ועדי עובדים ופערי שכר

(643 מילים)

נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, הפנתה לאחרונה את תשומת הלב לפערי השכר בקרב עובדים בישראל, והשוותה אותם לפערים המקבילים במדינות מפותחות אחרות. המדד שפלוג הציגה הוא היחס בין השכר של האחוזון התשעים (הגבול התחתון של העשירון העליון), ובין השכר של האחוזון העשירי (הגבול העליון של העשירון התחתון), או בקיצור יחס ה 90/10. ישראל במקום האחרון בין מדינות ה OECD שיש עבורן נתונים בנושא:

123

ד"ר עמי וטורי, מראשי ארגון העובדים "כוח לעובדים", מיהר להצביע על כך ש –

5 המדינות עם הפער הקטן ביותר בין שכר העשירון התחתון לשכר העשירון העליון, הן באופן לא מפתיע המדינות עם האחוז הגבוה ביותר באירופה ובעולם של עובדים מאורגנים ועם חופש השביתה הגבוה ביותר.

כמה מחשבות על הנושא:

קודם כל – הוא צודק

לא רק חמש, אלא שש המדינות שבהן פער ה 90/10 הוא הקטן ביותר הן גם שש המדינות שבהן האחוז הגבוה ביותר של עובדים מאוגדים: איטליה, שוודיה, נורבגיה, בלגיה, פינלנד ודנמרק. (איסלנד, המדינה המאוגדת בעולם, קרובה מאד להיכנס לרשימה, אבל עם אוכלוסיה רק קצת יותר גדולה מפתח תקווה, לא בטוח איך צריך לספור אותה). הנה הגרף שכולל את כל המדינות שיש לגביהם נתונים, ושבע הכוכבות קופצות לעין מיד:

123

אמנם המתאם כמעט נעלם כשמוציאים את שבע הכוכבות מהמדגם, אבל קשה להתעלם מקיומו של מתאם שלילי מובהק בין התאגדות ובין פערי שכר בקרב כלל מדינות ה OECD.

מה עושים איגודי העובדים?

הנקודה שוטורי העלה מדגישה נושא מעניין: אחד הדברים שועדי עובדים עושים, לפי הטיעון, הוא להעביר כסף בקרב העובדים, מהעובדים בעלי השכר הגבוה יותר לעובדים בעלי השכר הנמוך יותר, ולא רק  מבעלי ההון לעובדים.* למרות שבדרך כלל פעילות ועדי העובדים מוצגת כהעברת משאבים בין בעלי ההון לעובדים, המתאם שמוצג כאן מדגיש דווקא את ההשפעה של ועדי עובדים על חלוקת הכנסות בין העובדים לבין עצמם. [אני מבין שיש ויכוח עז בשאלה האם ההסתדרות בישראל פועלת להקטנת פערים בקרב עובדים, או דווקא להיפך. פעם אחרת]

אני דווקא חושב שזו נקודה לטובת ועדי העובדים. כבר כתבתי לא מעט בבלוג – הגידול בפערים בקרב עובדים, בין עובדים בעלי הכשרה מתקדמת ועובדים שחסרים אותה, הוא משמעותי לא פחות, ובמובנים רבים יותר, מאשר הפערים בין בעלי הון ועובדים. לכן, אם ועדי העובדים משפיעים על החלוקה הזו הם דווקא משפיעים בדיוק איפה שחשוב. אבל האם זה כל מה שועדי עובדים עושים?

כדי להשלים את התמונה, הנה גרף שמראה את היחס בין שיעור ההתאגדות ובין חלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית:

123

מקסיקו וטורקיה הן המדינות החריגות עם חלק עובדים נמוך משליש, אבל למעט שתי המדינות האלו המתאם חלש. למשל, בין חמש המדינות שבהן חלק העובדים הוא הגבוה ביותר, בשלוש יש שיעור התאגדות נמוך – שוויץ, גרמניה, ובריטניה.** במקום השישי בחלקם של העובדים, אגב, נמצאת ארה"ב. בישראל, בעלת שיעור ההתאגדות הנמוך יחסית (22%),  חלק העובדים גבוה יותר מאשר בנורבגיה, שהיא אחת המדינות המאוגדות בעולם (52%).

