האח הגדול הפיננסי: תגובה

 

(1053 מילים)

תומר פרי, דוקטורנט במחלקה למדעי המדינה בסטנפורד, מגיב על המאגר הפיננסי

אני לא יודע הרבה על שווקים או מאגרים פיננסיים ולכן אני לא רוצה לדבר עליהם. אבל אסף קרא לי בשמי אז החלטתי לכתוב פה תגובה קצרה ככל שאפשר לי (בינתיים 32 מילים) על טיעון האקמול המרקסיסטי שאסף הניח בצד בפוסט הקודם שלו. שלוש נקודות.

  1. דבר ראשון, אסף אומר שגם מי שמקבל את טיעון האקמול המרקסיסטי לא צריך להתנגד למאגר – אם המטרה היא להגביל את כמות החוב של משקי הבית, אפשר לעשות רגולציה ספציפית למען המטרה הזו. בעיני, זה לא טיעון מאוד משכנע, כי הטיעון הזה לא מתייחס בכלל לסיבות להתנגדות למאגר הפיננסי. המאגר יאפשר למשקי הבית להגדיל את האשראי שלהם (או לפחות, לקבל אשראי יותר בזול), חוב של משקי הבית הוא דבר רע, ולכן יש להתנגד למאגר. אסף אומר שיש דרכים אחרות (דהיינו: רגולציה ישירה) להשיג את אותה מטרה. סבבה, בוא נעשה גם רגולציה ישירה. ועדיין, יש להתנגד למאגר. הטיעון הזה מתחזק כיוון שאפשר  להניח, באופן סביר, שלא תהיה הזדמנות אחרת לרגולציה יותר ממוקדת. בכל מקרה, קיומם של אמצעים אחרים להגבלת החוב הוא, כלשעצמו, לא סיבה לתמוך במהלך שיוביל להגדלת האשראי שעומד לרשות משקי הבית.
    [תגובה שלי: אני לא מקבל את הטיעון הזה. אני מקצין כאן כדי להבהיר, אבל העיקרון דומה. הטיעון הזה דומה לטיעון הבא: "יש להתנגד לשיפורים באיכות הכבישים בישראל. אמנם לכבישים טובים יותר יש יתרונות, אנשים יוכלו להגיע לעבודה מהר יותר, ובדרך כלל גם באופן בטוח יותר, אבל כבישים באיכות גבוהה  גם יאפשרו לאנשים חסרי אחריות לסוע מהר יותר, וזה מסוכן. אל תגידו לי שעדיף לתקן את הכבישים ולהגביל ישירות את המהירות. כל עוד לא עומדת על הפרק רפורמה להגבלת המהירות, אני נגד שיפורים באיכות  הכבישים". העיוות שקיים כיום בשוק האשראי הוא לא אמצעי מחוכם להגבלת החוב של משקי הבית, אלא מצב שבו הבנקים יכולים לסחוט מלקוחותיהם ריביות גבוהות חסרות הצדקה, והגבלת החוב היא תופעת לוואי של העיוות הזה. לכל הפחות, ואני מפסיד עליך, צריך להבהיר שזו הטענה. כלומר – לא "המאגר הוא דרעק", אלא "התמיכה שלי במאגר מותנית ברגולציה נלווית. עד אז – יוק."]
  2. הנקודה השנייה היא שחשוב לציין היא שאין סיבה מיוחדת שהאקמול יהיה מרקסיסטי. בחוגים מסויימים התגית 'מרקסיסטי' נוטה למשוך אש – יש שחושבים טיעונים מרקסיסטיים הם, בהגדרה, גרועים ולכן אין צורך להתמודד איתם. בחוגים אחרים התגית ממלאת תפקיד הפוך. באופן אישי, אני חושב שהתגית לא כל כך שימושית אבל זה עניין לפוסט אחר. בכל אופן, לא צריך להיות מרקסיסט כדי לחשוב שהבעיות של המערכת הכלכלית-פוליטית הן עמוקות ומתן אשראי זול למשקי הבית הוא טיפול בסימפטום ולא במחלה. אז אם התגית 'מרקסיסטי' לא עושה לך את זה, נא להחליפה במשהו אחר שיותר מקובל עליך.
  3. ולסיום, הגענו לאקמול המרקסיסטי. ראשית, אם כבר, השם הנכון הוא אקמול ניאו-מרקסיסטי. ודוק: מרקס עצמו כלל לא התעניין בטיעוני אקמול למיניהם. עבורו, המהפכה הייתה עניין בלתי נמנע שיש רק לחכות לו. ורצוי עם פופקורן: לקפיטליזם יש סתירות פנימיות, והמהפכה תבוא כי מעמד הפועלים יסבול מאוד ויקרוס תחת הנטל. במילותיו הוא:

“What the bourgeoisie, therefore, produces, above all, are its own grave-diggers. Its fall and the victory of the proletariat are equally inevitable." (The Communist Manifesto)

ממשיכי דרכו מטעם עצמם שהגיעו לזירה כמאה שנה אחרי מרקס, המתקראים לעיתים ניאו-מרקסיסטיים, תהו איך זה יכול להיות שהמהפכה עוד לא הגיעה. השאלה הזו הובילה ניאו-מרקסיסטיים לשתי תשובות, וכל אחת מהן היא הבסיס לגרסה שונה של תיאוריית האקמול הניאו-מרקסיסטי.
התשובה הראשונה היא שמצב הפועלים עוד לא רע מספיק ולכן הם לא מתקוממים. מי שהגיע למסקנה הזו עשוי לחשוב שעדיף להרע את מצבם של הפועלים במקום לשפר אותו, רק כדי לקדם את התפרקות המערכת הקפיטליסטית והגעה למצב של צדק ושוויון. אני לא חושב שזה טיעון טוב במיוחד, אבל בשביל לשקול אותו ברצינות צריך לחשוב ברצינות על השאלה: האם המצב שבו למשקי בית יש אשראי זול יותר אבל לא הכנסה גבוהה יותר הוא באמת טוב יותר מהמצב הנוכחי? הגרסא הזו של האקמול המרקסיסטי מחוייבת לטענה שהשיפורים שמביאה המדיניות הן חסרי משמעות ולכן אין בהם טעם. מפרספקטיבה של העדפה נגלית, ברור שהתשובה לשאלה שהצגתי היא חיובית: כל תוספת לאפשרויות הבחירה היא חיובית. זו אמנם לא פרספקטיבה טובה במיוחד בעיני, אבל אני לא חושב שיש פרספקטיבה לפיה תוספות לאפשרויות הבחירה  הן חסרות כל משמעות ולכן אני דוחה את הטיעון הזה. אשראי זול אינו טיפול בשורש הבעיה אבל הוא עדיין שיפור מסויים ברווחה. בעולם האמיתי שיפורים קטנים יכולים להיות הבדל בין רעב להישרדות וזה לא עניין טריוויאלי בעיני.
התשובה השנייה של הניאו-מרקסיסטיים אינה שמצב העובדים אינו רע מספיק – אלא שהם פשוט אינם מודעים לכמה המצב שלהם גרוע. הטענה במקרה הזה היא לא שהשיפור ברווחה שמביא האשראי הזול הוא זניח – אלא שהוא אופיום להמונים: הסחת דעת מזיקה שאמנם משפרת את המצב בטווח הקצר אבל מונעת מאנשים להבין שכל המערכת מעוצבת כדי לדפוק אותם כמה שאפשר. זה הטיעון בדבר תודעה כוזבת – והוא מאוד חזק אבל גם בעייתי. בעייתי, כי יש לו ניחוח פטרנליסטי: הם אולי לא יודעים זאת, העובדים שתודעתם כוזבת, אבל מצבם רע מאוד. מהסיבה הזו, יש אנשים שלא מוכנים בכלל לשקול טיעוני תודעה כוזבת. במיוחד מי שדוגל בהעדפה נגלית כמתודלוגיה מחקרית מסרב לקבל את הטענה שכמות גדולה של אנשים טועים לגבי האינטרסים של עצמם. אבל כל מי שאי פעם חשב לעצמו – 'יא אללה, איזה אידיוט הייתי פעם – ממש לא הבנתי מהחיים שלי' חייב להסכים שיש מצב שהוא ממש, אבל ממש, טועה לגבי המצב שהוא נמצא בו היום. וזה לא עניין טריוויאלי. לפעמים אנחנו מרגישים שהיינו פעם אידיוטים כי לא ידענו משהו עובדתי על העולם. אבל במקרים אחרים אנחנו מרגישים שהיינו אידיוטים בגלל שטעינו לגבי עצמנו – חשבתי שלימודים בחו'ל או קידום בעבודה יעשו אותי מאושר, אבל הסתבר לי שטעיתי. אני בכלל לא רוצה להיות רוק-סטאר אקדמי, אני רק רוצה לקרוא ספרות מדע בדיוני ולכתוב בלוגים באינטרנט שרק שלושים איש קוראים.
איך אפשר לדעת אם אנשים נמצאים בתודעה כוזבת זה עניין מורכב. יש מספר גישות שונות לעניין הזה, גם בפילוסופיה וגם במחקר אמפירי. כדי להוכיח שאנשים מסויימים פועלים בניגוד לאינטרסים של עצמם, צריך למצוא דרך אובייקטיבית להגדיר אינטרסים. זה עניין קצת מורכב אבל בניגוד לאקמול הנאו-מרקסיסטי הקודם, זה טיעון רציני ששווה לחשוב עליו. יכול מאוד להיות שכל הדיון בדבר המאגר הפיננסי הוא בזבוז של זמן. באופן יותר ספציפי, יכול מאוד להיות שלדאוג לגבי ההשלכות של הקמת מאגר כזה על היציבות הפיננסית זה בדיוק להחמיץ את העיקר ביחס למערכת הפיננסית והוא שהיא דואגת לאינטרסים צרים בצורה מעוותת ועל חשבון רווחת הכלל, שלא לדבר על מצבם של אלו שמצבם הוא הגרוע ביותר. במילים אחרות, המשחק תפור ולא לטובתנו (או לטובת הכלל) – אז אפשר להפסיק לדבר על השריקה האחרונה של השופט והאם היא הייתה הוגנת.

