חדשות מהחזית – איך מודדים אי שיוויון?

(1,810 מילים)

כמעט כל המדדים הקיימים מצביעים על מגמה ארוכת טווח של עלייה משמעותית באי-שיוויון בכל המדינות המפותחות. האם המדדים האלו אכן מתארים את המציאות? בקיצור – כן. אבל זה יותר מסובך ממה שנדמה לכם…

לאורך השנים היו כמה ביקורות רציניות על בעיות שיש בנתונים על אי שיוויון לאורך זמן, למשל בנוגע לשינויים בדמוגרפיה, אבל בסופו של דבר התברר שכל הביקורות, למעט אחת, לא משנות את התמונה – האי שיוויון גדל מאד. הפוסט הזה הוא על הביקורת האחת שנותרה בחיים – הפער בין המגמות בנתוני ההכנסה ובין המגמות בנתוני הצריכה (בהמשך יובהר למה הדגשתי את המילה "מגמות"), ובעיקר – על מחקר חדש של מארק בילס (אוניברסיטת רוצ'סטר) ומארק אגייאר (פרינסטון), היישר מהמהדורה האחרונה של ה American Economic Review, שכנראה הרג סופית גם את הביקורת הזו. ואני לא רוצה לפנות יותר מדי לסמכות – גם המאמר הפותח ב AER יכול לטעות, אבל הוא בהחלט מאמר שצריך לקחת ברצינות. מאד ברצינות. אגב, את האבסטרקט של המאמר הזה, כמו הרבה אבסטרקטים אחרים מהז'ורנלים המובילים בכלכלה, אתם יכולים למצוא מתורגמים לעברית כאן.

מה בכלל הבעיה?

דמיינו מדינה שבה, לפי סקרי ההכנסות של משקי הבית, קיימים פערים גדולים מאד בהכנסות בין משקי בית עשירים ועניים, אבל שלפי סקרי ההוצאות סל הצריכה של כל משקי הבית זהה לחלוטין. מה אנחנו אמורים לחשוב על מדינה כזו? מצד אחד, הפערים היותר חשובים, עקרונית, הם פערי ההוצאות. אם באמת היינו מאמינים שכל המשפחות במדינה הזו צורכות בדיוק את אותו סל צריכה (או לפחות סל צריכה בעל אותו ערך כספי), אז היה מעט מאד מה לדאוג לאי שיוויון ברמת החיים החומרית (יש עוד סוגים של אי שיוויון כמובן, וחלקם מתואמים עם אי שיוויון בהכנסות, וזה שרמות הצריכה זהות, לא פותרות אותם). מצד שני – אין מצב שאנחנו מאמינים לנתונים כאלה. כן, באופן זמני יכולים להיווצר פערים בין ההכנסות וההוצאות של משק בית פשוט על ידי גידול בחובות, אבל ברור גם שזה לא יכול להימשך יותר מדי זמן: די מהר הבנקים סוגרים את הברז. אורי רדלר, בטור מעניין-אך-לא-נטול-אג'נדה, טען שישראל די מזכירה את המדינה הדמיונית הזו, אם כי בגרסה פחות קיצונית. והנה גרף שמציג את הפער בנתונים של ישראל משנת 2012 (האחרונה שלגביה יש נתונים שזמינים בקלות). הפערים בהוצאה קטנים משמעותית מהפערים בהכנסה: ההכנסה נטו לנפש בעשירון העליון גדולה פי 8.1 מזו בעשירון התחתון בעוד שההוצאה לנפש גדולה רק פי 2.7. כל הנתונים, המקורות, והחישוב – כאן.

expenditure_decile income_decile

אז מה עושים במצב כזה? למי להאמין? האם האי שיוויון הוא מה שמשתקף בסקרי ההכנסות או בסקרי ההוצאות?

תשובה אפשרית אחת היא שזה לא כל כך חשוב. כל עוד הבעיות במדידה נשארות פחות או יותר באותה רמה לאורך זמן – המגמות בסקרים האלו ישקפו את המציאות. יעני, גם בלי לקבוע איזה מדד תופס טוב יותר את האי שיוויון האמיתי, אם מדד מסוים לאי שיוויון (נניח ג'יני, או היחס בין העשירון העליון לתחתון) גדל ב 60% על פני העשורים האחרונים לפי נתוני ההכנסות, ואותו מדד גדל ב 58% לפי נתוני ההוצאות, אז האי שיוויון גדל בערך ב 60%, ולא כל כך משנה איזה מדד נותן מספר אבסולוטי יותר מדויק בנוגע לרמת האי שיוויון בכל נקודה. הבעיה היא שזה לא המצב… המגמות בשני סוגי הנתונים אינן זהות. הן אפילו לא מאד דומות.

