כמה תמ"ג שווה פירמידה?

(1140 מילים)

שתי מחשבות בעקבות הפוסט הקודם.

1. אנחנו קוראים את אותם עיתונים?!

תגובה נפוצה יחסית שקיבלתי הייתה משהו בסגנון "טוב, נו אולי. אבל התמ"ג עדיין בעייתי כי הוא מתעלם מהמון דברים חשובים, ולמרות זאת פוליטיקאים ועתונאים עושים ממנו חזות הכל". אני מסכים, כמובן, שהתמ"ג מתעלם מהמון דברים. אבל בקשר לכך שמישהו עושה ממנו חזות הכל, אם להתנסח בעדינות, נדמה לי שאנחנו לא קוראים את אותם עיתונים. התמ"ג (ריאלי לנפש) בישראל צמח בצורה מרשימה בעשור האחרון. נו, בטח בגלל זה כל העתונים מלאים בתשבוחות למצב הכלכלי בארץ, ובגלל זה פוליטקאים בכלל לא מתייחסים לנושאים כמו אי-שיוויון, ובגלל זה הטענה "אולי התמ"ג עלה אבל האם הצמיחה הזו הגיעה לכלל הציבור?" כמעט בכלל לא נשמעת. כי, מסתבר, ברגע שמישהו אומר צמיחה או תמ"ג – עיני כולם מצטעפות, כי התמ"ג הפך לחזות הכל.

אולי פעם הייתה בעיה של אנשים שנתנו לנתונים כמו התמ"ג להשתלט על הדיון יותר ממה שראוי. נדמה לי שאנחנו כבר מזמן לא שם.

2. עדיין לא רוצה לדבר על קיינס

זוכרים את נקודה מספר 3 בפוסט הקודם? הנה היא שוב:

אם לא יתקנו מכוניות, אז לא יעשו שום דבר אחר עם המשאבים (עובדי מוסך, מכונות, מתכת) שיתפנו

לפעמים יש מקום להנחה כזו, או הנחה דומה. למשל כשיש אבטלה משמעותית. כשיש אבטלה משמעותית, אפשר לדבר על מצב שבו מי שיתקנו את המכוניות יהיו אנשים שלפני כן לא עשו כלום. ואם גם יש מכפיל קיינסיאני, אז במצב כזה אפשר לדבר על התרומה לרווחה (לא רק לתמ"ג! לרווחה) של רעידת אדמה. הסיפור ארוך, ומורכב, וכמובן ש"אפשר לדבר על" זה רחוק מ"אנחנו יודעים ש…". יוהנס ויילנד מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו למשל, בדק האם הצונמי ביפן אכן גרם למשהו דומה, והגיע למסקנה שלא (ויש לו הסבר מעניין למה). אבל, כל זה שייך לדיון אחר, ארוך ומורכב. אני מזכיר אותו כאן רק כדי להצביע על נקודות ההשקה של הדיונים האלה. נדמה לי שלא צריכה להיות מחלוקת על כך שאין דין הטענה "התמ"ג הוא בעייתי כי הוא מביא בחשבון תאונות דרכים" כדין הטענה "במצבים של אבטלה גבוהה, ייתכן שרעידת אדמה תוכל לזרז יציאה ממיתון". אבל, אם אנחנו כבר בענייני ממשלה ותמ"ג.

בתגובות לפוסט הקודםאורי רדלר העלה נקודה אחת שנדמה לי שהיא שגויה (מימון פרויקטים באמצעות חוב או הדפסת כסף איננו העברת משאבים מהעתיד להווה, אלא העברת משאבים בין אנשים בהווה, והעברה הפוכה בין אנשים בעתיד) אבל גם נקודה שיש בה משהו בנוגע לתמ"ג: איך נכון לחשוב על הוצאות הממשלה כשמודדים תמ"ג? לאיזו רווחה בדיוק תרמו הפירמידות, שנספרו גם נספרו בתמ"ג הפרעוני? אז הנה הספין שלי על העניין, שכמובן לוקח את הנושא למקום אחר לגמרי, אבל – הי, זה הבלוג שלי. בכל מקרה, הניתוח הזה מבוסס על רעיונות שטיילר קואן העלה בספר הקודם שלו – The Great Stagnation. כזכור, בפוסט הקודם הופיע המשפט הבא:

על בסיס ההנחה שמה שמשלמים עבורו כנראה משפר את החיים של מישהו, התמ"ג משמש מדד מסוים לרווחה – מסוים, מוגבל, חלקי, הכל נכון – אבל מדד מסוים לרווחה.

