קיצור תולדות הפריון והשכר בישראל – מה למדנו עד עכשיו?

(1,312 מילים+פסקה שאפשר לדלג עליה)

יש רק נושא אחד בהרצאה של פרופסור יוסי זעירא בסרטון כאן שאיתו אני ממש לא מסכים. בניגוד לזעירא, אני דווקא חושב שהדיון בנושא הפריון והשכר בישראל, דיון שזעירא מילא בו תפקיד מפתח, היה דווקא שעתם היפה של הכלכלנים בישראל. בעיני, זו דווקא דוגמה מעולה לתרומה של כלכלנים לדיון ציבורי חשוב, ולא לאופן שבו הם עלולים לחבל בו. אבל – אני מקדים את המאוחר. אז בואו ניגש לעניין: קיצור תולדות הדיון על השכר והפריון בישראל – מחזה כלכלי בשלוש (וחצי) מערכות. [אני מציג את הטיעונים כאן לאו דווקא בסדר הכרונולוגי שבו עלו, אלא באופן שיהיה קל יותר להבין אותם.]

 

מערכה ראשונה – מה קורה עם השכר הריאלי?

קצב הגידול בשכר הריאלי הממוצע מאז תחילת העשור הקודם הוא לא משהו. אני לא אוהב – מאד לא אוהב – את הטענות שהוא קפוא, אבל אפשר להסכים שקצב הגידול האט. הנה שיעור היסטוריה קצר:

1234

הקוים האדומים הם קווי מגמה, וכפי שניתן לראות, קצב הגידול בשכר היה גבוה יותר בשנות התשעים מאשר בשנות האלפיים, גם כאשר מוציאים את הגבנון של בועת ההיי-טק (1999-2001) מהחישוב. על העובדות האלו אין המון מחלוקת. השאלה היא למה זה קורה. [אפשר גם ללמוד מהגרף הזה על הגוד אולד דייז של לפני תכנית הייצוב בשנת 1985, אבל זה לפעם אחרת.]

אחד ההסברים המתבקשים ביותר להאטת הגידול בשכר הריאלי הוא ההצטרפות המסיבית של עובדים לשוק העבודה, בערך החל משנת 2002. מדובר בשילוב של שתי מגמות: ראשית – יותר אנשים חיפשו בכלל עבודה (סביר שבגלל קיצוץ הקצבאות), ושנית – מתוך אלו שחיפשו עבודה, יותר אנשים מצאו עבודה. התוצאה – מספר העובדים כאחוז מהאוכלוסיה גדל דרמטית.

1234.png

למה זה משנה? כי ניתן לצפות לכך שעובדים חדשים ידחפו כלפי מטה את ממוצע השכר, או לפחות יאטו את קצב הגידול שלו. פרופסור עומר מואב הציג את הטיעון כך:

לדברי מואב, "בשנים האחרונות היה גידול אדיר בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה, אלא שמי שנכנס לשוק היו אנשים עם כושר השתכרות נמוך – עובדי קבלן, נשים חרדיות, נשים ערביות, אוכלוסיות שמרוויחות סכומי כסף קטנים יותר מבעבר. המשכורות האלה מורידות את ממוצע השכר הריאלי, אבל גם שומרות על רמת האבטלה נמוכה. מכאן שירידת הממוצע אינה בהכרח דבר רע, שהרי אבטלה נמוכה היא נושא חברתי ממדרגה ראשונה – תמיד טוב יותר להרוויח כסף מאשר לא להרוויח.

 

נשמע סביר מאד, לא? אמנם קשה לבודד בנתונים את מי שהצטרפו לשוק העבודה רק לאחרונה, ולכן קשה למצוא נתונים שיאשרו באופן ישיר את ההשערה הזו – אבל מאד קשה להאמין שהעובדים החדשים הם פשוט "עוד מאותו הדבר" בשוק העבודה. סביר מאד להניח שהם ידחפו את השכר הממוצע כלפי מטה.

