אין לא רוצה – יש לא מספיק כסף

(1,062 מילים)

אחד הז'אנרים הפחות ברורים לי בנוגע לתלונות על המצב הוא הז'אנר שבו מעסיקים מתלוננים על כך ש"חסרים למשק הישראלי ____" (הנדסאים, מתכנתים, שוטפי כלים, עובדי בניין). הנה דוגמה מהזמן האחרון – למה ישראלים לא מוכנים לשטוף כלים?

המציאות בישראל? … בישראל 2016, יותר מעסיקים מתקשים למצוא עובדי מטבח (ע"ע שוטפי כלים) למרות שכר שעתי גבוה שממשיך ברגעים אלה ממש לטפס, ולפי חברות כוח האדם נדיר עוד יותר למצוא שוטפי כלים ומנקים ישראלים. למה? כי רוב הישראלים לא מוכנים לבזות את עצמם בעבודה כזאת וכי השכר הנלווה לצדה לא מכבד אותה כלל ועיקר… במקרה זה אומרת המדינה למסעדנים: "תשלמו כמו שצריך, יבואו ישראלים".

אני מאמין לחלוטין שבעלי מסעדות עומדים בפני מצב לא פשוט. באמת. אני לא הולך להציע את הטקסט הזה ל"שירי מעסיקים". רובם רחוקים מאד מלהיות טייקונים, וחלקם נאבק כל יום כדי להשאיר את הראש מעל המים. אבל צריך לנהל את הדיון הזה לא בשיחה על כמויות (יש מעט מדי שוטפי כלים), אלא בשיחה על מחירים – ובניתוח כלכלי סטנדרטי זו אותה שיחה בדיוק. היא רק נשמעת קצת אחרת. וכך ישמעו אותן הטענות אבל על מחירים, במקום על כמויות: שכר שיווי המשקל של שוטפי כלים הוא גבוה מדי.

לי אישית קשה לדמיין איזשהו טיעון סביר לפיו יש בעיה עם זה ששכר שיווי המשקל של שוטפי כלים יהיה גם 300 ש"ח לשעה, ושל עובדי בניין – 50,000 שקל בחודש (זה קצת יותר מורכב עם מתכנתים. פרטים בהמשך). וכן, אני יודע שזה יגרום למחירים נוספים להשתנות, אבל – פרה פרה.

 

הביקוש לשוטפי כלים

הביקוש לעובדים מתבסס על התנאי שמשווה בין ערך התפוקה השולית שלהם והשכר שלהם. מהי התפוקה השולית של שוטף כלים? בואו נקשיב למה שאומר איש הענף המצוטט קודם:

גם השף הטוב ביותר והמסעדן המיומן והמקצועי ביותר, לא יכולים לפתוח מסעדה ולנהל אותה בלי שוטף כלים… טבח בלי מחבת וברמן בלי כוסות לא שווים הרבה, מקצועיים ככל שיהיו.

כלומר, התפוקה השולית של שוטף כלים שווה לתפוקה של המסעדה כולה. בכלכלנית: יש ביקוש קשיח לחלוטין לשוטפי כלים. בעברית: בעל המסעדה יהיה מוכן לשלם כל שכר, עד לגובה מלוא הרווחים של המסעדה, עבור שוטף כלים.

היצע שוטפי הכלים

ובכן, ישראלים הם אולי מפונקים, אבל תמורת שכר של 80 ש"ח לשעה, אני בטוח שיהיו לא מעט קופצים על המשרה, ותמורת שכר של 300 ש"ח – אפילו יותר. כך שיש עקומת היצע עולה של שוטפי כלים. השאלה מדוע ישראלים דורשים שכר גבוה כדי לשטוף כלים היא לא עניינו של כלכלן, ואני בספק אם היא עניינו של מישהו. והנה הוא, במלוא הדרו, הגרף המפורסם ביותר בתולדות המחקר הכלכלי – ביקוש (במקרה, קשיח לחלוטין), והיצע.

השכר של שוטפי כלים יקבע במפגש של הביקוש וההיצע, וזו תהיה תוצאה יעילה (לפחות במובן הצר של יעילות כלכלית). ואם זה אומר שהם ירוויחו יותר מבעל המסעדה – סבבה. הרבה מדענים בטבע מרוויחים יותר מאשר הרבה בעלי מניות של טבע. אני באמת לא מבין מה הבעיה.

אי אפשר למצוא כיום בישראל מתכנת סביר ומעלה בפחות מכמה עשרות אלפי שקלים לחודש (נניח. אל תתקטננו איתי). מה ההבדל? יש, ברוך השם, עקרונות נוספים בעולם. אבל איזה עיקרון כלכלי קובע שכישרון מתמטי שווה עשרות אלפי שקלים בחודש, והכישרון לעמוד יום שלם על הרגליים ולשטוף כלים שווה פחות? למה המפגש של הביקוש וההיצע של המתכנתים הוא בסדר אם הוא נותן שכר של עשרות אלפי שקלים בחודש, אבל במקרה של שוטפי כלים זה לא בסדר?

