למה צריך מבוא – ג'? רשימת פתיחה

אז למה בכלל בלוג? מעשה שהיה כך היה.

זה היה צריך להיות רגע שיעשה איזשהו מורה לכלכלה, איפשהו בישראל, מאד גאה. שאול אמסטרדמסקי, בוגר תכנית פכ"מ, תכנית הדגל של הפקולטה למדעי החברה בירושלים,  חתן פרס סוקולוב, ואחד העתונאים הכלכליים הבולטים בישראל, פרסם יחד עם רחלי בינדמן כתבה על נושא חשוב: מי נושא בנטל העלות של ניהול קרן הפנסיה? החוק בישראל, מוסבר בכתבה, מחייב את המעסיק לשאת באחריות לניהול הפנסיה. אז אחריות זה נחמד, אבל מי משלם? חלק משמעותי מהכתבה מוקדש להזדעזעות רבה מכך שהמעסיקים לא משלמים בעצמם את העלויות של ניהול הפנסיה, אלא העובדים משלמים עבור השירות הזה, כחלק מסך דמי הניהול שהם משלמים עבור קרן הפנסיה שלהם.

רגע כזה הוא חלום של מורה לכלכלה. על רגעים כאלה חושבים מי שכותבים ספרי לימוד. תלמיד לשעבר מגיע לעמדת השפעה, והוא נתקל בסיפור שהוא בדיוק מסוג המקרים שלימודי מבוא לכלכלה אמורים לסייע לו להבין טוב יותר. הרי השאלה מחשבון הבנק של מי נגבה הכסף עבור עלויות ניהול הפנסיה היא לא חשובה, או לכל היותר היא משנית. האופן שבו העלות הזו תתחלק בין העובד למעביד תלויה בגמישות הביקוש ובגמישות ההיצע של העבודה, ולא בשאלה מי שולח את הצ'ק לרואה החשבון. הפער בין ההתחלקות האמיתית של העלויות ובין השאלה "מי שולח את הצ'ק"  הוא אחת התובנות החשובות והמעניינות שנלמדות בשיעורי המבוא. בלי נדר – באחד הפוסטים בעתיד אסביר את זה בפירוט. רק כדי להסיר ספק – הטענה שחלוקת העלויות האמיתית תלויה בגמישויות, ולא בשאלה מי שולח את הצ'ק, היא לא טענה שאומרת שהעובד לא יכול להיפגע אף פעם, ושאין מה לדאוג. בכלל לא. היא רק אומרת שהשאלה עד כמה העובד נפגע לא תלויה בשאלה מי שולח את הצ'ק. אם הגמישויות הן כאלה שהעובד יישא ברוב העלות – הוא יישא ברוב העלות ללא קשר לשאלה מי משלם באופן ישיר על ניהול הפנסיה, ואם הן להיפך – אז העובד יישא רק בחלק קטן מהעלות. אבל, כאמור, מה שמשנה זה הגמישויות – לא מי שולח את הצ'ק.

וכלום. אין לתובנה הזו אפילו רמז בכתבה.

רק כדי להיות ברור, אני לא מדבר פה על לצטט את סלמרוד (2014) על התחלקות מיסי הדלק במדינות שונות בארה"ב כדי לעדן את הטענה ממבוא א' (למרות שבעולם מושלם, אולי גם זה היה מופיע בכתבה), ולא על טענות של "בטווח הארוך, אולי, אבל בינתיים…" (ואגב, בנוגע לפנסיה, טווח ארוך זה דווקא דבר שכדאי לחשוב עליו). לא. אין בכתבה כל זכר לרעיון הזה בכלל. התובנה שנטל העלות האמיתי אולי שונה מהשאלה מי שולח את הצ'ק לא מוזכרת אפילו כדי לדחות אותה. להיפך. הכותבים יוצאים מגדרם בתיאור הנזק האיום שנגרם לעובדים, שחלקם "הפסידו עשרות עד מאות אלפי שקלים", בגלל שהתשלום מגיע מכיסו של העובד. וכאילו בכוונה כדי להרגיז את מורי הכלכלה באשר הם, אחד המרואיינים מסביר: "קח דוגמא מקבילה: המעסיק חייב לייצר לעובדים שלו תלושי משכורת. האם הוא מטיל על העובד את עלות הפקת התלוש? לא, הוא נושא בזה". אבל הרי זו הייתה יכולה להיות דוגמא  מעולה דווקא לכך שלא משנה מי שולח את הצ'ק – הרי בוודאי שהמעסיק מגלגל חלק מעלות הפקת התלוש על העובד! (איזה חלק? תלוי בגמישויות. כבר אמרתי שבעתיד אסביר בפירוט). מדהים שהכותבים דווקא מצטטים את הטענה המבולבלת הזו כחיזוק לדבריהם.