ובכן, פרופסור יוסי זעירא לא השתכנע…

מערכה שניה – זה לא הגידול בהיצע

אמנם מספר העובדים בישראל גדל דרמטית, ואמנם, בהינתן שכל שאר המשתנים קבועים, גידול בכמות העובדים ייטה לדחוף את השכר כלפי מטה. אבל, מסביר זעירא בצדק, כל שאר המשתנים לא נשארו קבועים. והרי מה שקובע את השכר זה לא כמות העובדים כשלעצמה (אחרת השכר תמיד היה במגמת ירידה…), אלא:

  1. היחס בין כמות העובדים וכמות ההון היצרני שעומד לרשותם – מכונות, מבנים, תשתיות, וכו'
  2. היעילות של תהליך הייצור – ככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר, הניהול נבון יותר, וכו' השכר צפוי להיות גבוה יותר. בעגה הכלכלית היעילות הזו נקראת "פריון כולל". אל תבלבלו את זה עם "פריון עבודה" שאליו נתייחס בקרוב.

זעירא הציג את הניסוח הפורמלי של הטענות האלו בתוך המודל הניאו-קלאסי הפשוט ביותר שיש, עם פונקציית ייצור מסוג קוב-דאגלס. הנה השקופית הרלוונטית מהמצגת של זעירא:

123

בשלב הבא, זעירא ניגש לנתונים ומצא שהיחס בין כמות העובדים וכמות ההון לא הצטצמם, ואפילו להיפך, וגם פריון הייצור הכולל גדל (אם כי המדידה של פריון הייצור הכולל היא תמיד בעייתית), ואלו שתי בעיות קשות  עבור הטענה שהגידול בהיצע הוא שגרם לדשדוש השכר. אבל מעבר לשתי האבחנות האלו, זעירא הפנה את תשומת הלב לנתון חשוב במיוחד – הפער בין השכר הריאלי ובין התוצר לעובד. במודל שזעירא הציג, גידול בהיצע העובדים עלול להשפיע לרעה על גודל העוגה שכל עובד מייצר, אבל כשלעצמו הוא לא משפיע על החלק מתוך העוגה שהעובד הזה מקבל. אלא שבערך מאז שנת 2000, התוצר לעובד (שנקרא "פריון העבודה") המשיך לגדול, אבל בניגוד לעבר, השכר לא עלה יד ביד עם פריון העבודה:

iski

הפער הזה, בין השכר והפריון, הוא החלק החשוב ביותר בטיעון של זעירא משתי סיבות. קודם כל, בלי שום קשר למנגנונים כלכליים, חשוב לנו שהצמיחה תגיע לכמה שיותר אנשים. אם כל עובד מייצר יותר, אבל זה לא מתרגם לשכר גבוה יותר – אז בשביל מה כל הצמיחה הזו טובה בכלל? יתר על כן – זה הטיעון החזק ביותר לגבי הגורמים לדשדוש השכר. כי אפשר אולי לציין שקצב הגידול בהון לעובד האט בערך מאז שנת 2000 (ראו דקה 9:17 בסרטון של זעירא) וזה דווקא מתאים לסיפור שבו קצב הגידול בשכר האט. ואפשר גם לפצל שערות על הדיוק באמידה של השיפור הטכנולוגי במשק. אבל הגרף הזה הוא טיעון חזק במיוחד: הוא אומר שאי אפשר להסביר את דשדוש השכר רק באמצעות הגידול בהיצע העובדים. משהו אחר חייב לשחק תפקיד.

[אפשר לדלג על הפסקה הבאה בלי לפגוע ברציפות הקריאה]

מערכה 2.5 – אולי זה בכל זאת קשור לגידול בהיצע?

הטיעון של זעירא היה צעד חשוב קדימה בדיון הזה, אבל הוא איננו חד-משמעי. שימו לב להבדל בין המודל שזעירא עושה בו שימוש ובין הטיעון של מואב: במודל של זעירא יש רק ענף אחד במשק, וכל העובדים בו זהים זה לזה. ואכן במודל הזה, עם הנתונים מישראל, הגידול בהיצע העובדים לא יכול להסביר את דשדוש השכר הריאלי. עכשיו, אני האחרון להתלונן על הנחות מפשטות, אבל ההנחה המפשטת כאן היא קריטית. מואב לא טען רק שכמות העובדים גדלה, אלא גם שסוג העובדים השתנה – העובדים החדשים שונים מהעובד הממוצע שכבר היה בשוק העבודה. ואם העובדים החדשים הם באמת שונים, והענפים שהם מצטרפים אליהם הם ענפים שבהם השכר נמוך יותר (גם אבוסלוטית, וגם כחלק מהתוצר לעובד), אז ההשפעה שלהם על השכר הריאלי הממוצע לא פועלת דרך הגדלת היצע העובדים, אלא דרך שינוי ההרכב הענפי (או הרכב המקצועות) של המשק הישראלי.

