ואם תורידי את המכס שלך – אני אוריד לך את שלי?

 

הרפרנס לחברים של נטשה מעט צולע, וחושף כמה אני קשיש (ילדים! שקט שיהיה שם בין שתיים לארבע!) אבל השאלה היא שאלה חשובה – האם ישראל צריכה להתנות את הסרת המכסים על ייבוא למשל מסין, בכך שסין תסיר את המגבלות שהיא מטילה על ייצוא ישראלי אליה? האם הדדיות היא תנאי חשוב לליברליזציה של סחר?

התשובה הקצרה והדי חד משמעית במקרה של ישראל היא – לא. אבל הנושא יותר מעניין מזה. הדדיות בהסרת מכסים היא אחד משני העקרונות המרכזיים שעליהם נבנה ארגון הסחר העולמי, ושעליו נבנו גם הסכמי הסחר הגדולים שהיוו את הבסיס לארגון (העיקרון השני הוא עיקרון אי האפליה במכס, או MFN, אבל זה לפעם אחרת). האם כולם משוגעים? כל המאמץ העצום הזה, סבבי משא ומתן ארוכים ומייגעים – כולם לא מבינים כלום?

wto1-color_l
האם בכלל צריך את הארגון הזה?

 

מי צריך הסכמי סחר הדדיים?

בחיבור נפלא משנת 1997, פול קרוגמן, מגדולי חוקרי הסחר בינלאומי במאה העשרים, היה די חד משמעי בנושא – הסכמי סחר הם בשביל פוליטיקאים, לא לנו הכלכלנים להבין אותם:

If economists ruled the world, there would be no need for a World Trade Organization. The economist’s case for free trade is essentially a unilateral case: a country serves its own interests by pursuing free trade regardless of what other countries may do. Or, as Frederic Bastiat put it, it makes no more sense to be protectionist because other countries have tariffs than it would to block up our harbors because other countries have rocky coasts. So, if our theories really held sway, there would be no need for trade treaties: global free trade would emerge spontaneously from the unrestricted pursuit of national interest…  [However,] Anyone who has tried to make sense of international trade negotiations eventually realizes that they can only be understood by realizing that they are a game scored according to mercantilist rules, in which an increase in exports—no matter how expensive to produce in terms of other opportunities foregone—is a victory, and an increase in imports—no matter how many resources it releases for other uses—is a defeat. The implicit mercantilist theory that underlies trade negotiations does not make sense on any level, indeed is inconsistent with simple adding-up constraints; but it nonetheless governs actual policy.

ובקיצור – הסכמי סחר הם נושא פוליטי במובן הרע של המילה. הקייס לטובת סחר חופשי הוא בבסיסו חד צדדי, ולא תלוי כלל במדיניות של הצד שכנגד. הסכמי סחר הדדים הם משחק מטופש שבו פוליטיקאים מרכנטליסטים שלא מבינים את העולם חושבים שהם "מנצחים" ככל שהם משיגים יותר "ויתורים" מהצד השני. כלכלנים יכולים בעיקר להביט בייאוש, ולקרוא מאמרים של אנשי מדעי המדינה בנושא. הרבה כלכלה אין בכל הסיפור הזה.

אבל האם הקייס למען סחר חופשי הוא באמת חד צדדי?

במבט ראשון – כן. יותר מזה. במודל הפשוט ביותר, לא רק הקייס למען סחר חופשי הוא חד צדדי, כלומר כזה שלא תלוי במדיניות של שותפות הסחר, אלא שכל מדיניות סחר היא חד צדדית. אם למשל עובדים בתעשיות שמתחרות עם הייבוא נוטים להיות עובדים בעלי שכר נמוך, ואנחנו רוצים להגן עליהם גם במחיר של פגיעה בעובדים אחרים, אז אפשר להבין טיעון למען הגבלות ייבוא. מילא שזה טיעון שלא באמת מחזיק מים, אבל מה שיותר חשוב לעניננו הוא זה: איך בדיוק להתנות את הסרת המכסים הישראלית בשיפור התנאים עבור הייצואנים הישראליים יעזור? זה הרי רק יגדיל את הייצוא הישראלי, ולכן בטווח הארוך גם את הייבוא לישראל, והקושי של העובדים בתעשיות שמתחרות עם הייבוא רק יחריף! איזה מן טיעון זה לטובת הדדיות? אנחנו מוכנים לפגוע בעובדים מסוימים אצלנו אבל רק בתנאי שהפגיעה בהם תהיה באמת חמורה? מה?!