רגע אחר של נחת למרצה כלשהו היה אמור להיגרם כשאותו שאול אמסטרדמסקי כתב בדאגה רבה על כך שחלק מכספי החוסכים הישראלים מושקע בחו"ל, ולא בישראל, ולכן פוגע בצמיחה ובשכר בישראל. ניר גלעד, מנכ"ל החברה לישראל, וכפי שמוסבר בכתבה – בעל עניין מובהק בכך שכספי החיסכון של ישראלים יופנו לכיוונו מבלי שהוא יצטרך להציע להם יחס תשואה-סיכון תחרותי, חיזק בראיון עמו את החשש הנורא מכך שכספי הפנסיה של העובד הישראלי הולכים לחו"ל ומייצרים מקומות עבודה שם, ולא מושקעים בארץ. רגע לפני שמוצעת חקיקה בנושא – הנה עוד תובנה חשובה מלימודי שנה א' בכלכלה (דווקא מבוא ב' הפעם): ההשקעות הישראליות בחו"ל נטו (כלומר בניכוי ההשקעות של זרים בישראל) שוות, חשבונאית, לעודף הייצוא של ישראל. זו זהות חשבונאית, כן? זו לא תיאוריה, וזו לא תחזית של טווח בינוני או ארוך. זו זהות חשבונאית. היא תמיד נכונה. כאשר מזהירים אותנו מפני הסכנה בכך שכספי הפנסיה שלנו מושקעים בחו"ל במקום בארץ, בעצם מזהירים אותנו מפני עודף ייצוא.

עודף ייצוא הוא לא בעיה אסטרטגית, לא של ישראל, ולא בכלל, ובטח ובטח שהוא לא פוגע בצמיחה לטווח ארוך. קודם כל בגלל שהיסטורית כמעט אף פעם אין כזה בישראל, בוודאי לא גדול במיוחד. שנית, בטווח הארוך, למנגנון שער החליפין (פוסט, בעתיד, בלי נדר) יש נטיה חזקה לאזן בין ההשקעות הישראליות בחו"ל ובין ההשקעות של זרים בישראל. אז כן, יש מה לדבר על תנועות הון, ויש מצבים, בדרך כלל זמניים מטיבעם, שבהם התנועות האלו הן חשובות. אבל בדרך כלל, זה מצוין שישראלים משקיעים בחו"ל, כדי לפזר את הביצים שלהם בכמה שיותר סלים, וזה מתאזן, בדרך כלל, עם זרים שמשקיעים בישראל, כדי לפזר את הביצים שלהם בכמה שיותר סלים. אבל הניחו את הדיון הזה בצד לרגע. מה שאין לגביו ויכוח הוא שההשקעות הישראליות בחו"ל (נטו) שוות לעודף הייצוא. כל מרצה לכלכלה חולם על הרגע שבו תלמיד לשעבר יוכל לעשות שימוש בלימודי המבוא לכלכלה כדי להטיח את האמת הפשוטה הזו בפניו של מרואיין רב עצמה כמו ניר גלעד. ידע מול כוח וכל זה. שוב – זה אפילו לא נרמז בכתבה. אין לזה שום זכר.