כל זה, כמובן, רק מבט זריז בנתונים. עבודה אמפירית רצינית זה לא. ובכל זאת, יש בזה ערך מסוים. לפחות במבט שטחי בנתונים יש תמיכה מסוימת לכך שועדי עובדים גורמים להתחלקות הכנסות שוויונית יותר בקרב העובדים, ופחות תמיכה לכך שועדי עובדים מגדילים את חלקם של העובדים על חשבון חלקם של בעלי ההון.

למה זה משנה?

ככל שהתמונה שעולה מהנתונים האלו נכונה, היא מקשה קצת על הנראטיב המעמדי הקלאסי של ועדי העובדים. אם עיקר ההשפעה שלהם היא על פערי השכר בקרב עובדים, אז הם לא בדיוק כלי בסיפור של המאבק המעמדי בין עובדים ובעלי הון, אלא כלי בסיפור אחר. סיפור חשוב – לדעתי חשוב ומועיל יותר – אבל אחר.

[הערת המערכת: עשיתי מאמץ גדול להפוך את כל הנתונים שהשתמשתי בהם לנגישים, שקופים, וקלים לבדיקה. שני המקורות שהשתמשתי בהם הם אתר ה OECD, והנתונים של ניימן וקרברבוניס על חלק העובדה במדינות שונות. כרגיל – אני ממליץ מאד לבדוק אותי, ובכלל לגשת ולשחק קצת בנתונים בעצמכם. כל הנתונים נמצאים כאן: לינק]

____________________________________________

*קיים דיון, חשוב, בשאלה איך נכון לחשוב על הטופ של הטופ של בעלי השכר, למשל מנכ"ל בנק עם שכר בשבע או שמונה ספרות? האם הוא עובד או בעל הון? בכל מקרה, זה לא דיון רלוונטי לפוסט הזה. האחוזון התשעים, זה שעשרה אחוז מהעובדים מרוויחים יותר ממנו, רחוק מאד מלהיות מנכ"ל בנק. בישראל, ההכנסה הכוללת נטו למשק בית, מכל המקורות, שמכניסה אותו לעשירון העליון היא 24 אלף ש"ח. שתי משכורות של 12 אלף נטו, ואתה שם. החישוב הזה לא אומר מהו השכר בעשירון העליון, אבל זה יכול לתת מושג.

** צרפת במקום החמישי עם שיעור התאגדות נמוך מאד (7%), אבל יש הסכמה רחבה ששיעור ההתאגדות בה לא מייצג את כוחם האמיתי של ועדי העובדים.

מודעות פרסומת

18 תגובות בנושא “ועדי עובדים ופערי שכר”

  1. העניין בישראל לא קשור למקום המיוחד שתעשיית הייטק תופסת בתמ"ג?

    בכלל, נראה שזה יותר קשור למבנה המשק. מדינה שבה יש יותר תעשיות פיננסים והייטק יהיו במקומות האחרונים, מקומות שמתבססים על תעשיות אחרות יהיו במקומות הראשונים.

    אהבתי

  2. הערה טכנית לגבי הכוכבית: מבחינת רשות המסים, המנהלים הבכירים אינם נספרים בתור שכירים אלא בתור עצמאים, והם מחויבים בהגשת דוח למס הכנסה גם אם הם עובדים כשכירים ולא כחברת ארנק (אלי יונס בע״מ). בקיצור, הבעיה הזו שלך נפתרה כבר (אם אני לא טועה)

    Liked by 1 person

  3. בתור אנקדוטה אני יודע שפערי השכר בין מהנדסים וטכנאים בתעשייה האווירית, היכן שיש וועד חזק, הם גדולים יותר מפערי השכר בין מהנדסים וטכנאים העובדים על אותם הנושאים בחברת אלביט. אבל אני לא מבין מדוע אתה חושב שצמצום הפער הזה הוא דבר טוב, למשל מחקרים אחרים שראיתי מעלים שוועדי עובדים פוגעים בחדשנות של חברות, יתכן שצמצום הפערים בתוך המפעל פוגע בתמריצים של אנשים להתאמץ בעבודה ולחדש.