ובקיצור, בין אם אתה תומך במבגלות סחר, ובין אם אתה תומך בסחר חופשי, אין שום סיבה להתנות את המדיניות שלך במדיניות של שותפות הסחר. אז שוב – האם יש הגיון כלכלי בהסכמי סחר?

The BS Paper

בשנת 1999, קייל באגוול ובוב סטייגר, צמד תיאורטיקאים של סחר בנ"ל (והמנחים שלי בדוקטורט… וצמד ששמות המשפחה שלו יוצרים ראשי תיבות קצת בעיתיים באנגלית) החליטו לשחות קצת נגד הזרם, ולהראות שיש הגיון בהסכמי סחר. ולא רק הסכמי סחר באופן כללי, אלא שיש הגיון כלכלי עמוק בדיוק בשני העקרונות שמנחים את ארגון הסחר העולמי – הדדיות, ואי אפליה במכסים. אגב, המאמר המקורי שלהם בנושא (בעמוד 226 הם מתנגשים חזיתית בקרוגמן) בדיוק חצה לא מזמן את רף אלף הציטוטים האקדמיים – מספר עצום יחסית לנושא נישה כמו הסכמי סחר – וזו תזכורת לכך שבניגוד לשמועות, המקצוע מעריך דווקא את אלה ששוחים נגד הזרם.

דילמת האסיר של תנאי הסחר

כדי להבין את הטיעון של באגוול וסטייגר צריך להכיר את המושג "תנאי סחר": תנאי הסחר של מדינה הם המחיר הממוצע של המוצרים שהיא מייצאת חלקי המחיר הממוצע של המוצרים שהיא מייבאת. ככל שהמספר הזה גבוה יותר, המצב של אזרחי המדינה, בממוצע, טוב יותר. אם מדינה מייצאת טלויזיות, ומייבאת טי-שירטים, אז ככל שטלויזיה אחת קונה יותר טי-שירטים, כלומר ככל שתנאי הסחר שלה גבוהים יותר, כך מצב האזרח הממוצע בה טוב יותר. המדינות שבהם אפשר לראות את זה בצורה המובהקת ביותר הן ייצואניות של נפט או מחצבים למיניהם קומודיטיז אחרים כמו מתכות למשל (סחורות זה לא תרגום מוצלח בעיני). כאשר מחירי הנפט עולים, מצבן של רוסיה, ערב הסעודית וונצואלה משתפר דרמטית, וזה בדיוק שיפור בתנאי הסחר שלהן. מאידך, אחד הטיעונים (הצודקים) נגד הסובסידיות לחקלאים אמריקאים ואירופאיים, נניח מגדלי כותנה, הוא שהסובסידיות האלו מציפות את שווקי העולם בכותנה, מורידות את מחירה בעולם, ובכך מדרדרות את תנאי הסחר של מדינות עניות שהן יצואניות כותנה (מצרים למשל).

כבר בשנות החמישים, כלכלן-על מהתקופה בשם הארי ג'ונסון הבין שמדינות גדולות יכולות לשפר תנאי הסחר שלהן על ידי הטלת מכסים. מדינות "גדולות" לצורך העניין הן מדינות שההיצע או הביקוש בהן כל כך גדול יחסית לשאר העולם, עד שהן משפיעות על המחיר בשווקי העולם. קחו לדוגמה מדינה שמייבאת מכוניות ומייצאת מחשבים. כאשר מדינה כזו מטילה מכס על ייבוא מכוניות, הביקוש בתוך המדינה יקטן, ובגלל שזו מדינה גדולה תהיה לזה השפעה על המחיר העולמי: כאשר הביקוש העולמי למכוניות קטן יותר, המחיר העולמי של מכוניות נמוך יותר. אזרחי המדינה כמובן משלמים מחיר גבוה יותר על מכוניות, כי המחיר לצרכן כולל את המכס, אבל ההכנסות מהמכס נשארות במדינה. מה שחשוב זה שהמחיר שהייצואנים של המכוניות בשאר העולם מקבלים עבור כל מכונית נמוך יותר. במילים אחרות, המדינה שמייבאת מכוניות צריכה לשלוח לחו"ל כתשלום פחות מחשבים עבור כל מכונית: תנאי הסחר שלה השתפרו בזכות המכס. הארי ג'ונסון הראה שהתובנה הזו מובילה למסקנה שהמכס האופטימלי למדינה גדולה הוא אף פעם לא אפס, ותמיד מספר חיובי כלשהו. בשלב מסוים ההשפעות השליליות של המכס גוברות על ההשפעה החיובית של שיפור תנאי הסחר, אבל המכס האופטימלי הוא תמיד חיובי.