הבה נסבך את המודל ששזעירא השתמש בו רק מעט, ונניח שיש במשק שני ענפים: היי-טק (Y) ותעשייה מסורתית (X). בענף ההיי-טק מעסיקים מהנדסות (H) והון, ובענף התעשייה המסורתית מעסיקים עובדות חסרות כישורים (L) והון. כל אחד מהענפים מייצר עם פונקציית ייצור קוב-דאגלס, בדיוק כמו בניתוח של זעירא.

12345

כדי להבין עד הסוף את ההשלכות של המודל הזה, ובעיקר מה קורה בו כאשר יש גידול בהיצע העובדים חסרי המיומנויות, צריך קצת להעביר אגפים ולהוציא שורש (ולהניח משהו על הביקוש, כי ברגע שיש שני מוצרים, אז הגדרת השכר הריאלי תלויה בהעדפות של משקי הבית), וזה יכול להיות שיעורי בית נחמדים בקורס מקרו, אבל תנו לי לסכם לכם: אם הענפים שבהם נמצאות העובדות חסרות המיומנות הם ענפים שמייצרים מוצרים זולים יחסית, או שהם ענפים עתירי הון (β>α), כלומר, אם אלו ענפים שבהם השכר של העובדת נמוך יחסית, ו/או הוא חלק קטן יחסית מהתוצר שהיא מייצרת, אז גם מול גידול ביחס ההון לעובד בכלל המשק, בהחלט תיתכן ירידה בשכר הריאלי הממוצע. יתר על כן, ייתכן שהשכר הריאלי הממוצע יהיה חלק קטן יותר מהתוצר הממוצע לעובד.

אז זה רק סיפור. דרך לחדד את המחשבה על הנושא. סיפורים, כידוע, יש כמו חול. השאלה החשובה היא מה אומרים הנתונים על הסיפור הזה (צריך עוד קצת עבודה כדי לשכלל אותו מספיק בשביל לקחת אותו לנתונים, אבל זה בהחלט אפשרי). ובעוד אני משתעשע לי במחשבה לעשות את זה בעצמי, גלעד ברנד ממרכז טאוב קלקל לי את התכניות…

[וחזרנו]

מערכה שלישית – האם בכלל היה פיצול בין הפריון לשכר?

הגרף המפורסם שמשווה בין השכר ובין התוצר לעובד מתבסס על גדלים ריאליים – שכר ריאלי ותוצר ריאלי לעובד. כלומר הנתונים בגרף מתקננים כבר את האינפלציה. אלא מאי? המדד שבו משתמשים כדי לתקנן את השכר הריאלי שונה מהמדד שבו משתמשים כדי לתקנן את התוצר הריאלי לעובד. למה זה יכול להיוות בעיה?

כתבתי על זה בהרחבה כאן, אבל תנו לי לאמל"ק לכם. דמיינו עובד במפעל למכוניות שמייצר בכל חודש מכונית אחת, שמחירה אלף שקל. העובד הזה תמיד מקבל חלק קבוע – נניח שחצי – מתוך התוצר שהוא מייצר, כלומר חצי מכונית ששווה חמש מאות שקל, בדיוק כמו במודל שזעירא השתמש בו. עכשיו האקשן: נניח שיום אחד כל המחירים במשק למעט מחירי המכוניות קפצו פי שניים. התוצר הריאלי שהעובד מייצר לא ישתנה כלל – העובד ממשיך לייצר מכונית אחת כל חודש, והמחיר של המכונית לא השתנה. גם השכר של העובד הזה נשאר חלק קבוע מערך התוצרת שלו – הבוס לא התחיל להתקמצן. אבל השכר הריאלי של העובד הזה ירד בחדות, בגלל שכל שאר המוצרים במשק התייקרו. כלומר, למרות שבעל המפעל ממשיך לשלם לעובד הזה בדיוק את אותו חלק מהתוצר שהעובד מייצר, השכר הזה קונה הרבה פחות, בגלל שכל שאר המחירים עלו. אם תציירו גרף שמשווה את השכר הריאלי של העובד לתוצר הריאלי שלו, תקבלו שהשכר הריאלי והתוצר לעובד הריאלי מתפצלים – למרות שהעובד ממשיך לקבל בדיוק את אותו חלק מהתוצרת שלו. הבעיה היא שהמחיר של מה שהעובד מייצר, והמחירים של מה שהעובד צורך, עלו בקצב שונה מאד. בפרט – סל הצריכה של העובד הזה התייקר הרבה יותר מאשר המוצר שהעובד מייצר.