    אהבתי

  4. אין ספק שבסביבה שבה קשה לפטר עובדים פחות טובים, ולתגמל עובדים יותר טובים, באופן כללי הפערים יצטמצמו בשכר. אבל הצד השני של המטבע הוא שמערכת כזאת דוחפת לבינוניות כי גם אין אינסנסטיב לעובד להשתפר ולהתייעל. אם גם ככה הפער בשכר של העובד המצטיין לא יגדל מול אחיו העצל, למה לו להמשיך ולתת מעצמו יותר?

    אהבתי

  5. הגרף ממחיש שאת הקשר צריך לחפש במקום אחר (משתנה שאינו מופיע על הגרף). זאת כיוון שאין קו מגמה בנתונים.

    מה שיש זה שתי קבוצות. אפשר להבחין בין הקבוצות, אך בכל קבוצה לא ניתן למצוא קשר בין שיעור ההתאגדות ליחס השכר בין העשירון הגבוה והנמוך.

    (הקבוצה הראשונה היא קבוצת המדינות עם שיעור התאגדות שבין אפס לשליש. השניה – מדינות בהן שיעור ההתאגדות גבוה משליש).

    אהבתי

  6. אנקדוטה שתואמת את המסקנות של הטור:
    כשהיתיי במועצת העובדים של ארגון הסגל הזוטר של הטכניון, ועד העובדים של ארגון אכן השקיע מאמצים רבים לא להגדלת העוגה של הסגל הזוטר, אלא לחלוקה שוויונית יותר של ההכנסות בו. כלומר – שפקולטות עשירות לא יוכלו לממן שכר גבוה יותר לסגל הזוטר בהן, אלא שהכספים העודפים יתחלקו לסגל הזוטר בכל הפקולטות.

    אהבתי

  7. כולם עם אנקדוטות, הנה גם לי יש אחת –
    כשסיימתי את הדוקטורט רציתי לעבוד בשירות הציבורי.
    מצאתי משרה שהתאימה לי בול מבחינת ההכשרה, והכיוון שאליו רציתי להתפתח.
    אבל מה המשכורת? 6700 ש"ח לחודש ברוטו על משרה מלאה, לדוקטור בתחום עם הנסיון הנדרש. זה מה שועד העובדים אישר (לטענתם הם רצו להעסיק אותי בחוזה אישי עם משכורת כמעט כפולה אבל ועד העובדים לא הסכים).
    מאחר ובעבודות אחרות אני יכולה לקבל את אותו הסכום גם על חצי (ואפילו שליש) משעות העבודה החודשיות – כמובן שסרבתי.
    הם פתחו את המכרז עוד פעמיים במשך שנתיים, ולא הצליחו למצוא אף אחד שמתאים לדרישות שלהם במשכורת שהם מוכנים להציע ובסוף הורידו משמעותית את הדרישות.
    אז כן, אין ספק שהם דאגו שלא יהיה פער משמעותי בין עובדים בתוך הארגון. אני פשוט לא בטוחה שזה תמיד דבר כזה טוב…

    אהבתי

  8. תודה על הפוסט המעניין!

    לגבי הגדלת החלק של העובדים בעוגה, יש \שתי נקודות שצריך להיזהר מהן כשמסתכלים על הנתונים:

    1. במדינות סקנדינביה, חלק גדול מההון נשלט ע"י איגודי העובדים והמדינה (בערך שליש, אם אני זוכר נכון). מנקודת מבט סוציאליסטית, ההון הזה גם צריך להיספר כחלק מהעוגה של מעמד העובדים.

    2. אחת הטענות ששמעתי לגבי סקנדינביה היא שההסכמים בין איגודי העובדים למעסיקים בדרך כלל אומרים משהו בסגנון "אנחנו (העובדים) נסכים שאתם (המעסיקים) תשמרו לעצמכם חלק גדול יחסית מעוגת ההכנסות, בתנאי שהחלק הזה יושקע בהגדלת הפרודוקטיביות של המפעלים".
    אני לא מכיר את הפרטים של זה, אבל אם זה המצב, צריך להפריד גם בין ההון שנשאר אצל בעלי ההון אבל מושקע במפעלים, לבין ההון שהולך ליעדים אחרים.