בכל מקרה, מה שחשוב לסיפור שלנו הוא דבר אחר: המדינה בצד השני של הסיפור הזה, זו שמייצאת מכוניות ומייבאת מחשבים, לא פראיירית. גם היא, אם היא גדולה מספיק, יכולה לעשות את אותו התרגיל, להטיל מכסים על מחשבים, ולשפר בכך את תנאי הסחר שלה…  עכשיו, במודל עם שתי מדינות בלבד, תנאי הסחר של מדינה אחת הם, בהגדרה, ההופכי של תנאי הסחר של המדינה השניה. לכן, התוצאה של ההתנהגות הרציונאלית של כל מדינה – הטלת מכס לשיפור תנאי הסחר של עצמה – מסתיימת בכך שכולם מפסידים. אף מדינה לא מצליחה לשפר את תנאי הסחר שלה לעומת מצב של סחר חופשי, ושתי המדינות נשארות רק עם ההשפעות השליליות של המכסים. השם שבאגוול וסטייגר נתנו לתופעה הוא "דילמת האסיר של תנאי הסחר". כמו בדילמת האסיר – בין אם אתה מטיל עלי מכסים ובין אם לא, אני מעדיף להטיל עליך מכסים. אבל כששנינו פועלים כך – ואם אנחנו רציונאליים שנינו אכן נפעל כך – שנינו מפסידים לעומת מצב שבו יכולנו לשתף פעולה. וכמו בדילמת האסיר הקלאסית, פיתרון אחד הוא לשבת ביחד לשולחן המשא ומתן, ולהחליט ביחד להסיר מכסים בצורה הדדית. את שולחן המשא ומתן הזה אתם אולי מכירים בתור ארגון הסחר העולמי (והרבה סבבים לפני ההקמה הרשמית שלו בתום "סבב אורוגואי"). הסכמי סחר הם דרך של מדינות גדולות להתגבר על דילמת האסיר של תנאי הסחר.

אני יושב על הידיים לא להרחיב עוד בנושא, כי זו אג'נדת מחקר מרתקת, עם מינון מוצלח של תיאוריה ואמפיריקה, ושהתעסקתי בה לא מעט. הייתי מסכם את הויכוח שהוצת עם המאמר של באגוול וסטייגר כך: משוואות יפות, אבל אף אחד לא מתרשם ממשוואות יפות – האם זה באמת מה שמניע הסכמי סחר? האם זה מצליח? הויכוח הזה לא לגמרי הוכרע לדעתי עדיין, אבל אני נסחף פה. איפה היינו?

ובינתיים, בישראל

בין אם באגוול וסטייגר צודקים ובין אם לא, כל זה לא רלוונטי לישראל – ישראל היא משק מזערי יחסית לעולם, והשפעה של הביקוש הישראלי על המחירים העולמיים היא זניחה. שיקולים של תנאי הסחר מובילים למסקנה שהמכס האופטימלי בישראל הוא אפס. אפשר אולי לקוות מאד שמדינות אחרות יעשו ליצואנים הישראלים חיים קלים, אבל לא משנה מה יעשו הגויים – עדיף לישראל להסיר מכסים. הרושם שלי הוא שאלו שקוראים להדדיות בהסרת המכסים בישראל פועלים לפי ההגיון שקרוגמן לועג לו, ולא לפי השיקולים שבאגוול וסטייגר הסבירו.