 

עד כאן. תודה לאסף על האירוח.

 

מודעות פרסומת

9 תגובות בנושא “האח הגדול הפיננסי: תגובה”

  1. תומר,
    ע"פ מה אתה מודד את מצבם הרע של האזרחים אם כן?
    לפי כל מדד של רווחה מצבנו משתפר (גם העשירון התחתון).
    הטיעון כאילו המערכת הפיננסית דואגת רק לאינטרסים של שכבה צרה הוא די חלש, צריך להסביר ולהוכיח אותו, כי לעניות דעתי הוא עוזר לשכבה רחבה מאוד שהיא בערך כל אדם על כדור הארץ לקבל מוצרים בזול, להרוויח תשואות יפות לפנסיה (שוק המניות והאג"ח), מעודד חלוקת משאבים יעילה בין חברות (כנ"ל וגם מט"ח) ומפזר סיכונים ומקטין אותם (שוקי ההון ובעיקר הביטוח והחוזים העתידיים)

    אהבתי

    1. אני מחבב את מדד הפיתוח האנושי (HDI) שפותח בעקבות תיאוריות היכולות של אמרטיה סן ומרת'ה נוסבאום. יש לא מעט אחרים כמו GPI, HEWI ועוד – חלקם מפותחים על ידי כלכלנים, חלקם על ידי מדעני מדינה וחוקרים אחרים במדעי החברה. למרות שיש הרבה ספרות בנושא, מדד הרווחה הרווח בדיון הציבורי הוא תמ"ג/תל"ג ודומיו. מאחר ואני לא כל כך מתעניין ברווחה אגרגטיבית מהסוג הזה, לעומת – למשל – מדד שמתרכז באלו שמצבם הגרוע ביותר, רוב הדיונים בנושא בעיני מחמיצים את המטרה. הבעיה היא שאין (עדיין?) ספרות אמפירית רחבה שמתשמשת במדדי רווחה אחרים. בתור בנאדם שעניינו מחקר לא אמפירי, עיקר העניין שלי הוא לנסות ולהראות מה המשמעות הנורמטיבית של הטיעונים האמפיריים. בעיני, המשקל הנורמטיבי של טיעונים אמפיריים שמראים שצעדים מגדילים את הרווחה האגרגטיבית הכוללת – קל יחסית.
      כמו שאמרתי, אני לא מבין גדול במערכות פיננסיות. יכול להיות שהמערכת הפיננסית אינה דופקת את החלשים, אבל זה סוג הטיעון שמעורב. יש אנשים שחושבים ש'כלכלת חוב' היא דבר מאוד בעייתי ומשרת קבוצה יחסית קטנה של אנשים, אבל זה לא דיון שאני יכול לנהל בצורה מאוד משכילה.