לפי גלעד ברנד ממכון טאוב – זה בדיוק מה שקרה בישראל מאז שנת 2000. המחקר השלם שהוא כתב בנושא הוא מאד משכנע (זה גילוי נאות להגיד שהערתי על גרסה מוקדמת שלו?), ושווה לקרוא את כולו כאן. אבל לב העניין הוא פשוט, אינטואיטיבי, וזהה לרעיון של הפועל במפעל המכוניות – המחירים של מה שהצרכנים בישראל קונים עלו מהר יותר מאשר המחירים של מה שהיצרנים בישראל מייצרים. הדרך הגרפית לראות את זה היא לעשות את התיקנון לאינפלציה באמצעות אותו מקדם גם עבור השכר הריאלי וגם עבור התוצר לעובד. כשעושים את זה, הפער שלכאורה נפער ביניהם, כמעט לחלוטין נעלם.

123

 

123.png

כלומר, מה שקרה מאז שנת 2000 פחות או יותר הוא לא שהבוסים נהיו יותר קמצנים, ושילמו כשכר חלק קטן יותר מהעוגה. המודל הניאו-קלאסי הכי פשוט, זה שזעירא משתמש בו, מתאים להפליא לנתונים [אגב, זה באמת מפליא, כי ההנחה שפונקצית הייצור היא קוב דאגלס רחוקה מלהיות מובנת מאליה], ואין סיבה לדחות את ההנחה שהעובדים המשיכו לקבל את ערך התפוקה השולית שלהם. מה שגרם לדשדוש השכר, יחסית לשנות התשעים, הוא שהמחיר של סל הצריכה של משקי הבית עלה מהר יותר מאשר המחיר של המוצרים שהם מייצרים, בדיוק כמו בדוגמה של הפועל במפעל המכוניות.

יתר על כן, ברנד מראה שהפיצול במדדי המחירים הוא תופעה חדשה, ולכן הוא לא השפיע על הפער בין השכר והפריון לפני שנת 2000. הנה שני המדדים על פני השנים:

123

סיכום: למי אכפת, והאם זה סוף המחזה?

קודם כל – כמובן שצריך להיות לנו אכפת. כדי לפתור בעיות צריך קודם כל לאבחן אותן נכון. אמנם – צריך לעשות את זה בזהירות. זה שהגורם לבעיה איננו, כנראה, היחלשות כוח המיקוח של העובדים – הם ממשיכים לקבל חלק קבוע מהעוגה שהם מייצרים – לא אומר שהפיתרון איננו חיזוק כוח המיקוח שלהם. מה גם שלועדים יכולות להיות השפעות חיוביות אחרות, כמו הגדלת השיוויון בקרב עובדים. זה דיון אחר, וחשוב. אבל ברור שעדיף לנהל אותו מתוך הבנה טובה יותר של המצב.

האם זה סוף המחזה? קשה לדעת. התוספת האחרונה לדיון אמנם מאד משכנעת, אבל יכול להיות שיעלו עוד טיעונים בנושא (מה החשיבות של המיתונים של שנות האלפיים?), ואולי הם שוב ישנו את ההבנה שלנו של התפתחות השכר בישראל. בינתיים, הרושם שלי הוא שהשכר ממשיך להיצמד לפריון, והשקצב הגידול בפריון האט, אולי בגלל הכניסה של עובדים חדשים, שונים מהממוצע, לשוק העבודה. אבל אם יש טייק אווי אחד חשוב מהפוסט הזה הרי זה שהדיון הזה איננו סטאטי, ואיננו מושחת. זה לא שיום אחרי שהנתונים מתפרסמים כולם מיד מבינים מה קרה. הנתונים מתפרסמים, גם זה באיחור, ועקב בצד אגודל ההבנה שלנו מתקדמת.

יש מי שרואה באי ההסכמות בין כלכלנים עדות לכך שכל התחום לא רציני. אני לא מסכים, ואני חושב שהדיון על השכר והפריון בישראל הוא דוגמא טובה לכך שאי הסכמות הן מנוע להתקדמות של הדיון, ולא ראיה לחוסר התוחלת שבו.

Advertisements

18 תגובות בנושא “קיצור תולדות הפריון והשכר בישראל – מה למדנו עד עכשיו?”