הנה הגרף שמציגים אגייאר ובילס עבור הנתונים האמריקאיים:

cons_inc

כל קו בגרף הזה מציג את היחס בין האחוזון ה 90 לאחוזון ה 10 של ההכנסות (בערך. לא חשוב כרגע). למשל, הקו השחור, שמסומן After Tax Income, מציג את היחס בין ההכנסה הכוללת נטו של משק בית שהכנסתו היא באחוזון התשעים ובין ההכנסה הכוללת נטו של משק בית באחוזון העשירי. כפי שניתן לראות, היחס הזה בתחילת שנות השמונים נע מסביב לארבע (לעשירים הייתה הכנסה נטו גבוהה פי ארבעה מהעניים), ובשנות האלפיים הוא הגיע לאיזור 6, כלומר, גידול של 50%. לעומת זאת, בקו הורוד-פוקסיה, שמתאר את האי שיוויון בצריכה, אין כמעט שום שינוי לאורך השנים. מילא שהוא נמוך יותר, משמעותית, מהאי שיוויון בהכנסות. אבל מה שחשוב יותר הוא שלפי נתוני ההוצאות אין כמעט בכלל החמרה ברמות האי שיוויון! בעיה… התוצאה הזו הייתה ידועה כבר מזמן. עבור בילס ואגייאר זו רק נקודת ההתחלה.

וכן, אין מצב ששינוי בשיעורי החיסכון מסביר את הפער הזה: כפי שמוסבר בפירוט במאמר, כל הנתונים שיש על שיעורי חיסכון, ויש הרבה, ברמת משק הבית או ברמה המצרפית, מראים שבלתי אפשרי להסביר את הפער פשוט באמצעות גידול בחובות של משקי הבית העניים.

עקומת אנגל

כדי להבין מה בילס ואגייאר עשו, צריך להכיר מושג שנקרא עקומת אנגל. עקומת אנגל מתארת איך הצריכה של מוצר מסוים משתנה ככל שההכנסה של הצרכן עולה. הנה למשל שלוש עקומות אנגל שמדגימות את הצריכה של מזון, מוצרי בידור, וסיגריות, ברמות הכנסה שונות (שימו לב שכמיטב המסורת המעצבנת בכלכלה, ההכנסה נמצאת על הציר האנכי, והצריכה של כל מוצר על האופקי):

engel

יש פה שלושה מקרים חשובים. קודם כל – סיגריות: הגרף של הסיגריות יורד, כלומר – ככל שההכנסה גדלה ההוצאה על סיגריות יורדת (זה אגב, נכון גם במציאות, אם כי המספרים פה כמובן מומצאים). בכלכלנית מצב כזה נקרא "גמישות הכנסה שלילית". לעומת סיגריות, הגרף של המזון עולה, אבל בצורה מתונה. מתמטית, השיפוע שלו הוא פחות מאחת, כלומר – ככל שההכנסה עולה, ההוצאה על מזון עולה גם היא, אבל בקצב איטי יותר. המשמעות של העקומה הזו היא שככל שההכנסה גדלה, צריכת המזון אמנם גדלה אבסולוטית, אבל היא מהווה חלק קטן יותר מסך ההכנסה. בכלכלנית מצב כזה נקרא "גמישות הכנסה קטנה מאחת". מקרה אחרון: הגרף של הבידור עולה, כלומר – יותר הכנסה מובילה ליותר הוצאה על בידור, והוא עולה בחדות. זו תמונת המראה של המזון: השיפוע גדול מאחת, וככל שההכנסה עולה, צריכת הבידור לא רק גדלה אבסולוטית, אלא היא מהווה חלק גדול יותר מסך ההכנסה. (אני טיפה מזייף פה עם הגדרת השיפועים, אני יודע. זה לא משנה לענייננו)

מה עשו בילס ואגייאר? אילו בעיות זה פותר? אילו לא?