זו הנחה די סבירה בעיני בכל הנוגע לעסקאות בשוק. כן, בוודאי, לפעמים אנשים משלמים על שטויות שהם עצמם מתחרטים עליהם שעה אחרי. לפעמים השקעות פרטיות נכשלות. אבל בגדול, אני חי בשלום עם ההנחה שמה שאדם שילם עבורו כנראה משפר את הרווחה שלו. יתר על כן, המחיר ששולם עבור משהו הוא מדד סביר בעיני למידת התועלת שיש למשהו הזה בעיני מי שקנה אותו. דא עקא, שחלק ניכר מהתמ"ג במדינות מפותחות מורכב ממוצרים ושירותים שאין להם מחיר מוגדר. הסיבה שאין להם מחיר מוגדר היא שהם לא נסחרים בשוק, אלא הם מסופקים על ידי הממשלה.

טכנית, בהיעדר מחיר, מה שנעשה הוא שמדידת ערך שירותי הממשלה לתמ"ג נעשית על פי העלות שלהם. אני מטייח פה על דקויות שלא רלוונטיות לדיון, אבל בגדול, אם הממשלה מוציאה מיליון שקל על מחלף חדש, התוספת של זה לתמ"ג היא של מיליון שקל.

אין לי בעיה מיוחדת עם ההרחבה של הרעיון "אם משלמים על זה זה כנראה משפר את הרווחה של מישהו" מרמת הפרט לרמת הממשלה. אין צריך לומר – הדעות בנוגע לתועלת שיש בפעולות של הממשלה חלוקות. נכון גם שאם הממשלה רוצה להשפיע מלאכותית על התמ"ג (בייחוד כאשר יש אבטלה) היא יכולה לנסות לעשות את זה בדרך שלא ברור שהיא תורמת לרווחה של מישהו – פירמידות למשל (נדמה לי שזו הייתה רוח הדברים של אורי רדלר). אבל, רוב הזמן, אני חי בשלום עם ההנחה שהוצאות הממשלה תורמות לרווחה. ביטחון, חינוך, בריאות, כבישים, משפרים כולם את הרווחה, וצריך לספור אותם בתמ"ג. כשיש יותר מהם, נכון לספור את זה כצמיחה בתמ"ג. אבל, יש אבל. והאבל הזה הוא התפוקה השולית הפוחתת.

ההוצאות הבסיסיות ביותר של ממשלה, כמו קיומה של מערכת משפט, אכיפת חוק, וצבא בסיסי, תורמות תרומה עצומה לרווחה. ההוצאות הבאות של הממשלה, נניח חינוך ובריאות, תורמות מאד, אבל פחות מעצם העובדה שיצאנו ממצב הטבע א-לה הובס. עכשיו, ככל שהוצאות הממשלה גדלות, סביר שהרווחה המופקת מכל שקל נוסף תלך ותפחת. לפני שאתם נזעקים ניאו-ליברליזם: זה המצב גם אם אתם חושבים ששקל נוסף של הוצאות הממשלה תורם לרווחה פי שלושה יותר מאשר שקל נוסף של הוצאות פרטיות. זה המצב גם אם אתם חושבים שהממשלה צריכה לגדול פי שמונה. הנקודה פה היא לא להשוות בין התועלת של הוצאות ההמשלה לתועלת של הוצאות פרטיות, אלא להשוות בין התועלת של שקלים נוספים של הוצאות ממשלה לשקלים הראשונים של הוצאות ממשלה. מה שלא תהיה דעתך על הגודל הרצוי של הוצאות הממשלה, קל להסכים שקיומה של מערכת משפט תורם לרווחה יותר מאשר מימון של מופעים ליום העצמאות. אבל, וזו הנקודה, במדידת התמ"ג, כל השקלים שהממשלה השקיעה בכל המטרות שהממשלה הציבה לעצמה נחשבים כתורמים לרווחה באותה המידה. למה זו בעיה? נניח שבמשק מסוים (נניח גודל אוכלוסיה קבוע) הוצאות הממשלה גדלות בשלושה אחוז כל שנה. מהשיקולים שתיארתי קודם, קשה להאמין שהגידול ברווחה שהממשלה מספקת גדל באותו הקצב  (וזה, כאמור, תקף גם אם אתה חושב שהממשלה צריכה לגדול בעשרה אחוז כל שנה). לכן, העובדה שהשירותים שהממשלה מספקת נספרים בתמ"ג לפי העלות שלהם, ולא לפי המחיר ששולם עבורם, גורמת כמעט בודאות להטיה כלפי מעלה של נתוני הצמיחה במובן הבא: הצמיחה האמיתית ברווחה, אפילו במובן הצר של התמ"ג, קטנה יותר מהצמיחה הנמדדת, כיוון שהצמיחה ברווחה משירותי ממשלה קטנה יותר מהגידול בהוצאות הממשלה. שוב, זה נכון גם אם הממשלה מורכבת ממלאכים.