הטווח הארוך

מה יקרה בטווח הארוך אם שכר שיווי המשקל של שוטפי כלים יטפס עד 200 ש"ח לשעה? סביר להניח שהדבר הראשון שיגיב לעלייה בשכר שוטפי הכלים הוא מחירי המנות במסעדות. בשלב הבא, כשמחיר ארוחה במסעדה יעלה, סביר להניח שיהיו אנשים שיאכלו בחוץ קצת פחות, ובמקום זה ישחקו מיני גולף, ולכן סביר שיהיו מסעדות שיסגרו (ומגרשי גולף יפתחו במקום. זכרו – אנחנו מדברים עכשיו על הטווח הארוך). זה לא יהיה נעים לראות, אבל זה קורה כל הזמן גם בלי ששוטפי הכלים מקבלים שכר גבוה… סגירה של מסעדות תוריד את הביקוש לשוטפי כלים, אז אפשר לצייר מחדש את הגרף הקודם מתוך מחשבה על הטווח הארוך. בגרף החדש, עקומת הביקוש לשוטפי כלים כבר לא קשיחה לחלוטין, אלא יורדת משמאל לימין. עדיין – שכר שוטפי הכלים יקבע במפגש בין הביקוש וההיצע. ואני עדיין לא מבין מה הבעיה אם המפגש הזה יקרה בשכר של 200 ש"ח לשעה.

אז מה הבעיה?

טיעון נפוץ אחד הוא שאי אפשר ששוטפי כלים ירוויחו 200 שקל לשעה, כי מחירי הארוחות בחוץ יהיו "גבוהים מדי". שאי אפשר שעובדים בחקלאות ירוויחו 30,000 שקל בחודש, כי הירקות יהיו "יקרים מדי", וכו'.

אני לא מבין את הטיעון הזה. האם מישהו חושב שלא סביר שמהנדס באפל מרוויח סכומים כאלה (או יותר) כי זה גורם לאייפונים להיות "יקרים מדי"? אלא אם יש לכם בראש כשל שוק ברור, במידה שיש בעיה, היא לא במחיר של המוצרים ולא בשכר הגבוה – אלא בהכנסה הנמוכה של מי שלא יוכלו להרשות לעצמם את המוצרים האלו. ולכן הפתרון צריך להיות ממוקד בשיפור ההכנסה של מי שאין להם, ולא בדרדור השכר של שוטפי כלים או עובדי חקלאות. זה קו מחשבה בעייתי להאמין ששווקים הם סבבה כשהם מסדרים לי שכר גבוה, אבל נוראיים כשהם מסדרים למישהו אחר שכר גבוה.

למה זה קצת שונה עם מתכנתים?

קודם כל – זה לא מאד שונה. אבל יש הבדל חשוב אחד, הטיעון לפיו "שכר מתכנתים בשיווי משקל יהיה גבוה מדי" (ששקול לטיעון "יש מעט מדי מתכנתים בישראל") הוא גם טיעון על אי שיוויון. הטיעון הזה פותח בצורה רחבה מאד בספרות (הספר הזה הוא אחת הפסגות של האג'נדה הזו), אבל אפשר לתמצת אותו כך: כל עוד הביקוש למתכנתים גדל מהר יותר מההיצע של המתכנתים, האי שיוויון בשכר יגדל. וזה נושא שאפשר לדאוג לגביו גם אם אין שום כשל שוק, והתוצאות שאנחנו רואים הן "יעילות" במובן הכלכלי הצר של המושג.

רעיון: במקום עובדים זרים בחקלאות, להביא מתכנתים זרים מבנגלדש? אני לא אומר שזה רעיון טוב. אני כן אומר ששווה לחשוב למה זה (אולי) לא רעיון טוב, או למה זה רעיון שונה מעובדים זרים בחקלאות או בבניין. האם זה טיפול טוב לאי שיוויון? מי הצרכנים שנהנים או משלמים את המחיר? וכו'.

ומוסר השכל כללי – כללי אצבע לא עובדים

מתוך הרגל, אנשים מוצאים כללי אצבע בעסקים: המחיר של מנה במסעדה צריך להיות "עלות פלוס עשרים אחוז", או "ההוצאה של מסעדה על שוטף כלים צריכה להיות לא יותר מ 5% מההוצאות". זה עובד, וככה זה, ואם תנסה לשנות אז או שאתה נצלן או שתפשוט רגל.

אבל העולם לא עובד ככה. כללי האצבע האלה הם בסך הכל תוצאות של שיווי משקל מהעבר. אז ברור – לא כל יום כולם מחשבים מחדש את שיווי המשקל, ולכללי האצבע יש ערך רב ביום יום. אבל לא צריך להתאהב בהם. אם העולם משתנה – מחירים יכולים להשתנות דרסטית. ואין שום חוק שאומר ששוטף כלים לא יכול להיות בעל השכר הגבוה ביותר במסעדה. אפילו יותר מבעל המסעדה.

נ.ב

זה דיון שבהחלט דורש את נוכחותם של לא כלכלנים. יש לו עוד פנים.

נ.נ.ב

להכניס לתיקיית: מבוא א' כן רלוונטי למציאות