בשלב ראשון, בילס ואגייאר ציירו את עקומות האנגל של אמצע שנות התשעים אבל – במקום שכל עקומה תייצג מוצר ספציפי, כל עקומה ייצגה את היחס שבין שני מוצרים. קחו למשל את הצמד בידור ומזון: ככל שההכנסה גדלה, היחס בין ההוצאה על בידור וההוצאה על מזון גדל. שימו לב שאמנם ההוצאה בשני הסעיפים האלה גדלה, אבל בגלל שההוצאה על בידור גדלה מהר יותר – גמישות ההכנסה של בידור גבוהה יותר – היחס ביניהם משתנה לטובת בידור. אם היינו יודעים בדיוק את גמישות ההכנסה, היינו יכולים להגיד גם בדיוק בכמה היחס בין ההוצאה על בידור וההוצאה על מזון גדל, כאשר, למשל, ההכנסה גדלה ב 50%. החישוב אפילו לא מאד קשה, אם רק יש את הנתונים.

לב התרגיל שבילס ואגייאר עושים (אחרי שהם מוציאים המון אנרגיה על אמידה מדויקת של גמישויות ההכנסה) הוא הרוורס של התרגיל שעשינו כאן. הם מודדים עבור העשירון העליון בכמה השתנה היחס בין ההוצאה על בידור וההוצאה על מזון (ועוד שלל צמדי מוצרים אחרים), ושואלים: בכמה הייתה צריכה לגדול ההכנסה של העשירון הזה כדי שהיחס בין בידור ומזון ישתנה כפי שהוא השתנה בנתונים? ומיד אחר כך הם עושים את אותו תרגיל בדיוק עבור העשירון התחתון. ואז נשאר רק לשאול: לפי הנתונים האלו, שהם נתוני צריכה(!) בכמה גדלו הפערים בין העשירון התחתון והעליון? (למי שקרא את הפייפר, שוב, הם לא משתמשים בעשירון העליון והתחתון, אלא בגודל טיפה יותר מעודן – ממש לא משנה). הנה למשל הגרף שלהם שמתאר את היחס בין ההוצאה על – ניחשתם נכון – בידור ומזון על פני השנים, כאשר כל קו מתאר את היחס עבור עשירון הכנסה שונה:

engel

אחרי 1,300 מילים של הקדמה, הגרף הזה מספר את כל הסיפור. בשלושים השנים האחרונות היחס בין ההוצאה על בידור וההוצאה על מזון גדל בחצי עבור העשירון העליון, וקטן כמעט ב 40% עבור העשירון התחתון. כיוון שהנתונים מראים שגמישות ההכנסה של בידור גבוהה משמעותית מזו של מזון, הנתונים האלו מצביעים על עליה משמעותית בסך ההוצאה של העשירון העליון, וירידה משמעותית בסך ההוצאה של העשירון התחתון. וכל זה, וזה הקטע החשוב – בהתבסס על נתוני הצריכה, שעד היום חשבנו שדווקא מצביעים על כך שאין גידול באי שיוויון. כל מה שנשאר לבילס ולאגייאר לעשות זה, בפישוט קל, לחזור על התרגיל הזה עבור הרבה צמדי מוצרים, ולבחור דרך נכונה לחשב את הממוצע שלהם. מסתבר, שכשעושים את כל העבודה הזו נתוני ההוצאה מצביעים כמעט בדיוק על אותו גידול באי שיוויון שעליו מצביעים נתוני ההכנסה. יותר מזה, התוצאות האלו יציבות מאד לכל מיני הנחות אפשריות, ולכל מיני סוגי מיצוע שאפשר לבחור בין צמדי המוצרים, וכו'. וכל מה שנשאר לנו זה להסביר למה התרגיל הזה בכלל טוב? למה הוא מצליח להתגבר על הרבה בעיות עם הנתונים? ועל אילו בעיות הוא לא יכול להתגבר…

אגב, הגמישויות עצמן נשארו די קבועות לאורך השנים, אז לפחות זו לא בעיה.

 למה כל זה טוב? איזה בעיות כל הסיפור הארוך הזה פותר?

הבעיה העיקרית שהשיטה הזו פותרת היא הגזמות או דיווחי חסר בסקרי הוצאות, כולל – וזה חשוב – הגזמות שמשתנות עם הזמן, או הגזמות ספציפיות בסוג מוצרים מסוים. למשל, אם אנשים תמיד טעו בדיווח על סך ההוצאה שלהם, אבל ההגזמות היו אחידות בכל המוצרים (או לפחות לא שונות בצורה שיטתית בין המוצרים, אלא רק מקרית) – אין בעיה. היחס בין בידור למזון לא יושפע, ולכן שום דבר במדידה המדוברת לא ישתנה.

