בנט והסיפור האמיתי

(2,100 מילים)

הנה ההסבר של בנט למה הנחות המס שהוא נתן לאינטל הן דבר נפלא, ואיך כל מי שמבין איך העולם עובד באמת, אמור להבין את זה:

 

אז הפרפרים נחמדים, ומגיע לבנט סחטיין על זה שהוא לפחות מנסה להציג טיעון, אבל הטיעון של בנט לא ממש מחזיק מים. וכדרך כלכלנים, כדי לדבר על הנושא, אני אתחיל בסיפור על כסאות ושולחנות ועל נטל עודף, היישר ממבוא א' לכלכלה. אחרי ההסבר ממבוא א' (עם שכלול קטן כדי לא לשעמם את מי שכבר עשה מבוא א': כמסורת הבלוג הזה, הטיעון יוצג בגרסת שו"מ כללי, במקום שו"מ חלקי), רוב הפוסט יעסוק בהתנגדויות אפשריות לטענה ממבוא א', ולהסברים מדוע אני לא קונה אותן.

 

מה זה נטל עודף? מה אפשר ללמוד ממנו?

רחל הנגרית יודעת לבנות רק שני דברים: כסאות ושולחנות. העלות שלה לייצור כסא היא 10 ש"ח, והעלות לייצור שולחן היא 15 ש"ח. יעל, שקנתה דירה חדשה, מעונינת לקנות רק רהיט אחד: או כסא או שולחן. עבור כסא היא מוכנה לשלם מקסימום 20 ש"ח, ועבור שולחן היא מוכנה לשלם מקסימום 30 ש"ח. הנה טבלה לסיכום האינפורמציה הזו:

שימו לב לעמודה השמאלית. אם הנכונות לשלם מבטאת את מידת התועלת שהצרכנית של הרהיט מפיקה ממנו, אז ההפרש בין עלות הייצור ובין הנכונות לשלם הוא איזשהו מדד לתרומה של כל רהיט לרווחה הכלכלית: שולחן תורם לרווחה, לפי המדד הזה, 15 שקלים, וכסא תורם רק 10 שקלים. כדי לפשט את הדוגמה בואו נניח שהערך שנוצר מתחלק שווה בשווה בין הצרכן ליצרן, גם בשוק השולחנות וגם בשוק הכסאות. במצב כזה רחל הנגרית יכולה להרוויח יותר מייצור שולחן מאשר מייצור כסא, ותחת כל ההסתייגויות הרגילות (אינפורמציה, רציונליות, ניאוקלאסים הם השטן, וכו'), סביר שהיא תייצר שולחנות. וזה אחלה, כי שולחן מייצר יותר ערך כלכלי.

עכשיו, נניח שמוטל מס בגובה עשרה שקלים על מכירת שולחנות, אבל אין שום מס על כסאות. במצב כזה סך הערך שיצרנית השולחן וצרכנית השולחן יכולות לחלוק ביניהן הוא רק 5 שקלים: 15 שקלים שהם הפער בין עלות הייצור והנכונות לשלם, פחות עשרה שקלים שהולכים לממשלה בצורת מס. לעומת זאת, כסא יאפשר להן לחלוק ביניהן ערך של 10 שקלים – בדיוק כמו קודם. במצב כזה, רחל הנגרית תבחר לייצר כסא. וזה חבל, כי שולחן מייצר 5 שקלים יותר ערך כלכלי. חמשת השקלים האבודים האלו הם מה שמכונה בקרב כלכלנים ניאוקלאסיים "נטל עודף", או "עיוות בהקצאת המשאבים". ודוק – עשרת השקלים שהם המס עצמו הם לא נטל כלכלי על המשק, הם רק העברת משאבים בין אנשים בתוך המשק. אבל, העובדה שהמס גרם לכך שבמקום לייצר שולחן רחל מעדיפה לייצר כיסא מפחיתה את סך הערך שיוצר בחמישה שקלים: לא עוד שולחן שמייצר 15 שקלים של ערך כלכלי, אלא כסא שמייצר רק 10 שקלים.