אבל, תאמרו, תפוקה שולית פוחתת יש גם למוצרים ושירותים שנקנים בשוק. האם אי אפשר להפנות אליהם את אותו טיעון? ובכן, לא. הסיבה היא שמוצרים שנקנים בשוק נמדדים לצורכי תמ"ג לפי המחיר שלהם, ולא לפי העלות שלהם. חשבו על זה כך: אם היה השנה יבול מוצלח במיוחד של חיטה וזה גרם להצפת השוק בלחם, סביר שהרווחה המופקת מהלחם הנוסף תלך ותפחת ככל שכמות הלחם תגדל. זה נכון ללחם כפי שזה נכון לשירותי הממשלה. אבל, וזה לב העניין, הדבר הזה  יתבטא במחיר הלחם, שסביר שירד. אם יש יותר לחם, ואנחנו מפיקים פחות ופחות הנאה ממנו, הדבר יתבטא במחיר שלו. ובגלל שהתרומה לתמ"ג של כל כיכר לחם נקבעת לפי המחיר ששולם עבורה (ולא לפי העלות שלה), העובדה שאנחנו מפיקים פחות ופחות רווחה מכיכרות לחם נוספים מתבטאת באופן שבו הם נספרים בתמ"ג. לכן, ההטייה שהוסברה קודם בנוגע למדידת ערך שירותי הממשלה בתמ"ג לא קיימת כאן.

אז, כן. בין אם אתם חושבים שהממשלה צריכה להכפיל את גודלה, ובין אם אתם אנרכו-קפיטליסטים, העובדה שממשלות מודרניות מהוות סדר גודל של שליש עד חצי מהפעילות הכלכלית יוצרת אתגרים לא פשוטים לפרשנות הנכונה לתמ"ג.

מה הייתה השאלה שוב?

Advertisements

11 תגובות בנושא “כמה תמ"ג שווה פירמידה?”

  1. קרל דנינג'ר, יזם ואיש השקעות אך בשום פנים ואופן לא כלכלן, הציע בזמנו (וניהל במשך תקופה) נתוני תמ"ג המחסרים את סך שווי החוב הממשלתית (funded בלבד, כמדומני). ההגיון שלו היה שמימון הוצאות ממשלה באמצעות הנפקת חוב הוא הלוואה מהעתיד שנצטרך להחזיר בנקודה כלשהי. אם הממשלה מצליחה לייצר תשואה על החוב, כלומר, הוצאות הממשלה מובילים לצמיחה שהיא גדולה יותר מסך שווי החוב שהונפק, אזי תוצר (מינוס) חוב יגדל, אחרת המדד יקטן או יישאר בסטגנציה.

    אולי יש מקום לייצר מדד כזה כלל עולמי ולראות את התוצר של מדינות שונות לאורך השנים בהתחשב במימון החוב שלהן. התוצאות עלולות להפתיע.