  1. מעניין מאוד, תודה.
    בתור מי שמתעניין בכלכלה למרות שלא למד את הנושא במסגרת פורמלית, זו פעם ראשונה שאני נתקל בנוסחה של קוב-דאגלס – ואני מודה שלא הבנתי אותה עד הסוף. יכול להיות ששווה להגיד עליה כמה מילים בהתחשב שלא מצאתי מקור טוב בעיברית עליה (התוצאה הראשונה בחיפוש אחריה הייתה מאקו-ויקי ואני מ-מ-ש לא סומך על אקו-ויקי).

    Liked by 1 person

  2. מאוד אהבתי את הפוסט הזה. בעיקר את החלוקה לשלוש מערכות וההסבר השיטתי.

    אני תוהה – האם יש הסבר או השערה להיווצרות הפער בין המחירים? האם תמהיל הצריכה השתנה, או שתמהיל הייצור לא התעדכן מספיק (או פשוט השתנה גם הוא כמו שעומר מואב טוען). או אולי משהו אחר?

    אהבתי

  3. הטיעון של זעירא נסמך על ההומוגניות מדרגה 1 של פונקציית הייצור. אפשר גם עם קוב דגלאס עם חזקות שאינן נסכמות לאחת לקבל שכר שתלוי גם במספר העובדים.

    Liked by 1 person

  4. הי אסף,
    תודה על הפוסט. מצוין כרגיל.

    נקודה מעניינת היא שהפער בין השכר הריאלי לפריון כן משקף שינוי בחלוקה של התוצר בין העובדים לבעלי ההון.
    אם הבנתי נכון את המחקר של גלעד ברנד, הסיבה שמדד מחירי הצרכן מתנהג שונה ממדד מחירי היצרן היא שהעליה של שכר הדירה ומחירי המזון משפיעה יותר על מדד מחירי הצרכן מאשר על מדד מחירי היצרן. זה אומר שהחלק בפריון שלא הלך לשכר הריאלי של העובדים הלך לכיסם של משכירי הדירות ושל הגורמים שמרוויחים מעליית מחירי המזון (אני לא בטוח מי אלה, אבל אלה כנראה לא העובדים כי אז הרווח שלהם היה משפיע על השכר).
    במילים אחרות, השכר הריאלי לא ירד ביחס לפריון בגלל שהבוס קמצן, אלא בגלל שבעל הבית קמצן ומונופול כלשהו מפקיע את מחירי המזון.

    Liked by 2 אנשים

    1. תודה!

      סביר מאד שהפער בין השכר הריאלי ובין התוצר הריאלי מעיד על העברה של כסף מידי כולם (בעלי הון ועובדים) לידיהם של משכירי דירות (שהם כולם בעלי הון, אבל לאו דווקא במובן הצר של בעלי הון). שמואל אברזמון העיר משהו דומה על הפוסט הקודם, ואני משתכנע שזה נכון.

      אני חושב שבדרך כלל כשמדברים על מעבר משאבים בין בעלי הון ובין עובדים מתכוונים בין בעלי ההון שמעסיקים את העובדים ובין העובדים האלו. כלומר, זה לא חסר משמעות שבעלי הדירות הם בעלי הון, אבל הגידול בחלק שלהם מגיע משינוי מחירים יחסיים, ולא משינוי ביחסי הכוחות ביון הון לעבודה.

      Liked by 1 person

  5. רשומה מעניינת מאוד, המדינה היא המרוויחה הגדולה ביותר מעליית מחירי הדירות דרך המיסוי (מחירי הקרקע, מס שבח, היטלי השבחה וכו'). ובערך מאזור 2002 התחילה גם מגמת הורדת המיסים הישירים ועליית משכורת הנטו. מעניין לראות שעליית מחירי הדיור מאפשרת את הורדת המיסים והעלאת שכר הנטו (לעומת הברוטו), השאלה הכלכלית היא האם בטרייד אוף בין מחירי הדיור העולים לשכר הנטו העולה גם כן האם סך הרווחה עלתה או ירדה

    אהבתי

  6. התעוררתי מצונן באמצע הלילה וקראתי, תודה! דבר אחד לא ברור לי, האם יש כלל טעם בלהתבונן בערכים ריאלים? מדוע לא לגשת ישר לעניין ולמדוד יחס שכר-פריון עבודה? מן הסתם זה דומה או זהה ללתקנן לפי אותו מדד כפי שעשה ברנד.
    חוצמזה, מציע לך להציץ ב-JMP של שמחה ברקאי משיקגו, בות'. הוא טוען שחלק השכר בעבודה בארה"ב ירד על חשבון הרווח, ושחלק ההון גם הוא ירד. יש שם סיפור כלשהו על צמצום תחרותיות לכל רוחב המגזרים, לא על שינוי הקומפוזיציה בין מגזרים.