    אהבתי

  9. כמו אורי, גם אני לא מבין למה אתה רואה בחיוב את צמצום פערי שכר "בין עובדים בעלי הכשרה מתקדמת ועובדים שחסרים אותה". הרי סביר שפערי שכר שמקורם בפערי הכשרה משקפים הבדלים בפריון העובדים, מנגנונים שיטשטשו את פערי השכר האלה צפויים לייצר מערכת תמריצים גרועה במיוחד.

    אהבתי

    1. זו שאלה כמותית, לא? ברור שרמה מסוימת של פערים היא הכרחית כדי לספק תמריצים. אבל אני גם חושב שיש רמה של פערים שמזיקה יותר משהיא מועילה. אפשר לא להסכים בשאלה איפה אנחנו יחסית לאופטימום, אבל אני לא חושב שאפשר לטעון שכל רמה של פערים היא תמיד דבר חיובי.

      אהבתי

      1. כאשר מדובר על פערים בין בעלי-הון לעובדים, אז אפריורית יש יסוד סביר לחשד שמדובר ב-"כשל שוק", כלומר שמקור הפער הוא בחסמים מבניים שנובעים מיחסי כוחות פוליטיים, ולא מאיזשהו תהליך אופטימיזציה של המערכת הכלכלית. וגם אם זה לא המצב, אז מן הסתם מדובר ב-side effect של כל מיני אילוצים, ולא במצב שלכשעצמו מטיב.

        לעומת זאת, כאשר מדובר בפער בין עובדים מוכשרים לעובדים פחות מוכשרים, איזו סיבה יש לחשוב שמדובר כאן במשהו מעבר לשוק שעובד היטב, ומתמרץ עובדים קיימים להסב את הכשרתם כך שיהפכו למועילים יותר, ועובדים חדשים לקבל הכשרה בעזרתה יוכלו לייצר ערך?

        שוק העובדה אולי אינו גמיש כמו שהייתי רוצה שיהיה, אבל הוא כן גמיש למדי, המכללות והאונ' משחררות כ-50 אלף בוגרים מידי שנה, ולא ידוע לי על תופעה רחבה של גילדות סגורות שמגבילות בכוונה את היצע אנשי-המקצוע, אני לא יכול להצביע על חסמים וכשלים, ובהעדרם התשובה שלי לשאלה הכמותית "מה רמת הפערים הרצויה?" היא בקירוב טוב "רמת הפערים המצויה". איזה מנגנון יוכל לדעתך לתמחר את ערך העבודה טוב יותר משוק עבודה חופשי?

        Liked by 1 person

  10. הזכרת 6 מדינות עם אחוז התאגדות גבוה. בדנמרק הלכה למעשה ביטלו את זכות השביתה ברוב הסקטור הציבורי (בסקטור הפרטי יש באמת חופש שביתה מוחלט).
    באיטליה יש חופש שביתה גדול מאוד אך לפקחי הטיסה האיטלקים אסור לשבות.

    אהבתי

  11. אסף – מה לגבי הקשר בין פערי שכר למוביליות חברתית (עקומת גסטבי הגדול) ? גם אם נסכים ששיויון אינו מטרה, הרי כל השוק החופשי מתבסס על יזמות ועל הרעיון שמי שילמד ויעבוד קשה בסופו של דבר יצליח, אבל מחקרים מהשנים האחרונות מראים בפירוש שבמדינות שבהן יש פערי שכר גדולים המוביליות החברתית נמוכה,כלומר העניים נשארים עניים.

    אהבתי

    1. לא הבנתי אם יש פה שאלה. אני כן חושב שאי-שיוויון חשוב כלשעצמו. אני לא כל כך מכיר את המחקרים שאתה מדבר עליהם. אני מכיר עקומה מפוסרמת אחת, שקשה לדעת בה את כיוון הסיבתיות. אבל כן, גם זה חשוב.

      אהבתי

  12. האם בחישוב חלקם של העובדים נלקח בחשבון גודל הפנסיות וההטבות הציבוריות?.

