שטרסלר עושה ניימ-דרופינג

נחמיה שטרסלר, לא תאמינו, חושב שאסור להגדיל את הגירעון. סבבה. יש סיבות טובות לא להגדיל גירעון. אבל שטרסלר אומר יותר מזה, ועל ה"יותר מזה" אני רוצה לדבר. שטרסלר לא רק מתנגד לגירעון כיוון שמשמעות הדבר היא להטיל עול על הדורות הבאים. לא, לא.  הוא קובע ש –

"לתת "בוסט" למשק באמצעות גירעון גדול, זו גישה מיושנת ולא נכונה. היא מסתמכת על המודל הקיינסיאני שתוקפו פג מזמן. הוא נכתב לפני 79 שנים, על רקע השפל העולמי הגדול, כאשר המשק העולמי היה סגור ותנועות ההון מעטות".

ואם פג תוקפו של קיינס, עם מי נשארנו? רוברט בארו ומהפכת הציפיות הרציונלאיות. כך שטרסלר:

"התיאוריה המקרו-כלכלית הנכונה להיום היא זו שמייצג פרופ' רוברט בארו: "מודל הציפיות הרציונליות". זו תיאוריה שמוכיחה היטב מדוע אסור להעלות גירעון."

שתי טענות יש פה, ולפחות מילה לועזית אחת מיותרת (בוסט?! אין מילה יותר טובה?). אחת שקיינס כבר לא רלוונטי, ושניה שמודל הציפיות הרציונליות מוכיח שאסור להעלות גירעון. אז, פרה פרה.

האם קיינס לא רלוונטי יותר?

בואו נתחיל בשורה התחתונה. כשרוצים לבדוק מה המצב של תיאוריות מסוימות, למשל "המודל הקיינסיאני",  בקרב הקהילה האקדמית, כדאי להתחיל את החיפוש בסקר הכלכלנים של IGM. הסקר שואל את מצעד הסלבריטים של האקדמיה האמריקאית כל מיני שאלות בנושאים אקטואליים. המשיבים בסקר הם הטופ של הטופ של הכלכלה באקדמיה. זה לא אומר שהם צודקים, אבל הם בוודאי משקפים את מה שהולך בקרב כלכלנים אקדמיים. ולהלן מידת ההסכמה (משוקללת לפי מידת הבטחון של המשיב בתשובה שלו) עם הטענה שבזכות חבילת התמרוץ של הממשל האמריקאי (Stimulus), האבטלה בשנת 2010 הייתה נמוכה יותר ממה שהיא הייתה עלולה להיות ללא התמרוץ: 40% "מאד מסכימים". 53% "מסכימים". 2% בכל אחת מהקבוצות "לא בטוחים", "לא מסכימים", ו"מאד לא מסכימים". (מקור) הטענה שחבילת התמרוץ המדוברת הורידה את האבטלה (לעומת מצב שבו היא לא הייתה מתבצעת) נשענת בדיוק על ה"גישה מיושנת ולא נכונה" ש"מסתמכת על המודל הקיינסיאני". אם פג תוקפו של המודל הזה, מישהו צריך לעשות טלפון לאקדמיה ולהודיע להם. אז האם מה ששטרסלר אומר מופרך לחלוטין? לא ממש. בלי להיכנס לכל פרטי ההיסטוריה האינטלקטואלית של המחקר המקרו-כלכלי מאז קיינס, חשוב להבין שכשאומרים "המודל הקיינסיאני" לא מתכוונים רק למודל אחד, אלא למשפחה של מודלים שיש להם כמה תכונות משותפות. בעיקר – שהגורם למיתונים הוא רמה נמוכה של ביקושים. אין חולק על כך שבשמונים השנים האחרונות בעטו היטב בגלגלים של התובנות הקיינסיאניות, ונכון גם שלא כולן שרדו. בחיבור מפורסם משנת 1978, כתבו רוברט לוקס ותומס סארג'נט (לימים, שניהם יזכו בפרס נובל בכלכלה[1]) כך על התחזיות של המודל הקיינסיאני:

That these predictions were wildly incorrect and that the doctrine on which they were based is fundamentally flawed are now simple matters of fact, involving no novelties in economic theory.

כך שהטענה של שטרסלר לא מצוצה לגמרי מהאצבע. אבל, וזה אבל מאד חשוב, מזה שהמודל הקיינסיאני המקורי לא עמד במבחן הזמן לא נובע שאפשר לזרוק לפח כל מה שקשור אליו. בפרט, יש מודלים קיינסיאנים (או ניאו-קיינסיאנים. לא חשוב כרגע) שבהם תמרוץ ממשלתי על ידי הגדלת גירעון יכול לסייע למשק במיתון. אפשר להתווכח על המודלים האלה – ואנשים בהחלט מתווכחים בלהט. אבל הטענה של שטרסלר שפג תוקפו של המודל הקיינסיאני בגלל שכיום יש יותר תנועות הון היא מופרכת.