מה אם השקרים האלה מחמירים עם השנים? עדיין אין בעיה, כל עוד השקרים או הטעויות החמירו באותה מידה בכל המוצרים, היחס בין המוצרים, שעומד בלב התרגיל כאן, לא יושפע. יותר מזה – נניח שעם השנים אנשים למדו להתבייש בהוצאה שלהם על סיגריות, או בהוצאה שלהם על מוצרי יוקרה, ולכן תת הדיווח על המוצרים האלה מחמיר, אבל לא כך במוצרים אחרים. עדיין אין בעיה, כל עוד המגמות האלו השפיעו על עשירים ועל עניים באותה מידה (תיכף נגיע למקרה שזה לא המצב): זה יגרום לאמידה לא מדויקת של הגידול בהכנסה של העשירים וגם של העניים, אבל זה לא ישפיע על היחס ביניהם, ולכן לא ישפיע על מדידת המגמות באי שיוויון. כמובן שאם אנשים תמיד שיקרו בנוגע לצריכת הסיגריות (או הבידור) שלהם, מי יותר ומי פחות, והם עדיין משקרים באותה מידה – אין עם זה שום בעיה. זה אולי ישפיע על המדידה של הפערים בכל נקודת זמן, אבל זה לא ישפיע בכלל על המגמות. בקיצור – רוב סוגי הבעיות שבדרך כלל הופכות את השימוש בנתוני צריכה למסובך נפתרות.

האתוס הדמוקרטי

מה אם העשירים למדו להתבייש בעושרם, ולכן עם השנים הם ממעיטים יותר ויותר בדיווחים שלהם על צריכת מוצרי יוקרה, ומגזימים (או לפחות לא ממעיטים) בדיווחים שלהם על מוצרים בסיסיים? מה אם העניים עושים את ההיפך, ומגזימים בדיווחים שלהם על הוצאות על מוצרי יוקרה? זה סיפור סביר, נקרא לו "התחזקות האתוס הדמוקרטי" – כולם רוצים להיות מעמד ביניים –  והוא אכן ישפיע על מדידת המגמות. אבל אם זה אכן מה שקרה, אז מדידת המגמות באי שיוויון תתן הערכת חסר של הגידול באי שיוויון. כלומר, אם ה"אתוס הדמוקרטי" הלך והתחזק, ועשירים יותר ויותר מתביישים לדווח כמה הם מוצאים על מוצרי יוקרה, אז האי שיוויון האמיתי בצריכה גדל אפילו יותר ממה שישתקף במדידה של בילס ואגייאר. הסיבה מאד אינטואיטיבית: אם עשירים עושים מאמץ הולך וגדל להתחפש לאנשים ממעמד הביניים על ידי דיווח חסר על ההוצאות שלהם על מוצרי יוקרה, אז זה ייראה כאילו הם פחות התעשרו עם השנים, ומדידת האי שיוויון תיתן הערכת חסר לגידול האמיתי באי שיוויון. אבל זו רחוקה מלהיות בעיה לטיעון: הבעייה הרי הייתה שממצאים קודמים הצביעו על כך  שאין כמעט שום גידול באי שיוויון בנתוני הצריכה, וזה התנגש חזיתית עם נתוני ההכנסות. בילס ואגייאר מוצאים שיש עלייה משמעותית באי שיווון בצריכה. אם בעיות מדידה מטות את התוצאה שלהם כלפי מטה – על אחת כמה וכמה שהחישובים עד היום לפי נתוני הצריכה היו שגויים.

הבעיה היחידה עם שיטת המדידה הזו היא אם לאורך השנים העשירים התחילו להתפאר יותר ויותר בהוצאות שלהם על מוצרי יוקרה, והעניים התחילו להתבייש יותר ויותר בהוצאות שלהם על מוצרי יוקרה. בילס ואגייאר טוענים שזה לא סיפור מאד סביר, ואני מסכים. אבל, אם יש חור בסיפור שלהם – זהו החור. כרגיל, למתענינים מומלץ לקרוא את המאמר כולו.

ולסיום סיומת:

אם עד היום יכולנו להאמין שהמגמות באי שיוויון הן פחות חמורות ממה שסקרי ההכנסות מראים – הי, כשמסתכלים על המגמות בהוצאות זה לא נראה כל כך נורא, וההוצאות זה מה שחשוב – בילס ואגייאר מראים לנו שזה לא המצב. הם מצאו דרך משכנעת מאד לעקוף כמעט את כל הבעיות שיוצרות אי התאמה בין הנתונים של סקרי ההכנסות ואלו של סקרי ההוצאות, וכשמיישמים את הפתרון שלהם, מה אתם יודעים, מתברר שהאי שיוויון בצריכה גדל ממש באותה מידה כמו האי שיוויון בהכנסה. זהו. למיטב ידיעתי אין יותר תירוצים. האי שיוויון גדל. מאד. איך שלא מסתכלים עליו.