    Liked by 1 person

  7. רשומה מצוינת. הקשיתי על גלעד ואני אקשה גם עלייך. כשאתה כותב על העובדים ש"הם ממשיכים לקבל חלק קבוע מהעוגה שהם מייצרים", זה פשוט לא נכון עובדתית. ראה את הלוח הזה של הלמ"ס על חלקם של המועסקים בתוצר של המגזר העסקי. http://www.cbs.gov.il/publications16/1633/pdf/t19.pdf.
    גם אם נתעלם (וכדאי להתעלם) מהאנומליה של תחילת שנות ה-2000 יש מגמה ברורה של ירידה בחלקם גם של המועסקים וגם של השכירים בתוצר מרמה ב-2%-4% זו לא קונטר-רבולוציה של ההון, אבל זו בהחלט תופעה משמעותית, כשאנחנו מדברים על מרכיבי תוצר. אז יכול להיות שיש כאן עוד סיפור, יותר גדול וזה הסיפור שגלעד מצביע עליו יפה במחקר, אבל נראה לי קצת תמוה להתעלם מכך שחלקם של העובדים בתוצר *כן* ירד.

    Liked by 1 person

    1. תודה, ותודה על ההערה הזו. אני מסכים חלקית.
      הרושם שלי הוא שלמעט בשנים 1999-2002, חלק העובדים בתוצר השתנה רק מעט, ומוקדם מדי בעיני להכריז על מגמה ברורה. נכון שבשנים בין 2009 ל 2014 חלק העובדים נמוך יותר בערך בשני אחוז מאשר בחמש השנים שלפני כן, וגם ממה שהיה מקובל ברוב שנות התשעים. זה בהחלט מעניין לשאול למה, מה גם שזו תופעה עולמית. הרבה אנשים מנסים להבין את זה. אז אני מסכים שלהגיד שחלק העובדים בתוצר קבוע לגמרי זה לא מדויק, אבל – בהקשר של העבודה של גלעד, ומול הטענות שהשכר בריאלי קפוא בעוד שהתוצר לעובד גדל דרמטית, זה חטא נסלח. בייחוד על קרע זה שבכל הנוגע לנתונים בישראל, עוד מוקדם בעיני לדבר על מגמה מובהקת.

      אהבתי

  8. בתעשייה עתירת ידע שכיח שמבנה התגמולים מורכב מהטבות נוספות מעבר לשכר, עד כי מרכיבים אלו אף רווחיים יותר מהשכר עצמו. למשל, עובדי היי-טק מקבלים בונוסים, רכב, טלפון, חבילות ביטוחים למיניהם ואופציות-מניות בחברה.
    לפי הבנתי(הלא מקצועית) השכר הראלי לא מכליל את כל אלו ועל כן יש על השימוש בו כמדד הרבה ביקורת..
    אז למה בכלל לבנות את הדיון סביב מדד שמפספס כל כך הרבה?
    בנוסף, כל כמה שנים מעדכנים את סל המוצרים? האם היה עדכון משמעותי בשנות ה2000?
    (מוצרי טכנולוגיה שנכנסו לסל ולא היו בו קודם)
    דבר שיכול להשפיע מאוד על מדד האינפלציה וככה להשפיע על השכר הראלי…

    אהבתי

  9. יש נקודה חשובה שלדעתי מעט מוצנעת, כמעט כל עובד כיום הוא גם בעל הון, ע"י החזקתו בתיק הפנסיה\תיק מניות.
    ועובד מעל גיל 45 כנראה שרוב הונו והכנסתו העתידית נמצאת ברכיב ההון ולא ברכיב השכר.
    ובמצב שבו רוב השכירים מעל גיל מסוים חלק גדול מהונם העתידי המהוון מורכב מרכיב הוני לעומת שכר, החלוקה בין עובדים\הון מעט מלאכותי.

    רובנו עובדים ורובנו בעלי הון.

    Liked by 1 person

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s