דווקא בייצוא הישראלי אולי, בלחץ, יכול להיות שיש לישראל יכולת מסוימת להשפיע על המחיר העולמי בגלל ההתמחות בשווקים מאד מסוימים. אבל במקרה הזה, אם בכלל, שיקולים של שיפור תנאי הסחר יובילו למסקנה שישראל צריכה להטיל מס על הייצוא שלה לעולם – ואני שמח שאף אחד לא שוקל מהלך כזה ברצינות. [אגב, זה פחות פסיכי ממה שזה נשמע. זה, בפועל, בדיוק מה שעושות ייצואניות הנפט חברות OPEC, לא? משפרות את תנאי הסחר שלהן, רק במקום שימוש במנופים של מחיר כמו מס על ייצוא, הן עושות שימוש במנופים של כמות על ידי הגבלת ההפקה]. [עוד אגב, זו אחת הביקורות החשובות ביותר על באגוול וסטייגר – אם אכן מה שמדינות מודאגות לגביו הוא דילמת האסיר של תנאי הסחר – למה אין הסכמים שאוסרים על מדינה למסות את הייצוא ממנה? יתר על כן – ההסכמים אוסרים על מדינות לסבסד את הייצוא שלהן?]

מודעות פרסומת

22 תגובות בנושא “ואם תורידי את המכס שלך – אני אוריד לך את שלי?”

  1. האם זה בהכרח נכון שמכס על מכוניות יוריד את המחיר שלהן? הרי זה לא משאב מוגבל, ודווקא כשיש יותר ביקוש יש מקום ליותר חברות שמייצרות ולכן ליותר תחרות. בקיצור צריך לקחת מוצר שבו הורדת הביקוש מורידה את המחיר העולמי שלו וזה נראה לי דבר די נדיר בתוצרת של כלכלות מפותחות, לא?

    אהבתי

    1. שאלה טובה… זה נכנס לתקפות האמפירית של המודל של באגוול וסטייגר, ובהחלט יש על זה ויכוח בספרות. ההנחה שלהם היא שלמוצרים המדוברים יש עקומת היצע שעולה עם המחיר. זו הנחה די סטנדרטית – כשמטילים מס בתוך מדינה הניתוח הסטנדרטי מניח את זה, ולכן צופה שבעקבות הטלת מס היצרנים יקבלו מחיר נמוך יותר, וייצרו פחות.

      מה שאתה מציע, אם אני מבין נכון, הוא שהתחרות בשוק אף פעם לא מושלמת (זה בוודאי נכון), ושככל השמחיר עולה, לא רק שכל חברה קיימת תייצר יותר, אלא ייכנסו לשוק חברות נוספות, והמצב יתקרב עוד קצת לתחרות מושלמת, וזה ייפעל להורדת מחירים. צריך קצת להיות זהירים עם זה, כי אם בעקבות כניסת חברות נוספות המחירים ירדו, אז אולי זה יגרום ליציאה של חברות אחרות, אבל זה טיעון שיש בו משהו. השאלה היא בסופו של דבר אמפירית – איזה מנגנון חזק יותר במציאות – כניסה של חברות נוספות, או ההשפעה של מחיר גבוה יותר על הרצון של כל חברה קיימת לייצר יותר. אין לי עמדה מאד חזקה בנושא הזה.

      אהבתי

  2. כתבת
    איך בדיוק להתנות את הסרת המכסים הישראלית בשיפור התנאים עבור הייצואנים הישראליים יעזור? זה הרי רק יגדיל את הייצוא הישראלי, ולכן בטווח הארוך גם את הייבוא לישראל, והקושי של העובדים בתעשיות שמתחרות עם הייבוא רק יחריף!

    אפשר הסבר?

    אהבתי

    1. בטווח הארוך (ואפילו בטווח הלא כל כך ארוך), הייצוא והייבוא של מדינה נוטים להיות שווים. הישראלים לא מקבלים את הייבוא לישראל במתנה – הצד השני רוצה תמורה כשהוא שולח לישראל מכוניות. התמורה הזו היא הייצוא. כאן יש כמה גרפים שעוזרים להבהיר:
      https://assafzim.wordpress.com/2015/09/11/short_run/

      אהבתי

  3. ב'לתקן את הגלובליזציה' שטיגליץ שוב ושוב מדגיש כמה לא הוגנות היו המדינות המערב בהסכמי הסחר שלהן עם מדינות עולם שלישי, מכיוון שהמכסים היו חד-צדדיים (כלומר – ארה"ב הטילה מכס על סחורות מליבריה, למשל, אבל לא להיפך). לא הצלחתי להבין, בדיוק מהטעמים שהסברת כאן, למה הסכם כזה הוא לא הוגן כלפי מדינות העולם השלישי (מס על יבוא הוא מס על יצוא וכו'). אבל אין לי ספק שגם שטיגליץ מבין את זה. אז יש לך מושג למה הוא התכוון (אולי לתיאורית ה-BS שהצגת כאן?)?