אם כבר לצטט את ריקרדו – עדיף לעשות את זה נכון

(התנצלות המחבר – זה שחזור של ויכוח שסער בבלוגוספירה האמריקאית לפני משהו כמו שנתיים. פול קרוגמן האשים את רוברט לוקאס בזה שלוקאס לא מבין שקילות ריקרדיאנית. נדמה לי שקרוגמן טעה בויכוח ההוא. אבל אם עקבתם אחריו – לא תלמדו הרבה מכאן)

אני לא לגמרי בטוח למה שטרסלר מתכוון כשהוא מדבר על "מודל הציפיות הרציונליות" של רוברט בארו, אבל אני משער שהוא מתכוון למאמר הקלאסי של בארו “Are Government Bonds Net Wealth”. למרות השם, שהוא ללא ספק אחד השמות המעפנים ביותר למאמר בתולדות המחקר הכלכלי, זה באמת מאמר חשוב ומשפיע (אל תפספסו את רשימת התודות במאמר). אבל אם כבר לצטט אותו – אז כדאי לעשות את זה נכון. הטיעון של בארו במאמר לא "מוכיח" שאסור להעלות גירעון.  גם, כמובן, בגלל שמאמר תיאורטי אף פעם לא "מוכיח" מה מותר ומה אסור לעשות. אבל בעיקר בגלל שהטיעון של בארו, שזכה לכינוי "שקילות ריקרדיאנית", הוא שהאופן שבו ממשלה מממנת את פעולותיה, בין אם על ידי הטלת מס, ובין אם על ידי לקיחת הלוואות, לא משנה. כלומר, אם כבר, הטיעון של בארו הוא שלא משנה אם מעלים גירעון או לא. בדיוק ההיפך ממה ששטרסלר טוען! לוז הטיעון הוא שכאשר הממשלה לוקחת הלוואות מהציבור, הציבור יודע שיום יבוא והממשלה תצטרך להחזיר את ההלוואות האלה. כשיגיע היום להחזיר את ההלוואות, הממשלה תאלץ לגבות מיסים נוספים כדי להחזיר את ההלוואות. אם הציבור מאד מאד חכם ורציונאלי (שיעול, שיעול), הוא יתנהג באותו האופן אם המיסים מוטלים עליו היום, או אם כיום הממשלה לוקחת הלוואות – והמיסים יגיעו רק בעתיד. איך זה קשור לתמרוץ כלכלה במיתון על ידי גירעון? יש מי שטוען, בטעות, שבגלל שהציבור יודע שגירעון אומר שהמסים יגיעו בעתיד, הציבור כבר עכשיו יחסוך יותר, ויוציא פחות. אם זה יקרה, יתבטל האפקט המתמרץ של הגדלת ההוצאה הממשלתית: הממשלה תגדיל הוצאות בעשרה שקלים בלי להטיל מסים? הציבור יודע שהמסים יגיעו מתישהו, ולכן יחסוך עשרה שקלים יותר. האפקט נטו יהיה אפס. זה יישום לא נכון של שקילות ריקרדו. אפילו אם קונים את שקילות ריקרדו לחלוטין, הטיעון הולך כך: הממשלה מגדילה היום את הוצאותיה בעשרה שקלים, ולא מעלה מיסים למשך עשר שנים. הציבור החכם יודע שהמסים יעלו בעוד עשר שנים בעשרה שקלים, ולכן מקטין את ההוצאות שלו כבר עכשיו. אבל, הציבור ירכך את המכה, ויצמצם את ההוצאה שלו רק בשקל אחד לשנה על פני עשר שנים[2]. לעומת זאת, הממשלה הגדילה את הוצאותיה בכל העשרה שקלים במכה. לכן יכולה להיות למהלך כזה השפעה מתמרצת של תשעה שקלים. מה ששקילות ריקרדו כן אומרת זה שלא משנה איך הממשלה תממן את חבילת התמרוץ הזו – תטיל מס של עשרה שקלים היום, תגדיל גירעון ותטיל מס של עשרה שקלים עוד עשר שנים, תטיל מס של שקל כל שנה במשך עשר שנים, או כל שילוב אחר. בכל אחד מהמקרים האלה, א-לה ריקרדו, ההשפעה על גודל הצריכה הפרטית תהיה זהה. אם אתה חושב שתמרוץ יכול לעבוד – הוא יעבוד ללא קשר לאופן שבו הוא ממומן. אם אתה חושב שהוא לא יכול לעבוד – הוא לא יעבוד ללא קשר לאופן שבו הוא ממומן. אבל שקילות ריקרדו כשלעצמה לא קובעת אם התמרוץ יעבוד או לא. אז אפשר לא להסכים בשאלה האם תמרוץ ממשלתי והגדלת גירעון יעזרו למשק לצאת ממיתון. יש הרבה אנשים מאד חכמים, שחשבו הרבה מאד על העניין, בשני הצדדים של הויכוח הזה. אבל להגיד שבארו "הוכיח היטב" שאסור להגדיל גירעון זה פשוט לא נכון. שטרסלר לא באמת הציג בטור שלו הבנה כלכלית. הוא סתם עשה ניים דרופינג.