שימו לב מה יצר פה חוסר יעילות בהקצאת המשאבים: לא עצם קיומו של המס, אלא העובדה שהוא הוטל בצורה לא שיוויונית. אילו הממשלה הייתה מגייסת את אותם 10 שקלים על ידי הטלת מס זהה של חמישה שקלים הן על תעשיית השולחנות והן על תעשיית הכיסאות לא היתה למס כזה (כמעט. הסבר בהמשך) שום השפעה על הקצאת המקורות. כאשר המס הוא אחיד, אין לו השפעה מעוותת על הבחירה בין שולחנות לכסאות. [הערת תרגום: המונח באנגלית הוא distortion. נדמה לי ש"עיוות" בעברית נושא איתו מטען יותר שלילי, אבל לא מצאתי תרגום יותר מוצלח. הצעות?]

באופן קצת יותר כללי אפשר לדמיין עולם שבו הרבה מאד אנשים בעלי יכולות שונות צריכים לבחור האם להיות יצרני שולחנות או יצרני כסאות (או כל דבר אחר). בעולם כזה כל שקל נוסף של מס על שולחנות (ולא על כסאות ועל כל דבר אחר) גורם לא רק לעיוות נוסף בהקצאת המקורות, אלא לעיוות הולך וגדל. [הערה למתקדמים: המשמעות של כל זה במודל הפורמלי היא שהנטל העודף פרופורציוני לריבוע המס.] כלומר, כשהפער במיסים בין ענף השולחנות לענף הכסאות עולה מאפס לשני שקלים, יש שולחן אחד פחות וכסא אחד יותר, אבל הנגר שביצע את המעבר בעקבות המס הוא נגר שהיכולות שלו בשני התחומים די דומות. כאשר ההפרש במס עולה משמונה שקלים לעשרה שקלים, לא רק שיש עכשיו עוד שולחן פחות ועוד כסא יותר, אלא שהנגר שהמס השפיע על החלטתו עכשיו הוא נגר שהוא הרבה יותר טוב בייצור שולחנות לעומת כסאות. נכון שטאטאתי פה כמה פרטים מתחת לשטיח (למשל שגם מס אחיד יכול להוביל לעיוות בהקצאת משאבים בכך שאנשים פשוט ייצרו פחות, וינוחו יותר), אבל התובנה מהדוגמה הזו היא די כללית: בהינתן כמות המסים שהממשלה מעוניינת לגבות, ההשפעה השלילית של המס על הקצאת המקורות תהיה קטנה יותר ככל שהמס מוטל בצורה אחידה יותר (הכוונה כאן היא אחידה בין פעילויות שונות, ולא אחידה בין רמות הכנסה שונות). מהבחינה הזו, בהינתן סך המס שהממשלה מעוניינת לגבות, פטורים ממס הם מדיניות מס גרועה מאד. זה נכון ליצרני כיסאות, וזה נכון לאינטל. בתור נקודת התחלה לדיון, היה עדיף אילו היו מבוטלים כל הפטורים ממס חברות ובמקומם שיעורי המס היו פוחתים בצורה אחידה עבור כל החברות, כך שסך המס הנגבה היה נשאר זהה. מיסוי בשיעור זהה על כל הפירמות היה יוצר פחות עיוות בהקצאת המקורות. אם יש עיקרון מיסוי שאני חושב שפחות או יותר כל מי שלמד את הנושא (כלכלנים או לא כלכלנים) מסכימים לגביו הוא זה: בהינתן סך המס שהממשלה רוצה לגבות, עדיף להטיל אותו בצורה כמה שיותר רחבה, וששיעור המס יהיה כמה שיותר נמוך.

ועכשיו, להתנגדויות. יש, בגדול, שתי משפחות של התנגדויות: התנגדויות כלליות לטיעון, והתנגדויות שמקבלות עקרונית את הטיעון, אבל שטוענות שכדאי לעוות את הקצאת המקורות לטובת אינטל. ובכן, פרה פרה.

התנגדויות כלליות

התנגדות א – אבל בלי הטבת המס אינטל לא הייתה באה בכלל!

במבט ראשון עלול להיווצר הרושם שהסיפור על השולחנות והכסאות לא מתאים לסיפור של אינטל. הרי זה לא שאינטל כבר בארץ, מנהלי החברה רק צריכים להחליט האם לייצר כיסאות או שולחנות, והפטור ממס גורם להם לקבל החלטות שפוגעות ביעילות של הקצאת המקורות. ללא הטבת המס אינטל בכלל לא היו מגיעים לארץ!