    אהבתי

    1. אפשר לפרש את זה בשתי דרכים, קשה לי לדעת למה שטיגליץ התכוון בלי הציטוט המדויק.

      1. כאשר מדינה מטילה מכס היא פוגעת גם במדינות שמעוניינות לייצא אליה, וגם בעצמה. כלומר, המדיניות ששטיגליץ מבקר הייתה רעה כלפי ליבריה – וגם כלפי ארה"ב עצמה. כלומר – כדי לפרגן לקבוצה קטנה בתוך ארה"ב, המכסים האלו פוגעים גם בשאר אזרחי ארה"ב, וגם באזרחי ליבריה. כשממשלת ארה"ב מרהיבה עוז לדרוש מליבריה להסיר מכסים היא נוהגת בצביעות, והיא יכלה לעזור לליבריה יותר על ידי הסרת מכסים משל עצמה, אבל עצם הדרישה להסרת מכסים בליבריה היא לא מרושעת.
      בהערת אגב, אני לא פותח פה את הדיון על האם פתיחה מיידית ומלאה לסחר היא מהלך נכון למדינות ברמת ההתפתחות של ליבריה. זה דיון חשוב ומעניין, אבל – לפעם אחרת.

      2. שהוא אכן מתכוון למודל של BS.

      Liked by 1 person

  4. למה בעצם ככל שתנאי הסחר של מדינה גבוהים יותר, מצבה יותר טוב?

    ניקח את הדוגמה של שתי מדינות עם מכוניות ומחשבים: כשהמדינה הראשונה מחליטה להטיל מכס על מכוניות, התוצאה של זה היא שלתושבי המדינה יהיו עכשיו פחות מכוניות ויותר מחשבים. אבל אם המצב הזה היה עדיף להם על המצב המקורי, הם היו קונים פחות מכוניות מלכתחילה. כלומר, אמנם הם משלמים פחות מחשבים פר מכונית, אבל התוצאה היא שה bundle של מכוניות\מחשבים שיש להם הוא לא ה bundle האופטימלי מבחינתם, אז מה הם השיגו בזה?

    התיאוריה הזו נשמעת לי די דומה לטענה הבאה על שוק בתוך המדינה: נניח שיש לנו כלכלה סגורה, ושהיא מייצרת מכוניות (בין השאר). אז אם הצרכנים כקבוצה יקנו פחות מכוניות זה ישפר את מצבם, כי מחיר המכוניות ירד.
    כמובן, אף אחד לא טוען את הטענה הזו – אם הצרכנים כקבוצה יקנו פחות מכוניות, אז זה ישפר את מצב הצרכנים שעדיין יקנו מכוניות (ויוכלו לקנות אותן במחיר זול יותר), אבל ירע את מצבם של הצרכנים שיוותרו על קניית מכונית לטובת הורדת מחיר המכוניות (כי הם היו מעדיפים לקנות מכונית במחיר הזה). זה נשמע כאילו דבר דומה צריך לקרות בדוגמה עם שתי המדינות והמכוניות\מחשבים.

    אהבתי

    1. קודם כל – אתה לא מקבל הנחות. קרא את המאמר המקורי 😉

      הצרכנים אכן נפגעים מעיוות המחירים. זה בצד החובה. מה שמפצה על זה הוא שחלק מנטל המס נופל בפועל על הייצואנים במדינה השנייה, אבל כל ההכנסות מהמס נשארות במדינה, וכך ההכנסה הכוללת גדלה (שזו דרך אחרת לחשוב על כך שהאזרחים מקבלים יותר מכוניות עבור כל מחשב). כששוקלים את שני הדברים זה מול זה, מקבלים את הנוסחה למכס אופטימלי.

