מחשבות על אבולוציה ועל כלכלה

(1,600 מילים)

יש לי תחושה שאני הולך להסתבך על הפוסט הזה, כי ההבנה שלי בתיאוריה אבולוציונית היא, איך לומר, מוגבלת משהו. אבל קמתי במצב רוח פרובוקטיבי, אז להלן כמה מחשבות על הדמיון בין הפרויקט המחקרי שהוא התיאוריה האבולוציונית של התפתחות המינים, ובין, ניחשתם נכון – הפרויקט המחקרי שהוא התיאוריה הניאו-קלאסית של הפעילות הכלכלית. אין צריך לומר – אנשים שבאמת מבינים מהחיים שלהם בנושאי אבולוציה יותר ממוזמנים לתת בראש בתגובות.

שניה לפני שמתחילים: למרות שזו לא הגדרה קונצנזוסיאלית, מה שאני קורא לו כאן "המודל הניאו קלאסי" הוא כל האפרט של סוכנים פחות או יותר רציונליים (או שהחריגות שלהם מהרציונליות מוגדרות היטב) שמשווים תועלת שולית לעלות שולית. זה רעיון שיחזור פה כמה פעמים, אז מעכשיו הוא יקרא בראשי התיבות סרמתשל"ש (סוכנים רציונליים שמשווים תועלת שולית לעלות שולית)

ה-תיאוריה?

אבולוציה קורית. אין על זה ויכוח. אפשר לראות את זה במעבדה, ואפשר לראות את זה בעשים הבריטים מאז המהפכה התעשייתית. השאלות המעניינות הן כמה מהתופעות שמעניינות אותנו בטבע אפשר להבין בצורה טובה באמצעות המנגנון הזה, וכמה מהן מהוות אתגר משמעותי לחשיבותו של המנגנון הזה. עד כמה האבולוציה מיטיבה להסביר, אם למנות רק כמה מהדוגמאות המפורסמות, את התופעות הבאות: יחס של שיוויון כמותי בין זכרים ונקבות בקרב יונקים, הזנב של ציפור גן העדן, קיומן של נמלים פועלות עקרות, התנהגות אלטרואיסטית, סימביוזה, רביה מינית דווקא בזוגות (ולא נניח בשלשות או יותר), ויש כמובן עוד. כל אחת מהתופעות האלו היא נושא של מיני-תיאוריה בתוך מסגרת הניתוח האבולוציונית. אני לא מבין את השאלה האם האבולוציה היא תיאוריה טובה. לעומת זאת, השאלה האם תיאוריה מסוימת בתוך האפרט האבולוציוני עושה עבודה טובה בלהסביר תופעה מסוימת – זה כבר דיון מעניין.

אני לא חושב שלמישהו יש ספק שיש תופעות חשובות שניתן להבין טוב יותר דרך סרמתשל"ש. השאלה היא אילו תופעות המסגרת הזו עוזרת להסביר, ואילו לא. התופעות האלו יכולות להיות גדולות מאד – צמיחה, או קטנות יחסית  – מדוע פירמות שבוחרות לייצא נוטות להגדיל את מספר מדינות היעד שלהן על פני חמש או שש שנים (בעיקר – למה לא בבת אחת?). הדיון המעניין בעיני, גם כאן, הוא לא האם ה-תיאוריה הכלכלית נכונה, אלא האם תופעה כלכלית מסוימת מוסברת טוב בעזרת סרמתשל"ש או לא.

כמובן שאם בנושא אחר נושא נגיע למסקנה שתיאוריה סרמתשל"ש לא מסבירה כלום, או לא מתאימה לנתונים, או שהיא עונה רק על שאלות לא חשובות, אפשר להתחיל לדבר על התועלת של כל המסגרת הזו. נדמה לי שזה לא המצב, אבל יש מי שחושב שזה דוקא בדיוק המצב. שנינו נסכים שאם זה המצב, אז הגיע הזמן להתחיל לדבר על מילים כמו שינוי פרדיגמה.