אני מוצא את ההתנגדות הזו מאד לא משכנעת, אבל היא נוגעת בנקודה קריטית – מה היה קורה אילו אינטל לא הייתה פותחת את המפעל החדש בארץ? ובכן, אף אחד לא יודע, אבל אפשר לנסות ולבצע ניחוש מושכל, והנה הניחוש המושכל שלי: אילו אינטל לא הייתה מגיעה לישראל רובם הגדול של העובדים שעובדים כיום במפעל החדש שלהם, או ב"מעגל השני" (אספקה, בתי קפה ליד המפעל, וכו') היו עובדים במקום עבודה אחר. שיעור האבטלה בישראל כיום הוא נמוך מאד, כך שאפילו אילו העובדים באינטל היו מדגם מקרי מהאוכלוסיה סביר שבערך 95% מהם היו מוצאים מקום עבודה אחר. אלא שהם כמובן לא מדגם מייצג מהאוכלוסיה – הם קבוצה עם כישורי עבודה שנעים בין גבוהים מאד (המהנדסות) ובין גבוהים (לא קל להתקבל לעבודה באינטל גם בתור פקיד קבלה), קבוצה ששיעורי האבטלה בקרבה הם אפסיים. אני מוכן להניח שבמעגל השני של מקומות העבודה יש עובדים שהם מדגם יותר מקרי. אז בואו נסגור על 97% בסך הכל? כלומר, שללא אינטל 97% מהעובדים שכיום עובדים באינטל או במעגל השני היו עובדים במקום עבודה אחר. מה גם שמקום העבודה האחר הזה כן היה משלם מס חברות, וכמובן שכמו באינטל – העובדים היו משלמים מס הכנסה, הרחבת הפעילות הכלכלית הייתה יוצרת עבודות במעגל השני, וכו', וכו'. במשק שכל כך קרוב לתעסוקה מלאה הפטור ממס לאינטל כן מתאים למשל השולחנות והכסאות – אנשים (ואגב, גם מקורות אחרים) יופנו לאינטל ולא לייצור שולחנות בגלל אי השיוויון במיסים, ולא בגלל שזו ההקצאה היעילה ביותר של עובדים. אי השיוויון במיסוי יוצר אי-יעילות בהקצאת המקורות, ואין מה להתגאות בו. האופן שבו בנט מציג את הנושא בסרטון, כאילו בלי ההנחות לאינטל היו נעלמים אלפי מקומות עבודה, הוא בלתי סביר לחלוטין. מפעל חדש של אינטל אמנם יעסיק כמה מאות, ואולי כמה אלפי עובדים, אבל במשק של 3 מיליון עובדים הוא לא יגרום לשינוי מקרו-כלכלי משמעותי.

בנוגע למקומות העבודה שבפריפריה שאינטל יוצרת – אילו הטענה של בנט הייתה שיש לתת הנחות במס למפעלים בפריפריה, ועל זה היה הויכוח, היא אפשר להתייחס לטענה הזו יותר ברצינות. אני לא חושב שהנחות במס למפעלים בפריפריה הם רעיון טוב, אבל כאמור – זה לא הדבר שעליו הויכוח כרגע.

התנגדות ב – פוליטיקה, פוליטיקה, פוליטיקה

אולי, יאמרו האומרים, זה העולם אצלכם במודלים. אבל בכנסת ישראל הנוכחית, זו שבעולם האמיתי, יותר קל להעביר חוק שייאחד את להקת אבבא מאשר להעביר הפחתה כללית בשיעורי מס החברות. היתרון של פטור ממס לאינטל הוא שהוא אפשרי, לא שהוא מוצלח במיוחד.

יש משהו בהתנגדות הזו, אבל אז הפטור לאינטל הוא לא מהלך כלכלי מבריק של מי שמסביר לנו איך הדברים עובדים באמת, אלא איזה פטנט פוליטי של מי שלא מסוגל להוביל שינויים אמיתיים. הסרטון של בנט צריך היה לומר – בגלל שאני חסר כוח פוליטי אמיתי, ביצעתי מהלך בעייתי, שגורם לעיוות בהקצאת המקורות במשק, שקשה להצדיק באמצעות ניתוח כלכלי סטנדרטי, אבל, בגלל שהמטרה שלי היא הפחתת גודל הממשלה, ובהתאם הפחתת נטל המס, עדיף הפחתה מעוותת כזו על כלום. לאמירה כזו אפשר להתחבר ואפשר להתנגד, אבל שוב – אין הצדקה לפוזת ה"הנה איך הדברים עובדים באמת" שבנט מאמץ בסרטון הזה.