      למעשה, הטענה שאתה מביא תחת "אף אחד לא טוען" היא דווקא טענה נכונה. זו נקראת התנהגות מונופסונית. אילו הצרכנים היו מתאגדים זה בדיוק מה שהם היו יכולים לעשות כדי לשפר את רווחתם – לצרוך פחות, ובמחיר נמוך יותר (זה ישפר את מצב הצרכן הממוצע, אבל אכן יכולות להיות לכך השפעות חלוקתיות). זו תמונת ראי של ההתנהגות המונופוליסטית/קרטליסטית. הסיבה הסטנדרטית שנותנים לכך שזה לא קורה היא תחרות בין צרכנים – בגלל שהכמות קטנה יותר תחת ההסדר הזה, יהיו צרכנים שירצו לסטות מההסכמה, ולקנות במחיר גבוה יותר. בכל מקרה, אני חייב להגיד שאני מתרשם מהאינטואיציה הכלכלית שלך כי למרות שפה ניסיתי להסביר את זה בצורה יותר אינטואיטיבית, האופן שבו אתה תיארת את זה הוא בדיוק האופן שבו מדברים על המודל הזה בצורה יותר פורמלית (סמינרים, מאמרים, וכו') – המדינה מנצלת את היכולת שלה להפעיל כוח מונופסוניסטי בשווקי העולם כדי לשפר את תנאי הסחר שלה. זה בדיוק העניין. זו גם הסיבה שמדינות קטנות לא יכולות לעשות את זה.

      Liked by 1 person

  5. אולי אם כלכלנים היו שולטים בעולם באמת לא היו מכסים.
    עם זאת, בעולמנו הנוכחי יש מכסים ואחת הדרכים המרכזיות שלנו כמדינה להוריד מכסים בשווקים בחו"ל היא באמצעות הסכמה על הורדת מכסים מצידנו (במסגרת הסכם אס"ח).
    כלומר, במציאות היום אם תוריד באופן מהיר וחד צדדי את המכסים בישראל הדבר יפחית את התחרותיות של היצואנים הישראליים בשווקים אחרים כי (כמעט) אף מדינה לא תסכים להוריד את המכסים מצידה אל מול ישראל. כך למשל, אם נוריד את המכסים, לסין והודו לא יהיה עניין לחתום איתנו על הסכם אס"ח והיצוא הישראלי יהיה בעמדת נחיתות מול מדינות להן יש הסכם אס"ח עם סין והודו.
    אין התייחסות מספקת לכך בניתוח שלך וזה די צורם לי בתור כלכלן שמבין משהו בתחום ושסה"כ מעריך מאוד את מה שאתה כותב בדר"כ.
    ממה שכתבת משתמע שאין כמעט עוררין על כך שישראל צריכה להוריד את כל המכסים, אבל המציאות מכתיבה מדיניות אחרת, גם אם מדובר בסופו של דבר בדילמת אסיר שמביאה לשיווי משקל שאינו אופטימלי.

    אהבתי

    1. בכל הנוגע לשיקולים כלכליים – אין לנו שום איום על סין. הרצון שלהם לפתוח את המשק שלהם לייבוא מישראל לא גדל ולא קטן בהתאם לשאלה האם ישראל פתוחה עבור הייצואנים שלהם. בין אם נוריד את המכסים ובין אם לא, מבחינה כלכלית טהורה, ישראל מתייצבת למשא ומתן הזה ללא שום איום. להסיר מכסים חד צדדית לא יוצר עמדת נחיתות, כי אנחנו כבר באפס עוד לפני שהסרנו מכס כלשהו, ונישאר באפס גם אחרי שנסיר את כל המכסים.

      עכשיו, יכול להיות שיש שיקולים נוספים – ממשלות רוצות להרגיש שהם ניצחו. רוצות לצאת חזקות בעיני באזרחים שלהן, ועוד אלף ואחד שיקולים. אולי במערכת השיקולים הזו יש סיבה לא להוריד מכסים ולקוות שההבטחה שלנו להוריד מכסים "רק אם" תשפיע. אבל אלו לא שיקולים כלכליים.

      אהבתי

  6. אני לא מבין למה אתה טוען שהפחתת מכסים ישראליים למוצרים סיניים לא מעניינת כהוא זה את הסינים.
    המעמד של סין בתור "המפעל של העולם" נמצא בירידה וכל יתרון יחסי שהסינים יכולים להשיג ביחד למדינות שמייצאות מוצרים דומים (וייטנאם כדוגמא), הוא טוב להם. ישראלי כשוק בודד היא אמנם שולית יחסית אבל יש היגיון במדיניות של הסינים להשיג הורדת מכסים בשווקי העולם, וביניהם, בהקשר הזה, גם ישראל. היצוא מסין לישראל הוא כמה מיליארדי דולרים לפחות וזה בוודאי לא סכום גדול במונחים של סין אבל גם לא ניתן לומר שהוא מבחינתם שווה ל-0.