מי מרים את הכובע ועושה את אותו דבר עבור הנתונים בישראל?

מודעות פרסומת

11 תגובות בנושא “חדשות מהחזית – איך מודדים אי שיוויון?”

  1. מאמרי אי השוויון הם בעיניי שיטה של השמאל לבלבל לאנשים את המוח עם מספרים במקום שיסתכלו על המציאות הפשוטה והיומיומית.

    אי שוויון הוא בעיה אם הרבה אנשים עובדים לספק את צריכתם של מעט עשירים. זו חלוקה בלתי הוגנת של המשאב המשמעותי של העולם – כוח עבודה.
    אחרת, אם העשירים לא גוזלים כוח עבודה רב, לא משנה כמה נשחק במספרים, גם אם נפחית את אי השוויון לא ישתפר שום דבר לטובה. לא נוכל להביא לשירות ההמונים כוח אדם חדש.

    למשל בארץ כל אחד יכול להסתכל על עבודתו ועל חוג מכריו ולשאול עצמו – האם כולם או רובם עסוקים שם בסיפוק צרכיהם של עשירים. אז יכול להיות שמישהו מוקף בדיילים במחלקות עסקים, בבנקאים של בנקאות פרטית, בשפים של מול ים, במארגני חתונות עם מסוקים, ביבואנים של פרארי, בשוערים במגדל אקירוב, בכאלו שעובדים במוקד הטלפוני של אמריקן אקספרס פלטינום. אבל נראה לי שרובנו לא מוקפים בכאלו, כי הם מעטים. אין איזה כוח אדם עצום שעסוק עם העשירים ויתפנה לשירות כלל החברה אם נחסל את העושר, ובכלל הבעיה של העולם המערבי היום היא עודף היצע יותר מאשר מחסור. אפילו בדוגמה למערכת לא שוויונית מובהקת כמו השר"פ, אני מניח שרק מעטים מנהניה יכולים להיחשב ממש עשירים. רוב מי שנהנה ממשאבי הרפואה הפרטית הוא מעמד ביניים ששילם ביטוח פרטי.

    נראה לי שההתעסקות באי שוויון מבזבזת יותר משאבים אנושיים משהעשירים עצמם מבזבזים. למשל, היא לוקחת אנשים מבריקים שהיו יכולים להמציא תרופות והופכת אותם לעורכי דין שמתחמנים מערכות מס סבוכות בטירוף שנועדו להפחית אי שוויון.

    אהבתי

    1. התשובה הקצרה היא שכל השיקולים שהצגתי בנוגע למדידת יחס ההוצאה בין זוגות מוצרים תקפים גם לאמידת הגמישויות, אם כי ההסבר פחות אינטואיטיבי (לפחות עבורי) וקשה להעביר אותו בלי להיכנס למשוואות.
      Our identification assumption is that, once we control for systematic
      mis-measurement at the good-time and income-time level, the residual measurement
      error at the household-good-time level is classical. In particular, it is orthogonal
      to that good’s expenditure elasticity conditional on income group.

      החלק הרלוונטי במאמר עצמו (אם יש לך הרבה סבלנות וחשק) הוא פרק 2A.
      http://pubs.aeaweb.org/doi/pdfplus/10.1257/aer.20120599

      אהבתי

  2. עוד הערה לגבי "אם באמת היינו מאמינים שכל המשפחות במדינה הזו צורכות בדיוק את אותו סל צריכה (או לפחות סל צריכה בעל אותו ערך כספי), אז היה מעט מאד מה לדאוג לאי שיוויון כספי (יש עוד סוגים של אי שיוויון כמובן)"

    הסיבה העיקרית שהשמאל, או לפחות השמאל הסוציאליסטי, מוטרד מאי-שוויון כספי היא לא שהוא מייצר אי-שוויון בצריכה, אלא שהוא מייצר אי-שוויון מסוגים אחרים – ספציפית, אי שוויון במעמד ובהשפעה.
    אם אני מרוויח הרבה פחות מאחרים, המעמד החברתי שלי יהיה הרבה יותר נמוך משלהם וההשפעה הפוליטית שלי תהיה הרבה יותר נמוכה, וזה לא משנה בכלל אם ביום יום אנחנו נוהגים באותה מכונית ואוכלים את אותה גבינה.