[1] הראשון שיכתוב פה שזה "לא באמת פרס נובל" מקבל מיידית חסימה לנצח מלפרסם פה תגובות. די, נו. התהליך של בחירת הזוכה זהה הרי לפרסי הנובל האחרים. אז הצוואה של אלפרד קשישא היא זו שכל כך חשובה?

 

[2] כן. אני יודע. אני מתעלם פה מהריבית. היא לא משנה לטיעון.

Advertisements

20 תגובות בנושא “שטרסלר עושה ניימ-דרופינג”

  1. אתה מתעלם מזה שכסף הוא בעצם חוב!!!111!
    .
    וברצינות – אם הממשלה לא מחכה 10 שנים אלא מעלה מיסים כבר בתקופה הבאה האפקט יהיה אפס. אם היא מחכה שנתיים אז האפקט אולי לא יהיה אפס, אבל הוא יהיה נמוך למדי אם הציבור באמת ריקרדיאני. האם ממשלות באמת מחכות 10 שנים? ואולי הציבור לא יודע כמה זמן הממשלה הולכת לחכות, אז הוא מעדיף "ללכת על בטוח" ולצמצם את הצריכה במכה אחת? אולי לא נכון להגיד שהשקילות הריקרדיאנית מבטלת לחלוטין את הרעיון הזה, אבל לדעתי המודל הפשוט של קיינס תלוי בסך הכל באופן די חזק בכך שהציבור לא מתנהג לפי השקילות הריקרדיאנית.
    .
    בלי קשר לכך, נראה לי מוזר לטעון ש"קיינס מת" ולתלות את הטענה בספרות המאקרו-כלכלית כאשר המאקרו-כלכלן הפופולארי ביותר בעולם כיום (וזוכה פרס נובל לכלכלה) הוא פול קרוגמן. אני חושב שהכי נכון לתקוף את הניאו-קיינסיאנים המודרניים ואת המוכנות להגדלת הגירעון מהכיוון של כלכלה פוליטית, האומר שבתור "אנשי מקצוע" אנחנו לא יכולים להתעלם מנטייתם של פוליטיקאים לפעול באופן פופוליסטי ולא אופטימאלי, וברגע שהנטייה הזו נלקחת בחשבון ההמלצה המקצועית צריכה להיות בכיוון של צנע ושינויים מבניים ולא אישור חופשי להגדלת הגירעון בכל פעם שיש סימנים קלושים למשבר.
    .

    אהבתי

    1. שלושה חלקים –
      ראשון, עד כמה אנחנו מקבלים את ההנחות שמובילות למסקנות של שקילות ריקרדו? נו, כנראה ששנינו מסכימים שלא יותר מדי.
      שני – אם הממשלה מעלה מיסים בתקופה הבאה, כל עוד זו העלאה חד פעמית, אז אנשים יחליקו את הצריכה שלהם, והטיעון עובד. נדמה לי שאתה מתכוון למצב שבו יש רק שתי תקופות, והממשלה צורכת בתקופה הראשונה, ואז מעלה את המיסים בתקופה השניה. זה סיפור ששקול להעלאת מיסים פרמננטית (כי יש רק תקופה אחת אחרי התקופה הנוכחית, ואז עליית מיסים לתקופה אחת היא עליה פרמננטית), ואז אנחנו בסיפור קצת שונה, אבל המסקנה שלך נכונה.
      שלישי – כלכלה פוליטית. שוב, אני נוטה להסכים, אבל פחות בטוח. לפעמים נראה שהטענה "אפשר לפתור את המיתון אם רק הפוליטיקאים יעשו X" שקולה לטענה "אפשר לפתור את המיתון אם רק משקי הבית יצרכו יותר". כלומר – אולי זה נכון, אבל לא ברור מה התועלת של הטענה הזו.