      אהבתי

  2. אסף, אין לי ממש דעה על כל העניין הזה, אבל רציתי להעיר משהו לגבי הנקודה הראשונה של תומר והתגובה שלך אליה: יש הבדל בין השאלה "מה הפתרון האידיאלי לבעית האשראי הזול?" לבין השאלה "מה הפתרון שאפשר להעביר מבחינה פוליטית?". לפעמים אדם יעדיף לדחוף פתרון גרוע שאפשר להעביר מבחינה פוליטית (במקרה הזה, טרפוד של המאגר הפיננסי) על פתרון טוב שאי אפשר להעביר מבחינה פוליטית (במקרה הזה, רגולציה). (אני לא יודע אם אי אפשר להעביר את הרגולציה במקרה הזה, אבל זה מה שתומר טוען אם אני מבין נכון).
    אם ניקח את הדוגמה שלך, מה היית אומר על פוליטיקאי שהיה אומר: אני מתנגד לשיפור הכבישים כי זה יעודד אנשים להשתמש ברכב פרטי במקום בתחבורה ציבורית. אמנם, אפשר לפתור את הבעיה ע"י שיפור התחבורה הציבורית במקביל לשיפור הכבישים, אבל הסיכוי שאני אצליח להעביר מבחינה פוליטית את שיפור התחבורה הציבורית הוא קטן. לכן, אני פשוט אתנגד לשיפור הכבישים.

    אהבתי

    1. אני מסכים שיש מצבים שבהם עדיף להימנע מפעולה, למרות שיש לה פנים חיוביים, אם אין אפשרות פוליטית להוסיף לה פעולות שיטפלו בצדדים השליליים שלה.
      מעבר ליישום של הטיעון הזה למקרה הזה, ומעבר לכך שהטיעון הזה באופן כללי צריך להיות מיושם בזהירות, לכל הפחות צריך להגיד שזה הטיעון. אם במקרה הנ"ל אנשים היו אומרים "המאגר עצמו הוא לא רעיון רע בכלל, אבל יש ללא רגולציה מתואמת של איקס ושל ווי, כבר עדיף לא לעשות אותו בכלל" – זה היה מצב עדיף בהרבה. וגם, אני חושב, דיון שיש לו סיכוי גבוה יותר להשפיע לחיוב על המדיניות.

      אהבתי

      1. התגובה שלי לתגובה היא – שאני יכול לדמיין הרבה סיטואציות שבהן תושבי שכונה מעדיפים שלא יתקנו את הבורות בכבישים רק כדי שנהגים לא ינסעו מהר באיזור שלהם. וזה בדיוק בגלל שהם יודעים שאין הרבה סיכוי להגביר את האכיפה. זה מצחיק שהתחלפנו בתפקידים אבל אני חשוב שהרבה יותר סביר לדבר על הרגולציה שעומדת על הפרק, והאם השלכותיה הן משהו שאנחנו רוצים, מאשר להגיד 'אני נגד זה כי יש דברים אלטרנטיביים שמקדמים את המטרה הזו בצורה יותר יעילה'. זה כמעט אף פעם לא רלוונטי.

        אהבתי

  3. לתומר – מי שמצבו הוא כל כך גרוע עד כדי שהוא נע ומיטלטל בין רעב והישרדות כמעט בוודאות לא יזכה לאשראי זול כי או שמלכתחילה ייקבע לו ניקוד אשראי נמוך או שהניקוד שלו יצנח מהר מאוד לאחר עסקאות האשראי הראשונות שהוא יבצע. לכן, לא בטוח שניתן לראות בכך טיעון בעד המאגר, גם אם מתחשבים בהיבטים של "העולם האמיתי".

    אהבתי

  4. לתומר (או לאסף), האם תוכלו להפנות למקורות שמהם ניתן לעמוד על הדיון עם טיעוני המרקסיזם/ניאו-מרקסיזם/סוציאליזם (לא ידעתי שהדיון הזה עדיין קורה… ואני שמח לגלות בעקיפין שכן). בעיקר מעניין אותי לדעת מה עונים ההוגים מהזרמים הללו לטענות לגבי הכשל המובנה של היעדר תמריצים כלכליים.