קסמה של המתמטיקה – או מי מעדיף אלגנטיות מתמטית על יציבות אמפירית?

למה יש נמלים פועלות, עקרות? איך האבולוציה יכולה לגרום לקיומם של יצורים שכל הקטע שלהם הוא שהם לא מורישים את הגנים שלהם לאף אחד, כי הם עקרים? נושא שהטריד מאד אפילו את צ'ארלס קשישא עצמו. הנה הסבר אפשרי אחד, שאני מקווה שאני לא משבש יותר מדי:

כאשר ביצית של אמא נמלה מופרית, היא יוצרת נמלה נקבה. כאשר היא אינה מופרית, היא יוצרת נמלה זכר. כמו שאתם זוכרים מהתיכון, בדרך כלל, כל ביצית מכילה חצי מקרי מהמטען הגנטי של האמא, וכל זרע מכיל חצי מקרי מזה של האבא, כך שהתינוק יכיל חצי מהמטען הגנטי של כל הורה. אבל, בגלל הרביה המיוחדת במקרה הזה (שאבא נמלה מתפתח מביצית לא מופרית), לנמלה זכר יש רק חצי מכמות המטען הגנטי שיש לנמלה נקבה, והוא מעביר את כולו בכל תא זרע שלו, כלומר – כל תאי הזרע של אבא זהים זה לזה ומכילים את כל המטען הגנטי של אבא נמלה. זה בניגוד חד לרוב בעלי החיים, שבהם כל תא זרע של אבא מכיל חצי מקרי מהמטען הגנטי שלו. פה הסיפור מתחיל להיות מגניב. בגלל שבכל זרע יש את כל המטען הגנטי של אבא נמלה, ובכל ביצית יש חצי מהמטען הגנטי שלא אמא, נמלות אחיות (כלומר שנולדו לאותם הורים נמלים) יחלקו בממוצע 75% מהמטען הגנטי שלהם – את כל המטען של אבא, וחצי מקרי מזה של אמא. לעומת זאת, אמא נמלה חולקת עם הצאצאות שלה רק חצי מהמטען הגנטי שלה – החלק שהיה בכל ביצית. אז, מבחינה אבולוציונית, כדי להנציח את המטען הגנטי שלה, יותר משתלם לנמלה להשקיע בלעזור לאמא שלה לייצר כמה שיותר אחיות (עם 75% חפיפה במטען הגנטי) מאשר להשקיע בלהוליד תינוקות נמלים חמודות משל עצמה (עם רק 50% חפיפה גנטית). מה דעתכם על ההסבר הזה?

אני לא קרוב ללהיות מסוגל להגיד משהו רציני על הטיעון הזה, אבל אני יכול להגיד עליו את הדבר הבא: הוא כל כך מגניב! משהו באופן שהמספרים מסתדרים שם כל כך אלגנטי – פשוט קשה להתנגד להסבר הזה. עכשיו הקטע המסוכן -לפחות אני נמשך להסבר הזה לא רק כי הוא משכנע, אלא גם כי הוא מגניב. וכשחושבים על זה עוד קצת – הוא משכנע, לפחות חלקית, בגלל שהוא כל כך אלגנטי. הכל שם מסתדר כל כך יפה ביחד. ואל תשאלו בכלל על הקונספט של שיווי משקל אבולוציוני יציב (שלמדתי בקורס מומלץ מאד אצל סרג'יו הארט). הוא אפילו עוד יותר מגניב.

אז גם בכלכלה. מגניבות, או אלגנטיות של מודלים, היא דבר מושך.

אבל, אחרי שהודנו בזה שאף אחד לא חסין מפני המשיכה של מודלים אלגנטיים, חשוב גם לזכור – אלגנטיות לבד לא תקדם אותך לשום מקום. אם התיאוריה לא מתאימה לנתונים, שום אלגנטיות לא תעזור. .