    חלק ממה שאיגודי עובדים גדולים עושים זה להשפיע על הפוליטיקה-הכלכלית ולא רק הכלכלה דרך משא ומתן.
    מדיניות מס, השקעה אזרחית וחלוקת ההון (לא רק שכר, הפרשות לפנסיה למשל דיוידנדים לפעמים וכו') ולכן חשוב להכניס גם את אלו לחישוב ההשפעה של איגודי העובדים על חלקם של העובדים.

    אהבתי

  13. הי אסף, תודה – מענייין. יש כמובן המון משתנים מתערבים והכלכלה הפוליטית של ארגוני עובדים בתקופת הפרה-גלובליזציה, כלומר מה הם היו יכולים לדרוש ולהשיג (ודרך זה להגדיל את החלק שלהם בעוגה), השתנתה באופן משמעותי בעשורים האחרונים. מחקר מקיף של טלי קריסטל מאוניברסיטת חיפה שמסתכל על קבוצה גדולה של מדינות מתועשות לאורך 45 שנים מראה שרמת ההתאגדות משפיעה באופן חיובי על חלק העובדים בהכנסה, וגם שגלובליזציה תורמת להקטנת החלק הזה.
    http://www.jstor.org/stable/20799487 (אשמח לשלוח את המאמר המלא במייל למי שאין לו גישה).

    חוץ מזה הרבה מגיבים טוענים שתרומת ועדי העובדים להפחתת אי-שוויון בין עובדים היא דווקא שלילית משום שהיא פוגעת בתמריץ לעבודה; זה אומר שאם וועדי עובדים היו תורמים להגברת אי-השוויון בין עובדים אז אותם מגיבים היו רואים בהתאגדות עובדים תופעה חיובית ולא טוענים שהאיגודים הם פסולים משום שכל מה שהם עושים זה לדאוג לאינטרסים של ה-insiders (כלומר מחזקים את העובדים החזקים ומחלישים את החלשים)?!

    אהבתי

    1. אהלן רונן, ותודה!

      כעיקרון, אני משתדל לא לבקר מאמרים שאינם בכלכלה. אין לי את הכלים, ואני שונא את הסטריאוטיפ לפיו כלכלנים צריכים לריב או לזלזל במדעני חברה אחרים (במיוחד סוציולוגים). אני נהנה לקרוא מאמרים בסוציולוגיה (לא עושה את זה מספיק לאחרונה), ויש לי אך כבוד והערכה למדעני חברה אחרים בכלל, ולסוציולוגים בפרט. גם לטלי קריסטל (חפפנו בסטנפורד) יש לי המון הערכה וחיבה. לכן אני מתלבט איך להגיב למאמר שהזכרת. אבל – העלית אותו, אז בקיצור נמרץ – הוא לא שכנע אותי.

      יותר באירוך: יש לא מעט נקודות טכניות בעבודה האקונומטרית במאמר שיש לי בעיה איתן, בעיקר שתי בעיות:
      1. אני לא חושב ששיעור ההתאגדות הוא משתנה אקסוגני. הוא מושפע מדברים רבים שמשפיעים גם על חלק העובדים בשכר כמו שינויים טכונולוגיים, אקלים פוליטי (שלא מסתכם במספר המושבים השמאליים בפרלמנט), וכו'. כלומר – מדובר ברגרסיה שיש בה בעית זיהוי.
      2. קיומם של יותר מדי משתנים ברגרסיה עם 16 מדינות בסך הכל (כמובן שיש הרבה שנים לכל מדינה, אבל זה לא פותר את הבעיה של מעט מדינות והרבה משתנים ברגרסיה). כאשר היא מפרקת את הרגרסיה עוד יותר לשינויים שספציפיים לטווחי זמן מסוימים (עמ/ 750), יש לה רגרסיה עם 87 משתנים (44 משתנים ועוד 43 משתני דמי לשנה), שזה בעיה קשה אפילו אם כל 700 התצפיות היו בלתי תלויות, ובעיה קשה מאד מאד כאשר מדובר ב 16 מדינות על פני 44 שנים. אני ממש מתקשה לקבל את התוצאות האלו.