    אהבתי

  2. נדמה לי שהביקורת שלך בעניין הוצאות הממשלה היא בילבול בין שני דברים שונים: יעילות הממשלה (כלכלה פוליטית) והקשר בין מחירים לרווחה במערכת שאיננה כלכלת שוק תחרותית.
    הרבה מהמוצרים שהממשלה קונה, היא קונה בשוק תחרותי (יחסית) כמו כולנו: נייר, עפרונות, מכוניות, עבודה. אם מחיר העפרונות מייצג את הערך שלהם, אז זה צריך להיות נכון גם אם הממשלה קונה אותם. כמובן, אלא אם אנחנו רוצים להניח שהממשלה לא מנסה למקסם איזשהו מדד של רווחה כשהיא מחליטה כמה עפרונות לרכוש, אבל זה כבר לא בעייה באיך שמודדים תמ"ג.
    יש כמובן מוצרים שהממשלה קונה בשווקים לא תחרותיים (כבישים, בתי משפט, ובישראל שרותי רפואה). זו כבר בעייה בדרך מדידת התמ"ג, אבל היא לא ייחודית לממשלה, היא בעייה כללית במתדולוגיה שמשווה בין מחיר לערך בשווקים עם כשלי שוק.
    כשאני מלמד את הנושא אני תמיד משווה בין התרומה של שרותי בריאות לתמ"ג בארה"ב ובישראל. בישראל זה בערך $2700 לנפש ובארה"ב $9300. האם זה אומר שהצרכן הממוצע בארה"ב מקבל יותר שרותים או שרותים איכותיים שערכם יותר מפי שלושה מישראל? העובדה שהממשלה היא זו שקונה את שרותי הבריאות עבור האזרחים בישראל מייצרת עיוות אחד בדרך מדידת התמ"ג והעובדה ששוק הבריאות האמריקאי משופע בכשלי שוק מייצרת עיוות אחר.

    Liked by 1 person

    1. לדעתי חלק נרחב מן ההוצאות של הממשלה הן על כוח אדם. כוח אדם בסקטור הציבורי לא ממש נקנה בשוק תחרותי אלא נקבע על ידי ארגונים שלהם מונופול.

      לגבי ארה"ב, ראוי לציין שבסביבות חצי מההוצאה על בריאות לנפש בארה"ב מקורה בהוצאה הציבורית, וזה עוד לפני חוק הבריאות של אובמה. אני מדבר על מדיקר, מדיקאייד וכיו"ב. כך שהדוגמא שאתה נותן לסטודנטים שלך היא די בעייתית.

      אהבתי

      1. אני לא בטוח שאני יורד לסוף דעתך. הממשלה מעסיקה נהגים למשל, ויש עוד מקומות רבים שמעסיקים נהגים. האם אתה טוען שלממשלה יש כוח שוק ולכן היא יכולה לשלם להם מחיר נמוך ממחיר השוק, או שהם מאוגדים ולכן היא משלמת להם מחיר גבוה ממחיר השוק? לדעתי, אם תבדוק את כלל הוצאות הממשלה תמצא דוגמאות לשני הכיוונים.
        לגבי ההוצאה על בריאות, עולה אותה הסוגייה. מדיקאייד/מדיקייר משלם לספק השרות (למשל, לרופא) תעריף שנקבע מהמחיר הממוצע עבור אותו שרות בשוק הפרטי. בכל זאת, אפשר לחשוד שבגלל הגודל היחסי של ההוצא הממשלתית הממשלה בפועל משפיעה על המחיר (ויש לכך לא מעט ראיות).
        מה שאני מסביר לתלמידים שלי זה שהרעיון של למדד ייצור על ידי שימוש במחיר השוק הוא בעייתי כשהשוק לא תחרותי, בין אם זה כי הממשלה היא השחקן היחיד בשוק או בגלל שיש כשלי שוק. אין לי טענה לגבי השאלה של האם המדד טוב יותר באיזשהו מובן בישראל או בארה"ב. רק שיש בעייתיות.

        אהבתי

  3. הטענה של חגי קוט לגבי ״התמ״ג הוא חזות הכל״ לא עוסקת במה שכתוב בעיתונים אלא במה שעושים הכלכלנים.
    פתח ספר לימוד במקרוכלכלה. הפרק הראשון יכלול דיון בכל הבעיות הידועות במושג התמ״ג, אולם מיד לאחר שהפרק הראשון מסתיים, התמ״ג הוא כמעט חזות הכל. הספר ידון בשאלות איך מגדילים אותו, איך מייצבים אותו, מה גורם לו לרדת. לא יהיה פרק אחד שידון בשאלות דומות לגבי אי שוויון או מדדים לצמיחה בת קיימא.