    אהבתי

    1. כמובן שבמציאות שום גודל אמיתי איננו שווה לאפס. השאלה היא רק כמה הוא קרוב לכך. קשה לי להאמין שסין תסכים לשנות משהו במדיניות שלה בשביל השוק הישראלי, בטח שלא מסיבות כלכליות ברורות. הנקודה היא לא רק שהשוק הישראלי קטן, אלא שהמכס הישראלי לא עובר כמעט כלל לייצואן הסיני. הוא מקבל את המחיר העולמי עבור המוצר שלו, והצרכן הישראלי הוא זה שנושא במכס.

      אם אתה כבר כאן, ומעורב בנושא – אז גם לי יש שאלה: למה אין עדיין הסכם להסרת מכסים הדדית עם סין?

      אהבתי

    1. אני יכול לחיות עם זה. 🙂

      אגב, צריך למסור לסינים את החדשות הטובות!

      קצת חישובי גב מעטפה: בעקבות הסכם הסחר שלהם עם ישראל, הציפיות האופטימיות הן לגידול של 8 מיליארד דולר בסחר. בוא נהיה אופטימיים גם אנחנו, ונניח שחצי מזה יהווה גידול ממשי בתמ"ג הסיני, כאשר החצי השני יהיה העברת מקורות מייצוא למדינות אחרות (או ייצור מקומי). האמת היא שזה לא כל כך משנה את השורה התחתונה, אבל אני מוסיף את זה בעיקר כדי להזכיר שגידול בייצור לא מתרגם אוטומטית לגידול דומה בתמ"ג. בייחוד כאשר הוא מגיע מהורדת מכסים וחסמים, סביר שחלקו הגדול יגיע מהסטת ייצוא ממדינות אחרות לישראל. גם בזה יש רווח – זו הרי הסיבה שהייצוא יוסט לכיוון ישראל, הרווח הזה, אבל הוא הרבה פחות מסך ערך הייצוא.

      התמ"ג הסיני עומד כרגע על בערך 9.5 טריליון דולר.

      אז, בפרשנות אופטימית מאד מאד, הסכם הסחר עם ישראל עשוי להגדיל את התמ"ג הסיני ב 4 מאיות האחוז. כלומר ב 0.0004.

      מה יש לומר, אנחנו מחזיקים אותם בביצים.

      אהבתי

  7. מונחים יחסיים מסבירים חלק מהתמונה, לא את כולה.
    נתון אבסולוטי שרלוונטי לעניין- בסין 10 מיליון עובדים ב-civil service, לעומת כ-70,000 בישראל.
    לכן, ניתן להניח שיש גם הרבה יותר פקידים ממשלתיים שעוסקים בנושא קידום הסחר/היצוא בסין. ברור שכל פקיד "אחראי" על יותר כסף/סכום יצוא מהפקיד המקביל בישראל, אבל הדבר מחליש במידת מה את המסקנה שהסקת מהחישוב היחסי שעשית.
    כלומר, אותם פקידים שאחראיים על הסחר עם ישראל לא מסתכלים על תוספת של 4 מיליארד דולר ליצוא של סין כלא רלוונטית כלל.
    כל זה כמובן לא אומר שיש הרבה מניעים נוספים מלבד המניעים הכלכליים, ושהם אפילו יותר משפיעים מהמניעים הכלכליים.

    Liked by 1 person

  8. בשוק גלובלי מכסים הם כלי פוליטי יעיל.
    (אני לא כלכלן, אבל תזרום איתי).

    אם מחירי המכוניות הצרפתיות יהיו זולים יותר ממחירי האיטלקיות בגלל הפרשי מכס, אז השוק הצרפתי ירוויח.
    לכן יש אינטרס לממשלה לשים מכס כלשהו כדי שהיא תוכל להוריד אותו.
    ככה יש לה קלף מיקוח שהיא יכולה להחליף אותו בתמיכה צרפתית באו"ם או באצעי לחץ על איטליה.
    קבוצת מדינות בעלות אידיאולוגיה משותפת יכולות לתמרץ את אזרחיהן לקנות ממדינות "ידידותיות" יותר מאשר ממדינות "עוינות".
    בכל מקרה, בהנחת שוק תחרותי, זה לא משנה אם יהיו בארץ קצת יותר מכוניות צרפתיות או קצת יותר איטלקיות כי האיכות מול המחיר אמורים להיות יחסית קרובים.
    כל עוד אין איזה מוצר ייחודי שמיוצר רק באיטליה, יהיה בסדר.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s