מחלוקות פנימיות זה לא סוף העולם

עיקרון ההכבדה של זהבי, עד כמה שאני מבין, לא התקבל מיד על ידי כל העוסקים בתחום. ויש, או לפחות היו, עוד מחלוקות בקרב האבולוציונרים, למשל תומכי Gradualism נגד Panctuated Equilibrium. כל אחד מביא ראיות לצד שלו, שיקולים תיאורטיים, וכו'. עד כאן זה לא שונה מכמעט כל תחום מדעי אחר. איפה שזה מתחיל להיות מעניין זה האופן שבו הויכוחים האלו מתווכים לציבור. נניח למשל שדארווין עצמו נחשב, בצדק או שלא, לתומך Gradualism. ועכשיו נניח שקבוצה של מדענים בולטים טוענת שהיא מצאה ראיות אמפיריות משכנעות, וצידוקים תיאורטיים טובים דווקא ל Panctuated Equilibrium. נו, הרי ברור מה יקרה, לא? כותרות בעתונים – "מדענים בולטים: דארווין טעה!". ומשם, כל דיון בפייסבוק כבר יכיל לינקים לכותרת הזו, ו"אפילו [הכנס שם של מדען מפורסם] כבר הוכיח שדארווין טעה".

כאן צריך להיזהר כי המחלוקות בכלכלה הן יותר עמוקות, אבל אחרי שאמרנו את כל זה: כהנמן לא הפריך את המודל הניאו-קלאסי, הוא עזר לשפר אותו! המחלוקת בין מקרואיסטים של "מים מתוקים" מול מקרואיסטים של "מים מלוחים" היא הרבה פחות דרמטית (אם היא עוד בחיים) והיא בטח שלא מוכיחה שהמקרואיסטים הם חבורת שרלטנים, או שחבורת ה"מים המתוקים" הופרכה. כן, אפילו אם פול קרוגמן כתב את זה בבלוג שלו. אני כבר לא מדבר על הסצינה המופרכת בסרט "נפלאות התבונה" שניסתה למכור את הרעיונות של נאש בתור "הפרכה של אדם סמית'".

יש קשת שלמה של דעות בקרב כלכלנים בשאלה עד כמה המקצוע צריך לחשוף את המחלוקות הפנימיות לדיון הפופולארי. אני חושב ש 100% שקיפות זה הדבר הנכון, אבל אני מכבד אנשים שחושבים אחרת בנושא. כל פעם שאני קורא "אבל דן אריאלי כבר הוכיח שיסודות הכלכלה מופרכים" אני קצת יותר מבין את הצד השני.

אימפריאליזם

אני משנה את דעתי מדי שבוע בנושא הזה. לפעמים אני בעד, רוב הזמן אני די נגד, אז כאן אני רק אצביע על הנושא: אבולוציה ומודלים כלכליים של סרמתשל"ש הם אולי שני האימפריאליסטים הגדולים ביותר במדע. אנשים נורא אוהבים להשתמש בהם כדי להסביר תופעות שהולכות ומתרחקות מהתופעות שהיו המוטיבציה המקורית ליצירת הכלים האנליטיים האלה. נדמה לי שבמיטבם, מודלים כלכליים "אימפריאליסטים" הם טובים מאד, אבל במירעם הם המיץ של הזבל. אין לי עמדה מוצקה על המקבילות באבולוציה.

אנחנו לא מטומטמים

אחד הרגעים המביכים, לטעמי, בתולדות מוסף הספרים של הארץ היה ביקורת תמהונית על ספר לימוד בביולוגיה. בין השאר, הופיעה שם טענה שהכותב חשב שהיא מאד מוחצת – לא נראה לו שתולדות החיים על פני כדור הארץ הן ארוכות מספיק כדי שתקרה כל האבולוציה. הנה הציטוט:

[שינוי אבולוציוני קטן] לוקח זמן, מסבירים כאן, "עשרות אלפי שנים", שהם מה שנקרא "טווח זמן אבולוציוני". והנה השאלה: כמה פעמים נכנס אותו "טווח מן אבולוציוני" הגורם לאותו הבדל "מועט", בתוך זמן היווצרות החיים על פני כדור הארץ? אם נכון שהחיים החלו להיווצר לפני 3.8 מיליארד שנים, כנטען כאן ובמקומות אחרים, הרי שאותן "עשרות אלפי שנים" – נניח, למען הנוחות החשבונית, 38 אלף שנים – נכנסים בסך הכל כ–100 אלף פעם בתוך 3.8 מיליארד. זה הכל. רק 100 אלף שינויים אבולוציוניים, זה כל מה שעמד לרשותו של התא הראשון שנוצר במקרה, בדרכו להפוך במקרה לאדם.