התנגדויות שבסיסן הוא שטוב לעוות את הקצאת המקורות לטובת אינטל

התנגדות ג – המשק הישראלי מרוויח מזה שאינטל, חברה חבל"זית, פועלת בו

גם כאן נקודת ההתחלה שלי כשאני חושב על הנושא היא המודל הניאו-קלאסי, ואם אני משתכנע שהוא לא מתאים, או שצריך להוסיף לו או להחסיר ממנו – בכיף. אני בשמחה מוכן להחליף אותו בכל טיעון סביר אחר. במודל הניאו-קלאסי כל גורם ייצור מקבל את ערך התפוקה השולית שלו. לכן, "המשק הישראלי" לא מרוויח ישירות מזה שיש בו את אינטל. אם אינטל היא חברה עם טכנולוגיה מצוינת, פרקטיקות ניהול למופת, וכן הלאה, אז הרווח מכל המצוינות הזו הולך לכיסים של בעלי המניות של אינטל ולא ל"משק הישראלי". אם ישראלים מעוניינים להיות בעלי מניות של אינטל – תפאדל. אין שום צורך בנוכחות של מפעל של אינטל בישראל.

התנגדות ד – החצנות חיוביות

הטיעון היותר מעניין נוגע להחצנות חיוביות שאולי יש למפעל של חברה כמו אינטל בישראל. בניגוד (נניח) לפירמות ישראליות אחרות, הסטנדרטים שאינטל מציבה לספקים שלה גורם להם להעלות את איכות השירות שלהם, וכך גם לקוחות אחרים של הספקים האלה נהנים. עובדים באים והולכים מאינטל, או סתם מרכלים עם חבריהם על הבאר, והידע של אינטל מתפזר לו בכל המשק, וכו'. אם זה המצב, ואכן אינטל כל כך ייחודית בנושאים האלו, אז יש הצדקה תיאורטית להטבות המס של אינטל. אבל השאלה האם יש החצנות חיוביות כאלו שכל כך אופיניות דווקא לאינטל, ואם אכן יש כאלה – עד כמה הן משמעותיות, היא שאלה אמפירית. ושאלה אמפירית קשה מאד.

אנשים מנסים להגיד משהו בנושא כבר המון שנים, וההגינות מחייבת לציין שאין תשובה חד משמעית. הקריאה שלי בספרות הזו השאירה אותי די סקפטי לגבי הגודל של ההחצנות החיוביות האלו. מחקר אחד מוצלח למדי של ריצ'ארד הורנבק מהארווארד, מייקל גרינסטון מ MIT, ואנריקו מורטי מברקלי (JPE 2010) השתמש בעובדה שתהליך הבחירה באתר למפעלים חדשים מעל גודל מסוים הוא שקוף מאד. המחקר השווה בין ההתפתחות הכלכלית במחוזות שבהם הוקם מפעל, למחוזות שהגיעו ל"גמר" בתהליך הבחירה (בדרך כלל אחד או שניים), תחת ההנחה שבסופו של דבר, בין שניים או שלושת המועמדים המובילים, הבחירה היא כמעט מקרית. המחקר שלהם מצא השפעה מסוימת, אלא שלמרות מובהקותה הסטטיסטית, המשמעות הכלכלית שלה מוגבלת. לעומתם, דאגלס אירווין ופיט קלינו, שבזמן המחקר שניהם היו באוניברסיטת שיקגו (JPE 1994) חקרו את ההחצנות החיוביות של ידע בתעשיית המוליכים למחצה ומצאו, שההחצנות הן חוצות גבול לחלוטין:

Learning spills over just as much between firms in different countries as between firm within a given country.