    אהבתי

    1. הוגים מהזרמים האלו לא מתרשמים מאוד מטענות לגבי הכשל המובנה של היעדר תמריצים בגלל שהם לא חושבים שיש כזה כשל מובנה. בגדול הטענה היא שההסתמכות על רעיון התמריצים בכלכלה ניאו-קלאסית הוא לעיתים מוגזם ולעיתים בלתי מוסרי (וכמובן שלעיתים הוא לגמרי בסדר – אבל בגלל זה משתמשים במילה מוגזם). הוא מוגזם אם אתה חושב באמת שהעשירים יפסיקו לעבוד ולתרום ולהיות אפקטיביים אם יעלו את מדרגת המס בארה"ב מ35% ל50%. זה ויכוח אמפירי, כמובן, ויש ספרות עניפה בעניין הזה, אבל הטענה הבסיסית היא שאפשר להעלות את מדרגת המס הרבה מעבר למצבה בארה"ב/בריטניה (ע"ע סקנדיביה, גרמניה וכו') ועדיין לקבל פרודוקטיביות. הוא בלתי מוסרי – וזה קצת יותר שנוי במחלוקת – במובן הזה שפילוסופים כמו ג'רי כהן טוענים שאם האנשים הפרודוקטיביים מתעקשים לא לתרום אלא אם כן הם מקבלים כל כך הרבה יותר כסף כדי לשמר אי-שוויון ברמות המחצית השנייה של המאה העשרים – הם פחות או יותר סוחטים את החברה על משהו שלא מגיע להם, ואין סיבה לקבל את זה.
      חשוב לציין שהטיעונים המודרנים בעניין הזה רחוקים שנות אור ממרקסיזם מהסוג של מרקס עצמו, או אפילו מהניאו-מרקסיזם של אסכולת פרנקפורט (הרברט מרכוזה, אריך פרום וכו') של אמצע המאה העשרים, שעליה דיברתי בפוסט. אני מציע להפירד מהתגיות ומכל הרעיונות השטחיים בנושא הזה ('קומוניזם זה רע! אף אחד לא יתרום אם זה לא יהיה שלו!'). כמעט אף אחד מהאנשים האלו לא מדבר על ביטול רכוש פרטי כמוסד, על כלכלה ריכוזית או שוויון מוחלט. השיחה היא בדר"כ בנוגע לשאלה 'כמה אי-שוויון אפשר לסבול בחברה ליברלית' – והשאלה נעה מהוגים ליברלים שוויונאים (כמו רולס, דבורקין ושאר המיין-סטרים של הפילוסופיה הפוליטית האמריקאית) לאנשים כמו ג'רי כהן שהם יותר רדיקלים בשוויונאות שלהם. ג'רי כהן, דרך אגב, הוא חבר בקבוצה של 'מרקסיסטים אנאליטיים' שהייתי ממליץ על כתביהם אם אתה רוצה לקרוא מרקסיזם עדכני ומאוד ריגורוזי. לג'רי כהן יש ספר קטן שנקרט why not socialism שלא ישכנע אותך, אבל הוא קצר וקריא ומציג את הרעיונות באופן די ברור. בכלל, אני מאוד אוהב אותו וממליץ עליו בחום.

      אהבתי

  5. תומר, תיקון קל. המקור של ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב הוא לא אצל הנאו-מרקסיסטים. לרוב מייחסים את הגישה הזו ללנין (שקשה לכנותו נאו-מרקסיסט), אבל המקור האמיתי של התפיסה הזו כתפיסה פוליטית מגובשת אפשר למצוא אצל המהפכן הרוסי ניקולאי צ'רנישבסקי שחי ופעל במקביל למרקס. הברנש היה "נרודניק", איש המהפכה העממית והשפיע עמוקות על הקומוניסטים הרוסים. לנין אפילו העתיק ממנו את הכותרת של אחד ממאמריו המפורסמים "מה לעשות" (עם קרדיט).
    ועוד הערה בשולי הדברים – לחלק גדול מההגות המרקסיסטית (אם לא לכולה) יש ביקורת מאוד רצינית על הפיננסיזציה המערכתית של הכלכלה ועל כך שתעשיית הפיננסים מגלמת את כל מה שרע בקפיטליזם המודרני. ומנקודת המבט הזו, גם צעד שמיטיב עם הפרטים כמו מאגר מידע פיננסי הוא גרוע כי הוא מגדיל את עוצמתה של המערכת הפיננסית ואת אחיזתה בכלכלה ולכן אין בכלל טעם להתווכח האם זה מיטיב או מרע עם הפרטים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s