזה יוכלו להסכים שרגולציה א' היא סבבה, ורגולציה ב' היא מחורבנת – איך יוצרים מוסדות שבפועל יישמו רגולציה מסוג א', ולא רגוציה מסוג ב'? אני מקבל את זה שלהגיד "צריך שהרגולציה תהיה טובה, ואז רגולציה תהיה דבר טוב" זה, אפעס, לא בדיוק הטיעון הכי משכנע בתולדות ישראל והזמנים. אבל כשבאים לחושב ברצינות על הנושא הזה צריך לזכור שיש, גם במערכת הנוכחית, מקרים שבהם יושמה רגולציה נבונה, לא מושחתת, שהשיגה את עיקר מטרותיה, ולא יצרה – לפחות בינתיים – תוצאות בלתי רצויות.

מודעות פרסומת

3 תגובות בנושא ״איך לפעמים"

  1. הסתכלת על הגרפים שפרסמת?
    לפחות לגבי הנושא השני נראה שההצלחה חלקית מאד עד אפסית.
    הפערים בעמלות מול קבוצת הביקורת התאיינו לגמרי בגרף השמאלי וצומצמו מאד בגרף הימני.

    אהבתי

    1. לא הבנתי את התגובה שלך. אכן באחד מארבעת הגרפים שהבאתי הפערים קטנו מאד עם הזמן. באחרים לא, וממילא המסקנות במחקר נשענות על ניתוח סטטיסטי יותר מדוקדק שמראה שההצלחה בהחלט איננה אפסית. אתה מוזמן לקרוא את המחקר.

      אהבתי

  2. ברשותך, כמה שאלות.
    1. למה הכוונה בטענה שמשקי בית אינם רציונאלים, ואינם נותנים משקל גדול מספיק למחיר העתידי ביחס לצריכה בהווה? גדול מספיק ביחס למה?
    2. אם קיים בשוק מונופול, הרי הוא נולד מתוך זה שחברת אשראי כתתה רגליה ופרסה תשתית ענפה, תוך השקעת משאבים רבים, מתוך תקווה לזכת יום אחד ברווחים מונופוליים. זה מה שהובטח למשקיעים ששמו את הכסף להנחת התשתית. האם מה שקורה ברגולציה הזו אינו שקול להלאמת תשתיות, ואינו פוגע בתמריץ של משקיעים ויזמים עתידיים להניח תשתיות, או לפתח טכנולוגיות, גם בתחומים אחרים?
    3. האם אתה חושב שניתן היה לדעת מראש שהרגולציה ״תעבוד״? או שמה נדרש ניסוי וטעיה, ואז יש לקחת בחשבון את עלות הניסוי ועלות המדידה, שאינם מבוטלים כלל
    4. האם קיומו של רגולטור בתחום, לא תורם בפני עצמו לקרטליזציה, כשיש ״אויב משותף״ להתאגד סביבו?
    5. תנאי השוק הנוכחיים, לא יהיו שם לתמיד. יום אחד את הפונקציה שמספקות היום חברות האשראי תספק טכנולוגיה שונה מאוד. היא תהיה יעילה בהרבה, ותביא איתה תחרות לשחקנים הגדולים המונופוליסטיים בתחום. אבל רגולציה חונקת תחרות, ומוסיפה עוד משוכה שכל חדשנות בתחום צריכה להתגבר עליה.
    6. מי קובע את תקרת הקנס? לפי מה נקבעת תקרה הולמת? מי ידאג לעדכן את תקרת הקנס כאשר תנאי השוק ישתנו? הנטייה, שוודאי תקבל כשמדובר בשוק השכירות למשל, למחיר מקסימום להפוך מהר מאוד למחיר היחיד אינה ייחודית לשוק זה או אחר. את מעט התחרות הקיימת הרגולציה עשויה להרוג.

    תודה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s