יש כמובן אינספור דוגמאות נוספות. אז למה דווקא להיטפל לאמסטרדמסקי אתם שואלים? כי אמסטרדמסקי הוא תותח. הוא עתונאי מעולה, ישר, חרוץ, מעניין, ובטח לא טיפש. ההכשרה הכלכלית שלו – תכנית פכ"מ – היא הכי טובה שאפשר לקוות לה אצל עתונאים. ההיטפלות אליו כאן היא בבחינת "אם בארזים". זו חוכמה קטנה לצטט כתב זוטר של מקומון עושה טעויות. אבל כשזה קורה בסדרת כתבות שלא רק שעברו את כל שרשרת העריכה בכלכליסט, אלא בנושא שהעיסוק בו זיכה את כותבן בפרס סוקולוב (הכתבה עם רחלי בינדרמן פורסמה רק לאחר הזכיה), הפרס היוקרתי ביותר בעתונות העברית, יש סיבה להתחיל לחשוב על הנושא ברצינות. אם אמסטרדמסקי, עורכיו, ואפילו ועדת פרס סוקולוב, לא שמו לב לשיהוקים האלה, קשה להימלט מהמסקנה שהתובנות של המבוא לכלכלה – לא כל שכן תובנות מחזית המחקר – אינן חלק משמעותי מהדיון הציבורי בישראל, וכדאי לשאול את עצמנו מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב.  ודוק – אני לא עוסק פה בשאלה האם התובנות האלו נכונות, ובטח שלא טוען שרק הן חשובות. כל זה דיון לפעם אחרת. אני עוסק פה בשאלה למה מכל התובנות החשובות האלו, כל כך מעט מגיע לדיון הציבורי.

אני יודע, אני יודע. כמות ההאשמות המוטחות בלימודי הכלכלה כל כך גדולה, שהתגובה הראשונית לביקורת נוספת היא – קח מספר, ילד. ובינינו, התגובה הזו לעיתים קרובות במקום. אני לא יודע אם הביקורת צריכה להתמקד בלימודי הכלכלה, בתלמידי הכלכלה, במורי הכלכלה, או ביחס הציבורי לתובנות כלכליות, שמשום מה נתפסות כבעלות נטיה שמרנית אינהרנטית. למעשה, אני חושב שחלק מהביקורות הרגילות, שנוטות להתמקד ב"שטיפת המוח הקפיטליסטית" בשיעורי הכלכלה, הן לפעמים חלק מהבעיה. הן מיקדו חלק גדול מדי מהאנרגיות הביקורתיות בטענות לא מבוססות, יצרו פוליטיזציה מוגזמת של הדיון, ולעיתים יצרו מצג בעייתי, שבו שלל התובנות המעניינות של המבוא מצטמצות לכדי ענן מעורפל של "שוק/תחרות זה תמיד אחלה".  יודגש: אני לא אומר שאין על מה לדבר בנושא ההשפעה הערכית של לימודי הכלכלה, ויש אנשים שאני מאד מעריך את דעתם שלא מסכימים איתי בנושא הזה. אבל נדמה לי שהבעיה הדחופה יותר רחוקה מלהיות השפעה ערכית מוגזמת של לימודי הכלכלה על הסטודנטים. במובן מסוים – להיפך. אין  עודף של השפעה ערכית. יש חוסר בהשפעה מקצועית. הבעיה בקרב בוגרי החוגים לכלכלה (או לפחות נציגיהם בתקשורת), בקיצור, היא לא שהם קפיטליסטיים מדי, אלא שהם לא יודעים מספיק כלכלה.

אז, בלוג. הרעיון הוא לנסות ליצור גשר בין לימודי הכלכלה למה שקוראים בעיתון. זה גשר שהיה אמור להיות קיים ממילא בתוך העיתונים עצמם, אבל זה לא קורה. אז – בלוג.