      אהבתי

    2. הציבור הוא לא ממש רציונאלי יש אפילו נובל על זה …
      המציאות היא רציונאלית למחצה
      אני בתור מתכנת בבועה של הדוט קום קיבלתי משכורות שערורייתיות , ידעתי שזה לא מוצדק, היה ברור שהכל יתפוצץ אז מה הייתי אמור לעשות ? לוותר על 40% מהשכר ? או להיות חלק מהחגיגה ?
      לפעמים אין לך יכולת ריאלית להתנהל רציונאלית , והתנהגות אי רציונאלית היא המעשה הכי סביר …

      אהבתי

  2. ועוד משהו – הבנתי שיש כל מני מחקרים על האם הציבור הוא באמת ריקרדיאני, ומצאו תוצאות שונות בארצות שונות. נדמה לי שצבי אקשטיין עשה מחקר כזה על ישראל.

    אהבתי

  3. תודה על הפוסט המוצלח 🙂

    הערה קטנה על טרמינולוגיה: אני חושב שבאנגלית מקובל להבדיל בין neo-keynesians ל new keynesians, כאשר הראשונים הם הקיינסיאנים של שנות ה 50 והאחרונים הם הקיינסיאנים של שנות ה 80 ואילך. לכן, כנראה שיהיה יותר מדויק לכתוב "קיינסיאנים חדשים" מאשר "ניאו-קיינסיאנים".

    אהבתי

  4. ועוד שאלה: עד כמה שאני זוכר, במודלים הקיינסיאנים, הגדלת הוצאות הממשלה באמצעות הטלת עוד מיסים לא אמורה לתמרץ את המשק, בעוד שהגדלת ההוצאות באמצעות הגירעון כן אמורה לתמרץ את המשק.
    זאת אומרת שאם נקבל את הטענה הריקרדיאנית שאין הבדל בין הטלת מיסים להגדלת הגירעון, אז המסקנה היא שהגדלת הגירעון לא אמורה לתמרץ את המשק, ואז שטרסלר צודק. מה אני מפספס?

    אהבתי

    1. תודה תודה.
      לשאלתך – אם מקבלים את שקילות ריקרדו, אז אנשים יחליקו צריכה לא רק כשהמס הוא רחוק בעתיד, אלא גם אם הוא עולה באופן זמני בהווה. כלומר, אם הממשלה מעלה את ההוצאות ב 10 שקלים, ומעלה מיסים בעשרה שקלים, אז, א-לה ריקרדו, אנשים יפחיתו את הצריכה שלהם לא בעשרה שקלים היום, אלא בשקל אחד כל שנה במשך עשר שנים. ולכן ההשפעה המתמרצת של תמרוץ שממומן באמצעות מיסים תהיה זהה להמרצה שממומנת באמצעות גרעון. בקיצור – אם ההוצאה הממשלתית גדלה ב 10 שקלים, אז התגובה של משקי הבית תהיה זהה ללא תלות באופן המימון.

      אהבתי

      1. הבנתי. אם כך, השקילות של ריקרדו גוררת שקיינס טעה דווקא בכיוון ההפוך – כלומר, היא גוררת שגם הגדלת ההוצאה הממשלתית ע"י מיסים אמורה לתמרץ את המשק.

        אהבתי

    2. במודל הקיינסיאני המקורי, גם הגדלת הוצאות הממומנת על ידי מיסים תתמרץ את המשק, אבל במידה פחותה. זה נקרא balanced budget multiplier והוא יותר קטן מהמכפיל הפיסקלי הרגיל, אבל עדיין גדול מאחד.

      אהבתי

  5. פוסט חשוב מאוד!
    ואגב, רק הערה קטנה, אם לצורך התרגיל האינטלקטואלי אני אקבל לרגע את הרעיון של שקילות ריקרדיאנית כנכון, זה עדיין לא אומר שהממשלה צריכה לשמור על גרעון קבוע. זה כנראה אומר שהממשלה צריכה לשמור על הוצאה קבועה, כלומר להגדיל את הגרעון בזמן מיתון.

    אהבתי

  6. מעולה. תודה רבה.

    אבל אני יוצא מבולבל כאן: האם אתה "רק" מתקן את האי דיוקים או טעויות של שטרסלר או שיש כאן דעה שלא הבנתי שאומרת מה צריך לעשות?