    זה עונה גם לתגובה של תמריץ – העניין הוא לא "למען מי מושקעות שעות העבודה", העניין הוא האם אנחנו חיים בחברה מעמדית שבה לחלק מהאנשים יש הרבה פחות השפעה על החברה מלאחרים, או שאנחנו חיים בחברה שוויונית (מבחינת מעמד והשפעה).

    אהבתי

    1. אני מסכים במאה אחוז עם ההערה, וכנראה שגם עם השמאל הסוציאליסטי… התלבטתי לא מעט בניסוח של האמירה הזו (האמירה בסוגריים משקפת חלק מההתלבטויות שלי), ואולי הייתי לא מדויק. כתבתי "אי שיוויון כספי" והתכוונתי ל"אי שיוויון ברמת החיים החומרית". מתקן.

      אהבתי

    2. אין שום תמיכה, תיאורטית או אמפירית, לטיעון שלפיו במדינה עם מדד ג'יני נמוך יותר לעשירים יש פחות השפעה על פוליטיקאים. מדובר בטענה מופרכת לגמרי. זה בכלל לא חשוב. יש מדינות מושחתות לגמרי עם מדדי אי שוויון נמוכים, ולהפך.

      אהבתי

      1. אין שום תמיכה אמפירית אמינה לאף טענה על מדינות, ולו רק בגלל שיש מספר קטן של דגימות עם שונות גבוהה, והדגימות עצמן תלויות אחת בשניה. העובדה שיש חוקרים שממשיכים לטעון טענות על מדינות מלמדת רק על זה שהם לא הקשיבו בשיעורי הסטטיסטיקה שלהם.
        אפילו אם הייתה דרך לעשות מחקר סטטיסטי אמין על טענות על מדינות, לא הייתה דרך אמינה למדוד את ההשפעה של עשירים על פוליטיקאים.

        אשר לתמיכה תיאורטית – אני אשמח לשמוע על איזשהו מודל תיאורטי שממדל את ההשפעה של עשירים על פוליטיקאים.

        אגב, בשום מקום לא הגבלתי את המושג "השפעה" רק למובן הצר של היכולת של עשירים להשפיע על פוליטיקאים, או לשחיתות. השפעה היא מושג מאוד רחב. דוגמה אחת: במדינת ישראל, נושאים שמעסיקים את תושבי תל אביב ישפיעו על סדר היום יותר מנושאים שמעסיקים את תושבי הפריפריה, למרות שתושבי תל אביב ברובם לא עשירים מספיק בשביל לשחד פוליטיקאים.

        אהבתי

  3. מעניין, אם כי השאלה האמיתית היא לגבי החשיבות של אי-שוויון ביחס לתשומת הלב הרבה שהמדד הזה מקבל, בייחוד אי-שוויון ברמת המדינה. מחקרים שניסו למדוד את האפקטים שלו על צמיחה, אושר ונושאים כאלו לא הגיעו למסקנות חד משמעיות, וזה די ברור שמדדים כגון אבטלה, מדדי בריאות ועוני אבסולוטי הם הרבה יותר קריטיים לאיכות החיים.

    אהבתי

  4. מאיר עיניים, תודה רבה. שאלה: האם תוכל להבהיר מדוע לא נלקחים בחשבון סכומי הכסף המופנים על ידי העשירונים העליון והתחתון להשקעה (להבדיל מחיסכון) כהסבר לחלק מהשימושים שנעשים בפער ההכנסות ולמעשה כחלק מהצריכה או כשינוי בהתנהגות המתבטא בהגדלת ההשקעות הללו על חשבון הצריכה החל מרמות הכנסה מסוימות, והכוונה היא להשקעות נדל"ן, השקעות פרטיות בטכנולוגיה וכדו'. שהרי נראה שמי שמשקיע עודפי הכנסה בדירות מסביב לעולם ויכול לשהות לאחר מכן בדירות הנופש בברצלונה, במיאמי, בוונציה וכו' בעת חופשותיו, למעשה צורך יותר, ומי שמפיק רווחים נוספים מהשקעות פרטיות מוצלחות בטכנולוגיה יכול להוריש אותם הלאה לטובת צריכה עתידית של צאצאיו וכו', או סתם כדרך לשימור ההון והמשך צבירתו למטרות פוליטיות כפי שהוזכר בתגובות למעלה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s