רגע, המורה, תני לי להבין את החשבון: נגיד, אלף שינויים קטנים עד שנוצר התא הראשון, ועוד אלף־אלפיים שינויים "ולו במעט" עד שנוצר מהתא הבודד דג פשוט, ועוד אלף מוטציות קטנות ומקריות עד שנוצרה הצפרדע, ואלף ללטאה, ואלף לכנף הציפור ועוד אלף ליכולת של הציפור לעוף, ואלף שינויים קטנים – נדלג קצת – עד שנוצר לב האדם, ואלף לעיניים, ואלף לעור ואלף לכבד ועוד אלף־אלפיים למוח? בסך הכל 100 פעמים של אלף שינויים קטנים כאלה – וזהו? ונוצר כל החי והצומח בעולם? משהו בחשבון לא מסתדר לי, המורה. חסר המון זמן. אפילו אם אני מנסה להאמין באלוהי האבולוציה, זאת אומרת, בחוכמה של החומר לברוא את עצמו ו"לגרום ברירה טבעית" לעצמו ולפתח את עצמו – הכל במקרה, כן? – עד שייווצרו הצופן הגנטי והכלנית והטווס והדולפין והאדם, והנפש והמחשבה והחלום. לי נראה שגם טריליון שנה לא יספיקו.

הכותב – דורון קורן – ממשיך להגג שם על איך הראיות לאבולוציה הן רעועות ומשוערות. נו, הוא לא ממש עשה שיעורי בית, אבל זה לא העניין שאני רוצה לדבר עליו. הנקודה שמעניינת אותי היא השאלה שהוא מעלה כאן בנוגע לטווח הזמן. זו לא שאלה גרועה בכלל. למעשה, זו שאלה מצוינת. מתבקשת. וזה כל הקטע – האם דורון קורן מעלה על דעתו שאיכשהו קהילת המחקר פספסה ביקורת כל כך מתבקשת? עכשיו, אפשר להסכים עם התשובות שקהילת המחקר נתנה לשאלה הזו, ואפשר שלא (הנה משהו מהתקופה האחרונה). אני לא רוצה לפנות לסמכות ולהגיד שחייבים להניח שקהילת המחקר צודקת – היא לא תמיד צודקת. אבל יא-ראבק, איך אפשר להאמין שהם פשוט לא חשבו על זה? או חמור מזה – שהם חשבו על זה, ובחרו להתעלם מהשאלה?

אז גם בכלכלה, אפשר לקבל או לא לקבל את התשובות, אבל יש מישהו שחושב שכלכלנים בכלל לא שאלו את השאלות המתבקשות ביותר? שהם לא שמו לב לכך שלפעמים  מערכות מבוססות שווקים כושלות לתפארת? שאנשים לפעמים אינם רציונליים? אין ספק שכלכלנים טועים לפעמים, שכל הפרויקט המחקרי הזה טועה לפעמים, ואולי הוא גם מכיל שגיאות מושגיות ממש בבסיסו. יכול להיות. אבל השגיאות האלו לא כאלה מובנות מאליהן.

סיכומון

יש יותר הבדלים מאשר דמיון בין תיאוריות אבולוציונות ובין מודלים ניאו-קלאסיים. ובכלל, להשוות בין תיאוריות במדעי הטבע ובין כלכלה זה בדרך כלל טעות, ותמיד מתכון בטוח להסתבכות. אבל, נדמה לי שיש מה ללמוד גם מלחשוב על הדמיון בין הפרויקטים המחקריים האלה.