      אבל הנה הבעיה המרכזית בעיני:

      התוצאות כל כך מפתיעות, (והן לא בדיוק אומרות שיותר איגודים מגדילים את חלק העבודה) שממש קשה להאמין. הרגרסיה מכילה שני סוגי משתנים מסבירים עיקריים. אחד הוא מדדים לכוח המיקוח של העובדים ב**שנה שעברה**, שאמורים לתפוס את המצב כפי שהוא לאורך זמן (כלומר, מה ההשפעה של כוח המיקוח של העובדים כפי שהוא היה בשנת 1984 על הגידול בחלקם של העובדים בתוצר בין 1984 ל 1985). הסוג השני הוא איך ה**שינוי** בכוח המיקוח בין שנת 1984 ושנת 1985 משפיע על הגידול בחלק העובדים בשנים האלו. יש הגיון בשיטה הזו, גם אם היא רחוקה מלהיות מובנת מאליה.
      אבל שים לב לתוצאות כפי שהן מסוכמות במאמר (הדגשות שלי, עמ. 746):
      Unionization increases labor's share through its positive association with employment growth, and there is **no significant relation between unionization and compensation growth** for the entire period from 1961 to 2005. Contrary to my hypothesis, **unionization (lagged) level does not relate to changes in labor's share**. Consequently, the bulk of the effect of unionization on labor's share occurs immediately, with no effect over future time periods.

      זה מדהים, לא? קודם כל, איגודים לא מגדילים את השכר, אלא הם מגדילים את כמות העובדים – זה כבר מפתיע מאד. שנית, האפקט של איגודי עובדים על חלק העבודה בתוצר הוא מיידי בלבד, ואין השפעה לאורך זמן. אם יש גידול בשנה אחת, אז יש גידול – כבר באותה השנה (זה כבר די מפתיע) בחלק העובדים, אבל זהו. בשנים שלאחר מכן אין שום השפעה. ממש קשה להאמין שאם בשנת 1992 יש עליה בשיעור ההתאגדות זה יגדיל כבר בשנת 1992 את חלק העובדים, אבל זה לא ימשיך להשפיע על חלק העובדים בשנים הבאות. בעיקר שההשפעה איננה דרך גידול בשכר, אלא דרך גידול במספר העובדים – ממש קשה להאמין שגידול בשיעור ההתאגדות מצליח להשפיע על כמות העובדים כל כך מהר, וכל כך הרבה, ושאין שום אפקט בהמשך הדרך. מה שלא קרה באותה השנה – כבר לא יקרה. אין שום חלק בתהליך המיקוח שלוקח לו זמן להתממש. מוזר מאד, לא?

      יש עוד רגעים שגורמים להרמות גבה. למשל – תנועה שמאלה (כן, שמאלה) של הפרלמנט גורמת לירידה די דרמטית בחלק העובדים. גידול בייבוא ממדינות מתפתחות גורם לעלייה דרמטית בחלק העובדים (עם כי הרמה של הייבוא בשנה שעברה משפיעה לשלילה). ויש את מה שהוא לדעתי פשוט שגיאה בפרשנות של המקדם על השינוי בשיעור ההתאגדות בריבוע. לפי המקדמים המדווחים (0.379 על שינוי בשיעור ההתאגדות, מינוס 0.004 על שינוי בשיעור ההתאגדות בריבוע. עמ' 745), כאשר שיעור ההתאגדות עולה, נניח, מ 50% ל 54%, ההשפעה הכוללת על השינוי בחלק העבודה היא שלילית. (כיוון שהשינוי בחלק ההתאגדות הוא 4, אבל השינוי בריבוע שלו הוא 416, זה יותר ממפצה על הבדלי הגודל במקדמים). הסיכום במאמר לפיו:
      The positive effect of the first difference of union density on labor's share and the negative effect of the square of the union density reveal that labor unions adversely affect capitalists' profits, but, as expected, only up to a certain point
      הוא נכון טכנית, פחות או יותר, אבל לא מבהיר עד כמה בקלות האפקט הופך מחיובי לשלילי.

      עכשיו – אין לי בעיה להיות מופתע מנתונים. יש דברים שקשה להאמין להם, אבל הם נכונים. אם זה מה שהנתונים אומרים – זה מה שהם אומרים. אבל כמידת ההפתעה, כך מידת הריגורוזיות שאני דורש כדי להשתכנע, ולטעמי – המאמר הזה לא משכנע.

      Liked by 1 person

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s