לא רק שהתוצאה שלהם משכנעת בגלל השליטה המרשימה שלהם במתודולוגיה המחקרית, אלא שהיא גם מתיישבת עם ההגיון: עובדים ישראלים בהיי-טק חשופים כל הזמן למה שעושות פירמות אחרות בחו"ל בזכות רילוקיישנים למיניהם; יש להם חברים, כנראה ישראלים, בפירמות אחרות בחו"ל; ובאופן כללי בכל הנוגע לזרימת ידע – גבולות לאומיים הופכים להיות פחות ופחות משמעותיים. לא ברור כלל שקיומו של מפעל נוסף של אינטל בישראל תורם משמעותית לענף ההיי-טק בישראל במובן של יצירת החצנות חיוביות. הרושם שלי הוא שקשה להצדיק הטבות מס כל כך מרחיקות לכת כפי שקיבלה אינטל באמצעות קיומן של החצנות חיוביות שכל כך מיוחדות דווקא לאינטל. אבל, אם מישהו יגיד לי שהוא קורא את הספרות אחרת, או שהוא מעורה מאד בתעשייה, ואינטל עושה דברים שצ'ק-פוינט יכולה רק לחלום עליהם, אני מוכן להקשיב ברצינות. אני סקפטי, אבל אני מוכן להקשיב.

בכל מקרה, אגב, זה לא מה שבנט אומר. לא בסרטון הזה (שעליו אני יותר סלחן – יש לו בסך הכל שתי דקות, והחצנות זה לא מושג שכל צופה מכיר), וגם לא בשום במה אחרת.

בשם ההגנה

בשפתיים חשוקות, ולמרות שמטרת הפוסט הזה היא לבקר את בנט, זה לא הוגן להתעלם מזה שאנשים אחרים אומרים שטויות הרבה יותר גדולות בנושאי מס החברות. בשיח כלכלי שבו אנשים מציעים פרוגרסיביות של מס חברות לפי גודל החברה – רעיון שאני מת לשמוע איך מישהו מגן עליו בפנים רציניות – העובדה שבנט לפחות מכיר בכך שלמס חברות יש השפעה כלשהי על פעילות כלכלית היא כבר התקדמות. אם הייתי עושה את מצעד האמירות המופרכות ביותר של פוליטיקאים בנוגע למיסי חברות, אני בכלל לא בטוח שבנט היה מככב בחמישייה הראשונה.

לסיכום

הסרטון של בנט מציג טיעון שנע בין הלא מדויק והשגוי לגמרי. זו לא חכמה להציג את הפטור ממס שאינטל קיבלה ולהתנאות ביתרונות שבכך. בוודאי שיש תועלת במיסוי נמוך על חברה מסוימת, אבל טיעון שלם צריך להתייחס גם לעלות, לא רק לתועלת, והעלות של הפטור לאינטל הוא מיסוי גבוה יותר על פירמות אחרות. פטורים ממס הם מדיניות שקשה להצדיק עם ניתוח כלכלי סטנדרטי. הם לא מגבירים את הפעילות הכלכלית, אלא רק גורמים להקצאת מקורות פחות יעילה. אם יש לבנט הסברים ספציפיים מדוע כדאי להתערב בשוק לטובת אינטל ועל חשבון פירמות אחרות, הוא לא הציג את ההסברים האלו, ונדמה לי שבאופן כללי הוא לא תומך גדול של מעורבות ממשלתית בהקצאת המשאבים, בייחוד כשמדובר בענף תחרותי כמו היי-טק. ההערכה שלי היא שקשה להצדיק את הפטור הזה, ובכל מקרה, פוזת ה"בואו אני אסביר לכם איך דברים עובדים באמת" היא לא במקום.

 

קריאה נוספת למיטיבי לכת

לא רבים זוכרים זאת כיום, אבל לפני מותו בטרם עת (וקימתו לתחייה בתור פרשן פוליטי), פול קרוגמן היה גדול הכותבים הפופולאריים בנושאי כלכלה. על הרעיון שכדאי לחתוך במס חברות כדי למשוך כל מיני אינטלים מחו"ל הוא כתב כבר ב 1994. החשיבה שלי בנושא מאד מושפעת מהדברים הוא אומר. החיבור הקלאסי שלו בנושא הוא:

Competitiveness: A Dangerous Obsession

[עדכון: אורי כץ אמר דברים דומים כבר קודם]