    אהבתי

  7. שלום אסף, לא מצאתי היכן אני יכול לפנות אליך (מייל או פייסבוק) ולכן מגיב כאן. פרסמת לפני זמן מה פוסט שנגע גם בפעילות שלנו – פורום סטודנטים לכלכלה באונ' חיפה. רציתי להגיב לדברים, טרם עשיתי זאת, אבל כעת אני רואה שהסרת את הפוסט לגמרי. אשמח לשמוע מדוע, אתה מוזמן לפנות אלי במייל.
    תודה!

    אהבתי

    1. איך מצאת את זה?! זה היה טיוטה של טיוטה כשרק ניסיתי להבין איך המערכת בכלל עובדת. כשהטיוטה תושלם, אפרסם ואשמח אם תגיב – מטיקבוק ועד, אם תרצה, פוסט אורח.
      הוספתי גם את המייל שלי לדף "מי אני".

      אהבתי

      1. יצרת קישור לטקסט אצלנו באתר של ״פורום סטודנטים לכלכלה״ כשערכת את הטקסט (הקישור עדין שם, אבל הוא שבור). אמתין בסבלנות.

        אהבתי

  8. כמה שנאה, כמה עזות מצח, כמה חוצפה צריך כדי להשמיץ אותי כך, על כמה מילים מתוך מאמר שלם. כאשר הכותב יודע שכאשר יש 500 מילים בסך הכל לכל המאמר, ושצריך פתיח מעניין, כמה עובדות, כמה שמות, איזה סיפור מושך וגם סיום מעניין, והכל כדי למשוך קהל רחב של קוראים, ולא רק כמה כלכלנים יהירים – חייבים לתמצת.
    אז מה הוא עושה? לוקח את המילים ספורות, שמנסות להגיד משהו על שתי תאוריות ענקיות, ותוקף אותי באופן אישי במאות מילים וגם קובע שאני לא מבין בכלכלה.
    הוא מבין.
    בשנאה.

    אהבתי

  9. שלום נחמיה, ותודה על התגובה,
    אני מבין שאתה לא מרוצה מהפוסט, וזה בסדר. חילוקי דעות הן דבר טוב. בכל מקרה – אני מתנצל אם פגעתי בך. לא הייתה כאן כוונה לפגוע. כפי שאני מניח שאתה לא תמיד מתכוון לפגוע כשאתה כותב ביקורות מושחזות מאד, ונדמה לי שגם אתה לפעמים כותב ביקורות מושחזות. במחשבה לאחור, הייתי יכול לבחור כותרת טובה יותר (גם אני צריך למשוך קהל רחב של קוראים…). אנא קבל את התנצלותי.

    אבל הרשה לי גם להגן על עצמי קצת: אני לא מבין איפה מצאת בפוסט עזות מצח ושנאה כל כך עזות. ראשית, לא טענתי שאתה אינך מבין בכלכלה – טענתי רק שבטור הזה לא הצגת הבנה כלכלית. ברוך השם – העבודה העתונאית שלך לא מתמצה בטור הזה. נקודתית, טענתי שטעית באופן שבו הצגת את העבודות של בארו, ושלא נכון שהמודל הקיינסיאני איננו תקף בעולם שבו יש תנועות הון גדולות. אלו נראות לי טענות לגיטימיות, כחלק מויכוח לגיטימי. לא שנאה, ולא עזות מצח. מתוך 1000 מילים, הרוב הגדול הוקדש לעניין עצמו. שוב – אני מקבל שהייתי צריך לוותר על כמה ביטויים מיותרים.
    אני לא מקנא במי שצריך לכתוב מדי שבוע, ולפעמים יותר, טור לעיתון ארצי, ועוד לדחוס רעיונות מורכבים ל 500 מילה. גם לחתני פרס נובל בכלכלה יכולות לקרות טעויות תחת לחץ כזה. וגם לך זה יכול לקרות, ובמקרה הזה – אני חושב שזה קרה. וכשזה קורה, אני חושב שמותר וכדאי להעיר על כך.

    בתקווה להמשך חילוקי דעות מועילים,

    אסף צימרינג

    אהבתי

    1. לעניין השקילות, ודחיית המיסים:
      כל העניין ב״תמרוץ המשק״ הוא בעידוד הצמיחה, וכאן יש הימור: אם יש צמיחה, כי אז אותם עשרה שקלים מהוים אחוז נמוך יותר מההכנסה העתידית (לא אמרת כלום על רבית, אבל גם לא אמרת דבר על אינפלציה).
      כך שבכלכלה שהיא היום בעלת מחזור של 100, תוספת 10 אמורה להגדילו ל 110 היום, בתקווה שבעוד עשר שנים הוא יהיה, נניח, 140 (בצמיחה של 2.5% לשנה) ואז אותם 10 שקלים יהוו רק 7% מהמחזור.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s