    אפשר לטעון ״זה אולי המצב בספרי לימוד, אבל לא במחקר האקדמי״, אבל אז אני אשאל מה הפרופורציה בין כמות המחקר הקיים על התמ״ג (כולל שאלות כמו מה גורם לצמיחה ואיך מונעים משברים) לבין כמות המחקר על אי שוויון או על צמיחה בת קיימא?

    אהבתי

    1. אגב, חגי קוט מתעסק בעיקר בצמיחה בת קיימא. הזכרתי את האי-שוויון רק כי הזכרת אותו בפוסט. הוא גם מדבר פחות על מה שכלכלנים עושים במחקר האקדמי ויותר על מה שהם עושים כשהם עובדים במשרד האוצר.

      אהבתי

    2. תשובה בשני חלקים, אולי שלושה
      1. יש משהו בדבריך. אני פתוח לדיון בשאלה האם התמ"ג תופס יותר מדי מקום יחסית לחשיבות שלו. אני לא חושב, אבל – אני פתוח לדיון הזה. אפילו אם התשובה היא חיובית, והוא תופס יותר מדי מקום, הוא מאד רחוק מ"חזות הכל".
      2. מבוא לכלכלה – מאקרו, אכן עוסק רבות בתמ"ג. הנושאים בקורס כזה הם בדרך כלל תמ"ג, מודלים של צמיחה ארוכת טווח בתמ"ג, כסף ואינפלציה, שער חליפין, ומחזורי עסקים. למרות שאפשר לטעון שגם מחזורי עסקים זה דיון התמ"ג, זה לא מדויק בעיני, כי מחזורי עסקים חשובים בעיקר בגלל האבטלה שיש בהם, שהיא אלמנט חלוקתי במובהק, ולא בגלל שהתמ"ג יורד ב 2%. במבוא לכלכלה – מיקרו, לא מזכירים את המילה תמ"ג. בשאר הקורסים על פני שלוש שנות התואר, הוא עולה, אני משער, בלא מעט קורסים, וגם לחלוטין לא קיים בקורסים אחרים .בסך הכל, נראה לי סביר. אבל – אפשר לא להסכים בנושא.
      3. במחקר – באופן כללי, אני לא יודע. במידה סבירה של ביטחון אני יכול להגיד רק על התחום שלי. במחקר של סחר בינלואמי כיום סוגיות של אי שיוויון תופסות מקום גדול פי כמה וכמה משינויים בתמ"ג, או גם במדדים אגרגטיביים אחרים. אני משער בגלל שזה נושא יותר מעניין, שיש יותר מה לברר בו.

      אהבתי

  4. הטענה מעניינת ונשמעת נכונה, אפשר להרחיב אותה קצת: אתה טוען שתוספת של שקל לתקציב הממשלתי כיום כנראה מוסיפה פחות לרווחה מאשר שקל שמוציא המגזר הפרטי, כלומר שהתרומה שלהם לרווחה הכללית לא שווה. באותו אופן, ייתכן שבמקרים מסויימים השקעה ממשלתית דווקא מוסיפה יותר לרווחה מאשר השקעה פרטית, כל אותם המקרים שהזכרת שמוציאים אותנו מהג'ונגל ההובסיאני, וייתכן שיש מדינות מתפתחות שנמצאות במצב כזה. זה גם בעצם די ההגדרה של כשל שוק/מוצר ציבורי לא? בכל אופן גם בהסתכלות שכזן צריך איכשהו להצליח לתקנן הוצאות ממשלתיות בחישוב.

    אהבתי

    1. מסכים עם רוב מה שכתבת, אבל מאד לא מסכים על הפתיחה: אני בפירוש לא אומר, וניסיתי להדגיש את זה, ששקל ממשלתי מספק פחות רווחה משקל פרטי. הבאתי את הטיעון ששקל ממשלתי נוסף שווה פחות מהשקלים הממשלתיים הראשונים. לצורך הטיעון הזה לא משנה כלל אם השקלים הממשלתיים הראושנים היו שווים לארבעה שקלים פרטיים, והשלקים הממשלתיים הנוספים שווים "רק" כפול מהשקלים פרטיים. אושהמצב הוא ששקלים ממשלתיים היו שווים פחות משקלים פרטיים ,והם עדיין שווים פחות משקלים פרטיים.
      עיקר הטיעון איננו השוואה בין התועלת של הוצאה ציבורית והתועלת של הוצאה פרטית.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s